חבל נחלתו ג טז

סימן טז- טעות בתקיעות בשופר בראש השנה

הקדמה

בר"ה (ל"ד ע"ב) "א"ר יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא". ובירושלמי (ברכות פ"ב ה"א): "ר' יסא בשם ר' יוחנן אפי' שמען כל היום יצא והוא ששמען על הסדר". ונדחתה, לגבי תקיעות, דעת ר' אבהו (בבבלי וירושלמי) ששהיה כדי לגמור את כולה מעכבת, ומחייבת חזרה על הסדר.

פשוט, עפ"י הירושלמי, שאם שמע שלש פשוטות בזו אחר זו, אינן עולות אלא לפשוטה אחת, שהרי הסדר מעכב.

והשאלה היא האם קול שלא במקומו נחשב להפסק אשר מעכב את הסדר כולו של היציאה במצוה, אף בדיעבד. ולגבי כל הפסק, האם מחייב חזרה על כל הסדר המשולש, או שרק חלקו (בבא), או אותו קול בלבד. עוד צריך לברר לגבי זמננו, שאנו תוקעים תרועה משלשה סוגים מחמת הספק (לרמב"ם) או לאיחוד המנהגים (רה"ג), האם הן מהוות הפסק אחת לשניה.

פסיקת הרמב"ם

הרמב"ם (הל' שופר פ"ג ה"ה) פסק: "שמע תקיעה אחת בשעה זו ושניה בשעה שניה אפילו שהה כל היום כולו הרי אלו מצטרפין ויצא ידי חובתו, והוא שישמע כל בבא מהן על סדרה, לא שישמע תרועה ואחריה שתי תקיעות או שתי תקיעות ואחריהן תרועה וכיוצא בזה".

המגיד משנה (ה"ב) הסביר ברמב"ם: "דוקא בשלא הפסיק ביניהן בקול שופר שאינו מן הראוי באותה בבא. כלומר שאם היה שומע בבת תש"ת ושמע תקיעה ואחריה שברים ובין שברים לתקיעה של אחריהם שמע תרועה לא יצא. וכן הדין בכל הבבות לפי שאע"פ שאין השהיה פוסלת בהפסקה, בקול שופר שאינו ראוי פוסל, ולזה נתכוין רבינו ז"ל למטה שכתב והוא שישמע כל בבא מהן על הסדר. וכן כתב הרמב"ן ז"ל ועיקר". מתבאר מדבריו כי קול שאינו שייך לסדר זה פוסל (אפשרות א לעיל). אבל לגבי שאר המקרים לא שמענו.

בשו"ת רדב"ז (ח"ד סי' כ"ח, אלף ק"ג) מובאת שאלה: "תקע והפסיק בין קולות הבבא בקול שופר שלא היה צריך כגון שצריך לעשות סימן תש"ת ועשה תשר"ת ודאי הוי הפסק, שכן כתב הרמב"ם ז"ל והוא שישמע כל בבא על הסדר. ואם לא הפסיק בקול שופר אלא ששהה מעט לקחת נשימה ודאי דלא הוי הפסק דלא בעינן שיעשה הסימן בנשימה א' חוץ משברים ותרועה לדעת הרמב"ן ז"ל שכתב שהן קול אחד וצריך לעשותם בנשימה אחת. כי קא מבעיא לן אם הפסיק בקול פסול של שופר או בקול עשוי פסקי פסקי או בתקיעה קצרה. ילמדנו רבינו כלל בדבר זה".

וענה הרדב"ז:

"תשובה כל קול שהוא ראוי להצטרף להשלים שום סימן הוי הפסק, וכל קול שאינו ראוי להצטרף לא הוי הפסק, שהרי הדבור אינו מפסיק. שהרי אם שמע ט' תקיעות בט' שעות יצא. וה"ה התוקע בעצמו, ומי לא עסקינן בשדבר בנתיים. ומיהו אם רצה להרבות בשברים מותר ולא הוי הפסק, שהרי הוסיף ממין הקול שהוא עסוק בו. הא למה זה דומה, למי שמאריך בתקיעה או בתרועה דלא הוי הפסק. וראיה לזה ממעשה שאירע במגנצ"ה והוא כתוב במרדכי וברוקח וברבינו ירוחם ז"ל. (=המעשה יובא להלן)".

היינו הרדב"ז מכריע כי רק קול הראוי להצטרף במקו"א, פוסל במקום זה. ולגבי חזרה על קול פעם נוספת (ולא הארכה) לא פירט. וקול מקולקל אינו פוסל. ומוסיף הרדב"ז:

"ולענין אם טעה לאיזה מקום חוזר, בזה יש מחלוקת. והראוי לעשות הוא שיחזור לראש הסימן שהוא עסוק בו כגון אם עשה שני פעמים קשר"ק וטעה בפעם השלישית בסופו או באמצעיתו אין חוזר לעשות קשר"ק ג"פ ואין אומרין ג"כ חוזר למקום שטעה אלא חוזר לראש אותו סימן ועושה פעם אחת קשר"ק וזו היא מילתא מציעתא, ודעת רוב הפוסקים אעפ"י שאין כן סברת הרא"ש ז"ל".

ודבריו צריכים ביאור. כי לכאורה שני סוגי הפסקות הן: א. הפסקה הפוגמת בכל וע"כ צריך לחזור על כל הסדר. ב. הפסקה שהיא כעין שהיה או דיבור. לגבי ההפסקה הראשונה כיון שפגם בכל הסדר איך יחזור רק על בבא אחרונה? אמנם ברמב"ם דבריו מדויקים, שהרמב"ם הוסיף על דברי הירושלמי לגבי ט' קולות: "והוא ששמען על הסדר"; וכתב: "והוא שישמע כל בבא מהן על סדרה". ושינה מלשון הירושלמי.

המעשה במגנצא וטעויותיו

מובא ברא"ש (ראש השנה פ"ד סי' י"א):

"מעשה אירע במגנצא בשנת תתק"ה שתקע התוקע פעמים קשר"ק ובשלישי תקע ב' שברים והתחיל להריע, והחזירוהו קצת הקהל לראש. ומקצת הקהל אמרו לו: תקע שבר אחד וסיים. והוא התחיל לתקוע כבתחלה ותקע שלשה פעמים קשר"ק. ובסדר קש"ק תקע שני פעמים קש"ק ובשלישי תקע ארבעה שברים ותקיעה, והחזירוהו לראש אותן שהחזירוהו כבתחלה, ותקע עוד שלשה פעמים קש"ק".

היינו לתוקע במגנצא היו שתי טעויות, הטעות הראשונה היתה בסדר הראשון של תשר"ת, בקשר"ק (=תשר"ת) השלישי שתקע שני שברים והתחיל תרועה. הטעות השניה היתה בסדר השני שבקש"ק (=תש"ת) השלישי תקע ארבעה שברים במקום שלשה. עפ"י דרישת הקהל, כדי לתקן את הטעות, חזר הבעל תוקע כל פעם על כל הסדר היינו שלש קשר"ק ושלש קש"ק.

[הדיון הוא שלא לפי דעת הרוקח (סי' ר"ב): "וקבלתי מאבא מורי רבי יהודה זצ"ל מאחר שיש בהלכה שברים ואין בספרים ישנים שלשה שברים אלא שברים סתם אם תקע שני שברים יצא שאין בספרים מניין שברים. ואם תקע ד' שברים יצא דתניא בתוספתא תקע והריע וחזר ותקע אין בידו אלא אחת. וכן כשמריע אם עשה טוט כמה פעמים יצא מדאמרינן גבי תקיעה תקע בשניה כשיעור שני תקיעות יצא". והב"י (או"ח סי' תק"צ) כתב שהפוסקים דחו דעתו.]

דעת הראב"ן

ממשיך הרא"ש:

"וכעס עליהם רבי אליקים בר יוסף ז"ל ואמר אם חכמה אין כאן, זקנה יש כאן, ושלא כדין החזירוהו. ור"א בר נתן חתנו הסכים לדבריו ואמר שלא כדין החזירוהו, וגם התוקע עבר על שבות דרבנן, ואותו שחיסר מן השברים והתחיל בתרועה לא הפסיד סדרו בכך כיון דתרועה ושברים שניהם משום תרועה דקרא הוא דקא עבדינן, דמספקא לן דלמא גניח ויליל והכל תרועה אחת היא, והוה ליה כמו נתקל בשברים שחוזר עליו והכא נמי יחזור ויתקע שבר אחד ויתקע תקיעה דכיון שלא נגמרה התרועה לא הוי הפסק וכאילו נעשו בזה אחר זה דמי, אבל ודאי אם נגמרה תרועה הוי הפסק, כיון דשלשה שברים יש לו להיות זה אחר זה והפסק בתרועה הוי הפסק והוי כתרועה שנחלקה לשתים שאינה כלום וצריך לחזור ולתקוע קשר"ק. אבל שני הקשרקי"ם הראשונים לא הפסיד שהרי לא שהה בין ראשון לאחרון כדי שיעור שהייה דהיינו כדי לתקוע קשר"ק כולה. ואפי' לרבי אבהו דאית ליה שהיות מפסיקין ה"מ בשהה כדי לגמור את כולה, וכ"ש לרבי יוחנן דלית ליה שהיות מפסיקין במצוות כלל דלא הוי הפסק ע"כ".

רבי אליקים לא כתב את טעמיו, להקפדתו, והראב"ן חתנו באר כי החזרה היתה שלא כדין, וע"כ התוקע עבר על שבות דרבנן (נדון בכך להלן). לפי דבריו, בטעות הראשונה, כיון שהתוקע היה אמור לתקוע שברים-תרועה וטעה בשברים היה עליו להוסיף עוד שבר שלישי ולהשלים בתקיעה שלאחריה. והקובע אם צריך לחזור הוא האם היה כאן הפסק. ובין השברים — התרועה אינה הפסק, אם צריך לתקוע קשר"ק. אולם אם היה מוטל עליו לתקוע שברים בלבד היתה התרועה הפסק, וע"כ היה צריך לחזור על כל הסדר של קשר"ק. בנוסף, לא היתה כאן שהיה כדי לגמור את כולה ע"מ לחייבו לחזור עפ"י ר' אבהו.

לא מבורר מלשון הרא"ש (המביא את המקרה) האם כונת הראב"ן היתה שצריך להוסיף עוד שבר אחד ואח"כ לתקוע את התקיעה, והתרועה שבין שני השברים והשבר השלישי יעלו לשברים תרועה שצריך לתקוע, או שצריך לאחר השבר השלישי לתקוע שוב תרועה ואח"כ יעבור לתקיעה שלאחריה. והתרועה הראשונה היא ממינה שלא מחריב בה, ולא הוי הפסק, אבל אינה עולה לחיובו. (כי פעם אחת כתוב ברא"ש: "יתקע שבר אחד ויתקע תקיעה", ופעם אחת "שבר אחד ויריע"). אמנם מלשון הראבי"ה: "יחזור ויתקע שבר אחד ויחזור ויריע ויתקע" משמע שכונת הראב"ן לצד השני בהסתפקות לעיל.

עולה מדברי הראב"ן כי קול שלא שייך מקלקל רק לאותה בבא (כרמב"ם) וכנראה הבין ש"ישמע על הסדר" היינו הסדר באותה בבא, אולם כל זמן שלא נגמר הקול הוספה עליו אינה מקלקלת. ונראה שחשש לשיטת ר' אבהו ששהיה מפסיקה.

השגות הראבי"ה

הראבי"ה (ח"א סימן קע"א) השיג על חותנו, הראב"ן:

"ואני יואל הלוי איני יכול לעמוד על דברי מורי חמי במה שכתב ונתן חילוק בין היכא שלא גמר התרועה להיכא דגמר התרועה, דכל אדם המתחיל בתרועה במהירות יכול לעשות שלשה יבבות, וזהו שיעור תרועה, ולדבריו בעל כרחו סבירא ליה כגון שלא עשה רק שתי יבבות, ותימא בעיני מי היה יכול לעמוד בזה. ואפילו בשתי יבבות לא ידענא מנא ליה שאין קרויה זו הפסק, דמה לי שנים ומה לי שלשה". השגתו הראשונה היא שכיון ששיעור תרועה המינימלי הוא באורך שלש יבבות כבר סיים את התרועה, וממילא קלקול בהמשך הוא הפסק. וכן הביא הב"ח (סי' תק"צ אות י"א) מלשון הראבי"ה במרדכי, והוסיף הב"ח:

"ולכך יראה לי דאף אם לא גמר התרועה חוזר ותוקע ג' שברים ואינו מועיל שיתקע עוד שבר אחד אפילו עושה הכל בנשימה אחת, דסוף סוף הוי הפסקה באמצע השברים דאין לנו ראיה לחלק בין הפסק ג' לב', ודלא כדמשמע מדברי הרא"ש שלא נחלק אראב"ן אלא היכא דגמר התרועה. והב"י פסק בסתם דיתקע עוד שבר אחד ולא נהירא".

היינו, תרועה בתשר"ת אחר השבר השני היא הפסק בכך שלא תקע כראוי את אותו קול וע"כ צריך לחזור על קול זה כולו, אולם אין זה הפסק המבטל את כל הסדר או את כל הבבא.

בעוד שהשגתו הראשונה של הראבי"ה היא עפ"י שיטת הראב"ן עצמו, ההשגה השניה יותר עקרונית:

"וגם מה שכתב ששני הקשרקי"ם הראשונים לא הפסיד היכא שטעה וגמר התרועה גם בזה איני יכול לעמוד על דבריו, דיותר נראה לי דהפסיד, דהא כיון ששהה, אליבא דר' אבהו באותן התשע תקיעות כגון שתקע בט' שעות לא יצא, דהא הוא פליג עליה דר' יוחנן, כמו שכתב מורי חמי, ומדמהו למגילה ולהלל ולקריאת שמע, וכשם שבמגילה והלל וקריאת שמע אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ולא למקום שפסק, הכי נמי כשתקע בתשע שעות תשע תקיעות חוזר לראש לגמרי ויתקע תשע תקיעות, דתשע תקיעות חשיבי אחת כמו הלל ומגילה וקריאת שמע. והילכך כיון שיש לו לעשות ג' קשרקי"ם (אותן ט' תקיעות כמו שאם) זה אחר (זה), דשמא גנח ויליל היא, ויש לו לצאת ידי חובתו באלו קשרקי"ם מאותן ט' תקיעות, כמו שאם היה שוהה בין תקיעה שביעית לשמינית או בין שמינית לתשיעית וכן כולם, (ד)קיימא לן דאם היה שוהה כדי לגמור את כולה חוזר לגמרי לראש ויתקע כל התשע תקיעות, הכי נמי כשצריך לעשות קשר"ק שני או שלישי ויטעה ויעשה קר"ק או קש"ק או שיעשה שני שברים ויריע שלגמרי סתר הכל אפי' שני קשרקי"ם הראשונים".

היינו כל שלשה הקשרקי"ם נחשבים ליחידה אחת (כמגילה וק"ש והלל), ושהיה כדי תקיעת כולם או הפסקה בתקיעה שאינה ממין הסדר שעוסק בו מהווה הפסק המבטל את כל הסדר המשולש כולו. וכשם שלר' אבהו שהייה מבטלת את כל המצוה, אף לר' יוחנן הפסקה מבטלת את כל המצוה. וכל המצוה היינו תשע הקולות — כל הסדר. ועפי"ז לראב"ן, כל קול מתשע התקיעות, ששמע את כולו עומד בפני עצמו, ואינו נפסל, אף אם יבוא אחריו קול שאינו מחיובו, ואילו לפי הראבי"ה כל הקולות ששומע צריכים להיות בשלישיות (ג' פעמים תשר"ת, ג' פעמים תש"ת וג' פעמים תר"ת) הן בתקיעות דמיושב והן במוסף על סדר הברכות.

ומוסיף הראבי"ה: "ועוד ממנהג אבותינו שלא תיקנו בעמידה על הברכות דמלכויות זכרונות ושופרות לתקוע כי אם קשר"ק בראשונה ולא קש"ק וקר"ק, היינו טעמא משום דסבירא להו שזה הוי הפסק דשמא בכולם יש מן הדין לעשות קשר"ק ואם היה עושה קש"ק וקר"ק בנתיים הוי הפסק. וגם כשאנו תוקעים בישיבה אנו תוקעים ג' קשר"ק ביחד וג' קש"ק ביחד וג' קר"ק ביחד, ולדברי מורי חמי למה אין אנו תוקעים קשר"ק קש"ק קר"ק בזה הסדר ג' פעמים, דאפי' אם הוי מן התורה קשר"ק הלא לא היה מזיק כלום אם היה תוקע בנתיים קש"ק וקר"ק ולא היה צריך לחזור לראש".

היינו לדבריו כל קול, שאינו ממינו, ואולי אפילו מוטעה, מהווה הפסק ומחייב חזרת כל שלש התקיעות. וכן הרא"ש (ראש השנה פ"ד סי' י') כתב: "ורבינו אבי"ה כתב בשם ריב"א דהא דתיקן רבי אבהו קשר"ק קש"ק קר"ק לא בשביל שהפסיק בשהייה. אלא בשביל שהפסיק סדר התקיעות בקול אחר דבעינן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה בלא הפסק קול אחר, ואם שינה בסדר התקיעות אפי' לא שהה כדי לגמור כולה חוזר. והביא ראבי"ה ראיה מירושלמי דפרק שני דברכות דמייתי התם הך דר' יוחנן דתשע שעות ומסיים אמר רבי והוא ששמע על הסדר, פי' ששהה ושתק ולא שינה הסדר ולדבריהם ההפסק פוסל". ואולי קול פגום אינו הפסק.

השגות הרא"ש

אף הרא"ש חלוק על הראב"ן: "ומה שכתב שיחזור שבר אחד ויריע משמע מדבריו שא"צ לעשות שלשה שברים בנשימה אחת, אבל לפי מה שכתבתי לעיל שצריך לעשותן בנשימה אחת, היה צריך לחזור ולתקוע שלשה שברים ויריע".

היינו לפי דעת הרא"ש צריך לתקוע שברים ותרועה בנשימה אחת, וכש"כ בשברים לבדם או תרועה לבדה. ולפי"ז אם מוסיף שבר על התרועה כיון שאינו באותה נשימה עם יתר השברים אינו יוצא בו י"ח. (והעיר הקרבן נתנאל (סי' י"א אות ט') שכן כתב גם הריטב"א שהעיכוב הוא אף בדיעבד, ומוכח שלא כב"ח שרצה לראות בכך אך פסול לכתחילה).

ומוסיף הרא"ש:

"ומה שכתב 'אבל ודאי אם נגמרה התרועה הוי הפסק וכו' עד והוי כתרועה שנחלקה לשתים ואינה כלום וצריך לחזור ולתקוע קשר"ק'. אינו נ"ל דכיון שלא גמר הקשר"ק אם אין התרועה כלום בשביל שנחלקה לשתים יחזור ויתקע שלשה שברים ואין ההפסק של תרועה פסולה מפסקת. ולא דמי להא דמתקיף רב עוירא ודלמא ילולי הוא וקמפסקי שברים בין תקיעה לתרועה דהתם אי ילולי הוא קא פסקי דאין השברים מעין התרועה כלל והוי לגמרי קול אחר ובעינן פשוטה לפניה בלי הפסק קול אחר כדפירשתי לעיל. אבל קשר"ק עושין משום ספק דלמא גנח ויליל והוי הכל תרועה אחת וקול אחד אלא שקיצר בתרועה שלא עשה שלשה שברים כה"ג לא הוי הפסק דאין כאן הפסק קול אחר. ופעמים רבות שהתוקע מתחיל לתקוע ואין הקול עולה לו יפה ופוסק ומתחיל לתקוע או להריע ולא מיפסיל בשביל שהפסיק בקול קצר שהשמיע בשופר דלא מקרי הפסק כיון שאין זה קול אחר כיון שהוא מעין התקיעה או התרועה אלא שלא היה כשיעור".

היינו, לדעת הראב"ן אם התוקע נזכר בקול שהחסיר קודם שסיים את התרועה יכול להוסיפו לבסוף ואין בכך קלקול, ולא צריך לחזור על תקיעה שלפניה. אולם אם כבר סיים להריע שוב אין די בתקיעת שברים ותרועה אלא צריך לחזור על הסדר של קשר"ק הזה מתחילתו. והטעם מפני שהתרועה המקולקלת גרמה לקלקול התקיעה שלפניה. הרא"ש חולק שמכיון שעדיין לא הוסיף קול שאינו מענין התרועה אע"פ שפסק כבר מהתרועה, צריך לשוב ולתקוע שברים תרועה בלבד. מפני שהקול השגוי הוא כתוקע שלא הצליח בתקיעתו שאינו חוזר לראש הבבא. והתקיעה הראשונה עומדת בכשרותה וצריך לחזור ולתקוע את השברים-תרועה כראוי. וזאת דוקא בשברים תרועה שהקול המפסיק שייך לסדר. אמנם אם היה מריע בתש"ת, היה הקול הזה מפסיק ומחייב חזרה אף על תקיעה שלפניה. ואין צריך לחזור על סדר שהשלימו בכשרות, כגון במקרה הנוכחי שתקע פעמיים תשר"ת, הללו כשרות.

וכן כתב הטור (או"ח סי' תק"צ) בשמו:

"וא"א הרא"ש ז"ל כתב אפילו אם גמר התרועה בין השברים לא הפסיד התקיעה שתקע אלא חוזר ותוקע ג' שברים ומריע ותוקע דכיון שהכל היא תרועה שהרי אנו עושין גנח ויליל משום דלמא תרווייהו תרועה, א"כ חדא תרועה היא אלא שנתקלקלה ולא הוי הפסק, מידי דהוה אפעמים שהתוקע מתחיל לתקוע ואין הקול עולה לו יפה ופוסק וחוזר ומתחיל לתקוע או להריע ולא מפסל מה שתקע כבר בשביל שהפסיק בקול קצר שהשמיע בשופר דלא מקרי הפסקה כיון שאינו קול אחר שאינו מעין התקיעה, ולא דמי להא דתקין ר' אבהו דאמרינן דשברים או תרועה הוי הפסק דהתם אם תרועה גנח הוי יליל קול אחר לגמרי, ואם הוא יליל הוי גנח קול אחר לגמרי, אבל הכא שניהם קול אחד של תרועה".

לפי הרא"ש כל קול שהוציא טרם שהתחיל את התקיעה שלאחריה אינו מחזירו לראש הבבא אלא מחייבו רק לחזור על הקול האחרון שהתקלקל.

מוסיף הרא"ש לגבי הטעות השניה של התוקע ממגנצא:

"ואותו שתקע ארבע שברים לא קלקל כלום כמו שכתבתי למעלה (סי' י') דתקיעה ושברים אין להם שיעור למעלה וכמו שעושין בתרועה כמה כחות כך יכול לעשות כמה שברים".

וכן רבינו ירוחם (נתיב ו' ח"ב) תמה על הראב"ן: "ונראה מדבריה' שהטועה באמצע הסימן או בסופו שצריך לחזור לראש אותו הפעם שתוקע בו. והרא"ש תמה עליו וכתב כי אף על פי שגמר התרועה כלה כשטעה לא היה צריך לחזור אלא לג' שברים לא לראש הסימן. ועוד תמה עליו ממה שכתב שיחזור לתקוע שבר א' נראה שאין צריך לעשותן בנשימה א', וכבר כתבתי למעלה שצריך לעשותן בנשימה אחת הילכך מי שטעה באמצע השברים יחזור לתקוע כל השלשה שברים. ומ"מ אותו שתקע ד' שברים לא הפסיד כלום כמו שכתבתי למעלה כי אין להם שיעור למעלה כמו תקיעה וכמו שעושין בתרועה כמה כחות וכן כתב הרא"ש".

הפסקה לשיטת הטור

הטור (או"ח סי' תק"צ) מברר את שיטת אביו, ומוסיף:

."ואם עשה ד' או ה' שברים זה אחר זה בלי הפסק אין בכך כלום שהרי לכתחלה יכול לעשות מהם כמו שירצה. אבל אם עשה ב' תרועות זו אחר זו (), או שתקע אחר התרועה תקיעה במתעסק שלא לשם תקיעה והפסיק בה בין תרועה לתקיעה (), או לאחר שתקע ג' שברים שתק והפסיק ואח"כ תקע שברים אחרים (), י"א דלא הוי הפסק אלא כשמפסיק בתרועה בין שברים לתקיעה, או שמפסיק בשברים בין תקיעה לתרועה, אבל כי האי שתקע שתי תרועות זו אחר זו או שתקע באמצע תקיעה כמתעסק לא הוי הפסק לחזור לראש, אלא גומר ויוצא ולא נתקלקל הסדר". היינו לפי הטור קול המהווה הפסק המחייב לחזור על אותה בבא (ואולי על הסדר כולו) הוא רק קול שתוקעים לצאת בו בסדר אחר והוא אינו מן הסדר שצריך לתקוע, אבל קול מאותו המין (שתי תרועות, שני שברים), אינו הפסק.

אולם מהרמב"ן (דרשת ר"ה) מביא הטור שכל סוגי הפסקות אלה הן הפסק.

"והרמב"ן כתב דבכולהו הוי הפסק. והביא התוספתא: תקע והריע וחזר והריע וחזר ותקע אין בידו אלא אחת פי' תקיעה האחרונה אבל הראשונה הפסיד בשביל התרועה שהפסיק באמצע". (ועי' בב"י שמביא מהרשב"א גירסה אחרת לתוספתא).

וז"ל בדרשה לר"ה: "והעיקר בזה שאין השהייה פוסלת בכאן אלא ההפסק הוא הפוסל מפני שמקלקל הסדר, שהסדר הוא פשוטה לפניה ולאחריה ותרועה באמצע לא בסמיכות דוקא, אלא שלא יהא הפסק קול שופר ביניהם. מיהו דוקא שמפסיק בשברים בין תקיעה לתרועה או בתרועה בין שברים לתקיעה דחשיב הפסק וחוזר לראש, אבל אם עשה בתחילה שתי תקיעות ביחד או שתי תרועות ביחד, או אי נמי ד' או ה' שברים לא חשיב הפסק לחזור לראש, אלא גומר ויוצא ואינו מקלקל הסדר בשביל כן. ועוד אמרו ואפילו תקע שני סדרים כסדר ובשלישי טעה ופיחת אחת מן השברים ועשה תרועה (=מעשה במגנצא) סותר הכל וחוזר לגמרי לראש, כל זה לשונם (של תוס' מרבנו אלחנן)".

עולה מן הרמב"ן שמחמיר הן בגדר הפסק והן בגדר הסדר המתקלקל. לדעתו (אליבא דתוס' ר' אלחנן) כל הפסק המקלקל, מחייב חזרה על כל הסדר ולא על הבבא בלבד. ועוד לפי דרכו רק חזרה על אותו קול אינו הפסק אבל קול אחר שלא ממינו הוא הפסק.

נראה שהראשונים מתייצבים לגבי השאלה מאין חוזר בג' שיטות:

לפי הרא"ש, הטור ורבינו ירוחם אינו חוזר כלל אלא עושה את אותו קול בו טעה פעם נוספת וממשיך.

לפי הרמב"ם (עפ"י המ"מ והרדב"ז) הראב"ן והרמב"ן (לפי הטור) נראה שחוזר על אותה בבא.

לפי הראבי"ה והרמב"ן (לפי הר"ן) חוזר על הסדר פעם נוספת.

פסיקת השו"ע

בשולחן ערוך אורח חיים (סי' תק"צ סעי' ז'-ט') פסק:

"(ז) אם טעה בתשר"ת ואחר שתקע ב' שברים טעה והתחיל להריע, אם נזכר מיד יתקע שבר אחר; ואם לא נזכר עד שגמר התרועה שהתחיל בה בטעות, לא הפסיד התקיעה הראשונה שתקע, אלא חוזר ותוקע ג' שברים ומריע ותוקע; אבל אם אירע בתש"ת או תר"ת, הפסיד גם תקיעה ראשונה".

"(ח) אם הפסיק בתרועה בין תקיעה לשברים, או שהפסיק בשברים בין תרועה לתקיעה, וכן אם הריע ב' תרועות זו אחר זו, או שתקע אחר התרועה תקיעה כמתעסק שלא לשם תקיעה והפסיק בה בין תרועה לתקיעה; או לאחר שתקע שלשה שברים שתק והפסיק ואח"כ תקע שברים אחרים, ואפילו שבר אחד, בכל אלו הוי הפסק והפסיד גם תקיעה ראשונה".

"(ט) אם תקע שני תשר"ת, או שני תש"ת, או שני תר"ת כהוגן וטעה בשלישי, אין צריך לחזור אלא לאחרון שטעה בו".

בהלכה ז' פסק השו"ע כראב"ן, והגר"א העיר שאף הראב"ן סובר כרא"ש שצריך לעשות בנשימה אחת. וע"כ אם הוצרך התוקע "לקחת" אויר לאחר התרועה, צריך לחזור ולתקוע שלשה שברים ותרועה. אבל את התקיעה הראשונה לא הפסיד כיון שהקול שהפסיק היה ממין שהיה צריך לתקוע אלא שלא נתקע כיאות. והראבי"ה והרמב"ן חולקים וסוברים שהוי הפסק וחוזר על כל הסדר. אולם אם זה קרה בתש"ת או בתר"ת הפסיד את התקיעה הראשונה של אותה בבא אבל לא את כל הסדר.

בהלכה ח' הביא השו"ע את כל ההפסקים שגורמים לחזור לראש הבבא ובהם פוסק כרמב"ן. אבל צריך לחזור רק על אותה בבא, כרמב"ם וראב"ן. והמג"א העיר שלגבי קול כמתעסק לא חלק כלל הרמב"ן. וע"כ אם תקע ולא הצליח ויצא קול מקולקל, אינו צריך לחזור, אלא מתקן את אותו קול בלבד.

לגבי הלכה ט' העיר הגר"א שאמנם כן פסקו הראב"ן הרא"ש והטור, אבל הראבי"ה צדק בראיתו משהיה של ר' אבהו. ומסביר כי לפי הרמב"ן צריך לחזור רק על הבבא שנשתבש בה, משום שלדעת ר' אבהו ששהיות מפסיקות, כל שהיה (כדי לגמור את כולה) פוגמת בסדר כולו. אבל לדעת ר' יוחנן קול אחר מפסיק משום שגורם שלא תהיה פשוטה לפניה ולאחריה, וע"כ הוא פוגם רק בבבא בו הוא עוסק ולא באחרות.

שיטת ר"ת והשלכותיה על הפסיקה

התוספות (ראש השנה ל"ג ע"ב) וכן הרא"ש (פ"ד סי' י') הביאו את דעת ר"ת לגבי התקיעה במוסף על סדר הברכות: "ועל מנהג שלנו היה תמיה ר"ת דקשר"ק של מלכיות וקש"ק דזכרונות וקר"ק דשופרות סותרין זה את זה, דאי גנח ויליל כולהו בעי למיעבד קשר"ק, ואי גנח לחוד כולהו בעי למיעבד קש"ק, ואי יליל כולהו קר"ק. והנהיג רבינו תם במקומינו לתקוע גם אזכרונות ואשופרות קשר"ק כמו במלכיות דהשתא נפיק מכל ספיקי וליכא אלא הפסק ובהכי סגי שלא לשנות המנהג ביותר דהא אמרינן שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום יצא". היינו לפי הדעה שר' אבהו התקין משום ספק (כרמב"ם) ולא לאיחוד מנהגים (כרב האי גאון), התקיעה בכל ברכה סימן אחר נראה סותר ואין יוצאים בהן. וע"כ התקין לתקוע בכל שלושת הברכות תשר"ת. ואז תקיעות אלו יעלו לג' תרועות ופשוטות לפניהן ואחריהן. ואע"פ שאם יוצאים בשברים בלבד התרועה מהווה הפסק, היינו לשיטת רמב"ן אבל לשיטת ר"ת רק שהיה מהוה הפסק ודוקא לכתחילה.

ובהלכה ח' (סי' תק"צ) העיר הגר"א כי שיטת רבנו תם חולקת על הרמב"ן מפני שהוא סובר שרק הפסק שהיה פוסל אך תקיעה אחרת אינה הפסקה. ז"ל הגר"א: "אבל דעת ר"ת משום הפסק שהיה ואינו אלא לכתחילה דהא קי"ל כר' יוחנן שמע ט' כו'. ומ"מ הסכימו הפוסקים לפסק הרמב"ן".

בסימן תקצ"ב (ס"א) כתב השו"ע שתוקעים במלכויות תשר"ת, בזכרונות תש"ת ובשופרות תר"ת (כשיטת הרי"ף). ומוסיף השו"ע שעתה נוהגים לתקוע ג' פעמים בכל ברכה, במלכויות ג' תשר"ת, בזכרונות ג' תש"ת וכו'. והרמ"א כתב שי"א שתוקעים תשר"ת פ"א בכל הברכות ושכן נוהגים במדינותיהם. ושם הגר"א כותב: "ומ"מ מנהג של ר"ת נכון יותר דלא סתרי אהדדי כמו במנהג הרי"ף. ועי' בר"ן: 'ור"ת כו' ואמר מוטב שנחוש לספקות ולא ניחוש להפסקות".

וקצת צ"ע, על הגר"א, הלא כבר העיר הר"ן: "ולדברי רבינו האיי גאון לא קשיא מידי דהא יום תרועה אמר רחמנא הלכך בין גנח בין יליל בין גנח ויליל יצא דכולהו תקיעות דאורייתא נינהו, והלכך להקל על הצבור ולתקוע בתקיעות דכולהו מקומות שפיר דמי". והרי"ף והרא"ש הלא הביאו את תשובת רב האי גאון ומשמע שסבירא להו כוותיה וצ"ע.

שבות דרבנן

הראב"ן (לעיל) כתב שבחזרה שלא כדין עברו במגנצא על שבות. אולם לא הסביר את גדרו. שהרי מפאת הספק או מפאת איחוד המנהגים אנו חוזרים ותוקעים כמה וכמה פעמים. ומה הגדר של האיסור. והרוקח (סי' ר"ב) כתב בשמו: "ורבינו אב"ן פי' אם תקע קשר"ק ועשה ב' שברים והתחיל בתרועה לא הפסיד סדרו דשברים ותרועה משום תרועה הם ואמרינן שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כג' שברים אם קיצר פחות משיעור זה לא יצא. ואם האריך יותר מדאי אין זה חילול יו"ט כל זמן שעוסק בתקיעתו, כדאמר בפ' מילה .(דף קל"ג) גבי ציצין שאין מעכבין את המילה פירש אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין את המילה הילכך אם תקע כסדר אפילו בנחת לא יחזור ויתקע פעם שנית".

אמנם לא מצאתי שהזכיר זאת בשו"ע ונראה שלא חששו לטעם זה.

שיטת הלבוש

הלבוש (תקפ"ח, ב') יצא לחדש כי הפסק קול שאינו ראוי כפי שהזכיר השו"ע בס"ח פוסל דוקא לתוקע אבל לא לשומע ז"ל: "הוי הפסק בין סדר תקיעותיו לתוקע דוקא שעושה מעשה התקיעה, אבל השומע שאינו עושה מעשה, אלא ששמע קול שלא היה לו לשמוע יצא, אם אינו שלא מן הסדר שיש לו לשמוע".

אמנם השו"ע הביא דעה זו בסי' תקפ"ח רק בשם י"א. ועי' בפר"ח ובמג"א ובאליה רבא וזוטא והמ"ב (ובביאור הלכה ד"ה וי"א) שניסו לברר מהי דעת השו"ע.