חבל נחלתו ב לא
<poem> סימן לא . בנו והוא רבו בכיבוד אב ורב א. אדם חייב מן התורה בכבוד אביו ובכבוד רבו. השאלה היא מה הדין בהתנגשות בין שני החיובים. לכאורה, החיובים ההדדיים אינם סותרים זא"ז. היינו: אב שבנו הוא רבו, (זו הדוגמא היחידה), האב חייב כלפי בנו — שהוא רבו — בקימה, והבן חייב כלפי אביו בקימה, ושניהם מצד דיני כיבוד. אם כן מובנות שאלות הגמרא [קידושין ל"ג ע"ב]: "איבעיא להו: בנו והוא רבו, מהו לעמוד מפני אביו? איבעיא להו: בנו והוא רבו, מהו שיעמוד אביו מפניו?" היינו, זה שהוא רבו אינו מבטל את חיובו כבנו, וזה שהוא אביו אינו מבטל את חיובו כתלמיד. ולכאורה, השאלות אינן תלויות זו בזו; אלא, לגבי כל צד קיימת השאלה בפני עצמה, האם יתחייב בקימה. אולם, עצם העלאת השאלה כלפי שניהם מלמדת שבכל אופן ישנו עיכוב בין אם רק בהו"א ובין אם אף במסקנה. ב. אלא שקשה: הרי שנינו במשנה (בבא מציעא פ"ב מי"א): "אבדתו ואבדת אביו אבדתו קודמת. אבדתו ואבדת רבו שלו קודמת. אבדת אביו ואבדת רבו של רבו קודמת שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא, ואם אביו חכם של אביו קודמת. היה אביו ורבו נושאין משאוי מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו. היה אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו. ואם היה אביו חכם פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו". כלומר באשר להשוואה הכמותית ביניהם, משנה מפורשת שכבוד רבו גדול מכבוד אביו, וכן כתב הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"ה ה"א): ."כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו, שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב ולא מורא ממורא הרב". וכן הטור העתיק את לשון הרמב"ם. ג. עולות השאלות: א) מה מקום לשאלת הגמ' "בנו והוא רבו" (=שהבן רבו של אביו) האם הבן חייב בכבוד כלפי אביו. והרי מפורש שכבוד האב קטן מכבוד הרב, וע"כ ודאי שהבן שהוא הרב לא יתחייב בכיבוד כלפי האב, והאב שהוא התלמיד יתחייב בקימה כלפי בנו. ב) כן קשה השאלה השניה בגמרא האם האב יתחייב בכיבוד כלפי הבן. והרי הסקנו שכבוד האב קטן מכבוד הרב, וא"כ ודאי שיתחייב בכך כלפי בנו. ג) עוד קשה מדוע הגמרא אינה תולה את השאלות זב"ז, והאם ניתן ללמוד מכאן שאין השאלות תלויות זב"ז, או שכיון שהשאלה הראשונה נשארה ללא פתרון ישנו מקום לשאלה השניה. ד) עפ"י ההנחה שכביכול יש השוואה כמותית ביניהם, קשה פסקו של הרמב"ם, שפסק שבן חייב בכבוד אביו אפילו הוא רבו, אבל אב פטור מכבוד בנו אפילו הוא רבו. כיון שנפשטה שאלת הגמרא שבן חייב אפילו הוא רבו של אביו, ממילא לא מובנת השאלה השניה בגמרא של אב כלפי בנו. ונראה שלא קשות שלש השאלות הראשונות ששאלנו, מפני שעל כל אחד מהצדדים (בן=רב; אב=תלמיד) מוטלת רק חובה אחת של כיבוד. ועל כן השאלה אצל כל אחד מצד חיוב הכבוד שלו כלפי הצד השני, וחיוב שמירתו על כבודו שלו. ד. הסיבה למניעת אחד הצדדים לקימה כלפי הצד השני יכולה להיות מכמה סיבות: א) כבוד של אחד גדול מהשני, או עולה עליו במקרי התנגשות. ב) בקימה של צד אחד כלפי השני ישנו חוסר כבוד עבורו, אשר דוחה את חיוב הכיבוד מצידו כלפי הצד השני. ה. נבדוק קודם את הצד הראשון. לכאורה שיקול זה הוא כמותי, כבי' כבודו של מי גדול יותר ב'השוואה' שביניהם וע"כ הוא פטור כשם שבתלמידי חכמים קטן עומד לפני גדול, ולא גדול לפני קטן. הר"ן במחלוקתו על הרי"ף (י"ד ע"א מדפי הרי"ף) כתב: "ומשמע ודאי דבעיין היינו משום דמספקא לן כיון שחייבה תורה לקום מפני חכם ולקום מפני אביו שקולין הן ואין האחד חייב לעמוד מפני חבירו, דדכוותה אבעיא לן בנו והוא רבו מהו שיעמוד אביו בפניו, ומאן דדחי ואמר שאני רב יחזקאל בעי למימר דלעולם שקולין הן". היינו, הר"ן מעלה אפשרות ששניהם יפטרו מקימה בגלל ששקולים הם, או ששניהם מאותה סיבה יתחייבו בקימה. וכן בהמשך: "דאפשר שכל אחד חייב לעמוד מפני האחר זה מפני שהוא אביו וזה מפני שהוא רבו". מתבאר שהר"ן סבר בהו"א כי החובה מוטלת על שניהם ואין אחד מבטל את חבירו. ולמסקנה, השאלה לא נפשטה. ו. אמנם הרמב"ם [הל' ממרים פ"ו ה"ד] פסק: "והאב שהיה תלמיד בנו אין האב עומד מפני הבן, אבל הבן עומד מפני אביו אע"פ שהוא תלמידו וחייב לכבדו". לפי הרמב"ם נראה כצד השני, שאצל כל אחד צריך לדון הן מצד חיוב הכיבוד שלו, והן מצד חוסר שמירת כבודו בעצם מעשהו, והאם במניעה ממעשהו תצא תקלה עבור הצד השני. אם הבן קם בפני אביו, הרי הוא מקיים חובת כיבוד אב, וביחד עם זה הוא מזלזל בכבוד עצמו כרב ועל כך הוא צריך למחול. וכן להיפך, אם האב קם לפני בנו-רבו הוא מקיים מצות כיבוד רב, ועם זאת מזלזל בכבוד עצמו כאבי הרב, ועל כך הוא צריך למחול. ז. הרא"ש מסיק להלכה [קידושין פ"א סי' נ"ז]: "איבעיא להו בנו והוא רבו מהו לעמוד מפני אביו ולא איפשיטא. איבעיא להו בנו והוא רבו מהו לעמוד אביו מפניו גם זו לא איפשיטא. וספיקא דאורייתא הוא ויעמדו זה מפני זה. אמרו עליו על רבינו מאיר מרוטנבורג שמיום שעלה לגדולה לא הקביל פני אביו ולא רצה שאביו יבא אליו". והב"י [יו"ד סי' ר"מ ס"ז] לאחר שהביא דברי הטור כתב: "והר"ן (י"ד: ד"ה גרסי') כתב שר"ח פסק שאע"פ שהוא רבו חייב לעמוד מפני אביו אבל אביו אינו חייב לעמוד מפניו וכבר נתבאר בסמוך שכן פסק הרמב"ם ז"ל. ונתן הר"ן טעם לדבריהם דאע"ג דלא איפשיט בגמרא דילן ילפינן לה מדגרסינן בירושלמי (שם) אמו של רבי טרפון ירדה לטייל בתוך חצרה בשבת ונפלה קורדייקין שלה (פירוש מנעל שלה) והלך רבי טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והיתה מהלכת עליהם עד שהגיעה למטתה פעם אחת חלה רבי טרפון ונכנסו חכמים לבקרו אמרה להם התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי כבוד יותר מדאי. אמרין לה מאי עביד לך יותר ותנית להו עובדא אמרין אפילו הוא עושה כן אלפיים עדיין לא הגיע לכבוד שאמרה תורה ע"כ. ובודאי דקימה דרבו אינה אלא מדין חכם ואם איתא שאין הבן חייב לעמוד מפני אביו כשהבן רבו לא היתה אמו של רבי טרפון רשאה לקבל הימנו כך הילכך אע"ג דבגמרא דילן מספקא לן שבקינן ספקין ונקטינן פשטייהו עכ"ל" (=הר"ן). היינו מסקנת הר"ח והרמב"ם שבן חייב לעמוד לפני אביו אפילו הוא רבו של אביו אבל האב אינו חייב לעמוד לפני בנו. הר"ן מביא לכך ראיה מן הירושלמי שאמו של ר' טרפון לא היתה רשאית לקבל הימנו כבוד אם הבן אסור לעמוד מפני אביו כשהוא רבו. ונראה שהר"ן לשיטתו לעיל שהניגוד שביניהם הוא כמותי בעיקרו. ומסיק, עפ"י הירושלמי, שכבוד האב גדול מכבוד הרב-הבן. והב"י תמה על הר"ן שהרי הבבלי אף הוא הכיר את המקרה בר' טרפון ואמו ובכ"ז לא פסק על פיו. ומסיק: "ואפשר שטעמו ז"ל לומר וכיון דלא איבעיא להו בירושלמי משמע דמיפשט פשיטא להו מההוא עובדא דלא מפלגי בהאי מילתא בין רבו לחכם שאינו רבו. וכיון דלדידהו פשיטא להו שבקינן ספקין ונקטינן פשטייהו". ח. וצריך לעיין במעשהו של מהר"ם מרוטנברג ממה חשש שהוא לא בא אצל אביו ולא רצה שאביו יבוא אליו. כתב על כך המהרש"ל [יש"ש קידושין פ"א סי' ע"ב]: "ותמיהני מאחר שפסקנו לעיל שהאב והרב שמחלו כבודם — כבודם מחול. א"כ ה"ל למהר"ם למחול על כבודו ולקום מפני אביו. ונראה בעיני משום דמסקינן לעיל אפילו היכי שמחלו על כבודם מ"מ הידור בעי למיעבד וא"כ היה חוכך להחמיר דשמא הלכה שהאב צריך לעמוד מפני הבן, ואף אם ימחול הבן מ"מ הוה בעי למיעבד ליה הידור, והוא לא רצה שאביו יעשה לו הידור". ומסיק היש"ש: "ונראה בעיני דוודאי למאן דאפשר ליה כמהר"ם שלא היו דרים יחד. אבל למאן דלא אפשר, מ"ה אין צריך לעקור מדירת אביו, ובפרט היכי שאביו חשק בו ופרידתו קשה עליו כמות. א"כ הוא יעמוד מפני אביו וימחול הבן על כבודו ואביו לא יעשה לו אלא הידור לחוד". בשו"ע [יו"ד סי' ר"מ ס"ז] פסק: "חייב לעמוד מפני אביו. ואם האב תלמיד בנו, כל אחד מהם עומד מפני השני". כלומר שפסק כרא"ש משום ספיקא דאורייתא. והרמ"א הוסיף: "ואם הבן רוצה למחול על כבודו, לשמש אביו, הרשות בידו, דהא הרב שמחל על כבודו כבודו מחול. ודוקא בצנעא, או אפילו בפרהסיא ודש בעירו שהכל יודעים שהוא אביו, אבל אם הבן גדול בתורה ואין אביו דש בעירו, איכא למיחש לבזיון התורה אם יתבזה הבן לפני האב, ויש להם להרחיק זה מזה שלא יקל שום אחד בכבודו לפני חבירו, (הכל סברת הרב [=השו"ע]); וכן עשה מוהר"ם עם אביו". ואף הוספותיו של הרמ"א הן עפ"י דעת הרא"ש שמספק חייבים שניהם האחד כלפי השני. עם זאת משלב את דעת הרמב"ם שהבן חייב כלפי האב יותר מהאב כלפי הבן שהוא רבו. וע"כ, לפי הרא"ש, ימחול הבן על כבודו.