חבל נחלתו א עז
<poem> סימן עז
~עצמות רגל אדם בשיעור טבע
שאלה האם מותר להביא עצמות רגל אדם הנמצאות בכלי זכוכית ועץ לשיעור טבע מחמת כהנים שנמצאים בשיעור. תשובה: א. כהנים מוזהרים שלא ליטמא במת ולא לכל הטומאות הפורשות ממנו [יו"ד סימן שס"ט]. ב. עצם מגודל שעורה או יותר ללא בשר עליה מטמאת במגע ובמשא. אבל לא באהל. [מס' אהלות פ"ב מ"ג]. ג. יוצא עפ"י זה שאף בעצמות אלו כהנים אסורים בנגיעה או בנשיאתם. ד. טומאת משא אינה דוקא בנשיאה ישירה אלא אף אם נשא את הטומאה ולא נגע בה [רמב"ם הלכות טומאת מת פ"א ה"ו],. וע"כ אף אם עצמות אלו בתוך כלי סגור אסור כהן בנשיאתם. ה. אמנם יש לדון שעצמות אלו הם מגויים שהם רוב מתים בעולם, ואולי בגלל זה יהיו כהנים מותרים אף במגע. ואכן בעל ספר היראים כתב שאין כהנים מוזהרים על כל טומאה הקשורה במתי עכו"ם. ו. אולם שיטת בעל היראים היא שיטת יחיד וכל הראשונים חלקו עליה [רמב"ם פ"א מטו"מ הי"ב ושאר ראשונים, מפרטם המל"מ שיובא להלן]. וע"כ אע"פ שגויים אינם מטמאים באהל מטמאים להלכה במגע ובמשא. ז. אפשר לנסות להקל עוד עפ"י שיטת הראב"ד שכתב שכהן בעת שהוא טמא אינו מוזהר שלא ליטמא [פ"ה הלכות נזירות הי"ז],. אמנם גם שיטתו היא שיטה יחידית והראשונים חלקו עליה. (בדגול מרבבה [סי' שע"ב] כתב שאולי אף הראב"ד סובר שיש איסור ואין מלקות). ח. בעל משנה למלך [הלכות אבל פ"ג ה"א]. דן האם מותר לכהנים למכור מומי"א (גולגולת אדם ללא בשר). ומסיק לבסוף: "הכלל העולה דלדידן פשיטא לן מילתא דאסור ליגע במומיא הלזו וכל כהן המחמיר תבוא עליו ברכת טוב". ט. לגבי המקרה הנ"ל נראה שמותר להביא לשעור ולהזהיר את כל הכהנים שלא יגעו שמא יזיזו, ויהיו עוברים על אסור תורה. ואולי כדאי להימנע מלהביא ע"מ שלא להכשיל את הכהנים. י. ואעפ"י שהכהנים הם קטנים כיון שמצווים לחנכם אולי כדאי לימנע מלהביא. יא. אמנם צריך לעיין בכלל אם גם לאלו שאינם כהנים מותר הלימוד מעצמות המת, כיון שהמת אסור בהנאה. והלימוד הוא לכאורה הנאה. יב. כאן חוזרת השאלה: כיון שכל הפורש מהרוב פרש ורוב מתים בעולם גויים. צריך לברר מה דין עצמות גוי בהנאה. יג. בשאלה זו הסיק המל"מ [פי"ד מהלכות אבל הכ"א]. שזוהי מחלוקת ראשונים גדולה. אמנם השו"ע פסק לאסור הנאה אף ממת נכרי [סי' שמ"ט ס"א]. יד. עדיין צריך להתבונן אולי הלמוד בהסתכלות אינה הנאה כיון שאינה ממון. וא"א להופכה לממון. אמנם הרמב"ם בהלכות אבל כותב: "בתי הקברות אסורים בהנאה כיצד אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין עושין בהן מלאכה ולא קורין בהן ולא שונין בהן. כללו של דבר אין ניאותין בהן, ולא נוהגין בהן קלות ראש." [פי"ד הי"ג]. משמע שגם הנאות שאינן ממוניות אוסר הרמב"ם בהנאות מהמת וא"כ אסור לפי זה גם ללמוד מעצמות המת האלה. ואף לשימם לנוי אסור, וצל"ע. טו. ועדיין צריך לעיין האם מוטל על השואל חיוב לקבור עצמות אלו. טז. במסכת סנהדרין [מ"ו:]. כתוב: "אמר ר' יוחנן משום רשב"י: רמז לקבורה מן התורה מנין ת"ל כי קבר תקברנו מכאן רמז לקבורה מן התורה". וכ"פ הרמב"ם [אבל י"ב, א]. יז. אם עצמות אלו עצמות גויים לרמב"ם מן התורה אין חיוב קבורה [ספר המצות עשין רל"א],. ולרמב"ן מצוה מן התורה. [דברים, כ"א, כ"ג]. יח. אמנם, גם לרמב"ם חיוב קבורתם של מתי עכו"ם מצד דרכי שלום [מלכים פ"י הי"ב],. ואפילו בעובדי כוכבים ומזלות חייבים לרמב"ם בקבורתם [כסף משנה שם],. ומשמעות הדברים לא מחשש הטלת שנאה אלא מפני שדרכי תורה הן דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. יט. יוצא עפ"י בירור זה שמוטל על השואל לקבור אותם עצמות אפילו אם הם בבירור של גויים. כ. אמנם לכאורה עדיין אפשר לעורר ששימור עצמות אלו הם לצורך לימוד ולא סתם. ונראה לי שבימינו שאפשר להשיג העתקי פלסטיק לכל אבר ועצם אין צורך ללמוד מאותם עצמות. ולכן שמירת עצמות כאלו היא ללא סיבה וטוב יעשה אם יקברם בכבוד.