חבל נחלתו ב נא
<poem> סימן נא
הסל מצרפן
א. במסכת חלה [פ"ב מ"ד]: "העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו. ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה". יש בהלכה זו להחמיר — שמה שהיה פטור מחמת שיעורו לפני שצורף בסל מתחייב בחלה. ויש בהלכה זו להקל — אם יש בסל כמה שיעורים שנתחייבו ולא הופרשו יכול להפריש מזה על זה (ועולה שאלת המוקף). בירור זה יעסוק בצד להחמיר. ב. ניתן להסביר שלפי ר"א אף אם בשעת גלגול היתה העיסה פטורה יש לה שעת חיוב נוספת בפני עצמה — הנחה בסל או בכלי. ולפי"ז הסל או הכלי הוא מצב מחייב בפני עצמו, ואף שקודם היה פטור כשנצטרף בסל נתחייב. תפיסה זו קשה מכמה בחינות: לא מצאנו, פרט למקרה של לישת קבים, שהשתמשו במונח: "הסל מצרפן". לדוגמא ממ"ג [פ"ג]: "הקדישתה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ואח"כ פדאתה פטורה שבשעת חיובה היתה פטורה". עולה ששעת גלגול והיא בלבד השעה המחייבת. וכן ממ"ו: "גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית עד שלא נתגייר פטור". ג"כ עולה ששעת גלגול היא המחייבת. ולא מצאנו מי שמזכיר צירוף סל בכך. אף ר"ע שחולק במ"ו ואומר: "הכל הולך אחר הקרימה בתנור", אף הוא טוען זאת לגבי גר בלבד (כמבואר בירושלמי). ג. אמנם בספרי [שלח ק"י]: "איזוהי גמר מלאכתה קרימתה בתנור דברי ר' עקיבא, ר' יוחנן בן נורי אומר עד שיתגלגל בחיטים ומטמטם בשעורים". משמע שלפי ר"ע זהו גמר מלאכה. ונפסק (עפ"י פ"ג מ"א) שגלגול מחייב ולא קרימה. אבל לא נזכר ר' אליעזר כחולק נוסף באותה מחלוקת, וע"כ נראה שאין צירוף סל שייך לענין גמר מלאכה, לא כשלב בפני עצמו ולא כמחיל חיוב אם הגלגול לא חייב. אף דיוק המשנה: "אף הרודה ונותן לסל" מלמד שמדובר על פעולה שבאה ברצף אחד עם הגלגול והאפיה וכהמשך לה. אף מקומה של המשנה בפ"ב העוסק בעיסה חייבת או פטורה, ולא בפ"ג העוסק בגמר מלאכה בחלה והשלכותיו מלמד שאין המדובר בפעולה שהיא גמר מלאכה. ד. נראה ע"כ שצירוף הסל לדעת ר"א הוא השלמת הגלגול, ואין רואים את חוסר הכמות המינימלית כמצב פטור מוחלט, אלא כמותנה וחזי לאיצטרופי. וילמד הדבר מהסובר שתנור מצרף (ר' יהושע), ומשיטת הסמ"ג והרא"ש שמצריכים בצירוף סל גם נגיעת הלחמים זב"ז. והטעם שהתנור והנגיעה וצירוף הכלי כלם מחשיבים עדיין את העיסה כאחת, אבל במקום שלא היתה שעת הכושר מעולם אין בכח הצדדים הנ"ל ליצור חיוב. ה. והשאלה היא מה הדין במקרה זה בשינוי מקום, ובשינוי בעלים ובשינוי זמן היינו: האם שתי עיסות שנתגלגלו ונאפו בשני בתים, או ע"י שני אנשים, או בימים שונים; האם גם בהם נאמר שהסל מצרפן או לאו. מצד הסברא נראה שבכל שלשת המקרים אין הסל מצרף, ולא משום הקפדה (שתי נשים, שני טעמים וכד'), אלא משום שאין זו אותה עיסה ואין אתה קורא כאן: ."העושה עיסתו קבים". אלו עיסות שונות לגמרי, והסל של אותה אפיה אינו אחד, וע"כ לא יצטרפו (ואף כונה לצירוף לא תועיל במקרה כזה). ו. בראשונים: דעת רבו של החינוך [מצ' שפ"ה], והריטב"א [פסחים מ"ח], ומהר"ם חלאוה [פסחים מ"ח], והמאירי בשם יש מפרשים [פסחים מ"ח] שסל המצרף הוא דוקא הסל שרודה מהתנור לתוכו, אבל סל אחר אינו מצרף. ודעת השאילתות [פר' צו] וכן האו"ז [סי' רכ"ו] מביא שיטת ר' יצחק בן אשר שדוקא רודה לסל בעוד הפת חמה. והנצי"ב בהעמק שאלה [י"א] הוכיח כן מרש"י [נדה ח' ע"א] שדייק: "הסל מצרפן כשרודן מן התנור". וכ"נ דבריו בפסחים [מ"ח]. עולה בפשטות לשתי סיעות ראשונים אלו שבכל השינויים דלעיל א"א לצרפה עם פת אחרת לחייבן בחלה. (ואפילו אם הוצאה הפת מן הסל צ"ע מה דין החזרתה שנית). וטעמם נראה שהסל הוא גמר האפיה ואם נגמרה בפטור, שוב א"א לחדש לה חיוב. (וה"ז כמעשר בהמה משתי שנים שלא נתחייב מחמת מיעוטו). ז. הרמב"ם [ביכורים פ"ו הט"ז] כתב: "אם נתקבץ בסל שיעור חלה הסל מצרפן לחלה ומפריש החלה מן הפת, שנאמר: והיה באכלכם מלחם הארץ מלמד שהוא מפריש מן החלה". ונראה שהיה בתלמודו הלימוד מהפסוק. וכן הרא"ש [פסחים פ"ג סי' ו'] הביא פסוק זה, וכן כתב הר"ן על הרי"ף בפסחים. וביחס לפסוק זה הסביר המאירי: "יש מפרשים דוקא ברודה ונותן לאלתר בסל. ולא עוד אלא שהם גורסין כאן: 'הסל מצרפן דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ', ופירוש הדברים כלומר שעיקר החיוב הוא משנעשה לחם והיא שעת הרדייה". עולה מדבריו שאף מי שגרס כן בגוף דבריו של ר' אליעזר, סובר שדוקא לאלתר הסל מצרף, וכן יש לדייק מפסק הרמב"ם בהל' ביכורים. (אמנם בהעמק שאלה למד ברא"ש שאף פת קרה מצטרפת בסל). .(והספרי שלאחר לימודם של ריב"ן ור"ע גורס: "הרי שלא הפריש חלה מן העיסה שומע אני שלא יפריש חלה מן הלחם ת"ל והיה באכלכם מלחם הארץ", אינו בא לחייב צירוף שיעורים, וע"כ לא נזכר כאן סל וכד' ואך בא לחייב הפרשה אף לאחר שנאפה.) ח. ולפי"ז צריכים עיון דברי הט"ז בסוף סימן תנ"ז, שכתב [ס"ק ז']: "פי' ותו לא ילוש כלל, ואם ילוש עוד עיסה פחות מכשיעור יש לחוש שמא יצטרפו אח"כ בכלי אחד ויבוא לידי חיוב". שכיון שלא היה בכוונתו לצרפם ואך במקרה נזדמנו בסל אחד איך יצטרפו?! ובחק יעקב [ס"ק ב' וט"ו] הביא מקורו של הט"ז מהרא"ש (ול"מ מקורו). וכש"כ שרבנו פרץ [פסחים מ"ח ע"ב] חולק עליו שכתב: "ומ"מ קשה דקאמר הכא הסל מצרפו, והא מעשים בכל יום שאנו אופין פשטייאה אחד שאין בו שיעור חלה בע"ש, ומיד אופין פשטייאה אחד שאין בו שיעור חלה, ואחר זה אופין אחד ומשימין אותם בתיבה אחת, ופעמים שיש בכולן שיעור חלה ולא קמפרשי חלה ואמאי הא אמר דהסל מצרפו? ותירץ הר"ר יחיאל דלא אמרינן הסל מצרפו אלא כשרוצה בדעתו לצרפו אבל כשאין בדעתו לצרפן אין הסל מצרפן". וק"ו כשאינו יודע באפיה שבמקום אחר או אם יאפה מחר או אשה אחרת לא תועיל כונתתם לצרף. הגרש"ז אוירבך [מנחת שלמה ח"א סי' ס"ח] כתב שסל מצרף נלמד מסברא. שמהפסוק "מלחם הארץ" למדו: "רק דכמו ששם עיסה גורם חיוב חלה כך גם השם לחם, וגם הני דבלילתן רכה מתייבי שפיר בחלה לאחר שנאפה ונעשה לחם אע"ג דמעולם לא היה עליו שם עיסה. וכיון שכן אמרינן נמי דסברא הוא שלאחר האפיה אין מקום להצריך שכל החמשת רבעים יהיו דוקא לחם אחד. וכיון שכן סברא הוא דכל שמונחים לחם כשיעור של ה' רבעים בתוך כלי אחד ה"ז מצטרף לשיעור חשוב וחייב". ולענ"ד דבריו קשים ממה שכתבנו לעיל, ואם הצירוף בסל יוצר חיוב, אף גר והקדש צריכים להתחייב, וע"כ צריך לחלק בין בלילתן רכה דשם עיסה בכח ורגלים לדבר להתחייב עליה, לבין גר והקדש שפטורים לגמרי. ולפי"ז נדחו דברי אותם שפסקו שאף אם אדם קיבל מיני מאפה מכמה אנשים וכ"א פחות מכשיעור, מצטרפים השיעורים בסל ומתחייבים בחלה (עי' פסקי חלה לגר"מ אליהו אמונת עתיך ותשובה קצרה לרב הדאיה אמונת עתיך ]. ומצאתי חיזוק לדברַי בדברי הגאון האדר"ת [אדר היקר אגרת א'] שכתב בתוך דבריו: "ואם נצדק בסברא זו יש להוסיף עוד, דאין צירוף מועיל רק כשהוא מצרפו לחייבו בחלה, שאין צירופו לענין אחר רק למטרה זו, אבל כשל"ה כוונתו לצרפו לחייב, רק שנצטרף מאליו אינו חייב כלל, וגרע מנתמרח בעצמו". והוא כתב זאת בסתם צירוף שראוי להצרף לו, ק"ו לשינויים שהוזכרו לעיל. ואף אם נאמר שבאפיית אדם אחד אפילו אחר כמה ימים מצטרפים בסל, נלענ"ד שאי"צ לומר כן כלל בפת משני אנשים שעתה שייכת לאחד שתתחייב בחלה. שאם שנים שמקפידים אין מצטרף, איך נוצר חיוב חדש, וכי הבעלות תחדש חיובים?! וכן הרשב"א [הל' חלה] והמאירי הל' חלה] הזכירו שצירוף סל הוא דוקא באיש אחד. ועוד סיבה שמי שקיבל פת אינו יכול לצרפה לפתו לחייבה בחלה, שהרי מי שקבל ממנו עשה עיסה לחלק, ואף שנחלקו האחרונים מהו לחלק, לשני אנשים ודאי הוא לחלק, וא"כ משעת גלגול כבר היתה פטורה, וע"כ גם פתו פטורה. וכן כתב הצל"ח [ברכות ל"ז ע"ב ד"ה ועוד] ז"ל: "ואומר אני שההפרש בין מחלק לאנשים הרבה למחלק לעצמו, כי החילוק לאנשים הרבה היא כריתות ששוב לא יבואו לצרף". לסיכום נראה לי שמי שקבל פת מכמה אנשים אין הסל מצרפן לחיוב חלה.