חבל נחלתו ב כח

<< · חבל נחלתו · ב · כח · >>

<poem> סימן כח . ייסוף ופיחות מטבע בהלוואות שאלה חקלאי לוה משָׁכן כמה שקים של חומרי הדברה על דעת שישלם לו מחירם תוך שבוע, למחרת היה פיחות של המטבע המקומי. כמה הוא צריך לשלם? (לדוגמא, הוא לווה עשרה שקים במחיר מאה שקלים לשק, ועתה מחירם בהשוואה לאתמול מאה ועשרים שקלים מפאת הפיחות.) הקדמה בימי חז"ל היה מטבע נערך עפ"י שווי המתכת שבו והצורה המלכותית המוטבעת עליו. ייסוף היה בהוספת משקל למטבעות, ופיחות בחיסור משקלן. הייסוף והפיחות לא תמיד שינה את שערי המוצרים בשוק, וע"כ אף שהמטבע היה כבד יותר או פחות, כוחו כמטבע לא היה גדול יותר, אלא בכך שהיה יותר מקובל והליך חוקי יותר. בימינו למטבעות ולשטרות אין ערך עצמי, כוחה של מטבע מוערך לפי כוחה הכלכלי של המדינה המוציאה אותם. ייסוף או פיחות יכול להיגרם מרמת האמון של הסוחרים כלפי המטבע, או מ"הדפסת" כסף ע"י המדינה וכד', בדר"כ לא משתנים שערי כל המוצרים כתוצאה מפיחות או ייסוף כזה. לעומת זאת ישנו פיחות או ייסוף בהחלטת מדינה, ואז מלבד השינוי בערך המטבע לעומת מטבעות אחרים "קשים" יותר, משתנים גם שערי המוצרים. תשובה א. במסכת ב"ק [צ"ז ע"א] נאמר: "המלוה את חבירו על המטבע, ונפסלה המטבע רב אמר: נותן לו מטבע היוצא באותה שעה, ושמואל אמר: יכול לומר לו לך והוציאו במישן". מפרש רש"י: "המלוה את חבירו — שום פרגמטיא, על המטבע — שקצץ לו מעות, נותן לו מטבע היוצא בשעת פרעון דהא קיבל עליו לתת לו מטבע, והאי (=אותו שנפסל) לאו מטבע הוא, ודוקא הלוהו פרגמטיא אבל הלוהו מעות את שהלוהו משלם לו". פירוש הדברים, לפי רש"י המדובר במי שהלווה סחורה על סכום מעות מסויים בתנאי מפורש על שער מסויים, ומעות אלו נפסלו, והשאלה היא מה הוא צריך לשלם ממעות הישנות הפסולות כיון שעליהן קצצו, או ממעות החדשות. ומדובר שמעות הישנות יוצאות במקום כלשהו. ובכך נחלקו רב ושמואל. לפי רב מחזיר לו מעות היוצאות כיון שמעות הראשונות נפסלו, ולפי שמואל יכול לומר לו לך והוציאם במקום אחר. רש"י מדגיש: "אבל הלוהו מעות — את שהלוהו משלם לו". היינו דוקא כאן שיש תנאי לתשלום מטבע, אבל אם הלוהו סתם, משלם במעות שנפסלו, אף לפי רב. תוס' [ד"ה המלוה] חולקים וטוענים שאין הבדל בין הלואת מעות לפרקמטיא, אלא בכל מקרה כיון שהתנו על מעות והללו נפסלו, נחלקו האמוראים האם יכול לשלם מהמטבע הנפסל או כיון שאינו יוצא אלא בדוחק אינו יכול לשלם בו. אולם אף תוס' מסכימים שאם הלוהו סתם, משלם ממעות שנפסלו (ואין משמע שמשלם לפי ערך ההלואה). ב. תוס' שואלים: "וא"ת ומאי שנא מגזלן דתניא גזל מטבע ונפסל אומר לו הרי שלך לפניך, משמע משום דישנו בעין אבל ליתנהו בעין משלם כשעת הגזילה, והכא גבי הלואה אפילו איתנהו בעין כי ליתנהו דמי — דמלוה להוצאה ניתנה?". היינו, מה נשתנתה הלואה מהשבת גזילה שבהשבת גזילה אם הגזילה אינה בעין משלם עפ"י השווי בשעת הגזילה, וע"כ אם המטבע נפסלה אינו יכול לתת ממעות הפסולות. והלואה היא לכאורה כגזילה שאינה בעין משום שלהוצאה ניתנה, וא"כ מן הראוי שלא יוכל לשלם ממטבע שנפסל. מתרצים תוס': "וי"ל דיש לחלק בין הלואה לגזילה, דמטבע שנפסל חשיב כהוזל וכמעיקרא שוין ד' ולבסוף שוין זוזא, גבי גזלן אמרינן דכי ליתנהו בעין דמשלם כדמעיקרא, אבל גבי הלואה היכא דהוזל משלם כי זולא דהשתא כדאמרינן באיזהו נשך (ב"מ דף ע"ה ע"א) מלוה אדם כור חטין הוזלו — נותן חטין, הוקרו — נותן דמיהן, ומטבע שנפסל ודאי הוי כהוזל". כלומר, מטבע שנפסל נחשב כמטבע שהוזל, או פרי שהוזל, לגבי גזילה אם הגזילה אינה בעין משלם כערכה בשעת הגזילה, לעומת זאת לגבי הלואה משלם עפ"י מחיר הפרי עתה כאילו היה ביד המלוה עתה, ולפי"ז משיב את ערכו. וכ"כ הרשב"א בחידושיו. אם נלמד מתוס' והגמ' בב"מ לבעייתנו יצא שמקבל השקים צריך להשיב את דמיהם (בסכום המטבעות ואע"פ ששוויין פחות) בלבד. על רקע בעיה זו מעלה הגמרא בעיה נוספת. ג. "בעא מיניה רבא מרב חסדא המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו מהו? אמר לו נותן לו מטבע היוצא באותה שעה, א"ל: ואפילו כי נפיא? א"ל: אין, ואפילו כי תרטיא? (רש"י: "סלע גדול במדה מחזקת רובע"), א"ל: אין. א"ל: והא קא זיילין פירי, (רש"י: "לגבי מטבע זו נמצא שמשתכר זה בתוספת ואינה דומה לראשונים והוי רבית"). אמר רב אשי: חזינן אי מחמת טיבעא זיל, מנכינן ליה ואי מחמת תרעא זיל, (רש"י: "שבאו גשמים ונמצאו רוב תבואות בעולם והוזלו הפירות"), לא מנכינן ליה. והא קא שבח לענין נסכא? (רש"י: "אם בא להתיכן ולעשות מהן גרוטאות יש יותר מן הראשונים והוי רבית"). אלא כי הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי עובדא בזוזי דאגרדמיס טייעא עד י' בתמניא". (רש"י: באדם שהלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו והלכו אצל אגרדימוס — סוחר ישמעאל והיה לו מן הראשונה ומן השניה ומצאו בח' של מטבע שניה י' מן הראשונה ונתן לו שמנה). פירוש הבעיה: לפי רש"י השאלה היא עפ"י רב שסבר שבמטבע שנפסלה אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך. ומדובר במי שהלוה לחבירו סחורה על מטבע, היינו הלווה התחייב לשלם על סחורה שקיבל סכום מטבעות מסויים (בשער מסויים) והוסיפו על המטבע. על כך נשאל רב חסדא האם כן הדין גם אם הגדלת המטבע היתה גדולה מאד וענה שכן, אולם אם כתוצאה מכן עלה כוחו של המטבע ויכול לקנות בו יותר פירות יש להפחיתם בתשלום המטבע. ועל כך נשאל הלא סו"ס אף אם לא נשתנה שער הפירות — שווי המתכת במטבע עלה ויש בנתינת המעות החדשות רבית, ומתרצת הגמרא שנותן לו לפי השווי עתה אם הגיעה התוספת ליחס חמישה לארבעה, פוחת את התוספת. ואילו אם התוספת קטנה יותר נותן לו ממעות של עתה את הכמות הקצובה אע"פ שמוסיף בכך על מה שהתחייב לו. תוס' (וכן רשב"א ורא"ש) חלקו על רש"י שהשאלה היא אף אליבא דשמואל (שהלכה כמותו בדיני ממונות במחלוקות עם רב), וכגון שהמטבע הקודם נפסל לגמרי, או שאין המלוה הולך למישן. ולפי העמדתם משמע שכל שההוספה אינה יותר מרבע מלגו (או חומש מלבר) משלם לו ממטבעות היוצאות עתה. מתבאר מדבריהם שישנו מצב שמשלמים יותר ואין בכך רבית. כתב הרא"ש [ב"ק פ"ט סי' י"ב]: "אם הוסיפו על המטבע ויש בשמנה מן המטבע אחרונה כמו בעשרה מן הראשון נותן לו עשרה ממטבע אחרון, והוא דלא זיילי פירות מחמת ההיא תוספת ואע"ג דהא שבח לענין נסכא חומשא, לא חיישינן לאותו שבח, דכיון דדינא הוא לשלם לו ממטבע היוצא באותה שעה לולי מחמת התוספות דשבח לענין נסכא ומחזי כרבית. כיון שאין בו חומש יותר אין כאן שבח לענין נסכא דאם היה מחזירו לנסכא יפחת החומש לחסרון היתוך ובשכר צורף. אבל אם היה התוספת יותר מחומש משלם לו ממטבע האחרון במשקל מעות ראשונים שהיה חייב לו. ולא לפי המנין משום דאיכא שבחא לענין נסכא". מתבאר מדבריו שבכל מקום שהיה תנאי לשלם ממטבע היוצא, אם לא נשתנו שערי השוק אלא מחירי הפירות כפי שהיו, וההוספה היתה עד חומש — משלם כשער עתה, היינו מניין המטבעות על אף שמשקלם עודף. ואין בהוספת המשקל רבית מפני שאם יתיכנו יפסיד את תוספת המשקל. ד. מוסיף הרא"ש: "כתב רב אלפס ז"ל: דה"ה למלוה את חבירו ופחתו ממנו, והוא הדין במקום שנושאין ונותנין בכספים של משקל ופחתו מן הכספים שבהם או שהוסיפו עליו הכל ענין אחד. (=ונותן ממטבע היוצא בכמות שהתחייב לה אע"פ שפחתו את המטבעות). והראב"ד ז"ל כתב דדוקא בהוסיפו על המטבע הוא דאמר הכי משום דמיחזי כרבית. אבל בפחות לא. ומסתבר כרבינו אלפס ז"ל דהכי נמי אית למיחש לפסידא דמלוה". למדנו, מדברי הרי"ף והרא"ש, שאם נשתנו שערי הסחורות כתוצאה מההוספה במשקל הכספים או ההפחתה במשקלם משלם הלווה ומוסיף או מנכה על אף שאם ירד שער הפירות הלווה מוסיף למלוה מעות. ה. נעבור לשאלת ייסוף או פיחות בערך. היינו המטבע אותו מטבע, אבל ניתן לו ערך שונה או מחמת הוספת מטבעות בשוק, או מחמת כוחות השוק. (בשינויים כתוצאה מהחלטת המדינה נדון בהמשך). בהגהות אשר"י [ב"ק פ"ט סי' י"ב] כתב: "פסק רב צמח גאון שאם עמדו אותן מעות שנפסלו ביוקר נותן לו המעות שלקח הימנו. ופירש רבינו יואל כגון שהחדשים קלים מן הישנים, אבל אם הם שוים במשקל והוקירו הישנים — שנותנים יותר פירות בישנים ממה שהיו נותנים בשעת הלואה מן הפירות זהו אסור מדרבנן". פירוש דבריו: אם הפחיתו את החדשים במשקלם נותן ממעות שלוה. אבל אם כח קנייתם פחת, נותן מן החדשים לפי מניין שהתחייב, ואם יתן מן הישנים יש בכך רבית מדרבנן. עולה שבפיחות משלם מהמטבע החדש אבל רק את סכום הממון שהתחייב, ואינו רשאי לשלם מהמטבע הישן (היקר יותר) משום רבית. דין זה מוסכם על הפוסקים, שכל ששינוי הערך אינו מצד פיחות המדינה אלא מצד אמון הציבור או מצד התחזקות הכלכלה של המדינה המוציאה את המטבע — את שהלוהו משלם לו. (לווה מאתים שקל משלם מאתים שקל, בין אם כוחם עלה או ירד). מפני שאיננו רואים את המטבע כדבר שעולה ויורד מחירו אלא ערכו קבוע וערך הפירות ירד או עלה. וע"כ תוספת במספר המטבעות תחשב לרבית. ולפי"ז כל הצמדה למדד (יוקר מחיה, ביה וכד') אסורה ויש בה רבית. (עי' ס' תורת רבית פי"ט סעי' ל"ה-ל"ח). כן דברי האגרות משה [יו"ד ח"ב סי' קי"ד ולגבי מטבעות]: "הנה במטבע ממש של כסף ושל זהב הוא דין להחשיב זול ויוקר בכל הפירות והדברים ולא בהמטבע שהוא אינו ביוקר וזול. ופשוט שהוא אף בידוע שהיוקר והזול בא מצד המטבע ולא מצד הפירות". מדברי הפוסקים נראה, שלרוב הדברים נתקבלו דברי האג"מ אף לגבי מטבעות ושטרות של ימינו שאין שוויין בגופם. (עי"ש שלגבי מעשר כספים האג"מ סובר שדין מעות כפירות). ו. בפיחות יזום ע"י המדינה נחלקו הפוסקים האם לדון במטבע כאילו הוא "הוזל" או כאילו הוא "נפסל". היינו ניתן להסתכל על המטבע. כאילו הוזל וע"כ משלם מה שלווה הימנו אע"פ שעתה כח קנייתו פחות מקודם. ואם הוסיף כדי לפצות את המלוה יש בכך רבית. ואילו יש מן הפוסקים שאמרו כשנפחת המטבע הרי נחשב כאילו נפסל חלקו ועל זה צריך להשלים לפי ערכו בשעת הלואה. כן כתב המהרשד"ם [חו"מ סי' ע"ה] המצדד שצריך להשיב ללווה וכן למוכר את הערך ולא את סכום המעות, מפני שבממון הולכים אחר אומדנא, וודאי המלוה אינו רוצה להפסיד את מעותיו. והחזו"א [סי' ע"ד ס"ח] כתב שפיחות נחשב כפסלו לגמרי את הישן, ועתה משתמשים בחדש בלבד — וע"כ ודאי צריך לשלם לפי הערך שלוה. וא"כ לסיעת הפוסקים המחשיבים את הפחתת הערך כהוזל אסור להוסיף בכמות. לעומת זאת הרואים זאת כנפסל צריך לשלם במטבע היוצא לפי ערך ההלואה ולמעשה מוסיפים בכמות. ז. אולם אם לפי חוקי המדינה צריך לשלם עפ"י הכמות הישנה במטבע המופחת, בכך לפי רוב הפוסקים אנו נוקטים שדינא דמלכותא דינא, וע"כ אין בכך איסור אפילו אם ייספו את המטבע ולמעשה מקבל המלוה יותר ממה שהלוה, וכן מבואר בתשובת הרמב"ן שבספר התרומות [סוף שער מ"ו]. וכן הסיקו הפוסקים ביו"ד [סי' קס"ה] ובחו"מ [סי' ע"ד]. ח. בשאלה שהצגנו בתחילה אותו חקלאי לווה עשרה שקים, ומחיר השקים עלה בגלל פיחות המטבע, לפי השיטה שרואה את הפיחות כהוזלת המטבע, כיון שאין יוקרא וזולא במטבע, משלם לו סכום המעות שהיו השקים שוים אתמול, אע"פ שהמלוה נפסד. (בדוגמא אלף שקל ולא אלף ומאתים). לעומת זאת לסיעת הפוסקים הרואים פיחות ממשלתי כפסילת המטבע משלם לפי הערך בשעת הלואה. ואף הפוסקים המסתפקים מסכימים שאם הלווה שילם קודם זמנו יכול המלוה להחזיק ולטעון ש"קִים לו" כפוסקים שמשלמים את הערך ולא את הסכום.