חבל נחלתו א עד
<poem> ~סימן עד
~ מעמד אשה נשואה לדין עניות ועשירות א. אשה המתפרנסת מבעלה
כתב בקהילות יעקב [סוכה סי' כ"ה], שהיה מקום להחשיב את אשתו של אדם עשיר כענייה, וכנראה, משום שנכסיה (אם יש לה) ברשות בעלה. אולם משום שבעלה חייב בפרנסתה, נחשבת היא לעשירה לדין קבלת מעשר עני. ומכאן בנה הקה"י את חילוקו בין מקבלי קצבאות בזכות, כאשה, לבין מקבלי קצבאות בחסד, כילדים מעל גיל שש שנים. עוד הובאו ראיות לכך מהמנחת בכורים והחזון יחזקאל על התוספתא במעשר שני, שאף מדבריהם משמע כן. ונראה לענ"ד שיש להעיר על דבריהם. לפי דבריהם משמע שכל אשה אשר בעלה מפרנסה נחשבת עשירה, ולא משנה מה מצבה הכלכלי. ולענ"ד כל הראיות שהובאו מוכיחות שהיא אינה נוטלת מעשר עני מבעלה, אבל מאחר היא נוטלת, אם צריכה לכך. וראיה לכך ממה שנאמר בגמ' [ב"מ י"ב ע"א], שאף אם אבי המשפחה מנוע מליטול מתנות עניים (משדה שהוא אריס בו) וקרוי עשיר — אשתו מותרת ליטול מתנ"ע. ושם נחלקו התנאים בדינו של השוכר את הפועל למחצה, לשליש ולרביע, שנחשב לעשיר (בשדה זו), אם בנו מותר ללקט אחריו. מסקנת הגמרא — שאשתו ובניו מותרים ללקט אחריו; ואע"פ שאין זוכים לעצמם מן התורה — הרי זוכים מכח תקנת חכמים. וכן פסק הרמב"ם [מתנ"ע פ"ד הי"א]: ."ויש לפועל להביא את אשתו ובניו ללקט אחריו. ואפילו שכרו ליטול חצי הקציר או שלישו או רביעו בשכרו". על כך כתב הרדב"ז: "דאע"ג דהאב עשיר, בניו ואשתו עניים הם, וזוכין לעצמן". וא"כ הצורך לתקנת חכמים שתאפשר להם לזכות הוא לא מפני שאינם עניים, אלא מפני שבעצם הם זוכים לבעלה או לאביהם. הא קמן, שאשה מותרת ליטול מתנ"ע אף שבעלה מן הסתם מפרנסה (וכאן בעלה אסור במתנ"ע ונקרא עשיר). ואף אם נבין בשיטת האחרונים לעיל, שדווקא אשה שבעלה מפרנסה מעבר לרמת המאתיים זוז נחשבת עשירה ואסורה במתנ"ע, ואילו הדיון במסכת ב"מ הוא באשה שבעלה עני ואינו מפרנס אותה כראוי, עדיין אין להסיק מאשה לגבי שאר עניים. אשה — אין לה ממון בפועל, מפני שכל נכסיה ברשות בעלה, ולה יש בהם אך קניין הגוף [עי' רש"י ב"ק פ"ז ע"א ד"ה עבד]. אבל בשל מצבה הזה אין היא מוגדרת כענייה; שהרי יש לה נכסים, אלא שמנועה מלהשתמש בהם, ולכן אינה יכולה ליטול מתנ"ע, שהרי בעלה מפרנסה. ב. שיטת הר"ן באשה הקהילות יעקב הביא ראיה מהר"ן בנדרים [פ"ג ע"ב ד"ה אימא סיפא] שכתב: ."'יכולה ליהנות בלקט, שיכחה ופאה' - אבל מן בעל לא אכלה. דאי אכלה מבעל, היכי מותרת בלקט, שיכחה ופאה, דהא לאו ענייה היא?". הראיה מהר"ן אינה ברורה לענ"ד. שם דברו באשה המודרת הנאה מבעלה, ומעיר הר"ן שאילו היתה מותרת ליהנות מבעלה, היתה אסורה במתנ"ע של כלל הציבור, מפני שאינה ענייה. וכאן מדובר באשה שנכסיה ברשות בעלה, והיא אסורה ליהנות מהם, וע"כ היא באמת ענייה. ועל כך מוסיף הר"ן שאם היא ככל אשה שמזונותיה על בעלה אסורה בלקט, שיכחה ופאה; ומשמע שבסתמא הוא עשיר. אבל אי אפשר להוכיח מכאן שכל אשה נחשבת לענייה, ורק בגלל שבעלה מפרנס אותה היא נחשבת לעשירה. ואדרבה, לכאורה מדברי הר"ן במקום אחר [נדרים ל"ה ע"ב] יש ראיה הפוכה. הר"ן מתייחס לדברי הגמרא, האומרת שאדם מביא קרבן עשיר על אשתו. על כך כתב הר"ן [ד"ה ה"ג]: ."שאע"פ שכל אשה שיש לה בעל לא הויא עשירה, שהרי כל מה שקנתה אשה קנה בעלה - אפ"ה, כיון שבעלה עשיר, מביא בשבילה קרבן עשיר." משמעות דבריו לגבי מעמדה של אשה כשהיא תחת בעלה — שאינה נחשבת כעשירה. אולם היא גם לא תחשב עניה, כפי שהבאנו לעיל בשם הר"ן. ובגדרו של דבר יש לומר שהיא טפלה לבעלה. ג. אשה במעשר שני ומעשר עני נאמר בתוספתא [מע"ש פ"ד ה"ח]: ."כל אלו שאמרו פודין זה לזה מעשר שני, נותנין זה לזה מעשר עני. מודה ר' שמעון בן אלעזר באשתו. שאין נותנין לה מעשר עני". המנחת בכורים והחזון יחזקאל הסבירו "דמזונות על בעלה רמיא, ובעל עשיר הוא". וכוונתם לומר שאשה נשואה אינה נוטלת מעשר עני, מפני שהיא כעשירה כיון שבעלה עשיר. אמנם בפשט הברייתא הכוונה היא שאשה אסורה במעשר עני מיבולו של בעלה כיון שבעלה הוא המפריש; אבל מאחר מותרת ליטול. וכן עולה מהיקש חלקי הברייתא. ואף בדעת האחרונים שהזכירו שבעלה עשיר, אולי צריך לדחוק ולבאר שהוא "עשיר" במעשר עני זה, משום שהוא שלו, ולכן אשתו אסורה ליטול ממנו. (ואף החסדי דוד, וכן התוספתא כפשוטה, שכתבו שהוא משום שאין אדם פורע חובו במתנ"ע, כוונתם לומר שמבעלה בלבד היא אסורה ליטול מעשר עני). ד. אשה לעומת מקבלי קיצבאות נראה שיש להבחין בין אשה נשואה לבין אנשים אחרים שמתפרנסים מאחרים. אשה המתפרנסת מבעלה — עושרה ועוניה נקבעים עפ"י מצבו הכלכלי של בעלה, משום שאין לה ישות ממונית נפרדת ממנו, כל עוד הוא מפרנסה (פרט למקרים מיוחדים); ולכן אי אפשר לדון בה בעשירות ועניות פרטית, שהרי היא עולה עמו ואינה יורדת עמו. לעומת זאת, שאר המתפרנסים מאחרים, הרי יש להם ישות ממונית עצמאית, ולכן יש בהם עשירות ועניות משלהם. ומכאן שאין להוכיח מאשה על אחרים לגבי המתפרנסים ע"י אחרים שאף הם ייחשבו עשירים. ואף באלמנה לא חילקו התנאים בענין כניסה לביתה לקבלת משכון, בין אם מקבלת מזונות מהיורשים לבין אם אינה מקבלת מהם [עי' ב"מ קט"ו ע"א]. ומכאן משמע שקבלת הקצבה מאחר עדיין לא עושה אותה עשירה. [ובאלמנה הרי יש לה נכסים שהיו קודם מלוג שיכולים להגדיר אותה כעשירה — רמב"ם אישות פי"ח ה"ח]. ה. עניות בקרבן עולה ויורד על שיטת הקהילות יעקב הקשה הרב עזריאל אריאל (חוברת אמונת עתיך גל' ) מקרבן עולה ויורד, שעשיר מביא על אשתו דוקא קרבן עשיר, בעוד שעל בניו, ועל עבדיו — הן העבריים והן הכנעניים — מביא קרבן עני. מכאן הקשה על חילוקו של הקהילות יעקב בין מקבלי קצבה בזכות, הנחשבים עשירים, לבין מקבלי קצבה בחסד, הנחשבים עניים. וכתב עפ"י המשנה שאשה נחשבת ענייה מצד עצמה, וכן עבד עברי נחשב עני; למרות ששניהם ניזונים ע"י בעה"ב באותה מידה ובזכות. וקושייתו מוקשית לענ"ד מכמה צדדים: א. לגבי אשה אין ראיה מכאן אם נחשבת כענייה או כעשירה, שהרי בעלה חייב בכל קרבנותיה מתנאי הכתובה [עי' ראב"ד על ספרא מצורע סוף פרשה ד']; וכיון שבעלה עשיר ואשתו כגופו — היא נדונית כמוהו, וע"כ מביא עליה את הקרבן שהוא היה חייב באותו מצב. ב. לגבי בניו ועבדיו, אדם אינו מצווה להביא קרבנותיהם. ועצם היכולת שלו להביא את קרבנותיהם היא חידוש שחידשה תורה במחוסרי כפרה [עי' נדרים ל"ה ע"ב] והיא הטילה עליו קרבן עני בלבד. אבל אי אפשר ללמוד מכאן שאדם המתפרנס ע"י אחרים ייחשב עני [כמש"כ הרב ע' אריאל] או עשיר [כדעת הקהילות יעקב]. ג. עוד נראה לומר שכל ההשוואה בין עניות של מתנ"ע לעניות של קרבנות צריכה בירור רב. העניות של מתנ"ע היא עניות אובייקטיבית, דהיינו: ממון הראוי למחיה לשנה (לו ולאשתו); בעוד שלגבי קרבנות מצאנו בדיני הגבייה מחייבי ערכין שהיא עניות של גבייה, דהיינו: עפ"י הממון שנותר ברשותו לאחר ש"סודר". (דהיינו: שהשאירו בידיו אמצעי קיום מינימליים ביותר; כמבואר בסוף פרק תשיעי בב"מ וברמב"ם הל' ערכין פ"ג הי"ד ואילך). כמה חילוקים יש בדרך האומדן הממוני בין שני סוגי העניים הללו: לגבי מתנ"ע כתב הרמב"ם [מתנ"ע פ"ט הי"ג-הי"ד] שאם יש לו כלים יקרים, יכול להשתמש בהם וליטול מתנ"ע; ואך אם לקח מן הצדקה, מחייבים אותו למוכרם. וזה בעצם הצמצום הכלכלי היחידי שמטילים עליו. אולם בקרבנות פוסק הרמב"ם: "ומוכרין כל הנמצא להם מן הקרקע ומן המטלטלין, מכסות וכלי תשמיש הבית ועבדים ובהמה, ונפרעין מן הכל". ובהמשך הוסיף שמשיירין לו מזון לשלושים יום ולא לאשתו ובניו, ועוד הגבלות וצמצומים. לגבי קרבן עולה ויורד שאדם חייב בו, לא מצאתי במפורש מהו גדר "עני". וכן לא מצאתי מהו גדר "דלי-דלות" שבו מביא אך עשירית האיפה. אולם מסתבר שהוא נידון לפי הדמים שבידו עתה לאחר כל הסידור הנ"ל. (וזהו הנקרא "הישג יד"). וטעם החילוק בין קרבנות וערכין (ואף בעל חוב: עי' ב"מ שם) לבין מתנ"ע הוא כזה: בקרבנות הוא מחוייב, והגזברים באים וגובים ממנו. ואילו במתנ"ע העניות היא המצב שאנו מעוניינים להוציא אותו ממנו, וכיצד נכריח אותו להגיע לעניות יתירה על-מנת שיהא "ראוי" לקבלת מתנ"ע. וע"כ רק מוצרי מותרות שברשותו מגבילים אותו מלקיחת מתנ"ע, אך לא רכושו הכולל. וכדברי מצאתי בתשובת החוות יאיר [סי' קפ"ו] שכתב: ."והוצרכתי לכל זה שלא נפרש ג"כ מה שאמרה תורה 'ואם אין ידו משגת' ר"ל שאין לו חוץ מכדי פרנסתו השגה לזה (היינו כמידת עני אצל מתנ"ע), לכן כתבנו ראיה דר"ל אפילו עני מדוכא שאין לו יותר מכדי כשבה ונסכיו מחויב להביאו רק שלא יצטרך ללוות, ולמזונותיו ע"כ ישאל על הפתחים הוא לפרנס אשתו או גם היא, ודו"ק". ובהמשך מסתפק האם במקרה של עולה ויורד האם מסדרים לבע"ח, וז"ל: "וגם לא ברירא לן דמסדרין לו, דשאני עירוכין, דאמרו רז"ל 'ואם מך הוא' — החייהו מערכך, ובעל חוב גמרינן בגזירה שווה 'מיכה' 'מיכה'". עפ"י זה עולה שלגבי מתנ"ע הוא ייחשב עני הרבה לפני שיחשב עני לעניין קרבנות, ערכין וגביית בעל חוב, ויהא מותר לו ליטול מתנ"ע. וע"כ הרוצים להביא ראיה מעניות אחת לשניה צריכים לברר היטב אם נכון להשוות בין הנושאים. מסקנה לענ"ד, המקור להבחנה בין מקבלי קצבאות לא הוכח, ועדיין טעון ראיה.