חבל נחלתו ב קיב
<poem> סימן קיב
היחס בין הבאת ביכורים למקרא ביכורים
א. הרמב"ם פסק בהלכות ביכורים [פ"ד ה"א]: "כל המביא בכורים טעון קרבן ושיר ותנופה ולינה אבל הוידוי אינו שוה בכל, לפי שיש שחייבין להביא בכורים ואינן קורין עליהם". ופשט הדברים שישנן בהבאת ביכורים שתי מצוות: הבאת הביכורים, ומקרא ביכורים (בל' הרמב"ם וידוי). כאשר היחס בין שתי המצוות שהקריאה היא מצוה נוספת לראוי לכך. ההבאה תעכב את הקריאה, אבל לא נראה שאי האפשרות לקרוא מאיזו סיבה תעכב את ההבאה. אולם בהמשך הפרק [ה"ד] כתב הרמב"ם עפ"י הסוגיא בבבא בתרא [פ"א]: "הקונה שני אילנות בתוך [שדה] של חבירו מביא ואינו קורא לפי שהדבר ספק אם יש לו קרקע או אין לו, וכיצד עושה מקדיש אותם תחלה לבדק הבית מפני שהן ספק חולין ואין מכניסין חולין לעזרה והכהן פודה אותן מיד ההקדש ואח"כ אוכלן, ומפריש מהן תרומה ומעשר מפני שהן ספק חולין ונותן המעשרות שלהן לכהנים שמא בכורים הם ואסורין לזרים, ואינו מביא אותן בעצמו אלא משלחן ביד שליח כדי שלא תעכב אותן הקריאה מלאוכלן, שכל שאינו ראוי לקריאה מפני הספק הקריאה מעכבת בו". היינו, מפאת הספק האם הקונה שני אילנות קנה קרקע, ואם יביא בעצמו לא יוכל לומר: "הנה הבאתי. פרי האדמה אשר נתת לי" הוא משלחן ע"י שליח ובכך מתאפשרת לו הבאתם. משמע שללא ההבאה ע"י שליח, הוא לא היה יכול לקרוא מצד הספק, ואי אפשרות הקריאה מעכבת מלהביא. ב. את תועלת ההבאה ע"י שליח מלמדת הגמרא: "ודלמא בכורים נינהו ובעו קרייה! קרייה לא מעכבת. ולא? והאמר ר' זירא: כל הראוי לבילה — אין בילה מעכבת בו, ושאינו ראוי לבילה — בילה מעכבת בו! דעביד להו כר' יוסי בר חנינא, דאמר: בצרן ושגרן ביד שליח, ומת שליח בדרך — מביא ואינו קורא; מאי טעמא? דכתיב: (דברים כ"ו) ולקחת והבאת, עד שתהא לקיחה והבאה כאחד, והא ליכא. א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: מכדי פסוקי נינהו, ליקרי! א"ל: משום דמחזי כשיקרא. רב משרשיא בריה דרב חייא אמר: דלמא אתי לאפקועינהו מתרומה ומעשר". כלומר, הגמרא סברה בתחילה שקריאה אינה מעכבת, ודוחה שהקריאה מעכבת את ההבאה, שכל הראוי לקריאה הקריאה מעכבת בו, וע"כ שולחן ע"י שליח כאשר אצלו אין הקריאה מעכבת מפני שאין הלקיחה וההבאה כאחד. מסביר זאת הרשב"ם: "כל הראוי לבילה — במנחות בפרק המנחות תנן מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון ומביא בכלי אחד ואם אמר הרי עלי ששים ואחד מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחד. ומפרשינן טעמא בגמ' משום דששים נבללין ביחד יפה בלוג שמן, אבל ששים ואחד אי אפשר להבלל, ופרכינן וכי לא בלל נמי מאי הוי והתנן אם לא בלל כשר, ומשני א"ר זירא כל הראוי לבילה כגון ששים עשרון אם לא בלל כשר, אבל ששים ואחד שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו, כלומר מה שאי אפשר להבלל מעכבת בו. דכיון דכתיב ויצק עליה שמן וצוה לבלול דכתיב בלולה ש"מ שצוה הקב"ה להביא מנחה שיכול לקיים בהן מצות בלילה וכשהוא מביא ששים ואחד מנחה כזו לא צוה להביא והרי הוא כמביא מנחה מן הקטניות דאינה כלום. שכל דבר שצוה הקב"ה להביא יש עיכוב בעיקר הבאתו להביא באותו ענין שצוה הכתוב ולא בענין אחר. אבל מצות האמורות באותה מצוה כגון: תנופה בקרבן, בלילה במנחה יש שמעכבין אם גילה הכתוב לשנות עליו ולעכב ויש שאין מעכבין. וגבי בכורים נמי דחזו לקרייה בעינן, ואע"ג דאיכא מביאי בכורים שמביאין ולא קורין במסכת בכורים (פ"א מ"ד) ה"מ כגון גר דמעיקרא כי מייתי ע"מ שלא לקרות מייתי להו וכגון מהחג ועד חנוכה דמביא ואינו קורא כדנפקא לן מקראי בסיפרי, אבל הנך בכורים דמייתי להו מספיקא שמא טעונין קרייה מן התורה, דשמא קנה קרקע והלכך חזו לקרייה בעינן". היינו בהבאת מנחה, צריכה המנחה להיות ראויה לבלילה (עד ששים עשרון), וכיון שהיא ראויה לבילה שוב אין הבלילה בפועל מעכבת בה. לעומת זאת אם הביא יותר מששים עשרון ה"בכח" שתהא ראויה לבילה מעכב, וע"כ המנחה פסולה. ה"ה לגבי קריאה בביכורים, הראוי לקריאה מלקיטת הביכורים ועד הבאתם לעזרה — אין הקריאה בפועַל מעכבת, אבל אם היה ראוי לקריאה ומאיזו סיבה חל עיכוב שאינו יכול לקרוא, כאן הקריאה מעכבת והביכורים ירקבו בעזרה. אמנם בביכורים קיים סוג מקרים נוסף בו הקריאה אינה מעכבת, אם מתחילה נלקטו שלא על מנת לקרוא בהם, כגון גר או מהחג עד חנוכה. (ועפ"י סוג זה הציעה הגמרא לשלוח ע"י שליח בכונה מתחילה וע"י כך להפקיע חיוב הקריאה, ויבואר להלן). כשנשוה בין מנחה לביכורים נמצא שאין הדברים שוים. בביכורים, ישנם מקרים שמלכתחילה אינם ראויים לקרוא ובהם אין הקריאה מעכבת. ועולה כי הביכורים נחלקים לשני סוגים: ביכורים שבהם לא ניתן לקרות ובהם הקריאה אינה מעכבת כלל, וביכורים שבהם ניתן לקרות, ועקרונית הקריאה מעכבת, ורק עליהם נאמר הכלל 'כל הראוי לבילה' וכו'. לא הוגדר בבירור מה החילוק העקרוני בין סוג זה למשנהו. אף הרמב"ם בהלכה ד' שהובאה לעיל, כתב כרשב"ם. ד. אף בתלמוד הירושלמי [ביכורים פ"א ה"ו] הועלתה סוגיית השליח, וז"ל: "שליח — רבי יוסי רבי שמעון בן לקיש בשם רבי יוחנן: בשלקטן לשלחן ביד אחר, אבל אם להביאם הוא לא ישלחם ביד אחר, ולא מחסל לה (=לא מסיים מה טעמה). רבי יונה מחסל לה. רבי זעירה רבי אמי רבי שמעון בן לקיש בשם רבי הושעיה בשלקטן לשלחן ביד אחר, אבל אם לקטן להביאו הוא לא ישלחם ביד אחר, שכל הביכורים שנראו ליתור בקרייה אינן ניתורין אלא בקרייה". טעמו של הירושלמי נראה כבבלי, ומוסיף עליו בכך שביכורים שנלקטו על מנת שיביאם הוא בעצמו, אינם ניתרים ללא קריאה. לעומת זאת אם לקטן ע"מ לשולחן ביד אחר שוב לא נראו לקריאה ומותר לשלחן בידו. עפי"ז המחלק בין ביכורים הראויים לקריאה לשאינם ראויים הוא כונת הבעלים ברגע הלקיטה. הירושלמי ממשיך: "אמר רבי מנא אף על גב דלא אמר רבי יוסי הדא מילתא אמר דכוותה. אמר רבי זעירא לרבי יסא נהיר את כד איתאמרת הדא דרבי הושעיא, ואמר רבי יוסי בי רבי חנינה מתניתא פליגא, הפריש בכוריו ואחר כך מכר שדהו מביא ואינו קורא — קיימונה בשנתן דעתו למסור משעה ראשונה. והתנינן: יבש האילן נקצץ האילן — עוד היא ביבש משעה ראשונה". היינו הירושלמי מביא שני מקרים שבהם לכאורה הקריאה היתה צריכה לעכב, ודוחה בשני המקרים שכונתו היתה משעה ראשונה לכך. אולם אם באמת לא התכוין לכך משעה ראשונה, אינו יכול להביאם ולצאת בהם י"ח מפני שהקריאה מעכבת בהם, והביכורים ירקבו בעזרה. ה. המשך הירושלמי מלמדנו שהקריאה בפועל בראויים לקריאה אינה מעכבת אלא דוקא ההנחה (כ"כ מפרשי הירושלמי). "וקרייה מעכבת? אמר רבי שמואל בר רב יצחק: הראוי לקרייה אין קרייה מעכבת. לקטן לשלחם ביד אחר לא ישלחם ביד אחר שמא ימלך הוא להביאן. רבי אבהו בשם רבי יוחנן: היורש מביא ואינו קורא מה נן קיימין אם יורשה בחיי אביו שלוחו, ואם לאחר מיתת אביו שלו הן, אלא כי נן קיימין בשהיה אביו חולה או מסוכן". כאמור, הירושלמי נראה שמתאים לבבלי ומסבירו. סיומו של הירושלמי מוסבר ע"י הבבלי במכות [י"ח ע"ב]: "אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא: בכורים — הנחה מעכבת בהן, קרייה אין מעכבת בהן. ומי אמר ר' אלעזר הכי? והא אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא: הפריש בכורים קודם לחג ועבר עליהן החג — ירקבו, מאי לאו משום דלא מצי למיקרי עליהן, ואי ס"ד קרייה אין מעכבת בהן, אמאי ירקבו? כדרבי זירא, דאמר ר' זירא: כל הראוי לבילה — אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה — בילה מעכבת בו. ר' אחא בר יעקב מתני לה כדרבי אסי אמר רבי יוחנן". מתבאר, כי הקריאה בביכורים שנלקטו קודם סוכות והיו ראויים לקריאה קודם הסוכות והובאו לאחר סוכות — מעכבת, וע"כ הפירות ירקבו. ו. וכ"כ תוספות [בבא בתרא פ"א ע"ב]: "בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא — תימה הא נראו לקריאה ונדחו והוה לן למימר ירקבו, כדא"ר זירא בפרק בתרא דמכות (דף יח: ושם) הפריש ביכורים לפני החג ועבר עליהם החג ירקבו, משום דקודם החג הוו חזו לקריאה ואחר החג תו לא חזו, וחשיב להו מטעם זה התם אין ראוים לבילה דבילה מעכבת בהן? ותירץ רבינו חיים דהכא איירי כגון שהיה בדעתו מתחלה כשבצרן לשגרן ביד אחר דאז יכול לשגרן ביד אחר כאילו לא נראו לקריאה מעולם, כדמוכח בירושלמי דביכורים (פ"א) דגרס התם ר' יוחנן וריש לקיש בשם רבי אושעיא אומר כשלקטן לשלחן ביד אחר אבל אם לקטן להביאן הוא לא ישלחנו ביד אחר דכל הביכורים שנראו להיתר קריאה אין נתרין אלא בקריאה. וקאמר בתר הכי מתניתין פליגא הפריש ביכוריו ומכר שדהו מביא ואינו קורא, קיימונה שנתן דעתו למכור משעה ראשונה. והא דתנינא יבש אילן או נקצץ מביא ואינו קורא כשייבש משעה ראשונה, ולפי זה הפריש ביכורים לפני החג על מנת להביאן לאחר החג לא ירקבו אלא אחר החג מביא ואינו קורא". וכ"כ ראשונים נוספים [רמב"ן, רשב"א, תוס' רי"ד, מאירי, ריטב"א – ב"ב פ"א ע"ב]. מהתלמודים ומן הראשונים מתבאר כי כל ביכורים הראויים למקרא ביכורים, אם לא כיון בשעת לקיטתם שיפטרו מקריאה ע"י הבאה ע"י אחר וכד', או שרק לאחר לקיטתם שלחם וכד' — הקריאה מעכבת בהם והביכורים פסולים וירקבו בעזרה. ולהבנה זו מסכים הרמב"ם כפי שנראה מההלכה שהובאה לעיל. וכ"נ מפ"ב הכ"א: "המפריש בכוריו להעלותן בידו לירושלים לא ישלחם ביד שליח, ואם לקטן מתחלה על מנת לשלחם ביד שליח ה"ז מותר לשלחם". לפי הסוגיות לעיל הדברים מתפרשים שאם שלחם ביד שליח הרי הביכורים צריכים קריאה וע"כ הם יפסלו, לעומת זאת אם לקטם משעה ראשונה ע"מ לשלחם, הביכורים ראויים להבאה ללא קריאה. ז. אולם, המעיין ברמב"ם יראה כי בפרק ב' הביא את דיני ההבאה ובפרק ד' את דיני הקוראים ושאינם קוראים. בתווך בפרק ג', כתב את דיני הביכורים במקדש. וא"כ אם הדין שבסוף פ"ב שייך לתלות שבין הבאה לקריאה היה לו לציין כי הקריאה מעכבת כפי שכתב בפ"ד ה"ח. ולא לסתום: "לא ישלחם". לפי סוגיות הש"ס שהובאו לעיל, שצריך להתכוין בזמן לקיטת הביכורים שיהיו פטורים מקריאה, קשות מספר הלכות ברמב"ם. בפ"ד ה"ה כתב: "הפריש בכוריו ומכר שדהו מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר אשר נתת לי יי' שהרי אין לו, והלוקח אינו חייב להפריש בכורים אחרים מאותו המין שכבר הפריש ממנו המוכר, ואם הפריש מביא ואינו קורא אבל ממין אחר מפריש ומביא וקורא". והרישא קשה, הרי הביכורים נראו משעה ראשונה לקריאה, ואם לא כיון בשעה שליקטם למכור את השדה הביכורים נפסלו מדין כל הראוי וכו', וכמוש"כ הירושלמי. עוד קשה הלכה ח': "הפריש בכורים וחלה והרי הוא מסוכן זה שראוי ליורשו מביא ואינו קורא, הפריש בכוריו ושלחן ביד אחר ומת השליח בדרך אע"פ שחזר הוא והביאן אינו קורא שנאמר ולקחת ובאת עד שתהיה לקיחה והבאה כאחת". ושוב, אם לא התכוין לכך משעה ראשונה מדוע הביכורים לא יפסלו. וכן בהלכה י"ב: "הפריש בכוריו ויבש המעיין או שנקצץ האילן מביא ואינו קורא לפי שזה כמי שאין לו קרקע שהרי אבדה". והלא הירושלמי כתב שהתנה משעה ראשונה. עוד קשה הלכה י"ג: "המביא בכורים מאחר חג הסכות ועד חנוכה אע"פ שהפרישן קודם החג מביא ואינו קורא שנאמר ושמחת בכל הטוב ואין קריאה אלא בשעת שמחה מחג השבועות עד סוף החג ושאר המביאין חוץ מאלו מביאין וקורין". והרי הבבלי במכות כתב שירקבו ורק אם התכוין משעה ראשונה להביאם אחר החג נראה שלא נפסלו. כל ההלכות האלה בהן לא נזכרה התנאה משעה ראשונה קשות מהסוגיות לעיל, ומצביעות על שיטה שונה של הרמב"ם. ח. הר"י קורקוס ובעקבותיו הכס"מ [פ"ד הי"ג] מתרצים את הרמב"ם כך: את ההלכה שירקבו בגלל שלא נראו לקריאה (עפ"י מכות י"ח ע"ב) הרמב"ם דחה בגלל המימרא של ר' יוסי בר חנינא בב"ב שאמר בפירוש שאם שיגרן ע"י שליח ומת השליח מביא ואינו קורא, ולא חילק שליקטן לשגרם דוקא ע"י שליח כפי שכתב הירושלמי. משמע שלא ס"ל שצריך להיות ראוי לקריאה. וכן המשניות שהפריש ביכוריו ואח"כ מכר שדהו וכן יבש המעין ונקצץ האילן שמביא ואינו קורא, משניות אלו לא תלו שהפרשת הביכורים היתה על סמך ההתפתחויות בהמשך. וע"כ דחה הרמב"ם גם מימרת רבי אלעזר, שהביא לאחר החג ירקבו, מהלכה. ומוסיף המהר"י קורקוס שאולי מי 'דלא מחסל לה' בירושלמי אף הוא סובר שאין הפסול משום כל הראוי לבילה בשליח. וע"כ הרמב"ם לא תלה זאת בסוף פרק שני משום כך ולא כתב שהביכורים נפסלו. אמנם קשה סיומה של הלכה ד' ברמב"ם: "שכל שאינו ראוי לקריאה מפני הספק הקריאה מעכבת בו". המלמד שפסול זה נאמר בביכורים. ועל כך עונים הר"י קורקוס והכס"מ שדוקא כשאינו ראוי לקריאה מחמת הספק קריאה מעכבת. וכ"כ הרשב"ם אשר הובא לעיל. והדברים קשים מצד הסברא. מדוע אם חיוב הקריאה מספק קריאה תעכב, ואם ודאי חייב לקרות — קריאה לא תעכב? ולכן כנראה סיים המהר"י קורקוס: "ועדיין אינו מתיישב כל הצורך וצריך עיון עוד. ורבותינו בעלי התוספות ור"ש והרא"ש והרמב"ן כולם סמכו על מימרא דר' אלעזר בשם ר' אושעיא דמכות וכסוגיא דירושלמי שכתבתי והוא הדרך הנכון". ט. בדומה לדבריהם כתב המאירי במס' מכות [י"ח ע"ב]: "כבר ביארנו שהבכורים הנחה מעכבת בהן ולא קריאה, ולא סוף דבר בבכורים שהוא יכול לקרות עליהם, שהרי כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכמו שביארנו בבתרא פרק ספינה, אלא אף בשאין יכול לקרות עליהם, ואעפ"י שכל שאינו ראוי לבילה, בילה מעכבת בו כמו שבארנו שם, אין אומרים בזו כן. ומעתה הפריש בכורים קודם לחג ועבר עליהן החג קודם שהביאן, הרי זה מביא, אע"פ שאינו יכול לקרות. ואין אומרים שירקבו אחר שאינו יכול לקרות אלא מביא ואינו קורא". אולם מפירושו נראה שדחה אף במקרי ספק אמירת הכלל כל הראוי לבילה בביכורים. (דבריו סותרים לפירושו בבבא בתרא וצ"ע). י. יש לציין כי הראב"ד לא השיג על הרמב"ם ולכאורה מסכים לדעתו. ובדבריו המובאים בשטמ"ק [ב"ב פ"א ע"ב] לא הזכיר שצריך לקיטה מתחילה לשם שליחה ע"י שליח. ז"ל: "דעביד להו כרבי יוסי בר חנינא דאמר בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך אף על פי שחזר הוא ולקחן והביאן לעזרה מביא ואינו קורא שנאמר ולקחת והבאת עד שתהא לקיחה והבאה כאחת. לקיחה היא הוצאה מן הכרם וכיון שבצרן ומיד מסרן ליד שליח להביאן פטור מקריאה והכא נמי עביד הכי דבצר להו ומסר להו לשליח והדר שקיל להו מידיה והוה מצי למימר דמשגר להו בידא דשליח אלא רבותא קאמר דאפילו הוא גופיה נמי מייתי להו מצי למפטרינהו מקריאה". מתבאר כי בדין זה פסק כרמב"ם. אולם עדיין צ"ע הרמב"ם בה"ד שכתב מפורש דין הראוי לקריאה, קריאה מעכבת. יא. במעשה רקח [פ"ד הי"ג] לאחר שהקשה את הסתירות ברמב"ם תרץ: "לכך נראה שכוונת רבינו בספ"ב אינה אלא מטעם דבעינן לקיחה והבאה בא' וכמ"ש ג"כ ממ"ש בדין ד' ואינו מביא אותם בעצמו וכו' וכמ"ש שם. ואף דקריאה אינה מעכבת מ"מ לכתחילה בעינן לה. והירושלמי הנז' מפרשו כן, אלא דר"י פליג וס"ל דהוי טעמא מטעם נראו ונדחו ולדידיה צ"ל כל אותם משניות כן. אך לדעת רי"ה דקאמר סתמא, כל אותם המשניות הוו כפשטן". משמע מדבריו כי בכל מקרה הקריאה היא רק תוספת להבאה ומצוה נוספת שאינה מעכבת, ולא מובן כיצד מתרץ את הלכה ד' ברמב"ם שקריאה מעכבת. יב. האור שמח [פ"ד ה"ד] האריך להסביר את דברי הכס"מ וכותב: "והנראה לי דהירושלמי לא מזכיר כלל משום שאינו ראוי לבילה, רק כיון שנראו לקריאה ונדחו*, ובכל מילי דדחיה אמרינן דהיכי דנראה ונדחה גרע מלא נראה כלל יעויין סוכה פרק לולב הגזול. אבל לשיטת הבבלי משום שאינו ראוי לבילה טעם אחר איכא בהו, דשליח דלא קרינא הבאתי ואשה וכהן דל"ק אשר נתת לי וכיו"ב א"כ אין כאן מה לקרות והוי כאילו קראו, אבל הפרישן קודם לחג והביאן אחר החג הלא כל הקריאה איכא רק ושמחת וכו' ואמרו דקורא דוקא בזמן שמחה, א"כ המיעוט הוא מצד אחר והוי כמו אלם גבי חליצה לכן ירקבו, וזה סברא נכונה בס"ד ופוק חזי בכ"מ הא דמייתי הגמ' מאין ראוי לבילה הכל באופן זה דחסר הכסוי או האמירה מצד אחר ודוק". כמה חידושים בדבריו. ראשית מסביר את הירושלמי לא משום 'כל הראוי לבילה' אלא טעם הפסול אשר מצריך להתכוין משעה ראשונה הוא שלא יראה וידחה. שהנראה לקריאה ושוב נדחה פגמו חמור מביכורים שמתחילה לא נראו לקריאה, וע"כ הם נפסלים. אולם אם מתחילה לא נראו לקריאה אין הם נפסלים. כלל זה כולל את כל סוגי הביכורים. כולם אם נראו בתחילה לקריאה נפסלים אם אח"כ המביא בפועל אינו קורא. אולם אם משעה ראשונה חשב עליהם להביאם בלא קריאה אין הם נפסלים. אולם הבבלי, לפי האור שמח, נשען על דין 'כל הראוי לבילה', ופירוש הכלל אם אינו ראוי לקרות מצד סיבה עצמית אין הקריאה מעכבת, אולם אם העיכוב הוא צדדי אי אפשרות הקריאה מעכבת. והוא מוכיח זאת מיבמות [ק"ד ע"ב]: "אמר רבא: השתא דאמרת קרייה מעכבא, לפיכך אלם ואלמת שחלצו — חליצתן פסולה. ומתניתין כר' זירא, דאמר ר' זירא: כל הראוי לבילה — אין בילה מעכבת בו, וכל שאין ראוי לבילה — בילה מעכבת"*. והרי אצלם משעת מיתה, שאז נפלה היבמה לחליצה, לא היו ראויים לקריאה ואעפ"כ הקריאה מעכבת. מכאן שכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת הכונה שזה שאינו ראוי לבילה הוא מסיבה צדדית*, אבל אם אינו ראוי מסיבה עצמית נחשבת אי-ראויותו כאילו כבר יש בו בילה. עפי"ז נצרך האו"ש להסביר מדוע שני אילנות שאינו יכול לקרוא מספק בהם הקריאה מעכבת ומדוע זה נחשב לחסרון צדדי הלא חסרון קרקע הוא חסרון עצמי. ומסביר שכיון שהספק אמור להתברר נחשב הדבר כסיבה צדדית המעכבת את הביכורים. וע"כ צריך לשלוח ע"י שליח כדי שכלל לא יהיו ראויים לקריאה. יג. ונלענ"ד להוסיף מעט לתירוצם של מהר"י קורקוס והכס"מ. המשוה בין הבבלי לירושלמי ימצא שבשניהם מופיע ר' יוסי בר חנינא. בירושלמי חולק על הכלל של 'ראוי לבילה' ביחס לביכורים. וכיון שכן, סמך עליו הרמב"ם את פסיקתו. ואולי, אף ר' יוסי בר חנינא לא פסל כלל את דין 'ראוי לבילה' בביכורים, אלא סבר שראוי לקריאה הוא בכל מקרה אשר יש סיבה הלכתית המונעת מקריאה כגון: מכר שדהו, או שלח בידי אחר, או הביא אחר החג. והמקרה היחידי בו אי אפשרות הקריאה מעכב הוא ספק, אשר בו אין הלכה מהתורה למונעו, אלא שהוא מנוע מסיבה צדדית, כדברי האו"ש. ובמקרה זה אף ר' יוסי בר חנינא זקוק למשלוח ע"י אחר בכונה תחילה ע"מ שהביכורים לא יפסלו. וע"כ הן הרמב"ם והן הרשב"ם הדגישו שדוקא אם אינו יכול לקרות מחמת הספק אז הקריאה מעכבת. סיכום א. שיטת רוב הראשונים כי עפ"י הכלל 'כל הראוי לבילה' כל שארעה סיבה שאינו יכול לקרות שלא התכוונו אליה משעה ראשונה הביכורים פסולים. ב. שיטת הרמב"ם מוקשית ומספר תירוצים לה. [] תירוץ מהר"י קורקוס והכס"מ שהרמב"ם סמך על שיטת ר' יוסי בר חנינא. ושני הסברים לה: .(א) הסבר האו"ש שחילק בין דין צדדי המונע מלקרות ומעכב, לבין מניעה עצמית שאינה מעכבת את כשרות הביכורים. .(ב) הסברנו שרק במקרי ספק המונע מלקרוא הקריאה מעכבת, ובשאר מקרים שיש מניעה מהתורה מלקרוא, אין אי-הקריאה פוסלת את הביכורים. [] שיטת "מעשה רקח" שהקריאה בכל מקרה אינה מעכבת את ההבאה והיא רק מצוה נוספת.