חבל נחלתו א מא
<poem> סימן מא
~הידור מצוה בנר חנוכה
ההבנה הפשוטה בהידור מצוה שהוא כתוספת על מעשה המצוה. תוספת כמותית או צביונית שהופכת להיות כתוספת איכותית. ולדוגמא ציצין שאין מעכבין את המילה, שלשיטת הטור, חוזר עליהם אף אם גמר את המילה עצמה, בחול. כתוספת אין עליה ברכה וע"כ גם בציצין שאינם מעכבין אין ברכה. ולפי"ז בנר חנוכה עיקר המצוה היא בנר אחד (נר איש וביתו). וכל הנרות הנוספים הם הידור שאין עליו ברכה. וכן משמע מהגר"א [סימן תרע"ו סעיף ה']. שהשיג על שיטת הב"י שמברך על הנר הנוסף והולך משמאל לימין. והשיג עליו הגאון: "ואין לו טעם וריח שזה אינו רק למהדרים מן המהדרים ויניח עיקר המצוה ויברך על הרשות.". היינו שנר העיקרי הוא המצוה וכל השאר שהם משום הידור הם בגדר רשות, לעומת הראשון שהוא חובה. וכן עולה מדברי הרמ"א [סי' תרע"ד ס"א]. על דברי השו"ע: "מדליקין נר חנוכה מנר חנוכה ודוקא להדליק זמ"ז בלא אמצעית. ". וכתב הרמ"א: "ונהגו להחמיר בנרות חנוכה שלא להדליק אפי' מנר לנר דעיקר מצותו אינו אלא נר אחד והשאר אינו אלא למצוה כל כך לכן אין להדליק זמ"ז". והסבירו במג"א ובלבושי שרד שאפילו ביום א' אם כבה נרו של אחד מבני הבית אין להדליק מנר אחד דמדינא נר איש וביתו. ולפי"ז אם היה חסר לו נר דהידור ואח"כ נזדמן לו נר אין מברך עליו, מפני שעל הידור מצוה בפ"ע אין מברכים וכמו"כ מי שטעה וחשב ביום ד' שהיום יום ג' והדליק אך שלשה נרות ואח"כ נודעה לו טעותו לא יברך. שעל הידור אין מברכים. וכן העלה הפר"ח בסי' תרע"ב שנשאל במקרה האחרון והסיק שלא יברך. ובברכ"י [תרע"א ס"ק ג']. הסתפק במקרה הראשון והסכימו שלא יברך. (אמנם רעק"א בתשובותיו [ח"ב י"ג] הביא שאליהו רבה דקדק מהאורחות חיים המובא בב"י שטעון ברכה. ז"ל הב"י: "וכתב בא"ח מי שלא הדליק בלילה ג' אלא ב' נרות או בליל רביעי אלא ג' זה היה מעשה בלוניל והחמירו שידליק מה שחסר להדליק וא"צ לברך פעם אחרת כי הברכה שעשה בתחילה על חיוב כל הנרות עשאן". והבין מכך בא"ר שדוקא בגלל שהתכוין, הא בלא"ה טעון ברכה אף על הידור המצוה). עוד יקשה לפי ההבנה שהזכרנו לעיל, שלפי מנהג האשכנזים שכ"א מבני ביתו מדליק ומוסיף והולך מדוע יהיה מותר בברכה, הלא הנר דמצוה הוא של בעה"ב והוא טעון ברכה, והשאר ברכה על הידור. ואם נרצה לתרץ שהם אינם מתכוונים לצאת בו י"ח, וע"כ הדרא המצוה לכל אחד מהם, הלא זוהי מח' הראשונים שהביא בתרוה"ד [סי' ק"א]. האם אכסנאי שאין לו בית בפ"ע, ואשתו מדלקת עליו בביתו רשאי להתכוין שלא לצאת י"ח בהדלקת אשתו כדי להדליק בעצמו. והפר"ח לשיטתיה וסבר שאין בכך הידור ונקרא הדיוט. אבל הרמ"א פסק כתרוה"ד שיכולים לברך, ומתכוונים שלא לצאת [תרע"ז ס"ג]. ועל זה הקשה רעק"א על הרמ"א, שלעיל בהדלקה מנר לנר כתב שאסור, והלא אם מתכוין שלא לצאת בנר של אחרים, אף שלו היה של מצוה ותרוייהו נרות דמצוה. ועל כרחנו צריך להסביר שלא כמג"א דהכונה בתוך נרותיו של המדליק עצמו. ובלא"ה קשיא לי שדחוק להסביר בנרות של שני אנשים שאם מדליקים מנר לנר נמצא שאם מביאים את הנר הכבוי לדולק והלא הדלקה עושה מצוה. ואסור. ואם נאמר שמביא את הדולק לכבוי, מי יימר דמותר להפסיק מצותו בידים והלא דמי למכבה ומדליק מחדש בכך שעוקרו ממקומו. וגרוע מיניה דהתם סוף-סוף מדליקו במקומו אבל הכא דולק מכח נר שנעקר ממקומו ובטלה מצותו. וא"ת ששם שני נרות של שני אנשים בהדדי, הלא כתבו תוס' שצריך היכרא. ועוד קשיא בדברי הרמ"א שפסק מדליק לעצמו, שהביא מקורו מהרמב"ם ריש הל' חנוכה. והרי הרמב"ם כתב שבעה"ב מדליק עבור כולם, וע"כ לפי הרמב"ם לא מברך על ההידור, אבל לפי הרמ"א קשיא. ונראה לתרץ שהרמב"ם בתשובה אשר הובאה באבודרהם [הל' חנוכה ובמג"א סי' תרנ"א ס"ק כ"ה]. פסק שמברך על ההידור ז"ל: ."מי שהדליק נ"ח ובירך עליו ואח"כ הדליק נרות אחרות אם צריך לחזור ולברך או לאו, וכן פעם אחר פעם. והשיב שזה הענין חוזר לכונת המברך כמו בשאר ברכות אם כשהדליק נר חנוכה וברך עליו היתה כונתו להדליק נרות אחרות ברכה אחת לכולן ואם בירך והדליק ואח"כ נזדמנו לו נרות והדליק מברך בכל פעם ופעם". ולכן פוסק הרמ"א שלפי הרמב"ם שמברך על ההידור, כ"א מבני הבית יכול להדליק ולברך. ולענ"ד לא דמיא לגמרי לשאלת תרוה"ד, ששם כל הנרות עצמם הם בגדר הידור שלא תקנו חכמים, אבל הכא מה לי אם בעה"ב מדליק את כולם או ב"ב, כיון שהוא לא התכוין לברך על כל הנרות הם יכולים להדליק בברכה אלא שלפי"ז קשיא שהנרות שלהם הם כולם נרות הידור ואין בהם אף נר אחד של מצוה מעיקר הדין, וגריעא מאכסנאי שאינו בביתו וע"כ אם מתכוין שלא לצאת, יש לו נר של מצוה ונרות הידור, ואם תאמר שגם בני הבית מכוונים שלא לצאת, נראה עוד יותר כברכה שאי"צ, ואיך יגמרו להידור "מלאכותי". כזה. ונראה לי להסביר שלרמב"ם מברכים על ההידור אך לא מתורת הידור אלא מדין מצוה. וההבדל הוא שלשיטת הרמב"ם יש כנראה שלש תקנות חכמים, לג' סוגי אנשים: רגילים, מהדרים ומהדרים מן המהדרים, וההידור הוא לא בתוספת הכמותית של הנרות ואפי' לא בתוספת של המדליקים אלא בעושים, ומרגע שהעושה משייך עצמו להיות מהדר או יותר מזה, חל עליו סדר מצוה יותר גדול, וכל נר הוא נר דמצוה. וע"כ הוא טעון ברכה אף בפ"ע. ועפי"ז מבואר מדוע כ"א מב"ב יכול לברך לעצמו. ואכסנאי עדיין צ"ב האם יכול "לקחת". לעצמו דרך הידור שאינה כתובה בדברי חכמים. ויוכיחו על כיוון זה — שיש כבי' ג' סוגי מצות הדלקת נ"ח — שיטת רבינו יונה המובאת ברד"א, שהמהדרין מן המהדרין מברכים להדליק לפני הדלקת כל הנרות. אבל "שעשה נסים". מברכים על הנר הנוסף בכל יום. וצ"ב הלא אם אין לו אלא נר אחד ודאי מברך עליו אף ביום ב' ואילך "שעשה נסים" ומדוע כאן שינה. אלא שנ"ל שהבין שיש מספר סדרים למצות נ"ח, וע"כ אם הוא מהמהדרין מן המהדרין יש לו סדר אחר לברכות על נ"ח.