חבל נחלתו ב צג
<poem> סימן צג
הלנת שכר במילגה
שאלה האם מנהל כולל המשלם מילגות לימוד לאברכים*, או מי שהבטיח פרס לתלמידים על לימוד מסויים עובר בהלנת שכר אם הגיע זמן התשלום (ליום מסויים), או כשהתלמיד מילא את חובתו. א. בין פרס לשכר מצאנו מדברי תורה הבדל בין פרס לשכר. בפרשת קורח [במ' י"ח ל"א] כתבה התורה ביחס למתנות לויה (מעשר ראשון) "ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם, כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם באהל מועד". לעומת זאת לגבי מתנות כהונה כותבת התורה [שם פס' ז'] "עבודת מתנה אתן את כהונתכם", ובפסוק הבא: "לך נתתים למָשחה ולבניך לחק עולם". מפרש רש"י: "למשחה — לגדוּלה". כלומר מתנות לויה הן בגדר שכר — תמורה לעבודה. מתנות כהונה הן מתנות גדולה, היינו עיקרם הוא המעשה עצמו (אצל כהנים עבודתם לפני ה'), והפרס ניתן לעידוד, לתוספת, אבל אינו שכר ועצם הפעולה הנעשית ע"י העובד היא עיקר "שכרו". וכן לכאורה בכל לימוד תורה המעשה עיקר והפרס טפל, וממילא אינו שכר על המעשה. וכן מצאנו אצל דוד טרם היותו מלך, ששאול הבטיח במלחמת גלית: "והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עֹשר גדול ואת בתו יתן לו ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל" [שמו"א י"ז]. והגמרא בסנהדרין [י"ט ע"ב] קוראת לכל הבטחות שאול לדוד — מִלְוֶה. משמע שחוב נוצר מהתחייבות כזאת, אבל אין כאן שכר כדוגמת שכר שכיר. ב. שכיר העוסק במלאכתו הוא נראה שלא משנה מהו עיסוקו של השכיר. הגורם לקריאת העסק שכירות הוא התחייבות המעביד, די בכך שפלוני התנה עם אלמוני שיעשה דבר מה והבטיח לו שכר על כך, כדי שהשוכר יעבור בהלנת שכר. וראיה מהשוכר ע"י שליח, והשליח אמר לפועל: ."שכרך עלי", כדי שהשליח יעבור בהלנת שכר. ואף כאן אם נאמר לתלמיד: למד כך וכך שעות או מסכת מסוימת באופן מסויים בע"פ או בבקיאות וכד', די בכך שהשוכר יעבור בהלנת שכר. והרי אף בזה מתקיים "כי אליו הוא נושא את נפשו". ואמנם כן כתב בספר פתחי החושן [פ"ט הע' ס"ג]: "ובשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ב ח"ג סי' מב) כתב שהנותן בגד לחייט לתקנו לצורך החייט עצמו והבטיח לו שכרו אינו עובר, משום שאין פעולתו אתו, ולפי דבריו גם בשל הפקר אינו עובר. אבל משמעות הפוסקים שכל ששכרו עליו עובר". ונראה מדבריו כאילו דעת שו"ת שואל ומשיב דעת יחיד. ואף במקרה שהשכיר אינו עובד בשביל השוכר ולהיפך הוא עובד בשביל עצמו, ולכאורה אינה שכר תמורת עבודתו, בכ"ז המשכיר עובר. אולם בדברי רש"י בב"מ נמצא כדברי הגרי"ש נתנזון [בעל השואל ומשיב]. רש"י בב"מ [קי"ח ע"א ד"ה בשל הפקר] מסביר מתי שומעים לבעה"ב שאמר לפועל: טול מה שעשית בשכרך. וכתב: "בשל הפקר שומעין לו דא"ל קני ביה את, דלדידיה לא קני ליה. ר"נ לטעמיה דאמר לעיל המגביה מציאה לחבירו לא קנה נמצא שאין פעולתו עליו ואין כאן בל תלין, ולא דמי לשל חבירו דהתם ליכא למימר זכי ביה את, וכי לא א"ל שכרך על בעה"ב על כרחו שכרו עליו אבל הכא לא". יוצא שהקריטריון לעבור בבל תלין — האם הפועל עושה עבור שוכרו. ודעת רש"י התקבלה להלכה. בטור [סי' של"ו] כתב: "ואם שכרו לשמור לו דבר של הפקר יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך לפי שעדיין לא זכה בו בעה"ב וילך הוא ויזכה בו. וכתב הרמ"ה הני מילי דליכא מידי אחרינא גבי בעה"ב לאישתלומי מיניה, אבל אי איכא מידי אחרינא לבעה"ב לאישתלומי מיניה, או מידי דקפיץ עליה זביני טפי אין שומעין לו. ואין נראה, דטעמא שיכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך כיון שעדיין לא זכה בו בעל הבית נמצא שאין עליו חיוב שכר". היינו הטור מסכים לדעת רש"י שהשוכר פועל ללקט בהפקר אין עליו חיוב שכר. וכ"כ הב"י בהסבר המחלוקת: "דברי רבינו נכונים עפ"י פירוש רש"י, והרמ"ה אפשר שהיה מפרש בענין אחר". וכ"פ בשו"ע [של"ו ס"ג], ובש"ך העיר לדברי הרמ"ה בטור. מתבאר שנפסק להלכה ששכיר העובד בהפקר ולא קנה אגב עבודה עבור מעבידו אין התחייבות של שוכר ומשכיר. וה"ה בשל עצמו ואחר התחייב ליתן לו שכר. ולפי"ז במילגת לימודים או בפרס על לימוד אין הלנת שכר. ג. שכר על לימוד תורה ו. הגמרא בראש פרק שני דייני גזירות בכתובות כותבת שאין ליטול שכר* על לימוד תורה מכיון שצריך ללומדה וללמדה בחינם. וכל שמותר ליטול הוא שכר בטלה. רוב העוסקים בלימוד תורה אינם מתבטלים מעיסוק אחר ממנו היו מתפרנסים, וע"כ לכאורה אסור להם ליטול ממון על לימודם. והרמ"א בד"מ [יו"ד סי' רמ"ה אות ז'] כתב בנושא השגת גבול ברבנות: "ומהרא"י בפסקיו סי' קכ"ח כתב: ואפילו יש פיקוח (נ' שצ"ל קיפוח) פרנסה בדבר מחמת הפרס שנופל לכיס המנהיגים מגיטין וחליצה וכה"ג, על קיבול פרס זו אנו בושין ובטורח למצוא היתר לרובן והיאך נחזיק אותו כולי האי להחשיבו פרנסה לבלתי ישיג אחר בהן". והביא כן הש"ך על השו"ע. וא"כ פרס שנוטל רב מתוך שימושו כ"כלי קודש" אף שהוא כשכר אינו שכר, ואין עוברים עליו בהלנת שכר ובהשגת גבול. אולם החתם ספר בכמה תשובות כותב שלפחות כלפי רבנים אין כלל זה נוהג. כתב החת"ס (יו"ד סי' ר"ל): "אבל בזה"ז שמקבלין רב ועוקר דירתו ממקומו ובא לכאן וקוצבים לו שכירתו כמו שמשכירים פועל ואליו הוא נושא את נפשו ונפשות ביתו. א"כ פשוט שהבא בגבולו לא טוב עושה בעמיו וגרע מיורד לאומנות חבירו". וכן כתב בחו"מ (סי' כ"א). מתבאר מן הדברים שאע"פ שמן התורה אין ליטול שכר על לימוד תורה, והמותר הוא אך שכר בטלה, כבר נהגו כל ישראל לשכור להם רבנים ולשלם משכורתם כפועל (וע"כ נהגו שלא לשכור ליותר מג' שנים). ונראה מסברא שה"ה לאברכים בכולל, כיון שנקבעו איתם זמנים שהם חייבים ללמוד בכולל, והמנהל התחייב לתשלום מסויים ולזמנו מוטל עליו החיוב מדין שוכר פועלים, ולא אך חוב בעלמא, וע"כ עובר בבל תלין. מסקנות א. נראה שאע"פ שמן התורה אין ליטול שכר על לימוד תורה, בכ"ז לימוד אברכים בכולל בימינו הוא כשכירות פועלים ומנהלי הכולל עוברים בבל תלין. ב. לגבי פרסים לילדים על לימוד, נראה שאין הם בגדר שכר אלא בגדר פרס, וע"כ אין עוברים בהם בבל תלין. ומשני טעמים: ראשית, אין נראית צורת קשר עסקי בין הצדדים. ועוד, לפחות אצל ילדים מן הראוי לחנכם שלימוד תורה הוא עיקר והפרס טפל כבהקדמת הרמב"ם למשנה, וכדברי הגר"א: "וצריך לחנכם בילדותם ללמוד לשם שמים ואל ישגיח על האומרים כי הנער אין צריך לה, ח"ו, אדרבה חנוך לנער עפ"י דרכו גם כו' ועיקר הכל הוא" (עלים לתרופה). וא"כ בכך שהפרס הופך להיות שכר, הלימוד הופך לדבר בר-תמורה שבעבורו משתכרים כך וכך, ואין בכך בניין התורה הנכון בנפשות הילדים.