חבל נחלתו ב סה
<poem> סימן סה
מכת מרדות על תשלום חובות
שאלה מה הם האמצעים העומדים לרשות בית דין לכפות על תשלום חוב, והאם משנה מפני מה נובע החוב? א. מכת מרדות על מה וכמה לפני שניכנס לדיני כפיה לתשלום נברר בקצרה מהי מכת מרדות. במסכת כתובות [פ"ו ע"א]: ."א"ל רב כהנא לרב פפא, לדידך דאמרת: פריעת בעל חוב מצוה, אמר לא ניחא לי דאיעביד מצוה, מאי? א"ל, תנינא: במה דברים אמורים — במצות לא תעשה, אבל במצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו". מפרש רש"י: "מכין אותו — קודם שעבר על העשה ויש בידו לקיים". וכן בתוס' רי"ד כתב: "וה"נ כייפינן ליה ללווה עד דעביד מצוה ופורע". היינו המכות נועדו לכפיה למעשה ולא לעונש. בניגוד לראשונים אלו כתב הרמב"ם [הלכות חמץ ומצה פ"ו הי"ב]: "אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב, ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו". נראה מפשט לשונו של הרמב"ם שני חידושים האחד שמכים אותו על עבירה דרבנן, והשני שלמכות אלו אין שיעור. רבנו מנוח כתב: "ויש מספרי הרב שכתוב בהן 'מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו', ור"ל כשאומרים לו שלא יאכל מצה ואוכל שאינו שומע לדברי חכמים. וזהו שכתב הרב מי שאכל, כלומר שאכל אחר אזהרת חכמים אבל כל זמן שמקיים מצות חכמים ונמנע מלאכול מכין אותו מכת מרדות לבד פחות מארבעים לפום מאי דחזו בי דינא". ומוסיף שעל לאו דאורייתא מכין עד ל"ט מלקות, אבל על לאו דרבנן מלקין בלא קצבה, כל זמן שלא קיבל עליו דברי חכמים. ומביא מתוספתא מכות [סו"פ ד']: "נכנס (=כהן) לבית הפרס או למדוד את ארץ העמים או שיצא לחוצה לארץ מלקין אותו מכות מרדות. מכת תורה ארבעים חסר אחת אומדין אותו אם יש בו ללקות לוקה ואם לאו אינו לוקה אבל מכות מרדות אינו כן אלא מכין אותו עד שיקבל או עד שתצא נפשו". עולה מדבריו, שלפי הרמב"ם אמנם המכות ניתנות לו כל זמן שלא הפסיק מעבירתו, אבל הן לענישה ולא אך לכפות עליו שיפסיק ממעשה העבירה. והרמ"ך השיג על הרמב"ם: "לא ידעתי טעמא מאי, וכי לאחר שאכל מכין אותו, ואפילו תימא דמי שאוכל ר"ל — תמיהה לן מנין הוציא זה, חדא דהא הוי איסורא דרבנן, ואפילו באיסורא דאורייתא באיסור לאו אין נראה להכותו כי לא מצאנו כי אם באיסור עשה כגון עשה סוכה ואינו עושה, ויש טעם בדבר שאין לנו ללמוד איסור לאו מאיסור עשה, וצ"ע". המגיד משנה והמשנה למלך הסבירו את מקור דברי הרמב"ם באמרת הירושלמי שהאוכל מצה בע"פ כבועל ארוסתו בבית חמיו אשר עונשו מלקות. אולם לא העירו על הטעון הסבר בדבריו. להסבר הרמב"ם יצא התשב"ץ [חלק ב' סי' נ"א] וז"ל: "עוד שאלת לבאר לך מכת מרדות אם יש לה קצבה אם לא. תשובה: בקצת ספרים בפ"ו מה' חמץ ומצה נמצא כתוב שמי שאכל מצה בערב פסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו. וזה תימה גדולה, שאם רוצה לומר שאחר שאכל מכין אותו עד שתצא נפשו א"כ מצינו חומרא בדברי סופרים יותר מדברי תורה. וגם אם ר"ל שבעודו אוכל מכין אותו עד שיפרוש או עד שתצא נפשו לא מצאנוהו באיסורי תורה, והיאך נחמיר כן באיסורין דרבנן. ובאומר סוכה איני עושה לולב איני נוטל הוא דאמרי' הכי בפ' הכותב (פ"ו ע"א) וכשעבר זמן חיובו אין מכין אותו, וכ"כ הרמב"ם בס' המצוות, אבל באיסורי לאוין דלא מצינו אלא מלקות מ' (=ארבעים) על כל התראה ועל כל כזית כדאי' בפ' ואלו הן הלוקין (כ"א ע"א), וכבר הגיה הרמ"ך ז"ל על הרב ז"ל בזה, וכן הרמב"ן ז"ל בספר המצות בעיקר ראשון הגיה עליו בזה אלא שבספרינו לא מצינו שכתוב אלא מכין אותו מכת מרדות אבל עד שתצא נפשו לא מצינו. ומצאתי לרש"י ז"ל שכ' ביבמות בפ"ג (ע"ש /פ"ה/ נ"ב ע"א) דמכת מרדות הם י"ג הכאות ולא יותר. אבל בפ' שלוח הקן (קמ"א ע"ב) כ' הוא ז"ל שאין לה קצבה אלא עד שיקבל עליו לעשות, וכן פירש בעל הערוך ז"ל, וזה נוטה לדע' הרמב"ם ז"ל שמכין אותו עד שיקבל עליו לעשות כן מכאן ולהבא, או עד שתצא נפשו וכ"מ בירו' ממס' נזיר (פ"ד ה"ג) דאמרי' התם: מכות תורה ל"ט, מכת מרדות חובטין אותו עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו, וכן היא בתוספתא דמס' מכות. ומ"ש רש"י ז"ל די"ג מכות הן כך נוהגין בהרבה מקומות להלקות לבעלי תשובה. ונראה שיצא זה המספר [כי המלקות] הן משולשין כדי רשעתו לפניו וכדי שתי רשעיות לאחריו (עי' מכות כ"ג ע"א) ומלקות של תורה הן ל"ט שלישיתן הוא י"ג. ומשום הכי נהוג לומר והוא רחום קודם תפלת ערבית לפי שהיו נוהגין להלקות הרשעים בין מנחה ובין ערבית והיו מקרין אותן הפסוק שיש בו י"ג תיבו' זה נ"ל. אבל יש אומרים ששלש פעמים אנו קורין אותו פסוק והם כנגד מ' חסר אחת. והרשב"א ז"ל כ' בתשובה דמלקו' מרדות היא כשל תורה דכל דתקון רבנן כעין דאורי' תקון והביא ראיה מדאמרי' בפ"ק דקדושין (כ"ח ע"א) הקורא לחבירו: 'עבד' יהא בנדוי, 'ממזר' סופג את הארבעים, אע"פ שאינו לוקה אלא מדרבנן. וזו אינה ראיה גמורה שכבר פירשו בזה שהוא מדה כנגד מדה דעבד יהא בנדוי דמשום דאוקמיה בארור כנען יהא בנדוי דארור בו נדוי. ובממזר דאוקמיה בלאו דלא יבא ממזר סופג את הארבעים כממזר הבא על בת ישראל. אבל הרב ז"ל הביא ראיה אחרת מדאמרי' בפ' זה בורר (כ"ו ע"ב) גבי חשוד על העריו' עני מארי ארבעין בכתפיה וכשר וההוא מדרבנן הוא שכ"כ שם רש"י ז"ל: ארבעין בכתפיה חייב מלקו' הוא אע"פ שאין בו התראה דאמר מר מלקין על לא טובה השמועה עכ"ל וזו ראיה גמורה היא. ונראה דתלמוד שלנו חולק עם הירושלמי והתוס' שהזכרתי ושמא הירושלמי הוא במצו' של דבריהם שהם כעין של תורה והם כל הגזרו' שגזרו מדבריהם וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר המצות. והרמב"ם ז"ל בהלכו' עדות בפ' י"ח כ' מכין אותו ב"ד מכת מרדות כפי מה שיראה בעיניהם. ובהרבה מקומו' בגמ' יש לשון מלקו' על מכת מרדו', וגם הרשב"א ז"ל כ' שמי שאינו רוצה לקיים המצוה אפי' מצוה מדרבנן מלקין אותו בלא קצבה עד שתצא נפשו. ומכאן הוציא הרב ז"ל שמי שאינו רוצה לפרוע חוב אביו מכין אותו עד שתצא נפשו משום דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם וכופין במצוה זו כדעת ר"ח ז"ל, אע"פ שיש חולקין עליו רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל שאין כופין על מצוה זו אלא על פריעת בעל חוב מצוה, וסובר הרב ז"ל דכפייה זו בהכאה היא כאומר סוכה איני עושה לולב איני נוטל". והריב"ש [סי' צ'] כתב: "עוד שאלת, על מה שמצאת בספר הערוך, בערך מרד, בפי' מכת מרדות מדרבנן. ואומר, כי מלקות דאורייתא הוא על חייבי לאוין, באומד ובהתראה, ובעינן מכה משולשת, כדכתיב: ארבעים יכנו לא יוסיף, ואמרו חכמים (מכות כב): מנין הסוכם את הארבעים. אבל העובר על מצות עשה, כגון סכה ולולב, ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו, בלא אומד ובלא מכה משולשת. וכן העובר על דברי חכמים, מכין אותו בלא מספר ובלא אומד. ולמה קורין אותו מכות מרדות? מפני שמרד בדברי תורה ובדברי סופרים; ע"כ. והוקשה לך, איך אפשר שיחמירו וילקו העובר על דברי חכמים עד שתצא נפשו, והעובר על ד"ת באסור כרת מכין אותו באומד? נמצא, שיותר יענש ע"ד קל מדבר חמור! ובכ"מ בתלמוד ובספרי הרמב"ם נמצא כתוב: חייב מלקו', בדבר חמור; ובדבר קל כתוב: אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. א"כ, יהיה עונש העובר על דבר קל, חמור מעונש העובר על עבירה חמורה! אלה הם דבריך, ועוד הארכת. תשובה: דע, שמלקות של תורה הוא חמור ממכת מרדות. כי מלקות של תורה הוא על בשרו ממש, והשליש מן המכות על לבו, והרצועה היא מעור של עגל כפולה לשנים, ושנים לארבעה, ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בו, ורוחב הרצועה טפח, והמכה מכה בכל כחו. ולפי שקרוב שימות המוכה מחמת המכות החזקות ההם, צריך אומד מתחלה, שהב"ד יראו באומד הדעת אם יוכל המוכה לסבול המכות מבלי סכנת מיתה, ואם יראו בעיניהם שאין יכול לסובלן לפי כחו, יפחתו לו מן המכות. אבל לעולם מכין אותו מכות הראויות להשתלש, כדי שיהיה השליש מלפניו; כמו שמבואר זה בפ' אלו הן הלוקין (כב), ולהרמב"ם ז"ל (פט"ז מה' סנהדרין). אבל מכת מרדות אינו בדרך זה, אלא שמכין אותו לפי ראות ב"ד לתוכחות מוסר, ואף אם יכול לסבול יותר, אין מכין אותו אלא לפי חומר הדבר שעבר בו. והתוס' אמרו, שאף במכת מרדות מספר המכות הם כמספר של תורה, אלא שאינן חזקות כמותן. וזה לפי שאמרו חז"ל (קדושין כח): הקורא לחברו עבד, יהא בנדוי, ממזר, סופג את הארבעים; וזה אינו אלא מלקות מדרבנן, ואמרו בו: סופג את הארבעים. ואין בשום מקום, בעובר על דברי חכמים, מכין אותו עד שתצא נפשו; ולא נזכר זה אלא במצות עשה של תורה, שיש לו זמן לקיימה, וב"ד מתרין בו לקיימה, והוא מעיז פניו ואינו רוצה. כדאמרינן (כתובות דף פ"ו): אמר ליה רב כהנא לר"פ: לדידך דאמרת: פריעת בע"ח מצוה, אמר: לא בעינא למעבד מצוה, מאי? א"ל: תנינא: בד"א, במצות ל"ת, אבל במ"ע, כגון שאומרין לו: עשה סוכה, ואינו עושה, לולב, ואינו נוטל, מכין אותו עד שתצא נפשו, וזה משום דבכל שעתא בקום עשה קאי. ואי עבר זמן מצוה לא מלקינן ליה כלל, שאין מלקין למי שעבר על מצות עשה. ובעל הערוך ז"ל, בסוכה ולולב הוא שהזכיר: מכין אותו עד שתצא נפשו; ובעובר על דברי חכמים ז"ל הזכיר: בלא אומד ובלא מספר, ולא אמר: עד שתצא נפשו". וכעין דבריו כתב בשו"ת באר שבע [סי' נ"ה]: "נשאלתי אם מכת מרדות יש לו שיעור או לא. והשבתי דע שרש"י פירש בסוף פרק שלוח הקן גבי ומכת מרדות מדרבנן כו' וז"ל מכת מרדות רדוי בתוכחה שלא ירגיל בזה ואין לה קצבה אלא עד שיקבל עליו ע"כ. וכן כתב הר"ן בסוף מכות בשם הגאונים ז"ל דמכת מרדות אין לה קצבה אלא לפי שודא דדייני וקורין אותה מכת מרדות על שם שמרד בדבר תורה או בדברי סופרים כו'. אמנם מצאתי כתוב בשם ר"ת י"ל דמכת מרדות הוא שליש של מלקות דאורייתא דהיינו י"ג מכות ואם קבלה היא נקבל ואם לדין יש תשובה שאין מלקות זה ראוי להשתלש". ב. כפיות על תשלום חוב כתב השולחן ערוך [חושן משפט סי' צ"ז סעיף ט"ו]: ."יש מי שאומר שאין שליח בית דין אסור ליכנס לביתו למשכנו, אלא במשכנו להיות בטוח ממעותיו, ולא הגיע זמן הפרעון. אבל כשהגיע זמן הפרעון ובא לגבות חובו, וזה אינו רוצה לפורעו, והוא בחזקה שיש לו מטלטלין ומבריחם, שליח בית דין נכנס לביתו למשכנו, ויפרע לזה חובו, שפריעת בע"ח מצוה, ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיימה. אבל אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע. ואפילו התנה על עצמו שיתפוש המלוה את גופו, וכתב לו זה בשטר, אינו מועיל, ואינו יכול לא לאסרו ולא להשתעבד בו". הגה .(רמ"א): "ודוקא שאין לו לשלם. אבל אם יש לו, ואינו רוצה לשלם, ב"ד חובשין אותו והיו מכין אותו עד שתצא נפשו וכופין אותו לשלם (ד"ע באגודה פ' כל כתבי וריב"ש סי' תפ"ד וכמ"ש הטור). וי"א דאפילו אם אין לו לשלם, אם נשבע להיות חבוש עד שישלם, צריך לקיים שבועתו (ריב"ש סי' תפ"ד)". בשו"ע ורמ"א נזכרו שלושה סוגי כפיות. . נטילה ע"י שליח בי"ד. . הכאה עד שתצא נפשו. . מאסר (חבוש). ואוסרים השו"ע והרמ"א לחובשו עד שישלם במי שאין לו, ואין המלוה יכול להשתעבד בלווה ואפילו אם התנה על עצמו. מקור הדברים בתשובות הרשב"א והריב"ש. ז"ל הריב"ש: "שאלה: ראובן שלוה משמעון, ונתחייב לו בקנין בכל תוקף, בתפישת הגוף. ועוד שעבד עצמו: ליתן מטלטלין בני חורין, לחק אלפארד"א (שם מלך ספרד). וחק זה, הוא נהוג במלכות ארגון: שאם אין לו מטלטלין בני חורין, שהוא נתפש בגופו. ועתה שמעון המלוה, תבע חובו מראובן הלוה, ונמצא שאין לו. בקש שיהיה הלוה נתפש בגופו, כפי החיוב שנתחייב לו. והלוה טוען: שאינו מן הדין, שיהיה נתפש בגופו. כי לא מצינו זה, בדין תורה: שיהיה אדם מישראל, נתפש בגופו, על שום שעבוד. ושאלת: הדין עם מי? תשובה: הדין עם ראובן הלוה: שאין אדם יכול לשעבד עצמו, ולהתנות להיות נתפש בגופו. כדאמרינן בפ"ק דקדושין (י"ט:), גבי: המקדש את האשה, ע"מ שאין לך עלי: שאר, כסות, ועונה. רבי יהודה אומר: בדבר שבממון, תנאו קיים. הא בדבר שבגוף, אין תנאו קיים. ופי' המפרשים ז"ל, דבר שבממון: שאר, כסות. דבר שבגוף: עונה. לפי שמצטערת בגופה, במניעת העונה. ובכאן נמי, להיות נתפס בגופו, איכא צערא דגופא; ואינו יכול להתנות בו. ועוד, דאפילו בממון, המתחייב מחמת צער הגוף, שקיל וטרי בגמרא, בבבא קמא בסוף פ' החובל (צ"ג) אם אדם מוחל על צערו, או לא. אבל שיוכל אדם להתנות: שיצערוהו בגופו, ומפני זה, יכפוהו ב"ד בצער ההוא; זה אינו! ועוד, דאפילו פועל, קיי"ל (בב"ק קט"ז:) שיכול לחזור בו, אפי' בחצי היום; משום דכתיב: כי לי בני ישראל עבדים; ולא עבדים, לעבדים. ושמין לו מה שעשה, ואע"פ שנשכר לכל היום. לפי שאין תנאי מועיל, לעבוד בגופו על כרחו: אע"פ שהוא מלאכת אומנתו, הרגיל בה. אין צ"ל: שלא יועיל תנאי: שיהיה במסגר אסור, ובבית כלא יושבי חשך. ומה שטען שמעון המלוה בזה: דדינא דמלכותא דינא; אינו ענין לזה כלל. שאין דינא דמלכותא, ואף לא דינא דמלכא שיהיה אדם נתפס בעד הלואה, אלא באלפרד"א לבד, הוא המנהג והדין. ואם זה התנה להתחייב בהלואתו, כפי החק ההוא, מדין תורתינו: אין תנאי זה מועיל. והרא"ש מטוליטול"ה ז"ל כתב כן, בתשובת שאלה: אפילו התנה על עצמו, שיתפוס המלוה את גופו. וכתב לו זה בשטר, אינו מועיל. ואינו יכול לאסרו, ולא להשתעבד בו. ע"כ. והאמת, כי בעירנו זאת, נוהגין הדיינין לתפוש הלוה בגופו, כשנתחייב כן, והוא מצד תקנת הקהל. ועוד תקנו הקהל: שאף בלא חיוב, יתפש כל אדם, על כל תביעה שיתבעוהו; או יתן ערבים על התביעה, הנקרא: קיום ב"ד. ואני רציתי למחות בידם, על התקנה ההיא, באשר היא שלא כדין תורתינו. ואמרו לי: כי זו תקנת השוק, מפני הרמאין. ושלא לנעול דלת בפני לווין. והנחתים על מנהגם. ומכל מקום, אפשר לומר: שאם הלוה מוחזק: שיש לו מטלטלין, ומבריחן; אפשר לבית דין לכופו, ולאסרו, גם להכותו בגופו, ואם לא נתחייב בזה בפי'. דהיינו דאמרינן בכתובות בפ' הכותב (פ"ו): אמר ליה רב כהנא לרב פפא: לדידך דאמרת: פריעת בעל חוב מצוה; אמר: לא ניחא לי, למעבד האי מצוה; מאי? אמר ליה: תנינא! במה דברים אמורים, במצות לא תעשה. אבל במצות עשה; כגון שאומרים לו: עשה סוכה, ואינו עושה. לולב, ואינו נוטל. מכין אותו עד שתצא נפשו. ואע"ג דלא קיי"ל כרב פפא, אלא כרב הונא בריה דרב יהושע, דפליג עליה בפרק גט פשוט (קע"ד), ולית ליה: פריעת בעל חוב מצוה. היינו דלית ליה כרב פפא, דס"ל: שעבודא לאו דאורייתא, ופריעת בעל חוב מצוה, בלחוד. אלא סבר רב הונא בריה דרב יהושע: שעבודא דאורייתא, וב"ד יורדין לנכסיו מדינא. ופריעת בעל חוב, לאו מצוה בלחוד היא. אבל לכ"ע, בפריעת בעל חוב, מצוה איכא. ואי אמר: לא בעינא למעבד מצוה; וא"א לב"ד לירד לנכסיו; בודאי מכין אותו, עד שתצא נפשו. וזהו שהרב אלפסי ז"ל, הביאה להא דרב פפא, בפרק הכותב; אע"פ שפסק כרב הונא בריה דרב יהושע, בפ' גט פשוט. וכיון שאפשר לב"ד, להכותו, כדי שיקיים מצוה זו; גם כן אפשר להם לאסרו. כדאמרי' בפרק ואלו מגלחין (ט"ז): מנא לן: דכפתינן, ואסרינן, ועבדינן הרדפה? דכתיב (עזרא ז' כ"ו) הן למות, הן לשרושי, הן לענוש נכסין ולאסורין. אבל אם הלוה עני, ואין לו מה לשלם, הדבר ברור שאסור לתפשו בגופו, ולענות נפשו: ואף אם נתחייב בזה בשטר, והיה התנאי מועיל מן הדין. שהרי אפילו לעבור לפניו כדי לביישו, אסור. כדאמרינן בפרק איזהו נשך (ע"ה:): מנין לנושה בחברו מנה, ויודע בו: שאין לו; שאסור לעבור לפניו? תלמוד לומר: לא תהיה לו כנושה. ואיך יהיו ב"ד נזקקין, לסייעו בדבר האסור. וכ"ש, שאין התנאי מועיל בכיוצא בזה; כמו שכתבתי למעלה. ואיני רואה שום צד אחר, שיהיה מן הדין לתפסו בגופו, כיון שאין לו מה לשלם. אלא אם כן נשבע לשים עצמו בבית הסהר, ושלא לצאת משם, עד יפרע חובו. וזהו כעין אושטגי"ש, שבענין זה תופסין אותו בגופו, כמו שנשבע כדי שיקיים שבועתו". מדברי הריב"ש עולה שאדם שאין לו מה לשלם אין חובשין אותו בבית האסורים. ורק אם נשבע שישימוהו בבית הסוהר אם לא ישלם חובשים אותו. אמנם אם ביכולתו לשלם והוא מבריח נכסיו, הרי כשם שמותר להכותו כן מותר לאוסרו. אולם הרשב"א [שו"ת ח"א אלף ס"ט) חולק: "שאלת מי ששעבד עצמו ונכסיו והבריח נכסיו היחבש גופו כיון ששעבד גופו או לא. תשובה: אין הגוף משועבד שימכר וישלם כגנב שנמכר בגנבתו ולא כדי שיחבש, שאין אדם כותב כן לשעבד ולעשות כעבד אלא הרי הוא משועבד כלווה ונכסיו כערבין ולומר שלא נכסיו אלו שיש לו עכשו בלבד ושאם אין לו נכסים עכשו וכו'". וכתב הב"ח שזו מחלוקת בין הראשונים. ולדברי הרשב"א אין עליו שעבוד הגוף שיוכלו לאוסרו. וכ"כ בתומים [צ"ז י"ג]: "ב"ד חובשים אותו — ובתשובת רשב"א חולק. ועיין בחידושי גרשוני מרש"י פסחים דף צ"א ד"ה בית אסורין של ישראל דפי' שם כגון. או לשלם ממון הרי דאף בזמן היו חובשים אנשים אלמים לחבוש אותן עד שישלמו. וכן כתב הרא"ש ורי"ף במו"ק מניין דעבדינן הרדפה היינו מקום צר שאינו יכול לברוח. והרי הכל לפי עיני ב"ד ובזמננו פשוט המנהג שחובשין ללווה כשאין לו לשלם ואין מוחה. ואולי הכל בחזקת שמבריחים נכסים וצ"ע כי אין להם על מי שיסמכו*". היינו לפי רוב הראשונים מותר לכלוא בעל חוב שיש לו לשלם ומבריח נכסיו. אבל אין לכלוא מי שאין לו ממה לשלם והוא תמה על מנהג הקהילות לכלוא כל אחד שאינו משלם. ג. במצות פרעון חוב עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו לפי השו"ע והרמ"א נתקבל להלכה שלווה שאינו משלם חובותיו מלקים אותו או מיסרים אותו ביסורים גופניים עד שישלם. אולם מדברי כמה ראשונים עולה כרשב"א שאין ליסר ביסורי הגוף אלא נפרעים ישירות מנכסיו. לפי הרשב"א משמע שהלווה לא נשתעבד לכך שיכפוהו ביסורים וע"כ אין ליסרו. אולם מראשונים אחרים (מבית מדרשו של הרמב"ן) נמצאת הסברא שונה מעט. מובא בשטמ"ק (כתובות פ"ו ע"א): והריטב"א כתב וז"ל אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי, לאו למימרא דבעי מניה אם כופין אותו בכך אם לאו דהא משנה שלימה שנינו המלוה את חברו בשטר גובה מנכסים משועבדין, ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין. וגובה בב"ד משמע ועל כרחו של לוה, אלא טעמא הוא דבעי אי אמר לא ניחא לי מאי אמרינן ליה ומה טעם אמרו חכמים לכוף אותו. אמר ליה תנינא בד"א שלוקה ארבעים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאמרו לו עשה סוכה ואינו רוצה מכין אותו עד שתצא נפשו כלומר ובמצות פרעון חובו עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו. כן פירש רבינו בשם רבינו הגדול הרמב"ן". היינו הכפיה בממון אינה כדרך מצוות עשה אלא זהו ביטוי מושאל ממצוות עשה. אבל כיון שנתבע על ממונו הכפיה היא אף על ממונו. וכן הביא בשטמ"ק מהרא"ה. ."וז"ל הרא"ה ז"ל לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה פירוש דלית לזה שעבודא דאורייתא אלא מצוה בעלמא ופרש"י דהיינו מצוה שיהא הין שלך צדק וליתיה להאי פירושא דהא התם בב"מ מוקמינן ליה להאי קרא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב כו' אבל הנכון פריעת בעל חוב מצוה מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו כו' ומאן דאית ליה שעבודא דאורייתא מוקים ליה להאי קרא למימר דשמעינן מיניה דבעל חוב בזבורית ובוודאי רב כהנא מיפשט פשיטא ליה דאפילו לרב פפא נחתינן ליה לנכסיה אבל רב כהנא לא קאמר אלא מאי טעמא והא הוא דקשיא ליה כיון דליכא אלא מצוה כל היכא דקאמר דלא בעי למעבד מצוה אמאי נחתינן לנכסיה, ומהדרינן תנינא בד"א במצות לא תעשה כו' עד שתצא נפשו והכא נמי בדין הוא דאיכא למכפייה בהכי ומיהו עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו ובנזיקין דכתיב באורייתא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לומר שכך מצותו לשלם ממיטב וזהו הנכון מפי רבינו נר"ו". סיכום לבי"ד יש כח להטיל עונשים גופניים על המסרבים לשלם חובותיהם ומבריחים נכסיהם מבעלי חובותיהם. ומותר הן להלקותם והן לחובשם בבית האסורים עד שישלמו. (לא לשם ענישה). אולם ישנה דעה בראשונים שאין לבי"ד כח ליסר יסורים גופניים אלא לחפש את נכסיו ולגבות מהם.