חבל נחלתו ב מה

<< · חבל נחלתו · ב · מה · >>

<poem> סימן מה . הערות בענייני ביכורים בעלות על קרקע ביחס לוידוי מעשרות ומקרא ביכורים ישנן מספר דברים דומים בין מקרא ביכורים לוידוי מעשרות מעבר לסמיכותן בתורה, והיותן מצוות שהראשונה פותחת מחזור מתנות והשניה מסיימת. ומתוך ההשוואה יעלו גם ההבדלים. הבאת ביכורים והקריאה עליהם הן שתי מצוות מן התורה. מקרא ביכורים (ברוב המקרים) אינו תנאי בהבאה אלא מצוה נוספת עליו. ביעור מעשרות אינו מצוה אלא הוא תנאי לוידוי שהיא מצות עשה. וההבדל מובן מעניינו: מצות נתינת ביכורים היא מצוה מחודשת, לעומת זאת מצות ביעור אין בה חידוש, אלא היא נתינת המתנות שנצטוינו עליהן, ואם נתן את כולן כראוי ונשלמו שאר התנאים יכול להתודות. א. נתינת ביכורים מחייבת: צימוח מקרקע (ולא עציץ או ספינה — ביכורים ב' ט'), בעלות על הקרקע בה צמחו הביכורים [שם ב' י'-ט"ו]. ביעור מעשרות אינו מחייב בעלות על קרקע ויכול לקנות פירות (קודם שהגיעו לעונת המעשרות כדי להתחייב מן התורה) ולהפריש מהן. ב. ממקרא ביכורים פטורים אשה, טומטום ואנדרוגינוס מפני שאינם יכולים לומר "אשר נתת לי ה'" [שם ד' א'], וכן אפוטרופין עבד ושליח [שם ב'] ומאותה סיבה ופסוק. אולם בעוד שבראשונים הפסוק מתפרש מפני שלא נטלו חלק בארץ, הרי באחרונים מפני שאינם בעלי הקרקע ממנה הם מביאים ביכורים. ומוסיף להם הרמב"ם עוד מספר מקרים של ספיקי בעלות וכד' [שם ג' -ז']. אמנם כהנים ולויים מביאים וקוראים מפני שיש להם ערי מגרש, וכן גר מביא וקורא מפני שאברהם אבינו אב לגרים. בניגוד להרחבה במקרא ביכורים לגבי המצבים השונים והלכותיהם — בוידוי מעשרות ייחד לכך הרמב"ם הלכה אחת [הל' מע"ש ונ"ר פי"א הי"ז], וז"ל: "ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ועבדים משוחררים מפני שאין להם חלק בארץ והרי הוא אומר: 'כאשר נשבעת לאבותינו'. כהנים ולויים מתודים שאע"פ שלא נטלו חלק בארץ יש להם ערי מגרש". כאמור לעיל, המניעה מהזכרת אפוטרופין וכד' מובנת מפני שאין הבעלות תנאי בוידוי מעשרות. לעומת זאת השתיקה מדין אשה, ומניעת הגרים מוידוי תמוהה הלא באותם גדרי בעלות מדובר? גרים הרדב"ז [תשו' אלף תקפ"ד] הסביר שבביכורים הקישור לארץ מהמלים "אשר נשבעת לאבותינו" ואילו בוידוי מעשר מ"אשר נתת לנו". המל"מ הביא [ביכורים ד' ג'] ממהר"ם חביב שהלשון בביכורים היא לשון עתיד ("לתת לנו") ולעתיד אף גרים מקבלים חלק בארץ, לעומת זאת בוידוי מעשר הלשון היא לשון עבר ("נתת") וע"כ אינו יכול להתודות. ומהר"י קורקוס [הל' ביכורים שם וסוף הל' מע"ש] ג"כ נתן תשובות דומות. ובשו"ת שבו"י [ח"ג ט"ו] אף הוא תרץ עפ"י חילוקי הלשון שבין הפרשיות. שבוידוי נכתב אשר נתת לנו וע"כ כל מי שמעדת ישראל יכול להתוודות אף נשים, אבל בביכורים צריך בעלות ממשית מה שבדר"כ אין אצל נשים (וע"כ אפילו בנות צלפחד אינן קוראות על ביכורים), אבל גרים שקנו קרקע ואין להם מניעה מצד נשבעת לאבותינו יכולים לקרות. עולה מדבריו שאין הפסוק ("אשר נתת לי") מתפרש במובן של חלק בארץ מנוחליה אלא אך בעלות ממשית ואשה הוצאה עפ"י המקרה הכללי. ובכך חולק על רוב המפרשים, ועי' מנ"ח [מ' תר"ו, תר"ז] שסוברים שגדר אחד לקריאה ולוידוי. קנין לזמן בבכורים א. כתב הרמב"ם [הל' מכירה פכ"ג ה"ה-ו']: "המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב ה"ז מכורה ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה ובסוף תחזור לבעליה. ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה, שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס אבל הקונה לזמן קצוב הרי הוא בונה או הורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם". ובהל' בכורים [פ"ד ה"ו] פסק הרמב"ם שהקונה קנין פירות מביא ואינו קורא מפני שאינו כקנין הגוף, ואינו יכול לומר "אשר נתתה לי ה'", אבל בעל בנכסי אשתו מביא וקורא. ובהל' ז' פסק שהמוכר שדהו או אילנות וקרקען בזמן שהיובל נוהג — הלוקח מביא בכורים ביובל ראשון "שעדיין לא סמכה דעתו של מוכר שתחזור לו הקרקע". אבל אם חזר ומכרה ביובל שני — הלוקח מביא ואינו קורא מפני שסמכה דעתו של מוכר וק"פ אינו כקנין הגוף. (ובביאור יובל שני נחלקו רש"י והרמב"ם, לרש"י יובל שני דכל ישראל ולרמב"ם של מוכר — מהר"י קורקוס). עולה מלשון הרמב"ם שבזמן שהיובל נוהג דין מכירת קרקעות כק"פ ומביא ואינו קורא, (ועדיין צריך לבאר מה נשתנה יובל ראשון משני בין לרש"י ובין לרמב"ם). וצריך לבאר שהלכותיו לכ' סותרות זל"ז, שהרי בהל' מכירה פסק שמכירה לזמן אינה כק"פ, ולפי"ז ביובל היה צריך להביא ולקרוא אף ביובל שני. ב. הראב"ד בהל' מכירה השיג על הרמב"ם ז"ל: "א"א איני מוצא מוכר לזמן קצוב שיבנה ויהרוס אלא באומר נכסי לך ואחריך לפלוני. עוד אפשר מוכר שדהו לששים שנה או לחמשים שנה או לארבעים שיעשה בו כל חפצו כל ימי המכר מפני שהוא כמוכר בזמן היובל". וברב המגיד כ': "ולי נראה שהמחבר מדמה המוכר לזמן קצוב למוכר בזמן שהיובל נוהג דכשם שהמוכר בזמן היובל בין קרוב בין רחוק עושה בו כל חפצו אע"פ שידוע שיחזור קרקע לבעליה ביובל כן הדין במוכר לזמן קצוב שהרי סתמו כפירושו ביובל וכיון שכן אף במוכר לזמן קצוב הדין כן". ואף לפי דעת הראב"ד והמגיד משנה היה צריך לקרות ולהביא בזמן היובל. ג. במל"מ [שמו"י פי"א ה"א] תמה על הראב"ד והמ"מ מירושלמי [ס"פ השולח] שמוכח משם שאין הקונה שדה ביובל רשאי לחפור בורות משום שהתורה אמרה "ושב לאחוזתו" — בעינו", ותינח לרמב"ם שלא הזכיר יובל ואולי אין מקורו מיובל וביובל סבר שאסור לחפור בה בורות אבל לשיטתם יקשה. (ולרמב"ם עדיין צריך ביאור יובל ראשון). החזו"א [חו"מ לקוטים י"ג ט"ו] תרץ את קושיית המל"מ בכך שהירושלמי עוסק באכילת גוף וע"כ נאסר, בעוד שבמוכר שדהו ביובל נאסר לו להזיק לגוף והותרו לו שימושים. והרמב"ם שכתב שעושה בו כרצונו ובונה והורס אין כונתו אכילת גוף אלא אכילת פירות מורחבת. ולפי"ז שיטת הרמב"ם היא שבבכורים ק"פ לאו כקה"ג ואיש בנכסי אשתו בגלל גזה"כ מביא וקורא. וכן מצאתי בקרית ספר למבי"ט שכתב: "המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג נראה דאפילו ביובל ראשון לא מיחייבי להביא מדאורייתא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מדאצטריך קרא לרבויי ולביתך דמביא וקורא משדה אשתו". ד. אבל שיטת ר"ת היא שמבעל בנכסי אשתו למדנו שבבכורים (ובתוס' משמע לכל מילי פרט ליוצאים מן הכלל) קנין פירות כקה"ג דמי, וע"כ אף בזמן היובל מביא הקונה וקורא. וכ"כ בשמו הרמב"ן והרשב"א ועוד ראשונים. וכעי"ז כתב המאירי: "נראה לי דכי קים לן כר"ל דוקא בשאר קנינים דעלמא אבל לגבי בכורים כל קנין פירות שאדם מחזיק בו חזקת הגוף כגון יורש בנכסי צאן ברזל מפני שאדם מחזיק בהם בחזקת הגוף וכן שירושת הבעל אינה חוזרת ביובל". ועדיין צריך להבין בשיטת הרמב"ם מה ההבדל בין מוכר גוף לפירותיו שמביא ואינו קורא, לבין קונה שני אילנות שצריך להקדיש מספק שמא אינם ראויים להבאה, הלא אף אם הקונה שני אילנות לא קנה קרקע יש בכך שעבוד על הקרקע ליניקה ועבודה, ומדוע על צד שלא קנה קרקע אינו מביא. ואותה שאלה תשאל אף בקונה אילן אחד. ומצאתי במאירי שכתב: "מעתה קנה אילן אחד בקרקע של חברו מביא ואינו קורא". אונן באכילת בכורים א. הרמב"ם [הל' בכורים פ"ג הל' ה'-ו'] פסק: "אכילת בכורים כאכילת תרומה לכל דבריו, יתר בבכורים שהן אסורין לאונן וטעונין הבאת מקום. וכהן טהור שאכל בכורים טמאים לוקה כשם שלוקה ישראל טהור שאכל מעשר שני שנטמא מה שאין כן בתרומה. ומניין שהבכורים אסורין לאונן שהרי נאמר בהן ושמחת בכל הטוב מכלל שהוא חייב לאוכלן בשמחה ולא באנינות. והאוכלן באנינות מכין אותו מכת מרדות". וצ"ב מדוע באנינות לוקה מדרבנן ולא מהתורה. ולעומת זאת בהל' מעשר שני [פ"ג ה"ה] פסק: "האוכל מעשר שני באנינות של תורה לוקה שנ' לא אכלתי באוני ממנו, והוא שיאכל אותו במקום אכילתו בירושלים, אבל אם אכלו בחוץ באנינות או שאכלו בפנים באנינות של דבריהם מכין אותו מכת מרדות". ובהלכה ו' הסביר: "איזהו אונן זה המתאבל על אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהן וביום המיתה בלבד הוא אונן מן התורה וללילה אונן מדבריהן. נשתהה המת ימים רבים ואח"כ נקבר כל אותן הימים שאחר יום המיתה עם יום הקבורה הוא אונן מדבריהן.". ובהלכה ז' מוסיף: "ולא מעשר שני בלבד אלא כל הקדשים כולן אם אכלן באנינות של תורה לוקה, ובאנינות של דבריהן מכין אותו מכת מרדות". ב. הרמב"ם בספר המצוות [שורש ח'] הבחין בין שלילה לאזהרה, ובגוף השורש כתב: "ונשאר עלינו לבאר דבר אחד כדי שתשלם בו כוונת שער הזה, וזה כי כשספר בתורה וגזר עלינו שננקה נפשותינו בשנשלול ממנו הפועל הפלוני והפלוני הנה אותו הפועל יימנה מכלל מצוות לא תעשה. ואעפ"י שהלאו שבא בו הוא שלילה לא אזהרה. מאחר שצוינו שנשלול אותו מנפשותינו ונאמר אני לא עשיתי כך ולא עשיתי כך ידענו בהכרח שהפועל הכך והכך מוזהר ממנו. וזה כמו מצוות הכתוב לנו שנאמר: לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת, זה הורה על היות כל פועל מאלו מוזהר ממנו". ובלשון הרמב"ן בהשגותיו: "אבל מה שכתב הרב כי כשנצטוינו בתורה שנשלול מנפשותינו המעשה הפלוני והפלוני שימנה המעשה ההוא בכלל מצות לא תעשה ואע"פ שלאו הבא בדבר ההוא שלילות לא מניעה כגון הכתוב: לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת, וגם בעל ההלכות הודה כן. ואני לא באתי לידי המדה הזאת כי מן הנראה מדברי רבותינו ז"ל בתלמוד אין מניעה בתורה שלוקין עליה באה מן הכלל. אבל אלו וכיו"ב לאו הבא מכלל עשה הן שנצטוינו אנחנו החיים לאכלו בטהרה לפני ה' ובשמחה ולא באנינות ולא בטומאה ולא לתת ממנו למת". וחזר והביא ראיות לדבריו וסיים: "וכן דרשו בזה שלילות אחר, אמרו ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו. והדבר ידוע שאם הפריש ולא בירך אינו לוקה ואינו עובר בלאו אע"פ ששולל נפשו מזה". ג. הרדב"ז בבכורים הביא מקור לרמב"ם מהירושלמי בבכורים שהוקשו בכורים למעשר שני. והקשה א"כ מדוע אינו לוקה, ותרץ שרק הוקשו לאיסור אך לא למלקות. ובמהר"י קורקוס הביא מיבמות [ע"ג] שנלמד מהיקש ודייק שהרמב"ם לא הזכיר את ההיקש אלא מ"ושמחת". והסביר שלענין הלכה אין נ"מ, מה גם שנזכר הסבר זה בפסחים [ל"ו ע"ב]. וכן כתב הכס"מ שמקורו של הרמב"ם, והסביר שמכת המרדות היא מפני שהוי לאו הבא מכלל עשה. ביבמות ובפסחים הביאו ברייתא: "ביכורים אסורים לאונן ור' שמעון מתיר. מ"ט דרבנן דכתיב. דאיתקש ביכורים למעשר מה מעשר אסור לאונן אף ביכורים. ור' שמעון תרומה קרינהו רחמנא כתרומה". רעק"א [בכורים פ"ב אות י"ב] אף הוא הקשה שלטעם שהביא הרמב"ם (וכן כתבו רע"ב) אינו חייב מלקות שהרי הביא טעמו של ר"ש, ואם סבר כרבנן היה צריך לקבל מלקות מהתורה, מחמת ההיקש. ובאור שמח תרץ שההיקש הוא אך לדבר המפורש בקרא, וכיון שאונן במעשר אינו מפורש בקרא אף חכמים צריכים לאסור אכילת אונן בבכורים מ"ושמחת". וכן תרץ בשו"ת יהודה יעלה [יו"ד סי' שע"ב]. ובמאירי [פסחים שם] משמע שדין בכורים כדין מעשר והאוכלם באנינות לוקה עליהם.