חבל נחלתו ב צח

<< · חבל נחלתו · ב · צח · >>

<poem> סימן צח

החזרת גזל אסימונים

שאלה נער היה גונב בילדותו אסימונים מטלפונים ציבוריים. הצטברו אצלו כמה מאות אסימונים. כשעמד על דעתו החליט לשוב על חטאיו ולהשיב את הגניבה. אלא שבינתיים כל הטלפונים הציבוריים במדינה הועברו לכרטיסים מגנטיים, ונפשו בשאלתו איך וכמה יחזיר ולמי. תשובה נראה לעיין בשאלה משני צדדים: ראשית, אילו האסימונים היו עדיין בתוקף מה וכמה הוא צריך להשיב. ושנית, עתה שהפסיקו להשתמש באסימונים מה הדין. א. גונב אסימונים מה דינו? אם האסימונים בשימוש צריך להשיב את הגניבה למי שגנב ממנו. אם טלפונים של מוסדות (כגון בישיבות וכד') צריך להשיב את האסימונים למוסד והוא ימשיך וימכור אותם למשתמשים*. ואם הטלפונים של משרד התקשורת ישיב למשרד התקשורת. השאלה היא מה הדין אם בינתיים היה פיחות שער המטבע המקומי. ופשוט שאם האסימונים בעין ישיבם, אולם והיה ואין האסימונים תחת ידו כגון שאבדו, והוא נטל אסימונים שנמכרו בשקל ועתה הם נמכרים בשניים האם צריך להשיב לפי מחירם לשעבר, או לפי מחירם עתה? .(צריך להדגיש, אין השאלה אם עלה מחיר החפץ הגנוב — דין זה נדון בחו"מ סי' שנ"ד ושס"ג. בשניהם הדיון על עליית ערך החפץ או ירידתו. שונה הדבר בעניין בו אנו עסוקים שלא הערך עלה אלא היו פיחותים בערך המטבע, והשאלה היא האם מותר לשלם לפי ערך המטבע עתה, או שצריך לשלם לפי ערך המטבע אז מחמת רבית.) בשאלה זו הסתפק בעל פתחי החושן (הרב יעקב ישעי' בלויא הי"ו). בספרו ברית יהודה [על הלכות רבית, פט"ז הערה י"ח] סובר שיכול להשיב את החפץ שגנב או גזל (כגון כאן — אסימונים), ואע"פ ששווי החפץ גדול ממה שגזל אין בכך ריבית. אולם אם משיב ממון ולא חפץ זהה לגזילה צריך לשלם לפי השווי בשעת הגזילה מפני שאם ישיב ממון כשוויו עתה, אע"פ שההתיקרות נובעת מירידת ערך המטבע ולא מעלית מחיר החפץ, סבר הרב בלויא שיש בכך ריבית. אולם בספרו על הלכות גניבה [פ"ה סוף הערה ו'], חזר בו, וכתב שהגזלן שמשיב ממון, כשאין הגזילה תחת ידו צריך להשיב לפי ירידת ערך המטבע, ואין בכך ריבית. וע"כ אם גנב מאה אסימונים ולפי ירידת ערך המטבע, נמכרים במחיר פי שניים — ישיב עפ"י המחיר עתה. .(אולם גם בהשבה עפ"י ערך המטבע עתה וירידת ערכה, אין הכוונה לשומא לפי עליית הערך של ממון שהושקע, היינו ירידת הערך וריביות ורבית דרבית וכד', אלא אך הערך לפי מה שנפחת מערכו). ב. לאחר שהפסיקו להשתמש באסימונים במשנה בב"ק [צ"ו ע"ב] "גזל מטבע ונסדק פירות והרקיבו יין והחמיץ משלם כשעת הגזילה. מטבע ונפסל תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח. אומר הרי שלך לפניך". החילוק בין שני חלקי המשנה הוא האם בשעה שהחפץ היה גזול בידו נשתנה או לאו. וע"כ גזל יין והחמיץ משלם כשעת הגזילה ואילו בתרומה וחמץ שבגוף הגזל לא ארע שום שינוי יכול הגזלן להגיד לנגזל הרי שלך לפניך, ואע"פ שבגלל שהחפץ היה אצלו הפסיד בעל החפץ את ערך החפץ זהו היזק שאינו ניכר והגזלן (וכן הגנב) פטור עליו. לגבי מטבע לכאורה הדין דומה, ובכל זאת מצאנו בכך מחלוקת. בגמרא [צ"ז ע"א]: "אמר רב הונא: נסדק — נסדק ממש, נפסל — פסלתו מלכות. ורב יהודה אמר: פסלתו מלכות נמי היינו נסדק, אלא היכי דמי נפסל שפסלתו מדינה זו ויוצאה במדינה אחרת". משמעות מחלוקתם, לפי רב הונא ההבנה שהבנו עד עתה תקפה, וע"כ מטבע שנפסל לגמרי ואין לו שום ערך, כיון שאין שינוי בגופו יכול הגזלן לומר לנגזל הרי שלך לפניך. אבל רב יהודה סובר שבמצב כפי שצוייר שאין המטבע יוצא בשום מקום הרי זה נחשב כשינוי בגופו של המטבע וע"כ צריך להשיב לו את ערך המטבע בשעת הגזילה. וכלשונו בסוגיא (בתוספת לשון רש"י): "תרומה לא מינכר היזקה - לא נשתנה מראיתה משאר חטים. הכא מינכרא הזיקה — שאין צורה זו דומה לצורה של כל היוצאים עכשיו וכשגזלה הימנו היו כל צורות המדינות שוות לה". אם נְדמה אסימון למטבע הרי תצא מחלוקת בין האמוראים מה צריך להיות דינה של אותה גניבת אסימונים. לפי רב הונא אע"פ שאין האסימונים יוצאים בשום מקום במדינת ישראל הרי יכול הגנב לבוא עם שקיות אסימוניו למשרד התקשורת ולומר להם הרי שלכם לפניכם, והם ישתמשו בהם כרצונם. אולם לפי רב יהודה כיון שאין עתה מכשירים כגון אלו, הרי זה נחשב להיזק ניכר בגוף האסימונים, וע"כ צריך להחזיר את שווי האסימונים. ולהלכה נחלקו הראשונים כמי לפסוק. הרי"ף הביא את הדעות ולא פסק. תוס' [ב"ק צ"ז ע"א ד"ה המלוה] והרא"ש [ב"ק פ"ט סי' י'] פסקו כרב הונא, ואילו הרמב"ם [הל' גזילה פ"ג ה"ד] פסק כרב יהודה. והשו"ע [חו"מ סי' שס"ג ה"א] פסק כרמב"ם שאינו יכול להגיד הרי שלך לפניך, והרמ"א ציין שיש החולקים על כך. אולם לפי רב יהודה צריך לדון איך שמים עתה את שווי האסימונים, הרי היו פיחותים והעלאות מחיר. ונראה שהדין זהה למצב של ירידת ערך המטבע שהזכרנו לפני כן. ועפ"י זה לא יוכל להשיב את האסימונים אלא יצטרך להשיב לפי ערכם עתה אילו היו בשימוש ("היוון" בלשון מנהלי החשבונות), ואין בכך ריבית כפי שמבואר לעיל.