חבל נחלתו א ס
<poem> סימן ס . ~ . ~שליחות במילה בשיטת הרא"ש לכאורה, מהתורה אין מצות מילה מוטלת על האב אלא מצוה שבאחריותו, היינו, חובה על האב לדאוג לכך שימולו את בנו ביום השמיני. ומתאימה הגדרה זו ליתר המצוות המנויות בקדושין [כ"ט ע"א]. "האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, וי"א אף להשיטו במים". ולפחות חלק מהעניינים המנויים אינם מצוה דוקא על האב במעשהו, אלא באחריותו. וכן הלימוד מהתורה בבבלי ["וימל אברהם את יצחק בנו"]. ועוד יותר בירושלמי ["וביום השמיני ימול בשר ערלתו"]. אינם מצביעים על חובת האב המיוחדת למעשה בגופו. אעפ"כ הראשונים סברו שיש חובה על האב במעשה בגופו, ושאלה נשארה לגבי שליחות, ומתוכם נעסוק בשיטת הרא"ש. הקצות [שפ"ב]. טוען שמצות מילה היא מצוה שבגופו, וע"כ א"א לאב למנות שליח לעשיית המצוה. ולכן אם אב מינה מוהל ובא אחר וחטף את המצוה ממנו פטור מלשלם עשרה זהובים כדין חוטף מצוה מחבירו. ומתבסס על הרא"ש בפרק כסוי הדם [סי' ח']. אולם לא נראה כן מדברי הרא"ש בתשובות [כלל י"ב סי' ב', ג' ובכלל ק"ב סי' י']. שסבר שא"א להקנות להיות מוהל או בעל ברית אם לא ע"י תקיעת כף או קבלת חרם ואז כופין אותו לקיים. (וקצ"ע שבשאלה השלישית לא הזכיר ענין תקיעת הכף ונראה ששאלה זו קדומה בזמן). וכן דברי השואל בשו"ת הריב"ש בשם הרא"ש ([סי' שכ"ח]. שהם דברי פי' בעל הטורים בפרשת תולדות ולא היו ידועים לריב"ש ולכן כתב דלאו הרא"ש חתים עלה)., מחזקים את הבנת הנצי"ב [בראשית כ"ה ל"ג העמק דבר והרחב דבר ובתשובה שתובא להלן]. שכתב ששבועה מועילה, וקשים לשיטת הקצות ולכאורה אם המצוה היא מצוה שבגופו מדוע שבועה תחזיק את מי שנשבעו לו כבעל המצוה שכיון שהאב הסתלק מהמצוה אין לו מה להקנות לאחרים. ובשו"ע [רס"ד ס"א ברמ"א]. פסק עפ"י הרא"ש שא"א לקבל קנין על מוהלות, אבל שבועה מועילה והוא עפ"י הגהות מרדכי [פ' כל הגט]. ותשובות הרא"ש הנ"ל. ונראה לתרץ לשיטת הקצות ששבועה אינה חלה מצד חיובו המצותי אלא מצד שבנו ברשותו באופן מעשי, והוא יתננו למי שירצה, ואמנם אף השבועה לא תגרום לכך שיתחייב החוטף לשלם י' זהובים. אולם קשים לשיטת הקצות דברי הרא"ש: "אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו ובדבור שאמר האב למוהל לא זכה למצוה לחייב לאחר אם קדמו". לשיטתו לא מובן למה נקט שהאב אינו רוצה וה"ה אף שאינו יודע למול והוא היותר תדיר (ובין כך וכך אינו יכול למכור את מצות מילה). ועוד מה משמיענו בכך שכל ישראל חייבים למולו מה זה שייך לכאן, ועוד קשיא ליה מדוע נקט שהחסרון במוהל שלא זכה הרי אינו יכול לזכות לו מאומה כיון שאת חובתו הפקיע. ואע"פ שאפשר למצוא דרכים דחוקות לישב את הקצות, האמת תורה דרכה שלפחות במקום אחד (לפי מיעוט ידיעתי). הרא"ש כתב שלא כקצות בסוגיית ברכות המצוות [פסחים פ"א סי' י']. כתב: "וריב"א היה מחלק דמצוה דאפשר לעשות ע"י שליח מברך על אבל מצוה שהוא בעצמו צריך לעשותה צריך לברך בלמ"ד וזו היא קצת סברת הש"ס דלמול משמע דלא סגי דלאו איהו מהיל". כלומר מילה היא מצוה שאפשר לעשותה ע"י שליח וע"כ מברכים ב"על". וע"כ יותר נראה לפרש ברא"ש שלא כקצות. ובמשיב דבר [ח"ג סי' י"ד]. כתב ברא"ש בדרך אחרת, דדעת הרא"ש שא"א ל"מכור" מצוות מפני שהוא דשלבל"ע, וע"כ אין על הגוזל מחברו שנתמנה למוהל של אב להשיב עשרה זהובים. ולפי"ז אף לרא"ש יש שליחות במילה, אלא שבניגוד לשליחות שנותן ביד השליח חפצא של המשלח כגון הולכת גט או שחיטת קדשיו, כאן שמינהו לפעולה אין קנין תופס בו, וע"כ השני שחטף ומל אי"צ לשלם לו עשרה זהובים. וקשה לשיטת הנצי"ב מדוע הכניס הרא"ש שאינו רוצה למול את בנו, הלא אף אם רוצה אינו יכול להקנות מפני שאין קנין וזכוי חל על זה. עוד צ"ב איך למנות שליח בכלל על מצוות של פעולה ללא חפץ של משלח. והנה הרמב"ם בהל' מכירה [פ"ה ה"א]. פסק: "יש דברים שאינן צריכין קנין ואין לקניין בהם טעם כגון: או עושה שליח". ובהמשך הוסיף שנהגו לעשות קנין ואין עניינו אלא להראות שגמר בלבו. ולפי"ז שליח מתמנה בהוראת פיו בלבד. וצ"ב איך יהיה הדין במצוות. והנצי"ב [שם]. לא רצה להסביר ברא"ש כמו הש"ג בב"ק [ל"ב ע"ב ברי"ף]. שקנין על מצוות מועיל אם לא חזר בו וע"כ אפשר להקנות לשליח, וא"כ סו"ס איך אפשר למנות שליח במצוות לפי הנצי"ב? ונראה לומר לשיטת הנצי"ב שדוקא אם אינו רוצה למול את בנו גם אינו יכול למנות אחר במקומו מפני שאז צריך להעביר לו את המצוה, וזה א"א בפעולה קניינית, אבל למנות שליח יכול והלה מתמנה בפה ככל שליחות, ודוקא נקט הרא"ש אינו רוצה, שאם רוצה ואינו יודע למול אינו "מקנה" לו את המצוה, אלא אך ממנהו שליח וזה יכול לעשות. אמנם אף אם מנהו לשליח לא נתן בידו כלום, וע"כ הוא או אחר יכולים להפקיע את השליחות ממי שנתמנה, ואין החוטף חייב י' זהובים. ואף ששיטת הנצי"ב בהסברת הרא"ש נראית עפ"י דברי הרא"ש בפסקים ובתשובות, בתשובותיו המאוחרות כתב שלא כנצי"ב וסבר שתקיעת כף מועילה ומשום סיטומתא, כקנין המועיל אף בדשלבל"ע, וא"כ למסקנת הרא"ש תקיעת כף או שאר סיטומתא תועיל, ודלא כנצי"ב. אלא שלפי"ז קשה שיצטרך לשלם עשרה זהובים לאב שהרי לא נתמנה לשלוחו ונמצא שהאב לא קיים את המצוה אלא החוטף. ונראה שלשיטה זו צ"ל שהוא כזוכה עבור האב וזכיה מטעם שליחות וכעי"ז מצאנו בפדיון הבן. אמנם הקצות דחה דרך זו מטעם דזכיה אינה בדבר ששייך לאדם אלא בדבר חדש הנכנס לרשותו, וע"כ לא שייכת כאן זכיה, ועדיין צ"ע. ולענ"ד הרא"ש סבר כרמב"ן בסוגיית ברכת המצוות בפסחים שכתב: "ולענין הפרשת תרומות וחלה ויש לי לתקן דהתם כיון דאינה נעשית ע"י אחרים אלא מדעתן ע"י שליח שעשוהו בעלים שהתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה. הילכך לא דמיא לביעור ומילה וכיוצא בהן דמברך בהו על, דהתם השליח אי"צ לדין שלוחו של אדם כמוהו ובלא זה יכול לקיים". עולה מדבריו שמילה היא מן המצוות שכל המקיימה מוציא את בעליה ידי חובתם ואף ללא מינוי שליחות בפועל, וע"כ אף החוטף קיימה עבור בעליה, ואי"צ לשלם לשליח הממונה עשרה זהובים. ומכל מקום החוטף מאב צריך לשלם לרא"ש כפי שכתב בחולין. ובטעם דברי הרמב"ן לא מצאתי מפורש, אמנם נראה לי שמחלק בין מצוות שהן חלויות לבין מצוות שהן מעשה פיזי. הראשונות צריכות מינוי בפועל מפני שכח העשייה תלוי בבעל המצוה וכל עוד שלא העביר כוחו לאחר אין הלה יכול לקיים מצוה עבורו, אבל מצוות שעניינן מעשה סוף סוף עיקר המצוה שהמעשה יהא עשוי, ולכן כל העושן הוא בשליחות בעל המצוה אף שלא היה מנוי מפורש. ואולי זו ההדגשה של הגמ' בחולין שהי' זהובים הם תשלום על חטיפת הברכה ולא על חטיפת המצוה. ותינח במקום שהברכה היא צד המצוה בדבר כגון ברכת המזון, אבל בכסוי הדם הלא את המצוה גופה חטף ממנו ומדוע על כך לא ישלם ויותר מעשרה זהובים? אמנם אם נסביר כרמב"ן שמצוות של חלות א"א לחטוף שצריכות מינוי, ובמצוות של מעשה אי"צ מנוי נמצא שהחוטף לקח את ברכתו של בעל המצוה ועל כך משלם י' זהובים. (אמנם אם חטף משליח אין משלם לו שהלא לא את מצותו חטף).