חבל נחלתו ג כב

<< · חבל נחלתו · ג · כב · >>

סימן כב

"סעודת יתרו" וחיובה בימינו .

שאלה

יהודי ג'רבה ותוניס קבלו עליהם ועל זרעם סעודת מצוה בליל אור לששי שלפני פרשת יתרו. קבלה זו נובעת מכך שמגיפה שפגעה בגברים באותם מקומות פסקה בשבת פר' יתרו.

השאלה היא האם לאחר שעלו לא"י, וב"ה מיישבים את כל מרחביה, מפוזרים בישוביה, האם צאצאי קהילה זו חייבים להמשיך בקיום המנהג, או שעצם העליה לא"י מפקיעה את החובה, או שהעליה אינה מפקיעה, ואם רוצים להפסיק את המנהג, הם צריכים להישאל עליו, ולהתיר את הקבלה.

תשובה

א. כמה וכמה סעודות נחשבות לסעודות מצוה כמבואר בפוסקים (עי' יש"ש על ב"ק פ"ז סי' ל"ז, חוות יאיר סי' ע', מג"א סי' תקס"ח ס"ק ה' ועוד). ולסעודת מצוה ישנה משמעות לגבי אבל כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' שצ"א ס"ב). ולגבי אכילת בשר ושתיית יין בתשעת הימים כמבואר ברמ"א (או"ח סי' תקנ"א ס"י), ולגבי תענית בו כמבואר בסי' תקנ"ט בשו"ע ובנושאי הכלים. וכן לגבי תענית יחיד הנופלת ביום שיש בו סעודת מצוה כמבואר בסי' תקס"ח (ס"ב) ונו"כ. ומקילים עבורה בדיני הכשרת בשר (עי' יו"ד סי' צ"א ס"ה). ועל כן חשוב לברר אם סעודה על נס שארע ליחיד, משפחה או קהילה היא סעודת מצוה.

ב. כתב בס' חיי אדם (כלל קנ"ה סעיף מ"א): "מי שאירע לו נס, וכ"ש בני עיר, יכולין לתקן בהסכמה עליהם ועל הבאים אחריהם לעשות אותו יום לפורים (והפ"ח בסי' תצ"ו חולק עליו בסעי' י"ד). ונ"ל דאותה סעודה שעושין בשביל הנס, היא סעודת מצוה אף לפי דבריו, כמש"כ ביש"ש ב"ק סי' ל"ז, דכל סעודה שעושין לזכר נפלאות ה', היא סעודת מצוה, ע"ש דלא כמש"כ הפ"ח דהוי סעודת רשות, שלא ראה דברי היש"ש, שלא נדפס בימיו". וממשיך בראיות כנגד הפרי חדש. לאחר מכן מביא את הקבלה עליו ועל זרעו לעשות מעין יו"ט על הצלת משפחתם.

ומתוך דבריו עולה שמותר לקבל הן יו"ט והן סעודת מצוה עליהם ועל זרעם, ותוקפה סעודת מצוה לכל גדריה.

וכן במשנה ברורה (סי' תרצ"ז ס"ק ב') כתב: "מי שאירע לו נס באדר וקבל ע"ע לעשות תמיד יום משתה ושמחה אם אירע בשנה פשוטה עושה בראשון ואם אירע במעוברת בשני יעשה בשני. ואותה סעודה שעושין בשביל הנס היא סעודת מצוה דכל סעודה שעושין לזכר נפלאות ד' הוא סעודת מצוה".

ג. הרמב"ם בהל' ממרים (פ"ב ה"ב) וכן בהקדמתו למשניות הביא שבי"ד קובעים בתורה שבע"פ גזירות וסייגים, תקנות ומנהגים. שני הראשונים נועדו להרחיק את האדם מן העבירה, לעומת זאת שני האחרונים הם לסדר את חיי האדם מישראל בצורה נאותה יותר או לתיקון העולם.

השאלה העומדת לפנינו היא לגבי כל הסוגים שהונהגו במקום או בקהילה אחת ועבר אדם ממקום שנהגו למקום שלא נהגו או להיפך.

בכך עוסקת המשנה בפסחים (פ"ד מ"א): "מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ואל ישנה אדם מפני המחלוקת".

ד. כיון שהדיון בפוסקים ארוך נביא את המסקנה.

פסק השו"ע (או"ח סי' תס"ח ס"ד):

"ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, לא יעשה בישוב מפני המחלוקת; אבל עושה הוא במדבר. וההולך ממקום שאין עושים למקום שעושין, לא יעשה. ונותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואעפ"כ לא יתראה בפניהם שהוא בטל, מפני איסור לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת. וכן מי שדעתו לחזור למקומו, נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו, מפני המחלוקת".

ובמשנה ברורה (שם ס"ק י"ד) באר: "ההולך וכו' — כללו של סעיף זה לפי דעת מ"א וכמה מפרשים שהחליטו כמותו להלכה הוא כן. כשאדם הולך מעירו לעיר אחרת ובעירו נהגו להקל באיזה דבר ובעיר שבא בה מחמירים בזה אם אין דעתו להשתקע בעיר הזאת בתמידות אינו חל עליו חומרי מקום זה מעיקר הדין ויכול לנהוג להקל כמנהג מקומו בצנעא בתוך ביתו, אבל בפרהסיא אין לו להקל מפני המחלוקת. וכ"ז בדברים שאפשר לעשותן בצנעא ולא יתודע לאנשי המקום. אכן בדברים שא"א לעשותן כ"כ בצנעא כמו מלאכה אין לו לעשות אף בצנעא בתוך העיר אלא יצא לשדה חוץ לתחום העיר ושם יוכל להקל כמנהג מקומו. ובדעתו להשתקע חל עליו מנהג המקום תיכף כשבא לתחום העיר ואפילו אם ירצה אח"כ לצאת חוץ לתחומה של עיר ולהקל כמנהגו אינו רשאי שכבר חל עליו מנהג מקום זה כיון שבא לכאן לקבוע מקומו. וכן ה"ה אם מנהג מקומו להחמיר והלך למקום שמקילין תלוי ג"כ בזה דאם דעתו להשתקע שם נפקע ממנו חומרת מקום שיצא משם משבא למקום החדש ומותר לו להקל כמנהג אותו המקום. ואם אין דעתו להשתקע במקום זה עדיין לא נפקע ממנו חומרי המקום שיצא משם ואסור לו להקל באותו דבר כמנהג המקום הזה. ומ"מ אין לו להתראות בפני אנשי אותו מקום שיכירו בו שאינו נוהג כמוהם מפני מחלוקת אלא יחמיר בצנעא".

ובביאור הלכה (ד"ה ההולך וכו') הוסיף: "עיין מ"ב, ודע דסעיף זה כולו הוא לשון הרמב"ם ונחלקו האחרונים בפירושו. דעת המ"א ועוד איזה אחרונים דהוא סובר ג"כ כהתוספות והרא"ש וכמו שהסביר המ"א את כל הסעיף לפי זה, וכמו שהעתקנו במ"ב. ודעת הש"ך ביו"ד סוף סימן רי"ד וכן הוא ג"כ דעת הח"י והגר"א שהרמב"ם יש לו שיטה אחרת בזה, דלדידיה ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין ואין דעתו לחזור אפ"ה במדבר מותר דלדידהו אסור בזה, ובדעתו לחזור לדידיה מותר אפילו בישוב, כל שהוא עושה בצנעא ולדידהו אסור אם לא במדבר דהיינו חוץ לתחום העיר. וכן בהולך ממקום שאין עושין למקום שעושין ואין דעתו לחזור אסור לדידיה דצריך לנהוג כחומרי המקום שיצא משם, ולדידהו מותר בזה. ומ"מ לדינא כתב הש"ך שם וכן הח"י וכן ראיתי בעוד איזה אחרונים דנקיטי כהתוספות והרא"ש וכמו שסתם המחבר בסימן תצ"ו ובסימן תקע"ד וביו"ד בסימן רי"ד ולכך הסברתי דברי הסעיף כפירוש המ"א משום דעכ"פ להלכה נקיטי כוותיה אפילו הש"ך והח"י".

אמנם לגבי המקרה שלפנינו אין הלכה זו שייכת. הרי סו"ס המדובר בסעודת מצוה, ואף עליה חלוקות הדעות האם היא סעודת מצוה. וע"כ צריך לדון לגוף העניין האם קבלת האבות מחייבת את הבנים.

ה. כתב בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' מ"ט): "הילכך אף על פי שלא היה נכתב תנאי זה בהסכמתם היה עליהם לקיימו בכל מקום שהם ואפילו מנהג בעלמא בלא חרם ובלא הסכמה. וכדמוכח מההיא דרבי אלעזר בר רבי צדוק שכתבנו דאפילו לאחר החרבן ולאחר ששינו את מקומם היו נוהגין את יום עשרה באב יום טוב לפי שהיו נוהגין בו אבותיהם קודם החרבן. וכל שכן כשנכתב תנאי זה בהסכמתם שהם חייבים לקיימו וחלה עליהם ההסכמה ההיא בכל מקום שהם לא יסורו ממנה האבות והבנים. ואין זה צריך לפנים".

אולם הפרי חדש (או"ח סי' תצ"ו סי"ד) שהביאו חלק עליו וסובר שכל הסעודות שקבלו עליהם הן סעודות רשות ויכולים לבטלן בלא התרה. ואף בניהם יכולים לבטלם ללא התרה משום שהיתה זו הנהגה בטעות. ודעתו שכיון שבטלה מגילת תענית אין תוקף של קבלה למנהגי יו"ט וסעודות מצוה.

ו. ונראה לענ"ד במקרה הנוכחי שיש לחלק בין מנהג שהונהג על נס של קהילה ואיזור, לבין סייגות וכד' שקבלו עליהם קהילות לתקן פירצה וכד'. למנהג יש קשר ישיר למקום כיון שהנס היה שם. וע"כ העוקרים דירתם מהמקום בו אירע הנס, אע"פ שהוריהם נצלו אינם מחוייבים למנהג התודה וזכירת הנס של אותו מקום.

ודוגמא וראיה לכך הנאמר בטור (או"ח סי' רי"ח): "אניסא דיחיד איהו לחודיה בעי ברוכי ורב אלפס גורס אניסא דיחיד איהו ובריה ובר בריה בעי ברוכי וכן גורס רב האיי. ויש מפרשים לפי גירסתם לאו דוקא בן בנו אלא הוא הדין נמי כל יוצאי יריכו מברכין ברוך שעשה נס לאבותינו במקום הזה".

ובמשנה ברורה (ס"ק ט"ז) פסק: "וכל יוצאי ירכו — עיין בא"ר שהכריע דבנו ובן בנו צריכין לברך בין שנולדו קודם שקרה הנס ובין שנולדו לאחר מכן משום כבוד אביהם ומנכד ואילך אין מברכין אא"כ נולדו אבותיהם אחר שקרה הנס לאביהם הראשון דבזה הם שותפים כולם באותו הנס".

יוצאי ירכו צריכים להודות דוקא בהגיעם לאותו מקום, מפני שהנס מקושר עם המקום. ואף שיש נסים המקושרים דוקא עם זמן (כגון יום הודאת הרמב"ם עי' בשע"ת ס"ק ה') אלה בדר"כ לא נגזרו על זרעם. ועל כן נראה שעם יציאתם ממקומם אין חובת סעודת המצוה עליהם. ולהקלת ההיתר נראה שיתירו את נדרם כעין התרת נדרים כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' רי"ד ס"א).

ז. ומצאתי בתשובת אבקת רוכל (סי' רי"ב): "ועוד אני אומר שאפשר שבני מקום שנהגו לאיסור שנעקרו ממקומם והלכו למקום שאין בה ישראלים אם רצו לבטל מנהגם הראשון הרשות בידם וראיה מדגרסינן בירושלמי פרק מקום שנהגו: גלו ממקום למקום ובקשו לחזור בהן יבא כהדא דאמר רבי בא בני מישא קבלו עליהם שלא לפרוש בים הגדול, אתון שאלנו לרבי אמרו לו אבותינו נהגו שלא לפרוש בים הגדול, אנו מה אנו? אמר להם מכיון שנהגו בהן אבותיכם באיסור אל תשנו ממנהג אבותיכם נוחי נפש. ואין אדם נשאל על נדרו? תמן מי שנדר נשאל ברם הכא אבותיכם נדרו כ"ש יהיו מותרים, אמר רבי חנינא לא מן הכא אלא מן הדא ר' תלמידיה דר' יהודה הוה, דר' יהודה אמר אסור לפרש בים הגדול והכי פי' כ"ש היו מותרים כלומר דפריך כיון שמה שנדר האדם בעצמו יכול לישאל עליו מה שנדר אביו ולא הוא כ"ש שיוכל להתיר, ומשני ר' חנינא דהא ודאי שהיו יכולין בני מישא לישאל אלא שרבי לא רצה להורות מפני שהוא היה סובר מן הדין אסור לפרוש בים גדול כרבי יהודה דאמר הכי, אלא שהשיב להם עפ"י דבריהם שהיו סוברים שאין הדבר אסור מן הדין אבל אין הכי נמי שאם היה סובר רבי שאין הדבר אסור אלא משו' מנהג שהיה מתיר להם".

בהמשך, ר' יוסף קארו דן אולי לדחות מעשה זה וראייתו מהבבלי, ומסיק: "אם כן אף אנו נאמר דתלמודא דידן דעומדים על אדמתם מיירי כפשטא דגמרא, הא אם גלו ממקום למקום ובקשו לחזור בהן מתירין להם". וא"כ כ"ש שבמקרה דנן שאינו בגדר נדר, אלא חובה שנטלו על עצמם, במעברם ממקום למקום אינם צריכים להמשיך בחובת אבותם.

ח. ולהטעים יותר מדוע לענ"ד אין החיים בא"י מחוייבים בציון הנס על המגיפה בתוניס ובג'רבה, על אף שהם מצאצאיהם.

כתב ר' שלמה העדני בעל פירוש מלאכת שלמה על המשנה בתחילת הקדמתו: "מבית אבי אבא הנזכר שהיו מערי התימני מקובלני, כי מגלות הראשונה נגלינו, כי קרא דכתיב בסוף ספר מלכים: וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי, נאמר גם עלינו, ועוד קבלנו כי אנו מן הכת ששלח להם עזרא לעלות בבנין בית שני ויתנו כתף סוררת ויקללם להיות כל ימיהם בעוני. ובעוונות נתקיים בנו באותו הגלות עוני תורה ועוני ממון לתפארה". וכבתימן כן המסורת בג'רבה ועוד מגלויות ישראל העתיקות, שאף להם קרא עזרא לעלות לא"י ואף הם נתנו כתף סוררת, וקללם על כך. והמגיפה אף היא מן הסתם תוצאת אותה קללה של אכילת ארץ אויביהם, ולא עמדה להם זכותה של א"י שהיא ארץ החיים. וע"כ בארץ ישראל אי"צ לציין את ההצלה מן המגיפה, שהיא מתוצאות הגלות. ואם ירצו לנהוג ינהגו בלא נדר*מד.