חבל נחלתו א לד
<poem> סימן לד
~דבר האבד
שאלה האם מותר לתת בחוה"מ לנכרי ששכור ליהודי לתקופה, מלאכה בעבודי קרקע, ואם לא — יהא נפסד הישראל את שכר הנכרי. תשובה השאלות שצריך לדון בהן הן: א. דבר האבד — הפסד בגוף הקרן או אף הפסד ממוני. ב. האם יש להקל בשכיר נכרי. יצויין שאין שתי השאלות תלויות זו בזו, ואף אם התשובה לשאלה הראשונה שלילית, אולי ניתן להקל בגלל השאלה השניה. א. דבר האבד — הפסד בגוף הקרן או אף הפסד ממוני במו"ק דף י' ע"ב: "ואמר רבא הני תמרי תוחלני. (רש"י: תמרים שלא נתבשלו כל צרכם). מיגזרינהו שרי. (רש"י: לחותכן לשנים ולאוכלן הכי ביו"ט שרי דלצורך יו"ט קעביד)., מייצינהו אסיר .(רש"י: לכובשן במשוי ומוציא ליחה שבהן לחוץ היינו אסור שעכשיו אינן נתלעים אלא לעשות מהן צימוקים לאכלן בחול הוא מכוין ואסור לתקן ביו"ט מאכל דחול). רב פפא אמר כיון דמיתלעי .(רש"י: אי לאו דמייצינהו). כפרקמטיא האבד דמי ושרי". .(רש"י: כלומר כסחורה שאדם יכול לעשותה במועד כדי שלא יפסיד בה אם לא עשאה, ה"נ מצי למייצינהו דאי לא עביד הכי מיתלעי ושרי). ובתוס' [ד"ה דבר האבד]:. ."פי' בדבר שאם לא ימכרנה עתה שמא לא ימכרנה יפה פעם אחרת ויפסיד מן הקרן, אבל אם לא יפסיד מן הקרן אלא שלא ירויח כל כך אין זה חשוב דבר האבד, וכש"כ לקנות סחורה שמא תהיה ביוקר אחר המועד, אבל לקנות יין כשר בתוך המועד מותר, והר"ר יוסף פירש דיש לאסור דאע"פ שלא ימצא בזול הרי ימצא ביוקר ואין זה דבר האבד". אמנם בעמ' הבא בגמרא תרי לישני בצידת ומליחת דגים בכמות גדולה מיכולת האכילה במועד. בלישנא הראשונה מחמת פרקמטיא האבודה, אבל בלישנא שניה אך מפני שאפשר ליהנות בהם במועד בדוחק. ונפסק כלישנא שניה [מאירי]. הרמב"ם פסק [יו"ט פ"ז הכ"ב]. שהעברת רווח מקרי פסידא, כ"כ המ"מ והרמ"ך והוא עפ"י הירושלמי [פ"ב ה"ג]., והרמב"ן חלק עליו (ע"ש ברב המגיד). אמנם תרוייהו סיימו: "והטעם בזה לפי שאין בכל אלו מלאכה גמורה שתהיה אסורה דבר תורה ואין כאן אלא מקח וממכר שאסור מדבריהם ביו"ט גזרה שמא יכתוב, ובחולו ש"מ התירו מפני העברת רווח". [מ"מ]. וכעי"ז כתב ברמ"ך. נשאלת השאלה במקרה שלנו, האם ניתן לראות את שכר הפועל כקרן הנאבדת כיון שהפועל בטל, או שזוהי הרווחה בעלמא ובסה"כ יצטרך להוציא מעות נוספות אחר המועד כדי לעשות את אותה מלאכה אך אין זה כעין קרן שברשותו ונפסדת. ובשערי תשובה [סי' תקל"ז]. הביא מהברכ"י שבתשובת מהר"ם פרובינצאל כ"י כתב "שאין להדפיס ספרים בחוה"מ אף שיש לו פועלים שפסק להם שכרם קבוע בין אם יהיה לו פעולה בין אם לא יהיה לו, לא מקרי דבר אבד בשביל שמאבד שכר פועלים מאחר שמלאכת הדפוס עצמה אינה דבר האבד". משמע דחילק בין הפסד קרן לבין הפסד בשכר פועלים וכד'. אמנם בנו"ב [תניינא או"ח ק"ג]. התיר לבנות בית כנסת במועד כשלא התנו על שכר פועלים ואך יש חשש חשד של שכיר יום, וברבים ליתא ע"ש. ועולה מדבריו שסבר שיש בכך דבר האבד. ובערוה"ש [תקל"ג ג']. כתב: ."ואין לשאול דא"כ איך אצלינו כל בעלי הריחים טוחנין במועד וכן כל עושי שכר די"ל דזהו מדיני מסחור שיתבאר בסי' תקל"ט וכל שיש הפסד מכיסו מותר כמ"ש שם ואצלינו הוי הפסד מכיסו שהרי משלם שכירות בעד הריחים ומחזיק אנשים בשכירות ומשלם בעד כל יום, והגמ' מיירא בטחינה ושכר שכל אחד עושה לעצמו". וביו"ד [ש"פ ו']. כתב לגבי אבלות (שהושותה למועד וי"א דחמירא ממנה).: ."ולכן נלע"ד דבעל מלאכה המחזיק פועלים ומשלם להם יכולים לעשות מלאכתו בביתו אפילו מיום הראשון שהרי אין לך דבר האבד יותר מזה שמשלם להם מכיסו בעד כל יום או שמספיק להם מזונות מכיסו וזהו הפסד גמור. ולכן הפועלים יכולים לעשות אפילו הוא עשיר". ובילקוט יוסף [הל' חוה"מ י"ד-ט"ז]. הביא משו"ת דברי מלכיאל [ח"ב סי' ק']. ומשו"ת מהרש"ג [ח"ב סי' ע"ח]. שאף הם דחו את דברי מהר"ם פרובינצאל. עוד מוסיף בילקוט יוסף מאביו הגר"ע יוסף שאף אם יחשב לספק, כשם שספק דבר האבד מותר כדבר האבד [ריש סי' תקל"ז במג"א]., כמו כן יחשב ספק בדינא דדבר האבד כספק דבר האבד. ונ"ל להוסיף שאף לשיטת החיי אדם שספק דבר האבד יעשה ע"י נכרי, לדידן שהעשייה היא ע"י נכרי הדבר יהיה מותר. ב. האם יש להקל בשכיר נכרי נבדוק עתה האם יש להקל בעשייה ע"י נכרי מאשר בעשייה ע"י ישראל. בסי' תקמ"ג ס"א: "כל דבר שאסור לעשותו אסור לומר לאינו יהודי לעשותו". אמנם בסי' תקל"ז סי"ד: "אין מכניסין צאן לדיר בחה"מ לזבל השדה. ואם היה האינו יהודי שכיר שבת, שכיר חדש, שכיר שנה מסייעין אותו בחה"מ ומוסרין לו שומר לנער הצאן". ובכס"מ [פ"ח הי"א]. כתב על דברי המ"מ: "נראה מדבריו דבחוה"מ שוכרים אותו דכיון דלאו מלאכה היא לא אסרו אמירתו לנכרי". ועולה מדבריו שדוקא כאן שאינה מלאכה גמורה התירו. אמנם מרבינו ירוחם [נ"ד ח"ה]. משמע קצת שאף במלאכה גמורה יהא הדבר מותר שכתב: ."ואם היה הגוי שבא לדייר שכיר שבת כלומר שכיר שבוע או שכיר חדש או שכיר שנה כלומר ששכרו הישראל לשבוע אחת או לחדש ובא לדייר מאליו בחולו של מועד מסייעין אותן ומוסר להם הישראל שומר לשמור צאנם דכיון דמתחלה לא שכרו לדעת המועד אין זה מכוין מלאכתו במועד כך פשוט". באוצה"ג [מו"ק תשובות א']. מובאת תשובת רב נטרונאי גאון מהלכות רי"צ גיאת: ."כך ראינו שכל מלאכות חול המועד בין חרישה בין קצירה בין זמירה כולהו לקולא עבדינן ואפילו בדבר שהפסדו מועט. הלכך אם כמות ששאלתם ("בשביל כרמים. שזמן חרישתם וזמירתם מגיע לחודש ניסן שהגשמים רבים ונמשך עד הפסח ומעכבין את חרישתן ונפרחין ומלבלבין כשחורשין אותן הן נשמטין ונופלין ויש הפסד גדול, כגון פסידות אלו יש תקנה לזמור ולחרוש בתוך ימי המועד".) אם אפשר לעשות ע"י גוים הרשות בידכם". אולם בנוסח שונה של אותה תשובה (מתוך תשובות גאוני מזרח ומערב). "אי אתם צריכים לחרוש ולזמר ע"י גוים אלא אתם בעצמכם". וברוקח [סי' ש"ח]. "רבינו שמריה התיר לומר לא"י לתפור עור קרועה ממושכת [אצ"ל ממושכות] במועד משום דדבר האבד הוא. מפ"י רבינו י"בא הלוי". אולם עדיין אין מכל הראשונים הללו ראיה מוחלטת להתיר מלאכה ע"י נכרי מכיון שהוא שכור לזמן רב. אולם במהרי"ל [הל' חוה"מ]. מצאתי כתוב: ."יש פוסקים אם הוא מחוץ לתחום בשבת וביו"ט מותר מאחר דאין הישראל יכול לבוא שם ולא הוי כעושה מלאכת ישראל, אבל במועד ובימי אבלו אסור כיון שיכול לילך שם הוי כעושה מלאכתו. ונהגו להתיר אם שכרו מקודם. אכן אם בא לשכור מתחילתו במועד או בתוך אבלו לכ"ע אסור. ואמר שהמיימון וסמ"ק פסקו שאסור גם אם שכרו קודם. ופעם אחת שאלו מאתו על ששכרו מקודם והיו עמו שם מה"ר אהרן בלומלי"ן הי"ד ושאר לומדים ויצאו ובדקו בדבר עד שמצאו להם היתר בסמ"ג שהשוה שבת ואבל יחד. והשתא הואיל ובשבת חוץ לתחום שרי לכ"ע, הכי נמי גבי אבל נמצא מועד נמי, דמועד ואבל דין אחד להן". נמצא שהתיר אך מחמת שהיו שכורים לו מקודם. ונראה שדעה זו לא התקבלה להלכה שבשבלי הלקט [סי' רכ"ב]. כתב: ."אמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר, ואסקינן: ה"מ בשבתות וימים טובים והא דליכא מתא דמקרבא להתם אבל בחולו של מועד אע"ג דליכא מתא דמקרבא להתם כיון דשכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אחריתי אסור [מו"ק י"ב ע"א]. שאלו לגאונים ז"ל (לא מצאתי באוצר הגאונים). ישראל שהשכיר פועלים קודם הרגל לבנות לו בנין שלו והתחילו לבנות קודם יום טוב ולא הספיקו לגמור אותו מהו שיגמרו במועד לפי שאינם רוצים ליבטל ואם לא יהיו מניחין אותן לגמור במועד שוב לא יהיו גומרין אותו וכבר הוא ככולו אבוד, והשיבו: כך דעתי נוטה שאסור להניח לגמור במועד דאמרינן מקבלי קבולת". וכן פסק בשו"ע [סי' תקמ"ג ס"ב]. ועכ"פ עלה לנו שמחלוקת ראשונים בכך. ויש להוסיף ששיטת ר"ת היא שכל סוגית מקבלי קיבולת היא דוקא לגבי אבלות אבל לענין מועד אם קבלו קבולת בחול מותר אף במועד ע"י נכרי. ובשיטת ריב"ב הביא "והרב ר' משה ז"ל כתב שהשוכר את הכותי לשנה או לשנתים הרי הוא כמקבל קבולת וכל שמותר במקבל קבולת מותר בשוכר אותו לשנה או לשנתים". ולפי"ז אם נצרף את שתי הדעות יהיה מותר לתת לנכרי ששכור מכבר לעבוד במועד. מסקנה נראה לענ"ד שמותר, בשעת הדחק, כשאין אפשרות להסב את הנכרי למלאכה מותרת ויהא הפסד כספי ניכר בבטלתו לתת לו להמשיך בעבודתו הרגילה, על סמך שתי הסיבות: הן מחמת שלרוב הפוסקים יש בכך דבר האבד, ועוד מצאנו שיש שיטות בראשונים שהקלו בנכרים שהיו שכורים לתקופה ארוכה (ובלא להגדיר זאת כמלאכת דבר האבד). וכ"כ בילקוט יוסף (בהתבססות על הטעם הראשון)., וכן צידד בשערים המצוינים בהלכה [ק"ד ג', ד'].