חבל נחלתו ב לט

<< · חבל נחלתו · ב · לט · >>

<poem> סימן לט . הכנת תרופה טבעונית מגבעולי חיטה ואכילתה קודם הבאת העומר . שאלה האם מותר, מצד איסור 'חדש' להפיק תמצית נוזלית לרפואה מגבעולי חיטה קודם ההשתבלות ולאוכלה קודם הבאת העומר? תשובה א. הראשונים בררו כי שני איסורים כרוכים בעומר. האחד איסור קצירה קודם העומר שהוא לאו הבא מכלל עשה והובא ברמב"ם [הל' תמידין ומוספין פ"ז הי"ג] ועי' במנ"ח [מצ' ש"ב אות ד']. ואיסור נוסף של אכילה מן התבואה החדשה קודם הבאת העומר ובימינו כל יום ט"ז ניסן, כמבואר ברמב"ם [הל' מאכלות אסורות פ"י ה"ב-ה"ה] וחינוך [מצ' ש"ג], ושו"ע [או"ח סי' תפ"ט ס"י, יו"ד סי' רצ"ג]. במקרה הנוכחי, המדובר בקצירה כשהתבואה בגובה כעשרים ס"מ (עשב) ולא הגיעה לפריחה כש"כ לא להשתבלות. כמו"כ אין כאן אכילת הגרעינים אלא מיצוי הירק ושתיית המיצוי. ב. במנחות [פ"י מ"ח]: "קוצרים בית השלחים שבעמקים אבל לא גודשין. אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים וגודשין שלא ברצון חכמים, ולא מיחו בידם חכמים. קוצר לשחת ומאכיל לבהמה, אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביאה שליש, רבי שמעון אומר אף יקצור ויאכיל אף משהביאה שליש". כתב הרמב"ם בפה"מ: "אמר וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם, ממה שאמר וקצרתם את קצירה אנו למדים שמותר לנו לקצור קודם לעומר, וממה שאמר ראשית קצירכם משמע שלא יקצר לפניו כלום, ובא בקבלה בתיאום אלה כך: ממקום שאתה מביא אין אתה קוצר, ממקום שאין אתה מביא אתה קוצר. וכיון שאין מביאין עומר מבית השלחין כמו שנתבאר בפרק השמיני (מ"ב: "לא מבית הזבלים, ולא מבית השלחים ולא מבית האילן"), הותר לקצור אותן המקומות לפני קצירת העומר, אבל אין דשין אלא לאחר הקרבת העומר והוא אמרו אבל לא גודשין". מתבאר מדבריו, שאיסור הקצירה כשהתבואה אינה בשלה הוא מדרבנן. וכן עולה מן הספרא [אמור פרשתא י', ד']: "קציר ולא הקטניות, קצירה ולא השחת". אמנם לגבי האכילה לא שמענו שהרי אפילו לגדוש לא הותר לפני העומר. ג. החלק השני של המשנה שייך לענייננו. ת"ק שר' יהודה מפרשו (=אימתי לפרש — סנהדרין כ"ד ע"ב) מתיר קצירה לשחת לבהמה בלבד, בתנאי שהתחיל קודם שהביאה שליש, ואז מותר אף לאחר שהביאה שליש. ר"ש חולק ומתיר קצירה לבהמה אף לאחר הבאת שליש. בגמ' מנחות [ע"א ע"ב] דנו לפי מי סבר ר' מאיר בפאה [פ"ב מ"א] שהקוצר לשחת מפסיק לפאה מפני שאינה נחשבת כקצירה. אמנם חכמים סברו שאינו מפסיק, והקצירה לשחת נחשבת כתחילת קצירה. עוד עולה מהסוגיא שהקצירה לשחת היא דוקא להאכלת בהמה. וכ"פ הרמב"ם [תמידין ומוספין פ"ז הט"ו]: "תבואה שלא הביאה שליש מותר לקצור ממנה להאכיל לבהמה". וכתבו המהר"י קורקוס והלח"מ שהתירו הוא אך קצירה לבהמה, אבל לאדם כל קצירה מקרי התחלת קצירה ואסורה. אולם רש"י בפסחים [כ"ג ע"א] כתב: "קוצר לשחת — אף על גב דכתיב עומר ראשית קצירכם אל הכהן דמשמע דאסור לקצור לפני העומר — מותר לקצור לשחת כשהוא עשב, דלאו קציר הוא. ומאכיל לבהמה — אף חיטין גמורין על ידי קיטוף, מכל מקום חדש מותר בהנאה". היינו רש"י מפרש את המשנה בקצירה לאדם במצב שחת, וקיטוף לבהמה אף כשהתבואה בשלה מפני שהאכלת בהמה היא רק בגדר הנאה ולא נאסרה כאכילת אדם קודם העומר. והמאירי בפסחים פרש כרש"י. ותוס' [שם ד"ה קוצר] הסביר את שיקוליו של רש"י לפרש כן, ובתוך דבריו כתב שקודם הבאת שליש אין כלל איסור חדש*. והעיר על רש"י ותוס' בפסחים במלוא הרועים [מנחות]. רבנו פרץ [פסחים שם] ותוס' במנחות [ע"א ע"ב ד"ה אימור] הביאו משם הר"י מאורליינש שהקשה על רש"י מהגמ' במנחות בה מוכח שר' יהודה דיבר דוקא בהאכלה לבהמה. והסבירו בהאכלת שחת לבהמה. מתבאר, שלפנינו מחלוקת ראשונים האם מותר לקצור לצורכי אדם לפני שהתבואה הביאה שליש. ונראה שאף מהשיטה המתירה קצירה לאדם, אין ללמוד היתר לאכילת אדם. ג. בתוספתא [מנחות פ"י ה"ז]: "ר' שמעון בן אלעזר אומר: מקטפין לפני העומר ומוכרין לאחר העומר". וכן במנחות [ס"ח ע"ב]: "אמר רבה שאני חדש מתוך שלא היתרתה לו אלא ע"י קיטוף זכור הוא". אמנם משני המקורות עולה שהקיטוף שלא במגל מזכיר לו שאסור לאכול. בשני המקרים המדובר בקטיף ביד של תבואה בשלה ולא של חיטה במצב של גבעולים. וכן המנ"ח [מצ' ש"ב אות ו'] כתב: "ועי' פסחים י"א ע"א ובסוגיא דמנחות ס"ח ע"א שהבאתי, מבואר דדוקא במגל אסור לקצור קודם העומר אבל לקטוף ביד שרי, והר"מ כאן השמיט זה, והרגיש בזה המהרי"ט אלגאזי פ"ג מהל' בכורות [סוף אות מ"א]". וכן הרש"ש במנחות הזכיר זאת. עולה מן הדברים שקיטוף, היינו ביד ולא בכלי מותר לכו"ע אף קודם העומר. ד. לא מצאתי שהעירו ישירות מאיזה שלב חל איסור 'חדש' על מיני דגן. התבואה בגרעיניה הותרה רק אם השרישה לפני העומר. אולם נראה שאיסור ה'חדש' מתייחס לגרעיני הדגן ולא לכל הצמח על שורשיו גבעוליו ועליו. והאכילה מהם אולי תאסר מדרבנן בשלב הגרעינים (הביאה שליש ואילך) אבל לא לפני כן. הרמב"ם [הל' מאכלות אסורות פ"י ה"ג] מונה בדברים האסורים מ'חדש' ולוקים עליהם: לחם, קלי וכרמל. ולפי"ד האוכל גבעול בין כשהוא ירוק ובין ביובשו אינו לוקה. והרמב"ם אינו מונה אף איסור דרבנן באכילת הגבעול קודם הבאת העומר. ומן הסתם מפני שהיא אכילה שלא כדרכו של האדם באכילת מיני דגן. ה. סיבה נוספת לכאורה להתיר שתיית משקים המתמצים מגבעולי החיטה עולה מדברי ס' מגן האלף המובאים בשדי חמד [מערכת חדש אות ב' ואילך]. בחק יעקב [סי' תפ"ט ס"ק כ"ב] הביא מגמרא וראשונים לאסור משקין היוצאים מן החדש. ועי"ע בש"ך [יו"ד סי' רצ"ג ס"ק ו'] ובית הלל [על הדף]. אולם במגן האלף הביא כנגד זה שלשה טעמים: א. משקין היוצאים הרי זה שלא כדרך הנאתם. ב. משום שהם זיעה בעלמא. ג. משקים היוצאים מן הפירות אינם כמותם. והסכימו עמו כמה אחרונים [עי' שד"ח שם ועי' בית לחם יהודה על הדף, וכף החיים או"ח סי' תפ"ט]. אמנם נראה לדחות סיבה זאת לגבי שאלתנו, מפני שכל ההיתר הוא לגבי משקים הבאים מתבואה חדשה בחוצה לארץ, שיש עוד סניפים להתיר ומנהג להקל בהם; אבל בארץ ישראל אין מנהג להקל, וע"כ טעם זה אינו מספיק. ו. אולם כאמור הפקת המיץ נעשית מהתבואה כשהיא במצב של עשב, ונלע"ד שבמצב זה לא חל איסור 'חדש'. וכבר הבאנו שאין איסור קציר מהתורה וקיטוף אף לא מדרבנן. וכיון שהנאסר באכילה הם דוקא לחם קלי וכרמל הנעשים מגרעיני התבואה הבשלה, נראה שקודם הבאת שליש (אחרון — רמב"ם ורש"י ועי"ע אנ"ת ערך "הבאת שליש"). איסור אכילת הגרעינים הוא מדרבנן. ואכילת הירק קודם ההשתבלות מותרת (וחייבת בהפרשת תרו"מ ככל ירק). וכש"כ מיץ המתמצה מהעשב שמותר בשתיה. ומעין ראיה לדבר מיבמות [ס"ג ע"א] במימרא המשבחת את ההשקעה הממונית במסחר לעומת השקעה בחקלאות: "אמר רבא: מאה זוזי בעיסקא — כל יומא בשרא וחמרא, מאה זוזי בארעא — מילחא וחפורה; (רש"י: "חפורה — שחת ששכרה מועט ואוכל עשבים וחזיז במלח. חפורה — ירק מן התבואה עד שלא הביאה שליש"). ולא עוד, אלא מגניא ליה אארעא (רש"י: "מגניא ליה אארעא — [משכבת אותו על הארץ] לשמור כל הלילה"), ומרמיא ליה תיגרי". (רש"י: "בשבילה מתקוטט עם בני אדם"). והנה אף שמגנים את אכילת העשב מן התבואה עד שלא הביאה שליש, הלא משמע ממנה שהאכילה מותרת (אף שהאכילה קודם שליש היא לפני הבאת העומר). מסקנה מותר לקטוף ביד (ולא בכלי) תבואה קודם ההשתבלות, אע"פ שעדיין לא הגיעה יום הינף, ולמצות ממנה תרופות טבעוניות. ונראה שהתבואה הנקטפת חייבת בתרומות ומעשרות.