חבל נחלתו ב קא

<< · חבל נחלתו · ב · קא · >>

<poem> סימן קא

תשלומי עוברים

שאלה אדם פגע ברכבו בהולכת רגל. הולכת הרגל היתה עולה יהודיה מחבר הלאומים בהריון (=משפחה חד הורית) האב (נכרי) נשאר בחבר הלאומים. האם הנהג הפוגע חייב לשלם דמי ולדות, ולמי? תשובה א. נאמר בתורה [שמות כ"א כ"ב]: "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון, ענוש יענש, כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים. ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש". מפסוקים אלו נלמדים דמי ולדות. ומוני המצוות (רמב"ם, חינוך) לא מנו זאת כמצוה בפני עצמה אלא היא כלולה במצות עשה של חובל בחברו ותשלומיו [מנחת חינוך ע' מ"ט סי' כ"ז]. אמנם רס"ג מנאה [מצוה קל"ב]. תשלום זה אינו קנס אלא תשלום רגיל, וע"כ החיוב נוצר ברגע ההיזק, ולא בשעת העמדה בדין. ב. לגבי התשלום כתב המאירי [ב"ק מ"ח ע"ב ד"ה כיצד]: "ופרשו לשון המשנה ששני תשלומין יש בענין ולדות והם דמי ולדות ושבח ולדות. ודמי ולדות. אלא שהם נישומין כמה שאדם מוצא בהם בפני עצמן בעוד שלא נולדו. וי"א שמין כמה אדם רוצה ליתן אילו היתה שפחתו שלא תפיל וימותו הולדות. ושבח ולדות הוא שבח הבא לאשה מחמת ולדות שהיא נראית בעלת איברים מצד העיבור". וכן מפרש רש"י: "ובמה שהאשה נראית משובחת ובעלת אברים מפני העובר ודמיה יקרין" [ב"ק מ"ט ע"א ד"ה דמי ולדות]. הגמרא הסיקה שדמי ולדות לבעל (נרחיב בהמשך). ושבח ולדות חציו לאשה וחציו לבעל. אמנם הרמב"ם וכן השו"ע לא הזכירו כלל שבח ולדות, אלא פסק הרמב"ם [חובל ומזיק פ"ד ה"ב]: "וכיצד משערין דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה ונותנין לבעל". (ונראה שסבר שכל ענין שבח ולדות הוא לרשב"ג ולא לת"ק). ג. דמי ולדות בדרך כלל הן לבעל האשה וכדברי רב פפא [ב"ק מ"ג ע"א]: "אמר רב פפא התורה זכתה דמי ולדות לבעל אפילו בא עליה בזנות, מ"ט אמר קרא: כאשר ישית עליו בעל האשה". בעל האשה הוא דוקא אבי העוברים ולא סתם בעל. (לדוגמא, אם אשה נישאה כשהיא מעוברת ונגפוה ומתו הולדות התשלום אינו לבעל האשה). תוס' במקום [ד"ה אפילו] מוסיף: "בירושלמי בעי ר"ע: בא על אמו, בא על אחותו יכול אף הוא בעל הריון? ת"ל 'בעל' — אותו שראוי לקרות בעל יצאו אלו שאינם ראויים לקרות בעל". היינו אם אבי הולדות הוא כזה שאין קידושין תופסים בו אין הוא זוכה בדמי ולדות. ד. בגמרא מובאת ברייתא אותה הגמרא מצרפת לשיטת רשב"ג ובה ר' אליעזר בן יעקב אומר שצריך שמכת הנוגף תהיה כנגד בית הריון. ומוסיף רב פפא שלאו דוקא במדוייק בבית הריון אלא במקום שיגרום נזק לולד כתוצאה מהפגיעה הישירה באשה. אבל פגיעה שאינה ישירה כגון ביד או ברגל פטור. ברי"ף, ברא"ש, ברמב"ם, בטור ובשו"ע דין זה אינו מופיע וע"כ נראה שלא פסקו כך. לעומתם המאירי פוסק כן, וכן היש"ש בב"ק פוסק כן. ה. המצב שבו נוגף מתחייב בתשלומים בזמן הנגיפה, האבהות נקבעת ברגע ההריון והתשלומים בפועל הם לאחר הפסיקה בבית דין או לפחות אחר נגיפה, יוצר שאלות מה יהיה הדין במידה והאב מת לפני מועד התשלום, או שגרש את האשה, או שמבחינה הלכתית אין לו דיני אב (נכרי או עבד). וכן מה הדין אם מת עוד בטרם הנגיפה. כמו"כ מתעוררת השאלה מה יהיה הדין אם העוברים נוצרו כתוצאה מביאה שאין קידושין תופסים וכד'. במשנה [ב"ק מ"ט ע"א] נאמר: "ונותן לבעל. ואם אין בעל נותן ליורשיו. היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור". היינו בכל מקרה שהתשלומים ראויים להינתן לבעל בין בנישואין רגילים בין בועל בעבירה ונישואין ראויים לתפוס, הבעל הוא המקבל את התשלומים ולא האשה. ואם הבעל מת, יורשיו הם הזוכים בתשלומים. המשנה מוסיפה שבשפחה ונשתחררה או גיורת פטור הנוגף מן התשלומים לגמרי מפני שהוא זוכה מן הגר שמת. בגמרא נחלקו בכך רבה ורב חסדא. רבה אמר שנוגף זוכה דוקא במקום שהנגיפה היתה בחיי הבעל-הגר, והלה מת לאחר הנגיפה, ומאחר ואין לו יורשים זוכה הנוגף בתשלומים כדין מחזיק בנכסי הגר. אבל אם נגף אותה לאחר מיתת הבעל התשלומים שלה. לעומת זאת רב חסדא טוען: "מרי דיכי אטו ולדות צררי נינהו וזכיא בהו? אלא איתיה לבעל זכה ליה רחמנא ליתיה לבעל לא". היינו תשלומי ולדות הם דין מיוחד שהתורה זיכתה אותם דוקא לאב, וממנו ליורשיו. ולכן אפילו אחר מיתת הבעל — הזוכה בזכות לדמי ולדות הם היורשים ולא האשה, וא"כ בשום מקרה אין האשה מקבלת דמי ולדות. ואם אין אב או יורשיו כגון גר שמת או שהאב נכרי — זכה הנוגף בתשלומים. ו. פסיקת הרמב"ם מיוחדת בכל הסוגיא. בהלכה ב' פוסק שאשת ישראל שניגפה לאחר מיתת הבעל — דמי ולדות לה ולא ליורשים. בהלכה ג' פוסק כרבה באשת גר שאם מת לאחר נגיפה זוכה הנוגף בתשלומים, ואם הגר מת קודם הנגיפה דמי הולדות שלה. ובהלכה ד' פוסק ששפחה או גויה בשעת הריון, ובשעת נגיפה נשתחררה או נתגיירה — דמי ולדות שלה. נראה מהרמב"ם שסבר שתשלומי ולדות משלמים בדרך כלל לבעל. ובכל מקום שאין בעל בשעת נגיפה אין הוא מוריש זאת, אלא בַּזכות לתשלומי ולדות זוכה האשה, והיא מקבלת את התשלומים. ואדם מישראל מוריש ליורשיו דוקא חיוב תשלום, אבל לא זכות לתשלום. בגר שמת בין נגיפה לתשלום כיון שאין לו יורשים וכבר השתעבד המשלם אשתו אינה יורשת אותו והנוגף זוכה. ובמעוברת מחייבי כריתות או מנכרי הדמים שלה מכיון שהיא זכתה בזכות לתשלומי ולדות עם העיבור. (אמנם אצל גרושה הדמים של הבעל ולא שלה). ז. הראב"ד השיג על הרמב"ם [בהלכה ב']: "ואם נגפה אחר מיתת הבעל אף דמי ולדות לאשה. א"א אין דבר זה מחוור מן ההלכה, דאפילו לרבא דאמר בשחבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגויהו, הני מילי אשת הגר שאין לו יורשים דקדמה איהי וזכיא בגוייהו, אבל אשת ישראל שאין לו יורשים לעולם הם ליורשיו". כלומר הראב"ד מחלק בין אשת גר שמת לאשת ישראל שמת. לאחרון יש יורשים מישראל, לראשון אין יורשים. ולכן כשאדם מישראל מת יורשיו (לפי דיני ירושה) זוכים בזכות לדמי ולדות, ואפילו לשיטת רבה. ואילו גר שמת קודם נגיפה ואין לו יורשים מישראל, במקרה זה האשה זוכה כביכול בזכות לתשלומי ולדות, ומכח זה אף בדמי ולדות לאחר נגיפה. אולם אם נגפוה בחיי הגר ומת בעלה הגר, שוב אינה זוכה בדמי ולדות, כיון שהשעבוד היה לבעלה והנוגף הוא הזוכה. המגיד משנה ענה להשגת הראב"ד שלא מצא טענה ברורה לרבינו. הכס"מ מוכיח מלשון הפסוק שאף לאשה מגיעים דמי ולדות, וע"כ אם אין בעל — האשה זוכה בהם, ומוסיף: "דבשלמא כשחבל בה בחיי הבעל זכה הבעל מיד בדמי ולדות אע"פ שלא גבה וכשמת הוריש לבניו, אבל כשחבל בה אחר מיתת הבעל היאך בעל זה מוריש ליורשיו דבר שלא זכה בו? הילכך על כרחך של אשה הם דקרינהו רחמנא ילדיה". הראב"ד לא השיג במקרה השלישי (בהלכה ד' — גויה ושפחה בשעת הריון ונתגיירה או נשתחררה) ובו הוא מסכים שלדעת רבה (רבא לגי' הראב"ד) כיון שאין מי שיוריש זכות לדמי ולדות הלכה כפסק הרמב"ם שהאשה זוכה בהם. אולם הרא"ש פסק כרב חסדא וע"כ לשיטתו לעולם אין האשה זוכה בדמי ולדות ואף במקרה השלישי פוסק שאין האשה זוכה בתשלום. ח. כשנתבונן בשאלה שהצגנו, לפי הרמב"ם כיון שהאב נכרי התשלום לאשה, וכן לפי הראב"ד, לעומת זאת לפי הרא"ש הנוגף פטור מתשלום. ונסתפקתי, האם כן הדין כשהתנגשו שתי מכוניות זב"ז האם ג"כ ישנם תשלומי דמי ולדות או שהנוגף נחשב כגרמא בנזקין. כמו"כ נסתפקתי מאיזה שלב של הריון קיים תשלום של דמי ולדות. וצ"ב. אמנם למעשה איננו גובים בימינו תשלומים של דמי ולדות. כשם שאיננו גובים רוב חבלות אדם באדם. וכך פסק בשו"ע [חו"מ סי' א' ס"ב]: "אדם שחבל בחבירו אין מגבין דיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל נזק צער ופגם ובושת וכופר אבל שבת וריפוי מגבין". מוסיף הרמ"א: "וי"א שאף ריפוי ושבת אין דנין, ולא ראיתי נוהגין לדקדק בזה רק כופין החובל לפייס הנחבל ולקנסו כפי הנראה להם".