חבל נחלתו ב מז
<poem> סימן מז
מכירי כהונה
שאלה האם יכולים להיות לאדם כמה כהנים שלהם הוא נותן מתנותיו עפ"י דין מכירי כהונה או שהוא חייב לתת דוקא לכהן אחד. תשובה מהרמב"ם משמע שלכל אדם יכול להיות כהן/לוי/עני אחד בלבד, ואם יש לו כמה אי אפשר לזכות בדרך של מכירי כהונה. ז"ל בפה"מ: ."ואם היה רגיל אותו הכהן או הלוי או העני לקבל מישראל זה, וגם ישראל זה אינו נותן כי אם לו הרי כל המתנות שיש אצל ישראל זה כאילו הגיעו ליד אותו הכהן או הלוי או העני ואינו צריך לזכות לו ע"י אחר". וכ"מ מדבריו בהל' מעשר: "ואם היו רגילין ליטול ממנו והוא רגיל שלא יתן אלא להן אינו צריך לזכות ע"י אחר". וכ"כ ר"ע מברטנורה: ."ואם הוא רגיל ליתן תרומותיו ומעשרותיו לזה הכהן. שהלוה להן אי"צ לזכות להם מעשרותיו ותרומותיו על יד אחר אלא לוקחן לעצמו מיד אחר שיפרישם. אבל אם רגיל ליתן תרומותיו ומעשרותיו לאחרים אינו יכול לעכבן בחובו עד שיזכה להם ע"י אחר תחלה ואח"כ יחזור ויטלם בחובו". מרש"י לכאורה ראיה [גיטין ל' ע"א ד"ה במכרי] בדבריו: "דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה, הלכך כיון דמלתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב להו — אסחי להו שאר כהני דעתייהו והוה כמאן דמטו לידייהו דהני". אם כי הלשון לא ברורה דפתח ביחיד (כהן זה) וסיים ברבים (דלדידהו, להו, דהני). ויותר נוח להסביר בדבריו שהסחת דעת שאר הכהנים היא עפ"י הכהן שהוא מיעד לו את התרומה וע"כ אם הלוה לשנים יכול לגרע פעם מזה ופעם מזה. אולם מרבינו יונה [ב"ב קי"ז ע"א ד"ה אמר רבי] נראה מפורש שיכולים להיות לאדם שני כהנים שלהם הוא נותן תרומותיו. שכתב: ."פי' שני אחים משלחין בניהם לגורן למכיריהם, זה שיש לו בן אחד נוטל חלק אחד ע"י בנו ששלחו לגורן, וזה שיש לו שני בנים נוטל שני חלקים ע"י שני בניו ובעל הגורן מתכוון לתת לשני האחים בשוה לפי ששניהם מכיריו. ויודע בעל הגורן שב' האחין ששלחו בניהן לגורן יחלקו בשוה, שהרי יודעים שכך דעת בעל הגורן ורצונו, לפי ששני האחים מכיריו ובשבילם הוא נותן לבניהם". מפורש עולה מדברי רבינו יונה שיש אפשרות לשני כהנים למכיר אחד. ואע"פ שאין מכאן ראיה על הגעת המתנות לבעלות שני הכהנים קודם פעולת הקנאה, עצם השימוש בפשטות במונחים אלו מוכיח. מהסבר הרשב"א נראה לכאורה שמחזיק בדעת הרמב"ם, וע"כ נזהר ממצב זה וכתב: "ושני כהנים אלו מכרי כהונה הם וכל מי שנותן להם בגורן לא מחמת עצמן נותן להם אלא מחמת הזקן, שהוא גדול הבית והוא המכר, אלא כדי שלא ילך אחד מבני הבנים בידים ריקניות נותן לזה ולזה, והכל מחמת הזקן". היינו כדי שלא להגיע למצב של שני כהנים למכיר אחד (בלשון הרשב"א המונחים הפוכים, והמכר הוא הכהן) הוא חוזר עד לסבא וטוען שהוא המכיר ובשלו נותנים לנכדים. אולם נראה לדחות ראיה זו מפני שיש הן חלוקי גרסאות והן סיבות אחרות המעדיפות את הגירסא שהכל חוזר לזקן. [עי' חי' הר"ן לב"ב ופי' רש"י לפר' פינחס). והנה אם נלך בתר הטעם והסברא צריך לעיין — וכי כל הכהנים יודעים שאיש פלוני נותן אך לכהן פלוני ומתיאשים מקבלת מתנותיו, והלא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש? על כרחך יש כאן תקנת חכמים שקבעו אנן סהדי שכלם מתיאשים ממנו. וא"כ מה זה משנה אם יש לו כהן אחד או שנים, וזה שלא קבל ממילא מתיאש. ואף שיאושו הוא למפרע כשם שיאוש שאר הכהנים הוא בעצם עפ"י 'אנן סהדי' כך ניתן לומר לגבי הכהן האהוב על בעל הפירות שהפעם לא קיבל. ולרמב"ם צ"ל שכך היתה תק"ח ועדיין צ"ב. (ולטעם השני המובא בתוס' ב"ב קכ"ג ובהג' אשרי גיטין ובמרדכי שהוי מתנה מועטת ונחשב הכהן כמוחזק בהם וע"כ נחשב כנתינה, עדיין צ"ב האם מותר לתת לשני כהנים שאין הטעם שייך כלל לענין זה). אולם מתוס' רי"ד נראה קצת אחרת שהסביר: "פי' כמו איש מאת מכרו שהם מכיריו ואוהביו ואינו רגיל ליתן תרומותיו ומעשרותיו אלא להם, הילכך כיון דמילתא פשיטא היא דלדידהו יהיב להו אם הלוהו, שאר כהנים ולוים אסחו דעתא עלייהו והוי כמאן דמטו לידייהו דהני, אבל לשאר כהנים ולויים שאינן מכיריו אסור לעשות כן". ומהדגשת דבריו 'ואם הלוהו' נראה שמצריך שני גורמים: א. אוהביו. ב. הלוואה. וביחד נוצרת האפשרות של מכרי כהונה. והנה מצאנו שלכאורה לעצם דין מכירי כהונה אי"צ הלואה מוקדמת אלא נחשב כבא ליד כהן מעצם הרגילות לתת לו מתנותיו. כגון בב"ב [קכ"ג ע"ב]. ויותר מכן מצינו שהכהן יכול לתת את המתנות שעוד לא הגיעו לרשותו כיון שהרגילות ליתנם לו — עיין חולין קל"ג בדברי רב יוסף וכ"נ ביו"ד סי' ס"א. ועדיין צריך לשאול מדוע לא די בהלוואה גופה כדי ליצור הקנאת המעשרות למפריש מחמת חוב הכהן, הלוי או העני. וראיה לכך שהדבר ניתן מתוספתא דמאי פ"ז [הי"א, י"ב]: ."ישראל שקבל שדה מכהן אמר לו ע"מ שהמעשרות שלי ארבע או חמש שנים מותר, לעולם אסור, שאין כהן עושה כהן. וכן בן לוי שהוא חייב מעות לישראל, לא יהא גובה לאחרים ומפריש עליו, שאין לוי עושה לוי. מפריש ישראל ברשות לוי וברשות עני, ועושה חשבון באחרונה דברי ר"מ, ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אומרים אא"כ נתן לו עישור (הגר"א מוחק "עישור" וגורס "מעות בראשונה"). ובמנחת בכורים מפרש: "'גובה מאחרים' מעשר הניתן ללוי ויקבל מיד ישראל אחר בשביל הלוי ולגבות חובו מזה, דאין בן לוי החייב יכול להעמיד ישראל להיות הוא המקבל בשבילו דלא יקיים האחר מצות נתינה. 'מפריש ישראל' שמפריש הפירות ולוקח לעצמו ברשות העני וברשות הלוי ונותן להם מעות אח"כ. והגר"א גרס 'מעות בראשונה' והוא כעין דאמרינן בגיטין בס"פ כל הגט דמלוה מעות את העני ואת הלוי להיות מפריש עליהן דבכהאי גונא עשו שאינו זוכה כזוכה". עולה שלפי ר"מ יכול אדם ליצור לעצמו חוב אצל כהן לוי ועני אף ללא חוב ממוני קודם על סמך רשותם בלבד, ולפי יתר התנאים רק על סמך חוב קודם. וכן פסק ברמב"ם [מעשר פ"ו ה"כ]: "וכן בן לוי שהיה עליו חוב לישראל לא יהיה ישראל זה גובה מאחרים ומפריש עד שיפרע כנגד חובו, שאין לוי זה עושה בעל חוב שלו כלוי אחר שיגבה מעשר מאחרים". וכתב ע"ז המהר"י קורקוס: "ונראה דמעשר שלו יכול לעכב בשביל חובו כדאיתא פרק כל הגט ולא אסרו כאן אלא מפני שלקחה מאחרים, וכן מורה לשון רבינו והוא לשון התוספתא שכתב שיגבה מעשר מאחרים". ולא הזכירו הרמב"ם והמהר"י קורקוס שצריך לזכות לו ע"י אחר או ע"י דין מכרי עניים כמו שכתב בפ"ז ה"ה-ו'.