חבל נחלתו ב קג
<poem>
סימן קג שומר שהזיק
שאלה שומר נרדם ברכב השמירה הישובי ובסייעתא דשמיא נתקע בשנתו ברכב של אחד התושבים ולא הוזק גופנית. שני הרכבים נזקו. האם הוא חייב בתשלום נזקי שני הרכבים? תשובה נראה שיש לחלק את הנזק לשני חלקים: האחד, לרכב החבר השני — משום אדם המזיק, והשני, לרכב בו הוא שמר. א. אדם המזיק ."אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן, סימא את עין חברו ושבר את הכלים משלם נזק שלם" [בבא קמא פ"ב מ"ו]. ובתוס' [ב"ק כ"ז ע"ב ד"ה ושמואל אמר] מביאים את הירושלמי [בבא קמא פ"ב ה"ח]: "אמר רבי יצחק מתניתא בשהיו שניהם ישינין אבל אם היה אחד מהן ישן ובא חבירו לישן אצלו זה שבא לישן אצלו הוא המועד". היינו אם נשכב על יד אדם או כלים ואח"כ הוזק בשנתו, הראשון פטור, מפני שלא ידע בשכיבת השני אצלו. ובטעם הדבר, כתב תוס' מפני שאדם המזיק חייב באונס כעין אבידה ופטור מאונס כעין גניבה, וכ"כ הרא"ש [ב"ק פ"ג סי' א'] וכ"כ הטור [חו"מ סי' תכ"א]. אמנם הרמב"ן [ב"מ פ"ב ע"ב] סובר שאדם המזיק מועד לעולם אף באונס גדול, וטעם הפטור בשנים ישנים שהשני שנשכב על יד הישן פשע בעצמו. וע"כ הראשון נפטר מהזיקו. עולה עפ"י שתי הדעות, שלגבי הרכב בו הוא פגע — השומר חייב. אם מחמת שהרכב הנ"ל עמד שם עוד לפני שנרדם והוא בשנתו פגע בו, וע"כ לפי תוס' אין זה נחשב לאונס, ולפי הרמב"ן אדם המזיק חייב אפילו באונס כזה. וכן פסק השו"ע [חו"מ סי' שע"ח ס"א]: "אסור להזיק ממון חבירו. ואם הזיקו, אף על פי שאינו נהנה, חייב לשלם נזק שלם, בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס. [ודוקא שאינו אנוס גמור, כמו שנתבאר]". והש"ך [שם ס"ק א'] העיר על דברי הרמ"א בסוגרים שדוקא שלא באונס גמור, שהיה צריך להוסיף זאת בלשון י"א מפני שהשו"ע פסק כרמב"ם המחייב אף באונס גדול. ונזק אדם לממון חבירו נגבה אף בימינו, כמבואר בשו"ע [חו"א סי' א' ס"א]. וע"כ המזיק חייב בתשלום רכב החבר שחנה בצד הדרך. ב. שומר שכר חובת השמירה בישוב נובעת מהפקודות הצבאיות באיזור, ומן החברות בישוב. זהו מס המוטל על כל חברי הישוב. וצריך לדון האם חובת שמירה זו הופכת אותו לשומר שכר אף על הרכב המופקד בידיו. כמו"כ צריך לדון האם השינה אשר נפלה עליו נחשבת לאונס או לפשיעה. ונראה שכל השומרים בישוב הם שומרי שכר. שהרי חיוב השמירה מוטל על הישוב, והוא הטילו על חברי הישוב כמס ממוני שיכולים להיפטר ממנו או בגופם או בממונם. ויש ישובים יותר גדולים אשר שכרו שומרים והטילו זאת אך כמס כספי על חברי הישוב. ועל כן אין לראות זאת כהתנדבות בעלמא כעין שומרי חנם אלא כשומרי שכר. ועוד, חלק גדול מעבירים את השמירה לאחרים תמורת תשלום, וע"כ חלק מהשומרים מקבלים תשלום עבור שמירתם, ואף החברים השומרים בגופם חוסכים מעצמם את התשלום ע"י שמירתם בפועל. המכונית של הישוב ניתנת לשומר לשם ביצוע השמירה, וכיון שהוא שומר בשכר, אף על החפץ הניתן בידו לשם השמירה הוא שומר שכר*. ואע"פ שהמכונית ניתנה לידו לא ע"מ לשומרה בכ"ז היא כלי אשר הוא מחוייב לשמור עליו כש"ש. בטור [חו"מ סי' ש"ג] כתב: "וכיון שנוטל שכר על שמירתו צריך לשמור שמירה מעולה וחייב בגנבה ואבדה שאפי' שימר כראוי ונגנב חייב, ואפי' נתן הכספים תחת הקרקע בעומק ק' אמה שאי אפשר לגונבם משם אם לא על ידי מחילות, או נם בעידנא דניימי אינשי ונגנב או קפץ עליו חולי ולא יכול לשומרם וכל כיוצא בזה חייב". ובבית יוסף [חו"מ סי' ש"ג] באר: "ונמוקי יוסף כתב בפרק הפועלים (נג: ד"ה כי יהבי לך) גבי שומר שכר אפילו על בעידנא דעיילי אינשי או גנא בעידנא דגנו אינשי ושריג חדא מינייהו במיא חייב שאין זה אונס ומיהו משמע דאי אנסתו שינה או אונס אחר בגופו פטור דמאי הוה ליה למעבד. אלא שהרשב"א סובר שלעולם שומר שכר חייב אפילו באונס שמגיע בגופו של שומר עד שיגיע לגופו של פקדון ממש כדאמר קרא (שמות כב ט) או נשבר או נשבה עכ"ל". מתבאר, כי ישנה מחלוקת בין הראשונים מה דינו של שומר שכר שחטפתו שינה. הנ"י סבר שהוא פטור מפני שנחשב לאונס, לעומת זאת הרשב"א סובר שכל אונס שלא הגיע לפקדון עצמו אלא לשומר — שומר שכר חייב עליו*, וע"כ לגבי החפץ אשר עליו הוא שומר זוהי פשיעה. בשו"ע [סי' ש"ג ס"ב] פסק: "שומר שכר חייב בגניבה ואבידה וי"א שאפילו שמר כראוי ונתן הכספים תחת הקרקע. או נם בעידנא דניימי אינשי או קפץ עליו חולי. חייב". ובבאר הגולה העיר ששיטת הי"א היא שיטת התוס' והרא"ש שאף בגניבה באונס שומר שכר חייב. (והגר"א דחה את שיטת התוס' והרא"ש). ובנתיבות המשפט [סי' ש"ג ס"ק א'] העיר על דברי השו"ע שכולם מודים בניים בעידנא שחייב, וחולקים רק במקרה שהגיע לגופו של שומר אונס ולא לחפץ עצמו. ובס"ק ה' טרח הנתיבות לחלוק על הש"ך בהסברת תשובת רמ"א ומסיק: "והמעיין בתשו' רמ"א יראה מכל ראיותיו שהביא שם דהטעם הוא דבש"ש כל שלא הגיע האונס לגופו של חפץ רק לגופו של שומר הוי כפשיעה נגד גופו של חפץ וכן בסעיף י"א קרי ליה לגבי ש"ש פשיעה אף דלגבי ש"ח נקרא אונס". עולה מדבריו שנקט את שיטת הרשב"א להלכה. לפי דברי הנתיבות, אף אם נגדיר את השומר הישובי כשומר שכר, ואת השינה כאונס, אין זה אונס הפוטרו, מפני שאין היא בגופו של החפץ הנשמר, אלא היא נחשבת כפשיעה. וע"כ הוא חייב בתשלום לישוב שמסר לו את הוצרך לעבודתו. ג. אומן שקלקל אמנם, כל מה שאמרנו אינו מדוייק לגבי מצבו של שומר לילה. השומר הישובי נשכר לשם שמירת לילה ולשם כך שלא יישן, ויפקח את עיניו בשמירה על נפשות הישוב ורכושם, ואין הוא יכול לפטור עצמו ולומר: חטפתני שינה. דומה הדבר לטבח אומן בשכר שניבל את הבהמה אשר ניתנה לו לשחיטה [חו"מ ש"ו ד'], או למוביל במכוניתו שטוען נגמר לי הדלק במכוניתי, הרי רשלנותו שלא מילא בזמן גרם לו. וה"ה כאן, כיון שיודע שלכך נשכר הרי הוא פושע ואינו יכול להיפטר בטענה זו. ולפי דברינו אין לו שום טענת פטור של שינה (בניגוד לתקפו חולי שעפ"י הנ"י יכול לטעון). ולכן אף לגבי השמירה על המכונית שניתנה בידו ככלי אשר הפקיד בעה"ב ביד אומן לעבוד בו, והוא פשע ולא שמר עליו, ודאי שהוא חייב בתשלום. ודומה הדבר לירושלמי [כתובות פ"ט ה"ד] אשר מסיק כי מעיקר הדין אשה ששברה כלים בבית חייבת כש"ש ונפטרה מצד התקנה של שלום בית, עי' רמב"ם הל' אישות [פכ"א ה"ט]. וכל זה הוא דוקא לגבי אשה ובעלה אך שאר האומנים חייבים על כלי עבודתם. וע"כ אף כאן השומר חייב בנזקי מכונית השמירה. ד. קנס לשומר לילה שנרדם שנינו במס' מידות [פ"א מ"ב]: "איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר, ואבוקות דולקות לפניו, וכל משמר שאינו עומד, וא"ל איש הר הבית: שלום עליך! ניכר שהוא ישן — חובטו במקלו, ורשות היתה לו לשרוף את כסותו; והם אומרים: מה קול בעזרה — קול בן לוי לוקה, ובגדיו נשרפין שישן לו על משמר". וכן בתמיד פ"א [דף כ"ח עמוד א']. וכתב בתפא"י [אות י"ח] שהרשות לשרוף את בגדו היתה לפי פשיעתו בשינתו. עי' בשו"ת דעת כהן [סי' ד'] שכתב: "אמת הדבר, שראוי הוא לגעור בו, ואולי לקנסו באיזה דבר, כדי שיוסיף שמירה על להבא, וכד' הש"ס בתמיד [כח] שהראשונים היו נענשים גם על אונס שינה, ומטי לה מהא דקול בן לוי לוקה שישן לו על משמרתו, ואע"ג דאין מענישים את האנוס, ולד' הרמב"ם בסהמ"צ הוא בל"ת של ולנערה ל"ת דבר, מ"מ במנוי קודש חמיר טפי". ולגבי מקרה דידן דהוי פשיעה ק"ו דראוי לקנס והוסיף מו"ר הרצי"ה הכהן קוק זצ"ל: "היה אפשר לאמר, שאיסור הלאו שלא לענוש את האנוס הוא שלא לעשות לו דבר על העבר, מצד עצם דינו של החטא, אבל ההלקאה ושריפת הכסות לבן-לוי שמצאוהו ישן על משמרתו בעזרה באה כדי לזרז להבא, וכדלקמן לקנוס וכו' כדי שיהיו מזורזים להבא וכו' וזה שפיר שייך גם לגבי אנוס. וכעין חלוק זה במשפט כהן סי' קל"ב, לגבי מדרגות חומרא של ל"ת ושל עשה, בין קנסא, שהוא מענין עונש, לגזירה, שהיא משום סייג לתורה". ולפי דבריהם, צריך לדון לפי המקרה ושכיחותו האם ראוי אף כאן לקנוס את השומר. וצריך לעיין בכל המצב ושכיחותו אצל השומרים בכלל ואצל שומר זה בפרט. מסקנה השומר חייב בתשלומי הנזקים של שני הרכבים ואולי אף בקנס על רשלנותו.