חבל נחלתו א לז
סימן לז
מחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה
הצעת השאלה
הגאון הרב עובדיה יוסף הי"ו כתב בספרו "יחוה דעת". [ח"ג סימן מ"ו]. שאסור לעשות מחיצות של דפנות סוכה מסדינים ויריעות מפני שרוח מצויה מנדנדת אותם. שכל מחיצה שהולכת ובאה ברוח אינה מחיצה. זו לשונו בסיום תשובתו: .."ויש להזהיר לעושים מחיצות הסוכה או מחיצה אחת ממנה מסדינים או מיריעות מבלי שיארגו אותם בקנים לבל יעשו כן, ולהעיר למוסר אזנם שעל ידי-כך הם יושבים בסוכה פסולה ומבטלים מצות סוכה כהלכה וגם מברכים ברכה לבטלה". משמעות דבריו שדופן כזו פסולה מהתורה, וע"כ היושב לא קיים מצות סוכה וברכתו ברכה לבטלה. מי אני שאחלוק על דבריו, בכ"ז תורה היא וללמוד אנו צריכים. ויהיו דברי דברי תלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע.
הלכות מחיצה מקורם בהלכה למשה מסיני: "דא"ר חייא בר אשי אמר רב: שיעורין חציצין ומחיצין הל"מ". [עירובין ד' ע"א סוכה ה' ע"ב]. וכיון שכך בכל מקום שהמחיצה מגדירה מקום או מפרידה בין רשויות דיניה לכאורה מהל"מ. ושייכות הלכות אלו לדיני: סוכה, רשויות שבת, מקום לאמירת דברים שבקדושה, הגדרת תחומין, לדיני קדשים, מחיצת המנוגע — מהתורה, ומדרבנן: מחיצת אונן ומחיצות לעירובין. עוד נידון נושא מחיצה לענין עשית מחיצה בשבת, כפי שהזכיר הגרע"י בתשובתו. נתיחס לכל תחום שבו הוזכר התנאי של עומד ברוח מצויה.
א. דופן סוכה
א. על המשנה [סוכה כ"ד ע"ב]. "העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשרה". הביאה הגמ': "א"ר אחא בר יעקב: כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה". ומקשה הגמ' מהמשנה: "והא קאזיל ואתי? הב"ע בקשין, והאיכא נופו? דעביד ליה בהוצא ודפנא". מפרש רש"י: "שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה: שהרוח מוליכה ומביאה". ויתכנו שני פירושים:
א) תנועת המחיצה אף שקשורה מכל עבריה מבטלת שם מחיצה ממנה.
ב) שכיון שהיא תלויה כוילון וצדדיה ותחתיתה אינם קשורים הרוח מניעה את החלק התחתון לכאן ולכאן, וע"כ אינה מחיצה, אלא כדלת.
מלשון הראשונים (כרש"י). קשה להוכיח איזה סוג כונתם לפסול את השניה או אף את הראשונה. (אם כי מוליך ומביא כגון בלולב משמעותו תנועה כוללת ולא אך נדנוד בעלמא). עפ"י ההסבר הראשון תוסבר שאלת הגמ' כפי שהבינה הגרע"י. עפ"י ההסבר השני: "והא קאזיל ואתי". הכונה היא לנוף היורד לארץ שהוא מחובר בצד אחד והענפים באים והולכים וממילא בצידם התחתון או בצד שאינו מחובר אינם חוצצים. ועל כך תרצו בקשין ובהוצא ודפנא. ונראה שכך למדו כל הראשונים. ואף לא אחד ראיתי שהזכיר סדינים לפסול משום שנעים ברוח מצויה, אם קשורים בכל צידיהם. היחידי שהתיחס להסבר השני הוא רבנו פרץ שהובא בטור [מהגהותיו על הסמ"ק].: ."ע"כ אין נכון לעשות כל המחיצות מיריעות של פשתן בלא קנים אע"פ שקושרן בטוב זימנין דמינתקי ולאו אדעתיה, והוה ליה מחיצה שאינה יכולה לעמוד בפני רוח מצויה והרוצה לעשות בסדינין טוב שיארוג במחיצות קנים בפחות מג'".
רבינו פרץ החמיר לעשות את המחיצות בפחות מג' מחשש שמא ינתקו הסדינים. ועולה מדבריו: א) מחיצות סדינים כשרות מהתורה. ב) חשש ניתוק ביריעות פשתן אינו גורם לפסילת המחיצות לפני שנתקו. ג) אם נתקו יריעות הפשתן הסוכה פסולה. וע"כ ראוי לסרג בקנים. את לשון ר"פ הביא מרן הב"י בשו"ע [סימן תר"ל סעיף י']. וכפי ההסבר השני לעיל כתב בחיי אדם [כלל קמ"ו סעיף ז'].: ."כל הדברים כשרים לדפנות בין מדבר שאינו מגדולי קרקע כגון עורות וכן מדבר המקבלת טומאה כגון סדינין וכיו"ב וכן מכלים ובלבד שיכולה לעמוד ברוח מצויה, ולכן אם עושה מחיצות מיריעות וכיו"ב צריך לקשור אותם מלמעלה ומלמטה כדי שלא יניד אותם הרוח. ומ"מ אין נכון לעשות מיריעות שמא יפסקו ולאו אדעתיה".
וכן במשנה ברורה [ס"ק מ"ח שער הציון]. שהביא מחלוקת בין הט"ז לשבות יעקב שלראשון מותר לעשות אחת מהמחיצות מיריעות ולאחרון אסור כלל (עפ"י סייגו של ר"פ). וכתב: "וכן בנהר שלום ובאליהו רבה שתירצו לקושית הט"ז דבהמה אם תברח יראה, משא"כ ביריעות אם תנתק הקשר שלמטה ולא יראה כלל.". ובס"ק מ"ט הוסיף: "ולא העתקתי מה שכתב המ"א. כי דעת הא"ר להקל בזה מטעם כיון שהיריעות קשורים בטוב והקנים אינם רק לחומרא יתירא אין להחמיר כ"כ. וכן בבכורי יעקב הקיל בזה". הא חזינן שלא חשש לנדנוד היריעה אלא להנתקות קשר שלמטה. בכך הם חולקים על הגרע"י בתרי: א) לא הנדנוד פוסל אלא הניתוק שהופכה ממחיצה לוילון. ב) הפסול אינו בפועל כבר עתה, אלא אם ינתק תפסל הסוכה.
ב. במשנה [דף י"ב ע"א]. שנינו: "וכולן כשרות לדפנות". והיינו כל הפסול לסכך מצד חומרו שהוזכרו לעיל. וביניהם כלי פשתן שאע"פ שגידולם מהארץ מקבלים טומאה. וכן בריש סימן תרכ"ט כתב השו"ע שעורות פסולים לסיכוך אף שעשית מחיצה בעורות רכים היא כביריעות שמותחים אותן מהצדדים. ופשט ההלכה שכל החמרים כשרים לדפנות ואם לפי הצעת ההלכה של הגרע"י הרי היו צריכים מיד לפסול יריעות רכות שאף אם הן נמתחות הרוח מנידה אותן.
ג. על המשנה "פירס עליה סדין". אמרו בירושלמי [פ"א ה"ד]. "תני תולה בה קטיות כשרה". (פני משה: מיני מכסאות ובגדים כשירה. קרבן העדה: יריעות מצוירין. ערוך ערך "קטה". — וילונות). "א"ר חנניה: הדה דאת אמר מן הצד הא מלמעלן פסולה". והטעם שלסכך פסול משום דבר המקבל טומאה, ולדפנות כשרה.
ד. על המשנה המביאה את המחלוקת בשלשל דפנות כתב בירושלמי [פ"א ה"י]:. "א"ר יוחנן לא א"ר יוסה אלא לענין סוכה אבל לענין שבת אף ר' יוסי מודה. .(שאין לטלטל בתוך המוקף יריעות משולשלות — י"א) מילתיה דר' חנינא אמר אף לענין שבת. דא"ר חנינא שלטון בא לצפורין ותלו בו קיטיות והתיר ר' ישמעאל בר' יוסי לטלטל תחתיהן, בשיטת אביו". נחלקו ר' יוחנן ור' חנינא האם ר' יוסי התיר מחיצות משולשלות בסוכה בלבד או אף בשבת. והלא לשיטת הגרע"י מחיצות אותו שלטון שהיה מסדינים בין כך ובין כך פסולות דנעות ונדות ברוח?!
ב. מחיצות לשבת
א. מחיצות שחדשו חכמים לענין רשויות דרבנן דינם כמחיצות דאוריתא לגבי רה"י. ובערובין [דף פ"ו ע"ב]. כתוב: "פעם אחת שכחו ולא הביאו ספר תורה מבעוד יום למחר מצאו (עפ"י מסקנת הגמ'). סדינין פרוסין על העמודים והביאו ס"ת וקראו בו." ואותו מעשה היה להתיר טלטול בחצר שאינה מעורבת, ובמחיצה תלויה עפ"י הוראת ר' ישמעאל בר' יוסי בשיטת אביו. [רש"י שם]. ואם סדינים בלא"ה פסולים למחיצות איך התירו זאת.
ב. וכן הובא לעיל לגבי מחיצת השלטון מסדינים בירושלמי וכן הובא אף בעירובין [פ"ח ה"ח].
ג. מחיצה המתרת בשבת
א. במסכת שבת [דף קכ"ה ע"ב]. נחלקו רש"י ור"ת בעשית מחיצה בשבת, לרש"י אך עשית גג אסורה מדין אהל עראי, ולר"ת אף מחיצה המתרת כגון דופן סוכה או להתיר טלטול. ולפי"ז כל מחיצה שעשיתה אסורה בשבת לר"ת דין מחיצה לה. וכמו"כ אם הוצרך לשייר טפח מע"ש כדי שיהיה כמוסיף על אהל עראי ג"כ דין מחיצה לה. ובב"י [סימן שט"ו]. הביא מהמרדכי: ."בחדר שהיה ישן בו מהר"ם היו בו ספרים וכל לילה היה עושה מחיצה עשרה טפחים גובה בפני הספרים. ובכל ע"ש היה עושה מחיצה מבע"י, לפי שלפעמים היה משתין בלילה. והיה כורך המחיצה לצד מעלה ונותנה על המוט ומשייר בה רוח טפח. ובליל שבת פושטה למטה." ולאחר דו"ד הסיק שם בב"י: "וצ"ל שהוא סובר כר"ת דמחיצה המתרת ואסור לעשותה בשבת". וכן מסיק בב"י בהמשך: ."לכן נ"ל שאע"פ שתלוי שם בקביעות שרי [לתלות וילון בפתח]. שהרי כיון שכולו נע ונד ברוח מצויה וגם אינה מעכב דהולכים ועוברים דרך שם מיקרי לא קביע. וזהו שכתב [רש"י בעירובין ק"ב]. דלא קביע התם אלא כן דרכו לינתן ולהסתלק כדלת בעלמא. אבל אם קבעו מלמעלה ומלמטה ומן הצדדין בענין שאין מזיזין אותו ממקומו הוא מתסר משום בנין." וכ"פ בשו"ע .[שט"ו א']:. "אבל מחיצות מותר ואין מחיצה אסורה אא"כ נעשית להתיר או להתיר טלטול". והסבירו ברמ"א בפירוט. ובמג"א כתב [ס"ק א'] שוילון מותר כשאינו קבוע מכל צדדיו .[כב"י], וכ"כ .[בס"ק ג'] לגבי מחיצה דוגמת המהר"ם: ."ולכן אסור לעשותה בשבת דבזה עושה רשות בפ"ע וגם צריך לקשור שלא יהא הרוח מניד אותו כמ"ש סי' תר"ל ס"י. וכ"כ ביו"ד סימן שמ"א בשם הרשב"א". (מובא לקמן). עולה מדבריהם: מחיצה הקובעת רשויות לגבי שבת וסוכה וספרי קודש צריך לעשותה מסדינים הקשורים מעלה ומטה. וכ"כ שם בלבושי שרד על המג"א: ."צריך לקשור — דכל מחיצה שבא לעשות רשות בפ"ע צריך שתהא עומדת ברוח מצויה". (ואף לרש"י נאסר לקשור בשבת מעלה ומטה ויש לה דין סתימת קבע — כשער הציון שט"ו ס"ק ו'. וע"ע בספר שש"כ ע' שי"ח הערה קי"ז שאף דעת הגרש"ז אויערבך בסוכה שמחיצת סדינים כשרה מהת' וצריך לסרג בפחות מג' מדינו של ר"פ ואך במחיצה המתרת התקשה מדוע אין צורך בסירוג ותשובתו התם).
ב. הובא בירושלמי [שבת פ"ז ה"א]. "בימי ר' יודה בן פזי הוה ריבעא בבי מדרשא והוון פרסין קילעיה מאתמול בד' אמות ולמחר הוו פרסין כולהון". ולפי הגרע"י שאין במחיצת קלעים משום מחיצה — שאינה יכולה לעמוד בפני רוח מצויה נראה שאף הוספה כזו תהא מותרת שאינה כלום.
ד. מחיצת אנינות
א. בטור יו"ד [שמ"א]. הביא מהבריתא במו"ק: ."מי שמתו מוטל לפניו. אוכל בבית אחר, אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו, אין בית לחבירו עושה לו מחיצה ואוכל, אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל". והביא הב"י משו"ת הרשב"א [ח"ג סי' ש']. על המחיצה: ."איזו מחיצה שתהיה ואפי' סדין שכל שיש מחיצה הרי הוא כבית אחר, כל שתוקע שולי הסדין בארץ או שיעשה בענין שלא יהא ניטל ברוח ואי"צ מחיצת אבנים ולא אפי' מחיצת עצים וקנים. דוילון מחיצה היא לכל דבר שכיוצא בזה. וסימן לדבר והבדילה הפרוכת לכם". וכ"פ בשו"ע: "אין בית לחבירו עושה לו מחיצה ואוכל ואפי' מחיצה של סדין סגי אם תקע שולי הסדין בענין שאינו ניטל ברוח". והגר"א באר: "עבאו"ח סימן שס"ב". שם [בסעיף א']. הביא בשו"ע לשון המשנה בסוכה ומסקנתה לגבי עשית מחיצות מאילן: ."הלכך אילן שענפיו יורדים למטה. והוא שימלא האויר שבין הענפים בעצים או בקש ויקשור הענפים שלא ינידם הרוח שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה".
הא קמן שאף הגר"א סבר שמחיצת אנינות היא כמחיצת שבת וסוכה וסדין הקשור הוי מחיצה הן בשבת וסוכה והן באנינות.
ה. מחיצות מקדש א. במדבר היה המשכן בתוך החצר. קלעי החצר היו מחיצה להתיר ומהם ולפנים היה מחנה שכינה לאכילת קו"ק ולהתחיב חטאת הנכנס בטומאה. וכ"פ הרמב"ם [הלכות בה"ב פ"א ה"ה]. "ואלו הן דברים שהם עיקר בבנין הבית: ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר. וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אהל מועד הוא הנקרא עזרה". אונקלוס מתרגם קלעים: "סרדין",. ומפרש"י: "עשויין כמין קלעי ספינה נקבים נקבים מעשה קליעה ולא מעשה אורג ותרגומו סרדין כתרגום של מכבר המתורגם סרדה לפי שהן מנוקבין ככברה". ויהונתן תרגם "ולוון" היינו וילון וכ"כ בספר השרשים לרד"ק: "קלעים לחצר — פירוש יריעות ונקראו כן כי נעשות מעשה פתוח". (צריך להעיר שאף לרש"י שהקלע הוא מעשה רשת הרי הוא עוצר את הרוח וממילא נע ונד בה, שהרי הקלע הוא מפרש הספינה. [ישעיהו ל"ג כ"ג]: "בל — פרשו נס". יהונתן: "ולא אפשר למפרש עלוהי קלע". וכרש"י: "לא יוכלו לפרוס וילון המנהיג את הספינה". ואם הקלע מנוקב בנקבים גדולים אין הרוח מזיזה את הספינה).
קלעי החצר היו מוחזקין מעלה ומטה. רש"י [כ"ז י"ט]: "יתדות — כמין נגרי נחושת עשויין ליריעות האוהל. ולקלעי החצר קשורים במיתרים סביב סביב בשפוליהן כדי שלא תהא הרוח מגביהתן.". אמנם ניתן לומר שבקלעי החצר, הקליעה היינו הסירוג פחות מג' אמנם לא נזכר כן במפרשים, ועוד ניתן לדחות שא"א ללמוד משעה לדורות אולם הרמב"ם הביא מהם למוד לדורות. וכן המשנה במגילה [ט' ע"ב]: "אין בין שילה לירושלים. וכאן וכאן קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים". הא קמן שלקלעים חשיבות לדורות, והוזכרו כמחיצות מחנה שכינה לדורות. והקלעים, כפי שבארנו, ודאי נעו ונדו ברוח ואעפ"כ היו מחיצת לאכילת קו"ק ולכניסת טמאים להתחיב חטאת.
ב. הובאה במספר מקומות בתלמוד בבלי [מגילה י' ע"א, שבועות ט"ז ע"א, זבחים ק"ז ע"ב]. משנת עדויות [פ"ח מ"ז].: "א"ר אליעזר שמעתי כשהיו בונין בהיכל עשו קלעים להיכל וקלעים לעזרה אלא שבהיכל בונין מבחוץ ובעזרה בונין מבפנים". בהו"א סברה הגמ' שלר"א קדושה ראשונה קדשה לשעתה בלבד. ואע"פ שנדחתה הו"א זו, נלמד לגבי דידן שקלעים לכשעצמן ראויין להיות מחיצות ואע"פ שנעים ונדים ברוח מצויה.
ו. מחיצות לס"ת ולתשמיש כתב בשו"ע [או"ח סימן ר"מ ס"ו].: "בית שיש בו ס"ת או חומשים העשויים בגלילה אסור לשמש בו עד שיהיה בפניו מחיצה". וכתב בחכמת אדם [כלל קכ"ח סי"א].: ."ועכ"פ בית שיש בו ספרים ובנ"א ישנים שם או שיש שם אור הנר. אבל מה שסומכין על היריעות שסביב המיטה אין היתר כלל שלא נקרא מחיצה כיון שהוא נד אא"כ קשר אותם מלמטה, שלא ינוד ברוח מצויה דאז דין מחיצה עליו". והביא תמצית דבריו במ"ב .[ס"ק כ"ה]. בכל המקומות שהבאנו לא מצאתי בראשונים ואחרונים מי שיתמוך ישירות ובבירור את שיטת הגרע"י, ואף המחמירים באחרונים כשבות יעקב הסבירו זאת כחשש וסייג ולא כגזירה המבטלת שם סוכה מיניה. ניתן לדחות ראיות מהגמ' המדברות בסדין שמדובר שפרט להן היו מחיצות שתי או ערב פחות מג' טפחים. אולם בשום מקום פרט לר"פ שהצריך בגלל חשש הנתקות, לא הוזכר זאת. וקשה לעשות אוקימתא בדברי הש"ס והראשונים בהכי. .(אף דרכו של החזו"א [הובא בהערה שם ביחו"ד]. שכל מקום שהמחיצות נעות ונדות יותר מג' טפחים הן פסולות מעיקרא, אינה עולה מדברי הראשונים ואחרונים שלא הזכירו זאת. ומסתימת ראשונים יש ללמוד יותר מפירושם של אחרונים .[דברי בית מאיר הובא בנשמת אדם כלל ג' ס"ק ג']. ואף ששיעורו אינו מוכח, עכ"פ בדברי החזו"א עצמו אין משמעות שאם המחיצה או הלחי קשורה מעלה ומטה — תנועתה הפנימית מבטלת את שמה. אלא להיפך אם הצד העליון נתרחק ג' טפחים או התחתון — על כך חידש שפסול. וע' במ"ב [סימן שס"ג]. שנסתפק אם הלחי ארוך יותר מי' טפחים ובעשרה תחתונים מחובר וקצהו העליון נע ונד אם מבטל שם לחי ממנו. ומפשט המ"ב משמע שמחובר מעלה ומטה מספיק. .[סי' שס"ג ס"ד].). סיכום נלענ"ד כי מחיצת יריעות הקשורה בכל צדיה ראוי שלא לעשותה בסוכה מחשש ניתוק, ואז יבטל שם מחיצה ממנה [חומרת ר"פ ופסיקת השו"ע],. אולם אם עשה כן הסוכה כשרה ויוצאים בה י"ח מצות סוכה ואף ברכותיו ברכות כשרות. ואם נתקה המחיצה פסולה היא מכאן ולהבא, ולא למפרע. ובשאר מקומות שהתורה וחז"ל קבעו דין מחיצה אי"צ בסירוג פחות פחות מג' טפחים. כן עולה מש"ס ראשונים ואחרונים שהבאנו. וכפי שקבע בחיי אדם. אבל לפסול את הישיבה ולהגדיר ברכתה כברכה לבטלה לא הוזכר בפוסקים ראשונים ואחרונים.