חבל נחלתו א נ
<poem> סימן נ
~כניסה למצבי סכנה — מצבים והעדפות
הקדמה בדורנו, עקב שערי חכמה שנפתחו, שפע ירד לעולם, ולחלק גדול מכלל הציבור בארץ ובעולם נתפנה זמן רב, ויחד עם הזמן הרב נתפתחה תרבות הפנאי. חלק מתרבות הפנאי חידשה הרבה עיסוקים — בילויים שענינם כניסה למצבי סכנה, ברב או במעט. הכניסה למצב, אין מטרתה עצם ההסתכנות לשמה, אלא בדר"כ סוג העיסוק-בילוי מכניס עם ההתעסקות בו את השותף בו למצבי סכנה. התועלת היוצאת מתרבות זו היא: ההנאה הנפשית שיוצאת לעוסק, פיתוח כושרו הגופני, הפגת מתח אישי, וגיבוש אישיותו לעמידה בתנאי לחץ. השאלה הנשאלת היא מה דעת התורה על הכניסה למצבי סכנה לצורך דברי רשות אלו? והשאלות מתפרטות: איך מגדירים מצב כסכנה, האם ההגדרה היא סטטיסטית לפי מצבי הסכנה שנוצרו במצב זה, או לפי מידת ה"בכח". של הסכנה — עפ"י בחינת הגורמים המעורבים ביצירת המצב בלבד? עוד צריכה הערכה מידת הצורך: מה המדרגות [אם יש בכלל]. בה, האם שוקלים רמת הסתכנות מול רמת צורך או אין שוקלים כן? כמו כן טעון בירור: איך נשקלת התועלת הנפשית והגופנית של המתעסק בתוך רמות הצורך האלו? יש לציין שאין השאלה על תרבות הפנאי בלבד, אלא על מצבי סכנה בכלל בחיינו, ההיתר להיכנס עליהם וכד'. א. איסור כניסה לסכנה מספר מצוות עוסקות בנושא הסכנה: א. מצות מעקה [סה"מ לרמב"ם עשה קפ"ד]. ב. לא תשים דמים בביתך [ל"ת חצ"ר]. ג. ונשמרתם לנפשותיכם. (צווי זה אינו נמנה כמצוה אבל מוזכר בבברכות ל"ב בפי הגמון והרמב"ם מביאו כמבואר להלן. ובמנ"ח [תקמ"ו] תמה איך גמרינן מפי הגמון ועוד שאין הפסוק מדבר כלל בשמירת הגוף ועוד שכל השמר לאו. ועי' בהשמטות שתירץ קושיותיו. עוד הבחין בין עשה ול"ת הנזכרים שבעיקרם כלפי אחרים לעשה זה שמכוון אף כלפי עצמו, ועי' אג"מ חו"מ ק"ד שלמד הכי). בסוף דיני מעקה [רוצח ושה"נ פי"א ה"ד]. כותב הרמב"ם: "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר: 'השמר לך ושמור נפשך'. ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים". ובהלכה ה' כתב: "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך מכין אותו מכת מרדות". וראוי לשים לב לטעמו של ס' החינוך [מצ' תקמ"ו].: ."משרשי המצוה לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם, וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו, לפי זכותן או חיובן. אעפ"כ צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שתהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש שתרצץ את מוחו, או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות. והוא ברוך הוא, חנן גופות בני אדם ויפח בהם נשמת חיים בעלת דעת לשמור הגוף מכל פגע ונתן שניהם הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות, והמה ינהגום ויפעלו בם פעולות. ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע כי כן חיבה חכמתו מצד שהוא בעל חומר — צוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו — יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו". עולה מהדברים, שחובה על האדם לשמור את נפשו ואסור לו לסכנה שלא לצורך. ועפ"י זה יובנו דברי ר' יצחק: "ג' דברים מזכירין עוונותיו של אדם אלו הן קיר נטוי".. [ר"ה ט"ז ע"ב]. וברש"י: "קיר נטוי ועובר תחתיו מזכיר עוונותיו שאומר כלום ראוי זה ליעשות לו נס, ומתוך כך הוא נבדק". הסומך על הנס ומזלזל בחוקי הטבע הפשוטים של בליית החומר וחוק המשיכה גורם על עצמו רעה. ומפני כך בין חיובי האב לבנו כגון ללמדו תורה ואומנות מוסיפה הבריתא [קדושין כ"ט ע"א].: "וי"א אף להשיטו במים". ומפר"שי: "שמא יפרוש בספינה ותטבע ויסתכן אם אין יודע לשוט". ב. מדידת הסכנה מצאנו רמות סכנה שונות. והחיובים הנגזרים מהם שונים. ישנם איסורי דרבנן שלוקה עליהם מרדות כנז' ברמב"ם. ועי' בהל' שמירת הנפש בשו"ע הרב בסופו שהוסיף עוד חיובים נוספים. אולם מצאנו שנכנסים למצבים על אף הסכנה שבדבר. בב"מ [קי"ב ע"א].: "ואליו הוא נושא את נפשו מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה".. והמדובר בשכיר שמשכיר עצמו לגדירת תמרים ולמסיקת זיתים, וכדברי רש"י: "כל עצמו הוא מוסר נפשו עליו לעלות בכבש גבוה וסיכן בעצמו ליפול ולתלות באילן כשעלה עליו למסוק זיתים ולגדור תמרים ומסר נפשו עליו למיתה שמא יפול מן הכבש או מן האילן". לא מצאנו שאסרו חכמים על האדם להשכיר עצמו למלאכה כזו. אולם מאידך בפאה [פ"ב א', ב']. "הפאה ניתנת במחובר לקרקע בדלית ובדקל בעה"ב מוריד ומחלק לעניים. אפילו צ"ט אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה. בדלית ובדקל אינו כן אפילו צ"ט אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה". ולכאורה קשה מדוע אם אין אחד שמבקש לחלק בדלית או בדקל יתנו לעניים לבוז הלא זוהי סכנה ומצוה לבעה"ב לחלק? ונראה שאין הסכנה מוחזקת, וע"כ במקום שאין מי שתובע לחלק הניחו זאת בידם. ומכאן שיש מצבי סכנה שלא גזרו בהם והותר לאדם להיכנס אליהם, אמנם אינו יכול לכפות לאחר שיכנס לכך. ועי' באג"מ שם שדן ג"כ במסתכן לצורך פרנסתו ומסיק כן. לעומת זאת מצאנו רמת סכנה יותר גבוהה המחייבת אף הודאה: "ארבעה צריכים להודות יורדי הים כשעלו ממנה והולכי מדבריות כשיגיעו לישוב ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים". [שו"ע או"ח רי"ט א' עפ"י ברכות נ"ד ע"ב]. גם במצבי סכנה אלה לא מצאנו שאסרו חכמים ליכנס עליהם, אולם צריך לשים לב שחלקם מצבים שהוא נכנס עליהם בעל כרחו [חולה, חבוש]. ג. כניסה למצב סכנה לצורך נשאלת השאלה הרי לא שמענו שחכמים אסרו את כל המצבים הנ"ל? ונראה שחכמים במקום שלא שכיח היזקא לא אסרו לאדם להיכנס למצבי סכנה אלא הוא הנכנס והוא המסתכן ויחוש לעצמו כמב' להלן. .(אע"פ שחכמים בעצמם נמנעו ליצור מצבי חשש סכנה כמו הפיס על תרומת הדשן שמפני הסכנה ביטלו את הריצה על המזבח [יומא פ"ב מ"ב]. ואפילו מצוות בטלו מפני הכניסה למצב סכנה כמבואר ביבמות [ע"א ע"ב] שלא מלו במדבר מפני שלא נשבה להם רוח מתאימה. [ובדיין אינו יכול להיפטר מן הדין בחשש סכנה כעין זו כמבואר בחו"מ סי' י"ב ס"א ועי"ש בבאר אליהו אות א' שמבאר כן]. ובאבן העזר [סי' ע"ה ס"ה]: "יש מי שאומר דהא דכופין לעלות לא"י היינו בדאפשר בלא סכנה".) בשבת [ל"ב ע"א ותענית כ' ע"ב].: "רבי ינאי בדיק ועבר. ר' ינאי לטעמיה דאמר לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס שמא אין עושין לו נס ואם עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו". ולעיל מיניה הגמ' שואלת: "וגברא היכא מיבדקי? אמר ר"ל: בשעה שעוברים על הגשר. גשר ותו לא? אימא כעין גשר".. וברש"י: "וגברי היאך מיבדקי מעשים שלהם להזכיר עוונם וזכותם. כעין גשר כל מקום סכנה כגון קיר נטוי ויוצא לדרך". ומובאים התם כמה עובדות בזהירות של חז"ל. למדנו שמצבי סכנה שאדם שרוי בהם גורמים שבודקים את מעשיו ומחליטים אם ראוי הוא שינצל. וכ"כ הנו"ב [תנינא יו"ד סי' י']. שדן האם מותר לישראל לעסוק בציד חיות. ומסיק שאם לצורך פרנסה מותר על אף הסכנה שבדבר, אולם אם לצורך בילוי הזמן הפנוי אסור משום צעב"ח, ומשום כניסה לסכנה ומשום שחטאיו נבדקים. ועי' בנו"ב [שם]. ובאבני נזר [או"ח סי' ל"ט]. שנתנבאו בסגנון אחד שאף שהותר לאדם לצורך דבר הרשות כגון פרנסה לסכן את עצמו הרי הוא נבדק על מעשיו. ובנו"ב הסביר בכך את התפילה הקצרה לנמצא במקום הסכנה "בכל פרשת העיבור". — שפורשים לדברי עבירה היינו עצם עיסוקם בהליכה במדבר או בחציית הים. ובאב"נ הסביר בכך "הגומל לחייבים טובות". שהם חייבים בכך שסיכנו עצמם ואעפ"כ הנך גומל להם טוב. ד. דשו ביה רבים מצאנו "היתר". לסכנה במס' שבת [קכ"ט ע"א] וביבמות [ע"ב ע"א].: "אמר רב פפא הלכך יומא דעיבא ויומא דשותא לא מהלינן ביה ולא מסוכרינן ביה, והאידנא דדשו ביה רבים שומר פתאים ה'". וברש"י בשבת: "כיון דדשו ביה רבים הורגלו לו מפני דוחקן". למדנו שהיתר זה הוא דחוק ומובא מחז"ל שחששו לכך, וע"כ שומר נפשו ירחיק עצמו מ"היתרים" מהסוג הזה, שנובעים מחמת הדחק ומחמת זלזול הרבים במצבי הסכנה. באג"מ [או"ח ח"ב סי' נ"ט]. דן בטסים במטוס אם צריכים לברך הגומל ומכריע שחייבים מצד חשש הסכנה בדבר. ז"ל: ."וזהו הטעם שאף בנסיעות הספינות בזמננו נמי מברכין, אף שנגד הספינות דבז' הגמ' ואף בזמן השו"ע הוטבו לענין סכנה בהרבה מאד שרק לפעמים אירע טביעה בספינה, ואולי הוא פחות מסתם דרכים שבזמנם שהיו בחזקת סכנה. אבל כיון שאף בספינות אלו שבזמננו אינה הצלה ברורה אף שרק לפעמים רחוקות אירע טביעה שלא מצלת, נחשב עכ"פ שנעשה לו חסד מהשי"ת שיש לו לברך". ה. אומדן הסכנה שאלת השאלות היא: איך להגדיר מצב מסוים כסכנה, האם כמות התאונות וה"כמעט תאונות". שקורות, ואם מבחינה סטטיסטית יש מעט תאונות נחשב הדבר כמצב שאינו סכנה ומותר לגמרי, או שעצם התלות בגורמים היכולים לסכן את האדם אף אם בפועל רובא דרובא לא נפגעים, אף הוא אסור מן התורה. ונראה עפ"י ה"היתר" של דשו בו רבים שבכל מקום שיש מצב סכנה חדש צריך אומדן מדעת בני אדם לראות עד כמה תלותו בגורמי סכנה שאינם נשלטים ע"י האדם. ובמקום שכבר נהגו בו רבים ויש בדיקה סטטיסטית ניתן להתלות בה כדי להתיר עפ"י דשו בו רבים. וגם אז זהו היתר דחוק לפחות לשיטתו של האג"מ. עוד נראה שכל דבר שצויין לנו ע"י דברי קבלה (ד' צריכים להודות). שהוא סכנה אין בנו כח לשנות מדבריהם. ונלענ"ד, שיש להוכיח מדברי החינוך שלא אך מה שמבחינה סטטיסטית הוכח כמסוכן צריך לחוש לו, אלא כל מצב שאינו טבעי יש בו יציאה מטבעו של עולם, ואם יש במצב סכנה אף שמבחינה סטטיסטית לא קרו בו הרבה תאונות הרי זה כקיר נטוי וע"כ ראוי לחוש לו. וא"ת הלא הטס במטוס או המעפיל בהרים וכד' אף הוא תלוי בחוקים שחקק רבש"ע, ומה לי אם המדובר בחוקים החובקים ארץ ומלואה או שהוא יוצר בעזרת טבעו של עולם מקום מיוחד שמתנהג להיפך מהחוקים הכוללים, ומדוע מקום כזה יחשב סכנה? תשובתו לענ"ד, שאמנם תולה הוא את עצמו בחוקים שחקק רבש"ע, אמנם כל זאת ע"מ להכנס למצב שאינו טבעי וע"כ יש בכך סכנה. ודוגמא לכך [ב"מ פ"ו ע"א]. שע"י מניפה ניתן לעשות רוח אבל ע"י רוח עצמה "כמה ככרין דנרד למרי דיכי". וע"כ יצירת אזור מוקטן, עצמאי מחוקי שמים וארץ לזמן מועט אינו גורם שלא יקרא המצב סכנה. ואולי ניתן להתאים בין ההתיחסות הסטטיסטית לבין ההתיחסות לתלות בחוקים "אזוריים" לעומת חוקים חובקי עולם. ולומר: ככל שהמעשה בכללותו נשען על חוקים יותר אמינים הוא פחות סכנה, לדוגמא טיסה במטוס היא פחות מסוכנת מנסיעה בכביש סואן, מפני שבמטוס הוא אמנם תולה עצמו ביצירת מצב מלאכותי אבל מצב כזה הוא אמין וכמעט ואינו תלוי באחרים, וע"כ אם נעשתה בדיקה כראוי למטוס וידוע מצבו הטופוגרפי והאקלימי של אזור הטיסה יחסית, הסכנה מועטת, בניגוד לכך בנסיעה בכביש שהנוסע תלוי בהתנהגותו של הצד שכנגדו, ואם כי הבעיות האקלימיות פחות מפריעות אבל התלות בהתנהגות שנתונה לבחירה חופשית היא כניסה לסכנה. כלומר צריך לקחת באומדן הסכנה שני מרכיבים: א. תלות בכוחות או משתנים אחרים שאינם ביד הנכנס למצב. ב. כמה כוללים חוקים אלה שהוא נכנס להשפעתם. סיכום ."אבנר למה נהרג? ריב"ל אמר על שעשה דמן של נערים שחוק שנאמר: 'יקומו הנערים וישחקו לפנינו, ויאמר אבנר יקומו'". [ירו' פאה א' א']. עשיית השחוק מחיי אדם נעוצה בנטילת ערך החיים, וממילא נולד זלזול בכל שמירה מסכנה ומושגי גבורה ובטחון מסתלפים מול זלזול והפקרות. ביחד עם העלאת ערך החיים בלמוד טובת הבורא עלינו והכרת הטובה לו, צריכה לבוא השמירה היתרה על החיים. או אז שירת החיים של האדם לאלקיו תצא במידה שלמה. "כי שמחתני ה' בפעלך".