חבל נחלתו ב קט
יציאת לויים למלחמה עריכה
רמב"ם הלכות שמיטה ויובל יג יב. כותב: "ולמה לא זכה לוי בנחלת א"י ובביזתה עם אחיו... לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין וזוכין לעצמן בכח גופן".
קביעה זו של הרמב"ם שלויים אינם בעורכי מלחמה מקורה אינו ברור. ונראה שהרמב"ם לא כתב זאת אלא על מלחמת הרשות, אבל למל' מצוה יוצאים אפילו חתן מחדרו וכו'. הרדב"ז על המקום כתב שהרמב"ם כתב זאת מדעתו, והדבר צ"ע מסברא וממקומות אחרים.
מסברא: אין הרמב"ם כותב מדעתו בודאי בהלכה שהיא בדיני תורה, ואף כשהוא כותב זאת מדעתו הוא כותב 'יראה לי' כמו שכתב בהלכה י"א ובעוד מקומות.
וממקורות אחרים קשה:
א. בפרשת מטות עה"פ "לכל מטות ישראל". כתב רש"י: "לרבות שבט לוי". ומקורו בספרי, (אמנם הגר"א גרס בספרי: "להוציא שבט לוי". אך יחידי הוא בגירסתו).
ב. הרמב"ם בהלכות מלכים לא הזכיר כלל מניעה זו מבני לוי, ויתירה מזו באותם החוזרים אחר הכרזת הכהן לגבי ארס אשה ולא לקחה כותב [פ"ז ה"ח].: "והמארס אשה האסורה עליו כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט". והלא לפי מה שכתב בהלכות שמיטה ויובל אלה כלל אינם יוצאים?
ג. עוד הקשו על הרמב"ם שהגמרא בקדושין [כ"א ע"ב]. שואלת: "כהן מהו ביפ"ת?". ואם כהן אינו מעורכי מלחמה מדוע תותר לו, ופסקה הרמב"ם בהל' מלכים [פ"ח ה"ד]. ואמנם חייב להיות במחנה לפחות כהן אחד (משוח מלחמה). אמנם אם אמנם הוא היחיד היו חייבים לציין זאת במפורש.
ד. בדה"י [א' י"ב כ"ו-כ"ח]. מפורטים ראשי החלוץ לצבא מכל השבטים שצטרפו לצבא דוד ביניהם מנויים: בני לוי, יהוידע הנגיד לאהרן, צדוק נער גבור חיל. עולה שבני לוי הצטרפו לדוד כאנשי צבא, ואת יהוידע מונים המפרשים כאבי בניהו שהיה מגבורי דוד ושר צבאו של שלמה והוא היה כהן.
המרדכי [קדושין ע"ו]. מתרץ את שאלת הגמ' בקדושין בכך שכהן לא היה נלחם אלא שב לביתו.
המהר"ל בגור אריה על פר' מטות הסביר שאמנם יצאו אלף מלוי בנוסף לי"ב אלפים משבטי ישראל (בניגוד לרא"ם שהסביר שמאפרים ומנשה יצאו אלף בלבד). אולם תפקידם לא היה מלחמה אלא שמירת הארון והוא אינו מקשר זאת לרמב"ם.
וראיתי בגליון הרמב"ם של הרב יוסף פיגנבוים [בעל שו"ת משיב שלום מוורשה שכת"י התגלגל למכון התורה והארץ], שהביא מקור לרמב"ם מהתורה, שבסוף במדבר א מוזכר שהלויים לא נמנו עם פקודי הצבא, וכתב על כך הראב"ע "כי לא ילכו בצבא". אמנם הראיה אינה מכרעת, מפני שאיסור לא שמענו מכאן. ומקור זה הביא אף הרב פדרבוש בספרו משפט המלוכה בישראל, אולם השיגו מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק על הקביעה כאילו ברמב"ם בהל' שמיטה ויובל יש פסיקת הלכה וז"ל: "לא קבע זה בהלכות מלחמות אלא הבליע זה בין דברי מוסר והדרכה רוחנית שבסוף חלק זרעים הלכות שמיטה ויובל". היינו אין כאן פסיקה אלא הדרכה בלבד. ובאשר לקושיות ממלחמת מדין כתב הרצי"ה קוק זצ"ל: "מלחמת מדין לא היתה מלחמת מצוה כפי הגדרת הרמב"ם בהל' מלכים פ"ה — כיבוש ועמלק ועזרה — אלא של ציווי זמני מיוחד לנקמה ועונש וזהירות. וע"כ א"א ללמוד מהשתתפות שבט לוי מאומה לדורות".
הרב קוק זצ"ל בספרו שבת הארץ (כת"י). הסביר הלכה זאת כך: "ונראה שאע"פ שאין שבט לוי עושה מלחמה היינו לעשות מלחמה פרטית, כמו שאפשר שיזדמן ששבט אחד עושה מלחמה בשביל ההתנחלות שלו שימצא בזה. אבל כשכל ישראל יוצאין למלחמה, מחוייבים גם הם לצאת. ומלחמה של כלל ישראל זאת היא ג"כ עבודת ה', שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ה' הוא שייך לה יותר משאר כל העם". ודבריו צ"ע, כאילו יש הו"א של מלחמה פרטית לכיבוש שטח של בני לוי. ולענ"ד מציאות זו רחוקה היא, שהרי הם יושבים בעריהם מפוזרים בכל שבטי ישראל, ואף אם יתאגדו לכך, סו"ס מה המקור לאיסור?!
ואולי מקור הרמב"ם בסנהדרין מט א, ממנה נלמד שהעובר על דברי המלך בעוסקו במצוה פטור ואינו מורד במלכות, ופסק כן הרמב"ם הלכות מלכים ומלחמות ג ט. והמאירי למד שדוקא במבטל מצות מלך בלימוד תורה דרבים. וא"כ כיון שהלויים אינם נוחלים ואין להם חלק בביזה [עי' מלכים פ"ד ה"ט דרך חלוקת הביזה], וע"כ אין זה מן הראוי למלך להוציאם למל' הרשות שהיא להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו, שהרי מחד רווח כלכלי לא יהיה להם, ומאידך הם יעסקו בתורה ותפילה על אחיהם שבמלחמה. וא"כ דוקא לשם תיקון המלחמה ראוי למלך שלא להוציאם. וחשיבות ת"ת דרבים עולה אף מנזיפת המלאך ליהושע במצור על יריחו. וחשיבות תורתם ותפילתם עולה אף מסנהדרין מט א, שאלמלא דוד שעסק בתורה לא עשה יואב מלחמה. וכן במ"ר ריש מטות, שלשיטה אחת י"ב אלפים עסקו בתפילה.