חבל נחלתו א צב

<< · חבל נחלתו · א · צב · >>

<poem> סימן צב . ~ שכר אומן שלא הצליח באומנותו שאלה צלם נלקח לצלם צילומים מסובכים*, חלק מהצילומים הצליחו וחלקם לא הצליחו. מזמין העבודה שואל האם הוא צריך לשלם לצלם על עבודתו ועל החומרים (סרטי צילום, פיתוח וכד'), או שכיון שלא התחייב לקחת שום תמונה אינו צריך לשלם כלום. א. מבנה העיסקה בין הצדדים ניתן להסתכל על דרך ההתקשרות ביניהם בשתי דרכים: א) מכירה. ב) קבלנות. עפ"י הדרך הראשונה, עד לרגע העברת הצילומים לידי המזמין אין הוא חייב במאומה. הצלם קנה חומרים והכין מוצר למכירה, כיון שהמוצר אינו משביע את רצון הקונה אין הוא מחוייב לקנותו. ואת הוצאת החומרים וזמן עבודתו יפסיד המוכר (הצלם). עפ"י הדרך השניה, הצלם הוא שכיר בקבלנות של מזמין העבודה. הצלם הוציא הוצאות עפ"י המזמין, והוצאות אלו על המזמין/המעסיק לשלם. וכיון שהוא מתחייב לשלמן החומרים שנקנו הם שלו, והאומן הוא כמקלקל חומר גולמי שניתן לו לשכלל, וצריך לדון ברמת הקלקול ובאחריות המקלקל. נראה שהדרך השניה היא הנכונה. אין המדובר במכרז, או בנכנס לחנות ומחליט אם לקנות או לא. המדובר הוא בהזמנה לתכלית מסוימת, ואין המזמין יכול להתכחש להזמנתו. (ולפי בירור שנעשה אצל צלמים, התברר שכך מנהג המדינה שצלם שנלקח לצילום פריטים מקבל תשלום עבור החומרים, ועבור שעות העבודה, ואינו יכול לטעון שכיון שהעבודה אינה מספקת האומן לא זכאי לשכר על עבודתו). עפ"י דברינו לעיל, השאלות הנשאלות הן: . האם הקלקול מוחלט? . האם הצלם (האומן) אחראי לקלקול שקלקל? . מהי דרך ההתחשבנות בין האומן לבעה"ב. ונראה שבמקרה הנוכחי אין הקלקול מוחלט, אלא חלק מן התמונות יפות וחלקן אינן מתאימות. כמו"כ האומן לא פשע, להיפך הוא עשה כמיטב יכולתו, אולם בגלל הקושי שבצילום ובגלל מכשיריו הוא מוגבל בהצלחת התמונות. ב. דין אומן שקלקל במס' ב"ק פרק תשיעי שתי משניות העוסקות בקלקולי אומן למלאכתו. בדף צ"ח ע"ב: "נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבין לשלם. נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן וקלקל חייב לשלם". ובדף ק' ע"ב: ."הנותן צמר לצבע לצבוע והקדיחו יורה, נותן לו דמי צמרו (=האומן לבעה"ב). צבעו כאור (=כעור, מכוער), אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום, ר' מאיר אומר: נותן לו דמי צמרו, ר' יהודה אומר: אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח". למדנו על שלשה סוגי קלקול, ועל שני סוגי תשלום. אם הקלקול הוא מוחלט על האומן שקיבל את חומר הגלם מיד בעלים לשלם להם את חומר הגלם, ואת הוצאותיו הוא מפסיד. וטעם הדבר כתב בנ"י: ."כו"ע מודו בהא משום דליכא שבחא כלל דהא שרפתו לגמרי, וכיון שהוא נושא שכר חייב לשלם כדאמרי' לעיל בטבח שקלקל". לעומת זאת במקרה השני המוצר המוגמר אינו ברמה הנדרשת מלכתחילה ע"י נותן העבודה. אעפ"כ עליו לשלם על העבודה כפי שהמשנה הסבירה. במקרה השלישי האומן ביצע עבודה ברמה נדרשת, אלא ששינה ממה שהזמין מעסיקו. וכאן נחלקו ר"מ ור' יהודה, לר"מ עליו לשלם את דמי הצמר שקיבל לצביעה לעומת זאת לר' יהודה האומן מקבל שכר מלאכה נמוך, (יבואר להלן). לגבי המקרה שלנו אילו הצלם היה שורף בפשיעתו את סרט הצילום, לא היה ראוי לשום תשלום על עבודתו. ויתירה מכן, אם המזמין היה מספק לו את סרט הצילום היה מוטל עליו לשלם למזמין את הסרט, שהרי הוא כמקבל צמר לצבוע והקדיחו ביורה. ובמקרה כדוגמת המקרה דילן שהצלם קנה את סרט הצילום, במצות המזמין, הוא אינו זכאי להחזר הוצאותיו. אולם במקרה שלנו הקבלנות נעשתה אלא שלא ברמה הנאותה, חלק מן התמונות הצליחו, וחלקן לא הצליחו. כאן נראה שעל המזמין לשלם עבור הקבלנות, עפ"י פסיקת המשנה. ג. חישוב התשלום — שיטת רש"י והרמב"ם במקרה השני (צבעו כאור/כעור) והשלישי הפסק של המשנה (אליבא דר' יהודה) אחד: "אם השבח יתר" וכו'. רש"י מסביר את החילוק שבין שני המקרים שבמקרה הראשון האומן לא קנה את הצמר לעצמו שהרי צבע בצבע המוזמן, והוא הזיק בכוונה לצמר שצבעו כעור, וע"כ ידו על התחתונה, אם הצמר השביח יותר מהוצאותיו של האומן — מקבל האומן אך את הוצאותיו, ואם הצמר השביח פחות מהוצאותיו — מקבל את השבח ולא את הוצאותיו. במקרה השלישי הוא שינה מדעת בעל הבית, וע"כ לפי ר"מ האומן קנה את הצמר לעצמו וישלם למעסיק דמי צמרו. לעומת זאת לפי ר' יהודה, יד האומן על התחתונה. ז"ל רש"י: "דקניס ליה להאי דשינה להיות ידו על התחתונה ולא נתהני משבחא, ואגרא נמי כוליה לא ישקול אלא יציאה, ואם יציאה יתירה על השבח יתן לו את השבח שהשביח את הצמר, ואם ירצה לתת את שכרו כגון שהשבח יותר על השכר יתן שכרו". רש"י מוסיף על המקרה הקודם שכאן ביד בעה"ב להחליט איך ישלם לאומן שכר עבודתו, וישנה אף דרך שלישית שהשבח יתר על השכר וישלם את השכר. מעט קשה, לפי רש"י, שהמשנה משתמשת באותו מונח (שבח יתר על היציאה וכו') לבטא שתי צורות תשלום דומות אך לא זהות. שהרי במקרה השני יד אומן על התחתונה ללא בחירת בעה"ב, ובמקרה השני ידו על התחתונה לפי החלטת בעה"ב. עכ"פ מתבאר שהאומן מקבל שכרו וידו על התחתונה, או לפי הוצאותיו או לפי השבח שהשביח (כשהוא פחות מהוצאותיו). הרמב"ם בפה"מ [תר' הרב קאפח] מפרש: ."כעור — שאין מראהו יפה, ודוקא כגון שאומרים עליו שזה גוון אדום אלא שהוא גוון רע שאינו ראוי למה שרצה אותו. וענין שבח והוצאה כמו שאסביר לך, אם היה הבגד דרך משל שוה דינר, ואחר צביעתו שוה דינר ומחצה, והוציא עליו בצביעתו רבע דינר אינו משלם לו אלא רבע דינר, ואם הוציא עליו דרך משל שלשת רבעי דינר משלם לו החצי שהוסיף בדמיו. ואין כל זה רק אם רצה בכך בעל הבגד, אלא אפילו אמר לו בעל הבגד כיון שעברת על דברי, שלם לי מה שהיה שוה הבגד שלי מתחלה וקח הבגד לעצמך אינו רשאי, לפי שזה שאמרנו אם השבח יתר על ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח היא תקנה לשניהם יחד. והלכה כר' יהודה". למדנו מדברי הרמב"ם שפרש את המשנה כרש"י, ובמקרה של כעור אין בעל הצמר יכול לכפות את האומן אלא זוהי תקנה לשניהם. מוסיף הרב קאפח בהערותיו, שבמהדורה קמא כתב הרמב"ם שיד בעל הצמר על העליונה, ואילו במהדורה בתרא חזר בו. היינו שבמהדורה קמא סבר שכיון שהאומן הזיק ידו על התחתונה בכל הצדדים, אבל במהדורה בתרא חזר בו. וכן בהל' שכירות [פ"י ה"ד] מביא את שני המקרים במשנה (כעור, אדום/שחור) ומוסיף: "אמר בעל הכלי איני רוצה בתקנה זו אלא תן לי דמי הצמר או דמי העצים אין שומעין לו. וכן אם אמר האומן הא לך דמי צמרך או דמי עציך ולך — אין שומעין לו. שאין האומן קונה בשבח כלי שעשה*". היינו, בניגוד לרש"י שבמקרה האחרון נתן את רשות הבחירה לבעה"ב, הרי לפי הרמב"ם הדין קבוע לגמרי. ושבח הוא ההפרש שבין החומר הגולמי לערכו כשהוא צבוע. והוצאה היא מה שהוציא עליו האומן*. ד. חישוב התשלום — שיטת תוספות אבל תוספות [ב"ק ק' ע"ב] ועוד ראשונים הביאו הסבר אחר לגבי ידו על התחתונה של האומן ובעה"ב. כתבו תוס': "מפרש בירושלמי מהו השבח יתר על היציאה, בר נש דיהיב לחבריה חמש מנוי צמר (=צמר בשווי חמישה מנה), וחמש מנוי סממנין (=חמישה מנה שווי הסממנים לצביעה) ועשרה מנוי אגרא (=עשרה מנה שכר האומן), ואמר ליה זיל צבעיה סומקי ואזל צבעיה אוכם (=א"ל לצבוע אדום וצבעו שחור). א"ל אילו צבעתיה סומקא הוה שוה עשרים וחמש מנוי השתא דצבעתיה אוכם לית הוא שוי אלא עשרים מנוי (=אילו צבעתו אדום היה שוה עשרים וחמש מנה, עתה שצבעתו שחור אינו שוה אלא עשרים מנה), את אבדת דידך ואנא לא אבדנא דידי. ע"כ לשון הירושלמי" (=אתה אבדת את שלך ואני לא אבדתי את שלי). מסביר את הירושלמי, הרא"ש* [ב"ק פ"ט סי' י"ז]: "אלא לא יטול האומן כלום עד שיטול הבעל הצמר מתחלה דמי צמרו והשבח שהיה ראוי להשביח אם לא שינה, ואם יש מותר על דמי הצמר ועל אותו שבח יטול הצבע דאותו שבח הראוי לבוא אם לא שינהו חשוב כקרן". היינו כש'נפרק' את מחיר המוצר המוזמן מהאומן נקבל: חמישה מנים הצמר, חמישה הצבעים, עשרה שכר האומן, וחמישה השבח. האומן בטירחתו, ובעל הצמר בצמרו, צבעיו ושבחו הם כעין שותפים. וע"כ כשהאומן עשה את ההזמנה כלשונה הוא ראוי לשכרו. אבל כיון שהאומן לא ביצע את ההזמנה כראוי, ומחיר המוצר הסופי ירד, ראשית, נוטל השותף שלא פשע את חלקו, והאומן נוטל את השאר. היינו השבח נזקף כבר מלכתחילה לבעל הצמר, וע"כ הוא נוטל את החמישה עשר שלו ואת היתר מקבל האומן. ואם השווי המתווסף (על החמישה עשר של בעה"ב) הוא יותר מעשרה מנה, נוטל האומן רק עשרה מנה. ואם השבח שיותר מחמישה עשר מנה הוא פחות מעשרה מנה, יטול האומן את היתר על חמישה עשר והשאר יפסיד. תוס' עצמם מקשים על פירוש זה מספר קושיות. ראשית על אף שדין המשנה בשני המקרים שוה, קשה להסביר במקרה השני איך כעור יהיה שוה יותר מאילו עשהו לא כעור*. ועוד שהירושלמי מתחיל בהסבר מהו השבח יתר על היציאה ובדוגמא שהוא מביא לפי הסבר ר"י (בעל התוס') הוא מסביר יציאה יתירה על שבח. עוד שואל התוס' מדוע בנוטע שדהו של חברו שלא ברשות [ב"מ ק"א ע"א] פסיקת רב היא ששמין לו וידו על התחתונה, ומסביר רש"י: "אם השבח יתר על הוצאה יש לו הוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא שבח". (כפי שהסבירו רש"י והרמב"ם במשנתנו). מתרץ תוס' שכאן באומן שהיה הסכם ביניהם "כאילו כן התנה עמו* א"נ קנסא הוא משום דשינה ממה שציוה לו". ה. חישוב התשלום — שיטת רבנו אלחנן בהגהות אשר"י מביא הסבר נוסף מדברי רבנו אלחנן (בן הר"י בעל התוס'). ז"ל: ."ור"ל שנדר לו י' מנים לאומן בשביל אומנותו והאומן צריך להוציא לשכירים ליום ה' מנין. אותן ה' מנין הן כמו קרן שלו אע"פ ששינה יקח מן השבח שהותיר על שוה הצמר והסממנים אותן ה' מנין שעולין לשכיר יום אם היה עושה כדין, כי אותן ה' מנין הם קרן של אומן, וי' מנין הם קרן לבעל הצמר והצבע ויקח זה ב' חלקים והאומן חלק אחד מאותו מותר, ואפילו אם הוציא האומן מחמת שטעה יותר מה' מנין לשכיר יום אינו נעשה קרן אלא ה' מנין שהיה ראוי להוציא (נ"א וי"מ) ואם לא הוציא האומן אלא ה' מנין לפועלי יום כמו שהיה ראוי אם לא שינה ה' מנין יקח בתחילה, ומה שהיה יותר יקח בעל הצמר ה' מנין שהיה ראוי להרויח אם לא שינה, ואם יש בשבח יותר על זה יקח האומן שכר אומנותו עד ה' מנין. מיהו אם יש יותר אפשר שיקח בעל הצמר כל היתר כפר"י. והכי נמי הוי דינא דיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה כשאינה עשויה ליטע". נראה מדברי רבנו אלחנן שבעקרון מסביר כאביו שנוצרת כאן מעין שותפות. אמנם מחלק בין הקרן שהן ההוצאות הישירות, ובהן חולקים כשותפים כ"א לפי השקעתו (י' לבעל הצמר וה' לאומן). מעבר לחמישה עשר קודם בעל הצמר לאומן ונוטל את שבחו. ואח"כ האומן נוטל אומנותו היתירה על הקרן ואח"כ הכל לבעל הצמר. הנ"מ בין פירוש הרמב"ם לפירוש התוס' היא, שלפירוש התוס', ההוצאה שמשתלמת לאומן היא רק לאחר חישוב השבח שהיה המוצר משביח אם היה האומן עושה אותו כראוי, וע"כ הסיכוי שהוא יקבל את הוצאותיו הרבה יותר קטן. בעוד שלפי הרמב"ם כיון שהמוצר שוה יותר מהערך של החומר הגולמי והציוד המושקע בו, יטול האומן לפחות שווי זה. ו. הפסיקה להלכה הטור [סי' ש"ו, ג'] מביא את הסבר אביו ליחס שבין שבח ליציאה לגבי שני המקרים: כעור, ואדום/שחור. הב"י מביא אף את פירוש רש"י (בהוספת מה שכתב בב"מ את שכר טורחו), ופירוש הרמב"ם (שלא התייחס לשכר טורחו של אומן). ומוסיף שאף הרא"ש העיר שהיה נראה לו להסביר במשנה כרמב"ם לולא הירושלמי. ומכריע הב"י כפירוש הרמב"ם, מפני שהבבלי לא הזכיר כלום מדרך החישוב של הירושלמי, ומפני שדברי הירושלמי עצמו אינם מפורשים דיים. הרמ"א בדרכי משה חולק עליו, וכותב שאין לעשות מחלוקת בין בבלי לירושלמי במקום שאין צורך. ובפרט שתוס' ורא"ש ראו את שני התלמודים ודחו דברי רש"י מחמת הירושלמי. וע"כ פוסק כתוס' ורא"ש. כמחלוקתם בדברי הטור כן מחלוקתם בשו"ע. השו"ע פסק כרמב"ם והרמ"א פסק כתוס' ורא"ש. אולם הש"ך [ס"ק ה'] פסק כב"י, ואף את הירושלמי הסביר שכל השאלה עסקה בהוצאות יותר מהקרן, אבל את עבודתו כפועל ואת הוצאותיו הוא מקבל בכל מקרה. ואך את השבח שהיה הצמר צריך להשביח הוא נוטל לפני האומן ששינה. ז. המסקנה לגבי שאלתנו נראה, שאף את המקרה שלנו ניתן לדמות למקרה של צבעו כעור. נכון שלא כל התמונות יצאו לשביעות רצון המזמין, אולם כמות התמונות שיצאו תקינות מחייב שאת הוצאות הקרן (סרטים, פיתוח, וזמן עבודה מינימלי) חייב המזמין לשלם, את השבח המגיע לפי עבודתו של אומן, צריך למדוד לפי מספר התמונות שיצאו. ואם מחירן מכסה את דמי העסקתו של הצלם ישלם את מלוא התשלום שהובטח לצלם.