חבל נחלתו ב צ
<poem> סימן צ
אומן שקלקל
שאלה צבעי רכב התרשל במלאכתו וע"כ הצביעה יצאה ברמה שאינה נאותה. לפי הסיכום הראשוני הוא היה עתיד לקבל אלפיים שקלים — אלף על העבודה ואלף על החומרים. וערך הרכב היה צריך לעלות בשלשת אלפים שקלים. למעשה ערך הרכב עלה רק באלף וחמש מאות שקל. מה הדין? תשובה א. המשנה [ב"ק ק' ע"ב] כותבת: "הנותן צמר לצבע לצבוע. צבעו כאור — אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח". מפרש רש"י: "צבעו כאור כמו כעור. בגמ' מפרש שצבעו בשיירי צבע ומזיק בכוונה הוא לפיכך ידו על התחתונה דברי הכל". היינו האומן נחשב למזיק. ממשיך רש"י: "ואם השבח שהשביח הצמר יתר על היציאה של צבע נותן לו לצבע את היציאה ולא שכר שלם". עפ"י רש"י עולה שדנים כמה השבח למעשה לעומת הוצאת הצבע ואת הפחות מן השניים מקבל הצבע. לא מבואר ברש"י מהו דין שכר העבודה האם הוא כלול בהוצאה או לאו. כרש"י, מפרש הרמב"ם בפה"מ: "כעור שאין מראהו יפה, ודוקא כגון שאומרים עליו שזה גוון אדום אלא שהוא גוון רע שאינו ראוי למה שרצה אותו. וענין שבח והוצאה כמו שאסביר לך, אם היה הבגד דרך משל שוה דינר, ואחר צביעתו שוה דינר ומחצה, והוציא עליו בצביעתו רבע דינר אינו משלם לו אלא רבע דינר, ואם הוציא עליו דרך משל שלשת רבעי דינר משלם לו החצי שהוסיף בדמיו". אף הרמב"ם אינו מבאר מהו דין פעולת האומן. ונראה שהוא כלול בתוך ההוצאה. וכן כתב הרא"ש שהיה ראוי להתפרש לכאורה. ז"ל: "לכאורה היה מתפרש מתני' הכי: אם נתן לו צמר שוה י' דינרים והצבע הוציא בסממנים ובשאר הוצאות י' דינרים, אם הצמר כמו שהוא צבוע שוה יותר מעשרים דינרים היינו שבח יותר על ההוצאה ונותן לו לצבע הוצאתו דהיינו י' דינרים, ואם הוא שוה י"ח דינרים נותן לצבע ח' דינרים". ב. אלא שכנגד הפירוש הזה עומד הסבר הירושלמי לדרך החישוב של שבח והוצאה. אלו דברי הירושלמי (לפי הנוסח ברא"ש): "בר נש דיהיב לחבריה חמשה מנין עמרא וחמשה מנין סמנים ועשרה מנין אגרא אמר ליה זיל צבעו סומק ואזל צבעיה אוכם, ואמר ליה אילו צבעתיה סומק הוה טוב עשרים וחמשה מנים וכיון דצבעתיה אוכם לית הוא טוב אלא עשרים מנין — את אובדת דידך אנא לא אובד דידי". מסביר זאת תוס': "ואור"י דהכי פי' דרבי יהודה לפי הירושלמי: אם השבח שהושבח הצמר יותר על ט"ו מנים והיתר על ט"ו מנים קרי שבח [יתר על הוצאה — נמחק לפי הרש"ל והגר"א] והוצאה קרי עשרה מנים של שכר הצבע שמוציא הצבע וטורח, ויהיה בשכרו י' מנים דהשתא אם השבח על ט"ו מנים יותר מי' מנים שהם יציאה נותן לו היציאה דהיינו י' מנים ולא יתן לו יותר, ואם היציאה יתירה על השבח שלא הושבח על ט"ו מנים אלא ד' או ה' יתן לו השבח מה שהושבח על ט"ו ואין נותן לו כל י' מנים שהתנה עמו דא"ל את אפסדת דידך ואנא לא אפסדנא דידי". וכ"כ הרא"ש: "ובירושלמי לא משמע כן, אלא לא יטול האומן כלום עד שיטול הבעל הצמר מתחלה דמי צמרו והשבח שהיה ראוי להשביח אם לא שינה, ואם יש מותר על דמי הצמר ועל אותו שבח יטול הצבע דאותו שבח הראוי לבוא אם לא שינהו חשוב כקרן". לפי הירושלמי, החומרים [צמר וצבע] ניתנו ע"י בעה"ב, השבח שעתיד היה להשביח אף הוא כלול בקרן שנוטל בעה"ב, וע"כ לפי דוגמת הירושלמי [ה' מנין צמר, ה' מנין צבע, י' מנין שכר עבודה, ה' מנין שבח], ראשית בעה"ב נוטל את קרנו — מנה ואת החמישה הנותרים מקבל האומן. כרא"ש פסק הטור [סי' ש"ו] בלי להביא כל דעה חולקת. לפי דברינו עד עתה ישנם שני פירושים, פירוש רש"י והרמב"ם שבודקים את השבח בפועל לעומת הוצאת האומן, ואת הפחות מן השנים נוטל האומן. ופירוש הירושלמי, אותו קיבל הרא"ש להלכה, שמתוך השווי המעשי עתה, נוטל בעה"ב את מלוא השקעתו וכן את השבח הצפוי. ואת היתרה נוטל האומן. עפ"י ההסבר האחרון ישנו לנותן העבודה יתרון על האומן בכך שהשבח שלו נחשב כחלק מהקרן וע"כ הוא "מובטח". אולם יש בכך כביכול חוסר פרופורציה בין השקעת האומן להשקעת בעה"ב. אמנם, כפי שהזכרנו, האומן נחשב כמזיק, אבל בכל זאת הוא השקיע מזמנו ולעתים חומרים ומדוע בתוצאה הגרועה שנוצרה, תהיה עדיפות לבעה"ב עליו? ועוד שאלה שששאלו הראשונים: מדוע מי שיורד לשדה חברו שלא ברשות שג"כ מקבל או שבח או הוצאה — הפחות מן השנים, אין השבח המובטח של בעל השדה נחשב כחלק מהקרן? על השאלה השניה תרץ הרא"ש: "וי"ל דגבי אומן שאני דכיון שניתן לו לצבוע כל מה שהיה עתיד להשביח חשיב כאילו כבר השביח, ואומן שפשע ושינה חייב לשלם לו הכל". ובתוס' נתנו טעמים נוספים משום שבאומן נחשב כאילו התנה עמו או משום קנס. אולם השאלה הראשונה דחפה את הפוסקים להסביר הסבר אחר. ג. תוס' כתבו שישנו פירוש רבנו אלחנן להסבר הירושלמי ולא הביאוהו. הפירוש מובא בהג' אשר"י וביתר הסבר בשטמ"ק. ותורף דבריו שהירושלמי אשר קובע שהאומן מפסיד משבחו, אין הכוונה להשקעתו בעבודה וחומרים, אשר להם הוא זכאי עוד לפני הקבלת שבח להוצאה, אלא הם חלק מן הקרן וקודמים לשבח הצפוי של בעה"ב. ההפסד של האומן הוא מן הרווח הצפוי לו בנוסף על ההשקעה הראשונית. ולפי דוגמת הירושלמי [ה' מנין צמר, ה' מנין צבע, י' מנין שכר עבודה, ה' מנין שבח] עשרת המנים של שכר העבודה נחלקים בין חמישה מנים שכר וחמישה מנים רווח. וע"כ אם שווי הבגד לאחר צביעתו הכעורה שבע עשרה הצבעי נוטל חמישה שהשקיע, אבל אין לו חלק בשניים העודפים על ההשקעה הראשונית. ורק אם שווי הבגד עשרים ויותר הוא נוטל אף רווח על השקעתו. הלכה למעשה בשו"ע [ש"ו, ג'] פסק: "צבעו כעור או נתנו לו לצבעו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום, נתן עצים לחרש לעשות מהם כסא נאה ועשה כסא רע או ספסל אם השבח יתר על ההוצאה נותן בעל הכלי את ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח בלבד". מוסיף הרמ"א: "ומה שהיה ראוי להשביח אילו לא שינה היא בכלל הקרן וחשבינן השבח [וההוצאה] בלא זה [טור]". היינו: השו"ע פסק כשיטת רש"י והרמב"ם (והים של שלמה סבר שאף הרי"ף והרא"ש סוברים כן), ואילו הרמ"א סובר כירושלמי. הש"ך יצא להשוות בין הדעות והסביר את הירושלמי ואת רש"י עפ"י דעת רבינו אלחנן.