חבל נחלתו ג ט
סימן ט
השבת אבידה בשבת .
מו"מ עם הגאון הרב אביגדר נבנצל
שאלה
יהודי שומר מצוות, ראה בשבת כיצד ארנק להחזקת כסף מחליק מכיסו של יהודי שאינו שומר מצוות, האם מוטל עליו להודיע למאבד עתה (בשבת)?
תשובה
א. מצד המשיב ישנה מצות עשה של השבת אבידה ומצות ל"ת של "לא תוכל להתעלם". מצד המאבד ישנו חשש שכיון שאינו שומר שבת, יוציא את הארנק מרשות לרשות, ויטלטל אותו ד' אמות ברה"ר, וכמו"כ כיון שהוא מוקצה — איסור טלטול מוקצה.
ע"כ צריך לדון על המשיב מצד דיני השבת אבידה, ואם מצד דיני השבת אבידה חייב להשיב במקרה הנוכחי, צריך לדון מצד לפני עוור.
ב. לגבי השבת אבידה קיים הפטור של "והתעלמת" ב"מ (ל' ע"א): "דתנו רבנן: והתעלמת — פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו — לכך נאמר והתעלמת מהם".
אולם, פטור זה הוא מצד גופו של מעשה ההשבה. היינו: או מצד איסור על המשיב (כהן), או שמעשה ההשבה אינו ראוי לו (זקן ואינה לפי כבודו), או שההפסד גדול מהרווח במעשה ההשבה (שלו מרובה). במקרה הנוכחי אין אחת מהסיבות הללו, אלא עיכוב צדדי, וע"כ מצד זה יהא חייב.
ג. קיים פטור אחר (ב"מ ל' ע"ב): "כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר". ולכאורה זהו פטור כולל יותר. אבל מהכלבו (סי' פ"ג) והב"י (חו"מ סי' רס"ג אות א') משמע שהוא הרחבה של "והתעלמת". וז"ל הב"י: "והוה תמיהא לי מאי קא משמע לן רבא מתניתין היא? עד שלמדתי מדברי הרמב"ם ישובו של דבר, שכתב בפרק י"א מהלכות גזילה (הי"ג): מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב להטפל בהן, ואומד את דעתו אילו היה שלו אם היה מחזירן לעצמו כך חייב להחזיר של חבירו, ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היו שלו כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר".
ולפי"ז לכאורה, מחוייב להחזיר, שהרי העיכוב מהחזרה בשבת אינו מצד עצם התיחסותו לחפץ, שבו אף בשלו היה מחזיר אלא עיכוב צדדי של שבת שאסורה בהוצאה ובטלטול מוקצה. וחשיבא שבת "כאריא דרביעא עליה". אבל אינה עיכוב בגוף הדבר. וכ"נ מדברי הדרישה (חו"מ סי' ער"ב): "לכן נלענ"ד ולומר דלא קאמר רבא כל שבשלו כו' דתלה הדבר לעשות בשל חבירו כבשלו כי אם בזקן ואדם חשוב באמת, וקמ"ל דאפ"ה אם דרכו להשיב בשלו ג"כ ישיב בשל חבירו. אבל מי שאינו חשוב אלא שדעתו גבוה אף אם היה מניח מלהשיב שלו בזה לא נפטר מלהשיב של חבירו ולקיים המצוה דרמיא עליה רחמנא אלא ישיב בעצמו או ישכור אחר במקומו שיסייעו".
ד. אולם הרמב"ן (חי' לב"מ ל' ע"א) כתב שאין בכך מצות השבת אבידה מסיבה אחרת, וז"ל: "ואיכא מקצת נוסחי עתיקי ודווקני דכתיב בהו פשיטא מי דחינן איסורא מקמי ממונא, ונראה לי דהכי פירושה משום דכיון דאפילו בעל אבדה כהן אינו רשאי להטמא בה, היאך יטמא זה (=כהן) בשבילה, והרי אם באו בעלים ואמרו: לא בעינן לה ליתיה לעשה כלל, הילכך לא דחינן מצות עשה משום מצוה שבממון שאם הפקיר בעליו ממון זה פטור הוא מאותה מצוה, שהרי חייב הוא לומר כן, כדי שלא יטמא כהן ששניהן חייבין בכבודו של מקום, והתורה אמרה להחזיר אבדה לחברו ולכבד אביו ואמו בממונו ולא לעבור על המצות, ודמיא לההיא דגרסינן בכתובות (מ' א') היכא אמרי' דאתי עשה ודחי את ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומיה לעשה, אבל הכא אי אמרה לא בעינא ליה מי איתיה לעשה כלל, כלומר הואיל ואפשר לה לבטלו אע"פ שאמרה בעינא ליה אין שומעין לה, ששניהם חייבין בכבודו של מקום, ולא גלי רחמנא בכי האי עשה דנדחי, וכל שכן הוא בדבר שבממון דכל שבשלו אינו רשאי בשל חברו נמי אינו רשאי".
היינו, במצוות שבממון כיון שאם היה מפקיר ממונו היה חבירו פטור מהשבת אבידה, וכיון שהוא מצווה לכך מצד כבוד המקום, אף אם לא הפקיר — אין חייב בהשבת אבידה משום שבדבר שבממון, כל שבשלו אינו רשאי, בשל חברו נמי אינו רשאי. ולפי"ז לכאורה אינו מצווה להשיב. שכיון שבשלו אינו רשאי להביא אבידתו אל ביתו באסורי הוצאה ובאסורי טלטול מוקצה, אף לגלות אוזנו של חברו אינו רשאי.
ה. וכעין דברי הרמב"ן כתב החת"ס (או"ח סי' פ"ב) אשר דן בשאלה: "אי מצות עשה של השבת אבידה דוחה שבות דטלטול מוקצה בשבת". ודן עפ"י דעת הרמב"ם (הל' שבת פ"ו הכ"ב ופ"כ ה"ז) שמתיר לטלטל מציאה (אף שמצא לאחר שהחשיך), פחות פחות מארבע אמות. ומביא לו מספר ראיות. אולם "כל הראשונים נחלקו עליו ולא התירו אלא בדאתיא לידיה".
ומסיק: "מעתה מסברא י"ל כל שהתירו לטלטל בממון של עצמו מותר נמי בהשבת אבידה לחברו לכל מר כדאית ליה, ולא מטעם דחי' דאתי השבת אבידה ודחי אלא כיון דבשלו התירו משום דבהול, נמצא ליכא במקום הזה גזירת טלטול מוקצה וא"כ במקום מצוה לא יתחילו לגזור בתחלה, ולא שייך העמידו דבריהם כיון דבמציאה לא גזרו מעולם למה יתחילו בביטול מצות עשה".
וא"כ אף שלרמב"ם מוטל עליו חיוב השבת אבידה, כיון שאף לעצמו התירו לו מציאה; לרוב הראשונים, אין מוטלת עליו מצות השבת אבידה מכיון שבשלו לא היה מטלטל.
ו. אולם כיון שאינו עושה את ההשבה במעשה של טלטול או הוצאה, אלא בדיבור בלבד, ישנו מקום להקל יותר. שהרי אף בשלו מותר להכריז על אבידתו בשבת אף אם אסור לטלטלה כנפסק בשו"ע (או"ח סי' ש"ו סי"ב). וצריך לדון מצד "לפני עוור".
ז. ונראה שאין כאן "לפני עוור" דאורייתא, ראשית לפי חלק מהפוסקים אין לנו עתה רה"ר, וע"כ אף אם יבוא ויטלטלנו הוא רק איסור דרבנן, וכן איסור מוקצה מדרבנן. ועוד, הרי לפי הרמב"ם הותר לאדם לטלטל פחות פחות מד' אמות. ואף שאדם זה סביר להניח שלא ינהג כן, בכ"ז צד ספק בדבר, וע"כ אין זה "חד-עברא דנהרא" אלא כ"תרי עברי דנהרא". וא"כ אין כאן לפני עוור אלא "רק" מסייע לדבר עבירה (עפ"י תוס' שבת ג' ע"א ד"ה בבא).
ועוד, פסק החיי אדם בכלל נ"ד (נשמת אדם אות ג') ש"אם הוא אדם שידוע לנו שלא ישמע לאיסור ולא יכוף יצרו ויבוא לידי איסור הטמנה בארץ (=של האבידה) אפשר דיש לסמוך על הרמב"ם. ומ"מ כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו במי שאינו יכול לכוף יצרו". והביא שכ"כ הארחות חיים. וכ"כ בשמירת שבת כהלכתה (פכ"ב הע' פ"א) בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל שבזה"ז שאין לנו רה"ר ומטלטל בשינוי (=בדחיפה ברגל) נראה שמותר לטלטל מטבע כסף שמצא בשבת.
ח. נראה ע"כ למסקנה, שכיון שההשבה נעשית בדיבור בלבד, וכיון שאין כאן לפנ"ע מדאורייתא, אלא אך מסייע, וכיון שיש מתירים לו עצמו עפ"י הרמב"ם ליטלו ושוב לא שייך 'כל שבשלו אינו עושה פטור אף בשל חבירו' — מכל הסיבות הנ"ל נראה להתיר להגיד למאבד על איבוד ארנקו בשבת.
תשובת הרה"ג הרב אביגדר נבנצל שליט"א
בס"ד ב' פ' בכתף ישאו תשס"ג מ"ו למטמונים ירושלם עה"ק תובב"א
שלום וברכה לכבוד.
לא זכיתי להבין מה שכתב כתר"ה דאין כאן איסור על המשיב אלא עיכוב צדדי. גם בית הקברות לכהן הוא עיכוב צדדי, שאינו יכול להגיע אל האבדה בלא להיטמא.
דברי החת"ס לכאורה אינם ענין לכאן, דמי שהביא חפץ בשבת באיסור לא מצינו לכאורה דהתירו לו לטלטלו, ולמה נתיר למוצא אבידת חברו שהביאה באיסור.
מותר להכריז על אבידתו בשבת כדי שיביאנה אחר השבת, או ע"י אופנים המותרים בשבת, ולא כדי שיביאוה באיסור.
מאי דפסיקא ליה למר דאי רה"ר דידן דרבנן אין כאן ולפני עיור מדאורייתא — אינו פשוט לענ"ד. המנ"ח מסתפק אי מכשיל חברו בדרבנן עובר אולפנ"ע מדאורייתא או לא. והנה דנו האחרונים דבולפנ"ע יש שני חלקים: חלק בין אדם למקום, דגורם לעשות מה שאין הקב"ה חפץ שייעשה, וחלק בין אדם לחברו שגורם תקלה לחברו, ואז אסור להכשילו למכור שדה בזול כש"כ דאסור להכשילו להפסיד חלק מהעוה"ב שלו. ונ' דלכן נתנה הגמ' שתי דוגמאות: כוס יין לנזיר ואמ"ה לב"נ, ולא נקטה טריפה לישראל, דבכוס יין לנזיר הואיל והוא אינו נזיר אינו מצווה באיסורי נזיר, ונשאר רק בין אדם לחברו, ובאמ"ה לב"נ אינו מצווה בין אדם לחברו, כמבואר בחינוך, ונשאר רק בין אדם למקום. ומעתה י"ל דמכשיל חברו בדרבנן, עדיין עובר מדאורייתא מצד בין אדם לחברו.
ועוד דלדעת הרמב"ם העובר על דרבנן עובר על לא תסור מה"ת.
והשבת אבדה היא טובה שחייבתנו התורה לעשות לחברנו, ולהחזיר לו ארנק וליטול ממנו עוה"ב אין זו טובה אלא רעה.
אם אכן ידחוף המאבד את הארנק רק ברגלו, צדקו דברי כתר"ה.
תשובת הכותב
א. "עיכוב צדדי" — לפי הבנתי הוא שהמונע ממנו להשבה הוא שאמירתו אולי תסייע ותכשיל את המאבד. אבל מצדו או מצד האבידה אין בהשבה עיכוב. יתירה מזו, אם המאבד הוא אדם הנושא ארנקו בהיתר, או מפני שאין בו ממון ובמקום שאין חשש טלטול, או מפני שהוא עסוק בפק"נ, וכי יהיה איסור להודיעו שברגע זה נפל ממנו ארנקו? וא"כ מצד דין השבת אבידה אין מניעה מהשבה.
ב. לגבי דברי החת"ס — הרי החת"ס כלל בדבריו: "לכל מר כדאית ליה". היינו לרא"ש (ב"מ פ"א סי' כ"ב) וסיעתו (ריטב"א בשם ר"ש משאנץ, מרדכי-ב"מ) שאסור להרים ארנק בכל אופן בשבת — אסור, ולרמב"ם וסיעתו — מותר. ובאשר לאיסור טלטול, הרמב"ם כתב שיטלטלנו פחות פחות מד' אמות, ולאיסור מוקצה הרי הרמב"ם עצמו כתב (שו"ת סי' תס"ד ומובאת תשובה נוספת לחכמי לוניל אף במגדל עז), כפי שכתב אף החת"ס, שלאיסור מוקצה לא חששו.
וא"כ אף אבידה שהיא איסור התיר הרמב"ם ליטלה, ואיך לא יהיה מחוייב בהשבת אבידה? וכש"כ כאן שכמעט ועוד לא יצאה מיד בעליה?
ג. באשר לחשבונות בלפני עיוור אינני מכירם, אולם לפי דבריו לא הובן לי מדוע הראשונים נוקטים בבעה"ב ועני שאם יכול ליטלו בעצמו יש כאן איסור דרבנן, הרי זהו איסור דאורייתא מצד בין אדם לחבירו, ולדעת הרמב"ם עובר בלא תסור. וע"כ לא נראה לי שאפשר לומר שעובר בדאורייתא.
ד. אולם היותר קשה בעיני, שאם זה היה ארנק שלנו, היינו מוצאים דרכים לטלטלו בהיתר, ואילו לגבי חברנו שאמנם אינו שומר מצוות, אבל אולי הוא יקבל תוכחה ויטלטלנו בהיתר, לגביו אנו מתעלמים. וכי אין בכך חילול ה'? ולא שייך כאן שרק למי שאינו מחלל שבת מחללינן שבתא כביולדת נכרית. וודאי שיש בכך משום איבה.
ה. וביחס לחשבונות עוה"ב של חברנו — נראה לי כי אם הדבר מותר מבחינה הלכתית לא עלינו לעשות חשבונות של מצוה בשבת, וכבר אמרו בעלי המוסר ש'הממון של חברנו הוא הרוחניות שלנו', וכן במקרה דידן.
סוף דבר, נראה לי שצריך לומר לו על ארנקו שנפל, וצריך לומר לו ששבת היום וע"כ מותר לו לטלטלו פחות פחות מד' אמות, ולדוחפו ברגלו (מצד מוקצה שהרמב"ם לא חייש ליה). ויש בכך קידוש השם, ואם לאו חוששני שחילול השם בדבר ולפחות איבה*יג, אם יוודע למאן דהו דפלוני ראה, ובגלל חשבונות של הצלת רעהו מאיסורים שתק.