פתיחת התפריט הראשי

ויקיטקסט β

זיכרונות זואולוג עברי/האוגר הזהוב

< זיכרונות זואולוג עברי

(הערה: הטקסט המקורי מנוקד. אם ברצונכם לדעת את הניקוד של חלק מסוים כפי שהוא הובא בטקסט המקורי, או אם אתם חושבים שכדאי לנקד חלק כלשהו בטקסט, אנא ציינו זאת בדף השיחה.)

האוגר הזהוב

היום נפוצים עשרות אלפי פרטים של האוגר הזהוב באמריקה ובארצות הכפופות לבריטניה הגדולה. ומאין התפשט האוגר היפה הזה, שמדורו היחיד בכל כדור הארץ היא סביבת ארם־צובא? מירושלים! אבל, היודע אף אחד הרופאים־החוקרים המרובים שבארצות האלה, למי הם חייבים את מקור מציאות המכרסם היקר הזה במעבדותיהם? מכרסם יחיד במינו זה, המאפשר להם היום כמה וכמה בדיקות ובחינות רפואיות שלא היו אפשריות קודם לכן, לפני היות האוגר הזה ברשותם? מכרסם הנוח כל כך למבחנים רפואיים לא מעטים! דבריי אלה רק היסטוריים הם אומנם, אבל לזכרונם תָקדשנה בוודאי, בזמן מן הזמנים, שורות מספר בספרי תולדות הרפואה. אל נכון יהיו חוקרי תולדות הרפואה שיתעניינו בעצם המקורי, שבו נעשו הניסיונות וששימש יסוד להם.

בכל מיני־העכבר השונים – האוגר למינו הוא הנוח ביותר לקבלת ההשפעה של חיידק הלשמנייה[1], למשל; חיידק המסכן לפעמים את חיי החולה במחלה הארורה הזאת... לניסיונות השתמשו באוגרים שונים; אך לגדלם בשביה, בכלוב שבמעבדה, אי־אפשר היה; מן הנמנע היה להרבותם, כי הנקבה הייתה ממיתה את זכרה ברגע ההצטוותות, ברגע שהזדקק לה. ותמיד היה הכרח לאסוף אלפי אוגרים חדשים, שנה שנה בטבע. לכמה הוצאות מרובות גרם הדבר הזה! חוץ מזה הייתה מציאת האוגרים בטבע „תלויה בנס” יותר מהיותה קבועה, מסודרה; וזה גרם להפסקת ניסיונות רבים שהוחלו, ולמעצורים רבים במהלך העבודה. אפס כי לחוקרי מקצועות־הרפואה המדוברים האלה לא הייתה ברירה אחרת מאשר ללכת בדרך הכבושה הזאת של חיפוש אוגרים חדשים בטבע. המצב הזה שונה לטובה בהביא מרת אהרוני ומר אהרוני עשרה אוגרים זהובים לארץ־ישראל.

ואלה תולדות האוגר הזהוב, שישמש בלי שֶׂפֶק, אולי גם בזמן קרוב, עצם־בוחן לניסיונות רפואיים חדשים, שתוצאתם תהיה: הצלת עשרות אלפי דווים ממוות, או לכל הפחות מסבל ממושך. בשובנו (אני ורעייתי) מים אנטיוכייה, אחרי שחקרנו את חייתו כחודשיים בערך, שהינו שמונה ימים בסביבת ארם־צובא.

ג׳וֹרג׳יוּס, ציידי הסורי (ששפות אימו היו ערבית וסורית ודיבר וכתב בלשון תרגום אונקלוס, כמו שאנו מדברים וכותבים עברית) נסע בשליחותינו לכפר אחד, הרחוק מהלך שלושים קילומטרים מארם־צובא. בבואו שמה הסביר לשֵׁיךְ המקום (שיך אֶל־בֶּלֶד) את מטרת בואו לכפר הזה. הוא אמר לו:

„אדוני יודע בוודאי את המחלה המצויה בעיקר בארם־צובא, העיר הקרובה לכפר: כוונתי ל„חַבּ חַלֶבִּי”, זו החבורה הארורה, השורטת שרטות עמוקות בפני כל האנשים והנשים הלקויים בה – הכיב הצולק צלקות בעור, המכער ומנוול בחורות יפות וגברים יפים מאוד – בהתוותו „תווי־קין” במצחם, בעור־אפם, בלחייהם, בסנטרם או בכפי־ידם. ויש

האוגר הזהוב

אשר החבורה הזאת גם המת תמית את בעליה. יהודי אחד, יושב ירושלים, סיפר־לי, שמעביר הדווי הזה אל גוף האדם הוא מין יתוש זעיר מאוד (ימח שמו!), שאינו מודיע את בואו בזמזום־מזמזמים כעשות הכּוּלֶכִּית, למשל, זו העקצנית הלילית, שתולעיה מתפתחים במים עומדים: במי־חביות, במזחילות, במרזבים, בקיעי־אדמה ושאר מקומות, שמים נקווים בהם. אך לפני שאפשר לרפא את החולים האלה צריכים למצוא תרופה בדוקה, וסמי־מרפא אפשר להכין רק על ידי בחינות ובדיקות רבות של מעורר־המחלה בגוף האוגר הדר בכפרכם.”

כשמוע השיך את הדברים המחוכמים האלה, אמר: „לפני גִשְׁתֵּנוּ ללכידת האוגר, עלינו לדעת: בשדה מי הוא שוכן? הבה אקרא לאסיפה, אציע להם את עניינך, אמליץ עליו, ונשמע מה־בפיהם.”

וכך עשה. באסיפה רַבָּתִי־עַם הוחלט לעדור ולחפש את המזיק הזה חֵפֶשׂ מְחֻפָּשׂ, באחד משדות־התבואה הטובים ביותר, שאותו איווה האוגר למושב לו. השיך שכר פועלים אחדים, ואלה חפרו במקומות שונים והחריבו חלק לא קטן משדה־התבואה. אחרי עבודה מפרכת משך שעות אחדות הצליחו להעלות מעומק שני מטרים וחצי „קן” שלם מרופד יפה, ובו אם ואחד־עשר בניה! כולם הוכנסו למצודת־חולדות גדולה, שקוטרה היה בערך שלושים וחמישה סנטימטרים. בחושבו שהאם תרחם את פרי־בטנהּ, תָּחֹן את צאצאיה ותֵינִיקם, הכניס ג׳ורג׳יוס את כל־המשפחה לתוך המכלא. אך חזון ליבו הוכזב. שָׁטוֹבּריאָן, סופרה המהולל של צרפת, מספר בסיפורו המזעזע „הַנָּצִ׳ים” שבראות אֲדָרִיוֹ כי ביתו עורטלה והוצגה למכירה פומבית כְּשִׁפְחָה חרופה לאיש אשר יִקְנֶנָּה, וכי תינוקה (נכדו) שהיא מחזקת ולוחצת אל ליבה, יופרד ממנה לעולמים: להיות אף הוא עבד־עבדים לבעל־אחוזה עשיר אחד, שיעביד את הקטן הזה עבודת־פרך בגָדְלו – פנה לביתו בתחנונים, שתיתן־לו לרגע את בנה מַחְמָלָהּ לנשוק־לו בפעם האחרונה לפני היפרדו מעימו לצמיתות, לעבדות – לעבדות עולם. כשהושיטה לו הבת את את תינוקה, חיבקוֹ הזקן ולחצוהו בחוזקה כל־כך אל חזהו, שֶׁהַיָנִיק נפח את נשמתו בזרועות השב. אז יזרוק הישיש האומלל, שעמד אף הוא להימכר עולמית כמקנת־כסף, את גופת נכדו המוחנק אל אימו, היא ביתו, ויצעק בקול רב: „ניצחתי! מוטב שנכדי לא יחיה מהיותו משועבד, עבד־נצח!”.

דרווין המשיל תמיד „פראים” לחיות רמות־דרגה, למשל – לקופים אנושיים. הרעיון הזה עלה על ליבי בראותי, שאם האוגר (שרץ, שדרגת־היוחסין שלו אינה „רמה”) הקשתה את ליבה, ותמלוק באכזריות־חֵמָה את ראש בר־בטנהּ, שקרב אליה ביותר (מידת כל ולד הייתה אז שני ס״מ וחצי כמעט). אהבת־אם טבעית זה המריצתה לטרוף את בנה יקירה: „מוטב לו, לוולדי, שיומת מהיותו עצם־בוחַן, שיתעלל־בו אחד מבני המין האנושי המקולל!”. כראות ג׳ורג׳יוס את עלילת־הרשע הזאת מיהר להוציא את האם הורגת ילדיה (כי בוודאי הייתה קוטלת את כולם!) וישימנה בבקבוק הציאן־קלי להמיתה בו.

עתה היה עליי לדאוג לגורלם של „עשרת בני המן” הזוטרים האלה, שיותמו בלא עת באופן אכזרי ואיום כל־כך נגד הצו המפורש של משה רבינו, עליו השלום: „שַׁלַּח תְּשַׁלַּח את האם ואת הבנים תיקח לך” (דברים כ״ב ו׳, ז׳). עיניהם היו סגורות עדיין לגמרי; הילוכם לא הילוך, נידם לא ניד. בחדר הפונדק היה הקור למטה מאפס; וכשדעך אור ה„כָּנוּן”[2] היו המסכנים עלולים לקפוא מצינה. לא הושיעתם גם דחיקת איש רעהו והיותם רכובים אחד על גב אחיו. סככתי את כל הכלוב מחוץ בכותנה, והם משכו והכניסוה מעט מעט אל קרב המלכודת ובה קוננו להם „קן” עגול להירדם בו. מעשה־בינה זה הבינני והראני לדעת, שאין הם רפי־ידיים כל־עיקר. „תפריטם” גֻּוַּן ומיני־מזונותיו רבו: שיבולים ירוקים וּמִיצִיּוֹת של חיטה ושעורה בעודן לחות וגם מְלִילוֹת (והשנה ההיא שנת־ברכה הייתה); כל מיני פת; ביותר היו להוטים אחר בצק שנמשח בשמן או במי־ביצים ושמן ונאפה בְּשַׁפּוּד; גלוסקות של סולת; קישואים, מלפפונים (שבהם שברתי גם את צמאם; כי המים היו מרטיבים את מצע־עַרְשָׂם), קוּפָד (לכל היותר בשר מבושל, לא חי!), שומן, חֵלֶב וכיוצא בהם מן המזונות, שאכילתם לא הזיקתם, לדעתי. התמזל מזלי ולא קצו בכל הדברים האלה. ומה־יפה היה המחזה לראותם כולם אוחזים שיבולת אחת או ציב־בשר בידיהם (כשהם יושבים על עכוזם), מעבירים אותו תכופות בפיהם הצר ומכרסמים אותו בחיפזון מפליא, כששפתותיהם אינן נעות כמעט, וכשעיניהם קמוצות כעיני החסיד, להבדיל, המתפלל בדבקות ובכוונה.

„ברוך השם!” אמרתי לרעייתי שנלוותה עימי בדרכי. „הכול הולך למישרים. הם אוכלים בהנאה ולתאבון, ודבר זה מעיד בהם, כי בריאים הם ותאבי־חיים”.

בדרכנו לארץ־ישראל החזקתים משך כל־זמן מסעי בידי, פן תטלטלם המכונית, תזעזעם ותרגיזם ותרוצץ את גולגלתם הרכה אל חוטי־הברזל של הכלוב. לא גרעתי עין מהם, והבאתים בריאים ושלמים ירושלימה! בנוסענו לרחובות לקחנום תמיד איתנו, ובשובנו לעיר הבירה השיבונום אף הם. במראיהם היפה שיעשעו את השוטרים שבתחנת בית־דגון, שעברנוה בדרכנו הלוך ושוב, וכל עצמם ואורחם עניינו מאוד את בני־עמנו האזרחים, בכל מקום שעברנו בו לרגל מסענו. מקץ חודש ימים העברתים לכלוב מעקב, שאורך כל צד שבו היה שלושים וחמישה סנטימטרים. מִזרָנָם היה קש. על תפריטם נוספו עוד צמחים רבים, בהם גם אגוזים ושקדים – למען יכרסמו את קליפתם הקשה, ולא תצמחנה ותארכנה החותכות לבלי־חוק.

עברו שני ירחים וחצי והתחלתי לדאוג לעתידם. הם גדלו כבר בשיעור ניכר, ואת צריחותיהם וזעקותיהם בלילה יִחַשְׁתִּי לצרוּת־המקום בכִלאם. אפשרות של הצטוותות לא עלתה על דעתי. מעולם לא טיפחתי וריביתי את מין המכרסם הזה, ואת „אֲסוּפיי” אלה חשבתי לעולי־ימים כל־כך, שלא הגיעו עדיין לבגרות, לְפִרְקָם, שהם נקיים עוד מכל „חטא”...

עד כה ועד כה קרה מקרה, שיכול היה לקעקע את מַסַּד ביתי ולקרקר את קירותיו! אשתי, רעתי לכל הרפתקאותיי ופגעיי, קיבלה על עצמה (למען המדע העברי, ולשם רִפְאוּת האנושיות, שחלק לא־קטן שבה לקוי בָּחֳלִי־הַלֵשְׁמָנִיָּסִיס) לכלכל את האוגרים ברחובות. ובתפקידה הקשה הזה עמדה במרץ, במסירות למופת. יומם ולילה דאגה לשלומם, לטוּב־חייהם; ויש לילות, שלא ראתה שֵׁנָה בעיניה. היא הייתה תמיד מאחרת בנשף. בבוא מי־שהוא לבקרני בביתנו ידע, שמרת אהרוני עסוקה ב„סידור” האוגרים משקיעת החמה עד צאת הכוכבים. בחצות אחד הלילות החרידוה צווחות האוגרים מִיצוּעָהּ, ותקם להזינם, כדרכה. בפחזות פתחה את דלת הכלוב, זרקה לתוכו פתותי־מצה, ותגיפנה מהר... אך אֲהָהּ! משום שֵׁנָה לא דקה בסגירת הפתח וכל אוגר יצא לחופשי, אל החדר!..

בעוד זמן־מה העירתה המולה, שהייתה שונה לגמרי מן התשואה שבשאר הלילות, ואפילו שעה קלה קודם לכן. רעש כל החדר מן הקצה אל הקצה. כל החלל שתחת רצפת העץ הפך „כמהפכת סדום ועמורה”. לאור העששית שהדליקה בדקה את הכלוב – והנה הוא פתוח לרווחה ואפילו אוגר אחד אין בתוכו! פג ליבה בקרבּה... כאדם נבון וחריף הייתה הכרעתה מהירה ומוחלטת; ביד חרוצים מיהרה וחטפה בכף־ידה את הארבעה שלא הספיקו עדיין לחתור להם מחתרת תחת קרשי הרצפה, ותשימם מהר בכלוב, לפני שהייתה להם שהות כל־שהיא להתעודד מתמהון ליבם. בהלת־פתאום השכיחתם את בעלוּת שניהם, את יכולתם לנשוך – והם לא נשכו. ששת הנותרים כרסמו בן־רגע את קו־הטיח הצר, שבין לוחות ההיקף של הרצפה ובין הכתלים, חררו בו חורים אחדים – ונעלמו בהם תחת קרקע החדר. לו הניחום שם, היו פרים ורבים וחותרים בקירות, כדי להבקיע להם דרך לחוץ. נָקֵל להבין מה רב האסון, שהיו ממיטים על הבית, כי שרירי לעיסתם בריאים, אַלָּמִים ועצומים, ושניהם – מַפְסִלּוֹת־פלדה כאַיִן וכאפס הן לעומתן! למחר קראה לנגר ותבקשהו לסתור את הרצפה ולהרימה, למען תפוש את עדת הָרֵעים הָרָעים.

באותו היום נִקריתי בדרך־מסעי לרחובות, וָאֵרֶא את החורבן בעיניי... בין כל החששות, ההנחות וההשערות הייתה גם זאת: שהאוגרים כרו להם כבר מעבר בין חדר לחדר ופירוק הרצפה בחדר אחד לא יועיל. דחינו, אפוא, את הרמת קרשי הרצפה לימים אחדים. מכיוון שבחלל שבין הלוחות ובין הקרקע, לא מצאו האוגרים את הָאִצְטָרְכַיָּא, את צורך מזונותם, נאלצו לצאת לרגע קט מתחת הרצפה אל החדר: לגרור לחורי־מפלטם את הלחם או את הקישוא, שהניחו להם כְּמִמְשָׁךְ או מַדּוּחַ; ואחרי שחטפו את פַּתְבַּגָּם היו נחפזים להיעלם כהרף עין. זממנו, אפוא, את המזימה הזאת: סביב כל שולי הרצפה הנחנו ניירות, ועל גבי הניירות שמנו מטעמים שונים, מִינֵי־„מתיקה”. ואני שכבתי במיטה שלצד הכותל. „המעדנים האלה”, אמרתי, „יעוררו ויוציאו אפילו את חוני המעגל ממערתו, וידיחו אפילו את רבי צדוק להפר את נדר צומו”. כל הלילה הזה לא נתתי שֵׁנָה לעיניי ואוזני הייתה קשובה לכל ניד ולכל רשרוש קל. כשיצא אוגר – שופשף הנייר. מייד ניתרתי כנשוך צפע מעל מיטתי, וסתמתי במהירות הבזק את המאורה, שדרכה יצא, בכותנה, (למטרה הזאת הוכנה מראש חבילת־פַּקּוּלָא גדולה). בלילה השני שָׁנִינוּ את ההמצאה, אבל את המנעמים הרחקנו יותר אל אמצע החדר, כדי להתיקם ממשגבם־מחסיהם. אני הייתי האורב, ואשתי, שֶׁשְּׁנָתָהּ נדדה מעיניה לילות רבים, „חויבה” לא לישון שנת מרמטה, אלא רק להתנמנם, בחינת נים ולא נים, תיר ולא תיר, כִּנְעִים זמירות ישראל, כביכול, בשעתו, שעליו כתוב במסכת ברכות, דף ג׳, עמוד ב׳: „הכי קָאָמַר דוד: מעולם לא עבר עליי חצות־לילה בְּשֵׁנָה רבי זירא אמר: עד חצות־לילה היה [דוד המלך עליו השלום] מתנמנם כסוס; מכאן ואילך היה מתגבר כארי” (רש״י: „כסוס הזה, שאינו נרדם לעולם, אלא מתנמנם ונעור תמיד”[3]). על פי הסכם ותוכנית שתיכַּנוּ מראש בדיוק רב, הייתה אשתי, אשת החיל אמיצת־הלב, שביטלה כְעַפְרָא דְאַרְעָא את נשיכת הָעַרְוָד (כמסופר לעיל) וששִלשלה את הצפע לתוך פח נפט (כמסופר ב„השילוח” במאמרִי „נחשים טובים”) ממהרת וחוטפת מייד את הַכַּרְסְמָן הַנַּשְׁכָּן ושמה אותו כהרף־עין בכלוב... כדי להפיג את שנתו של הכוהן הגדול, בן־בנו של אהרון זכרו לברכה, היו פִּרחֵי־כהונה משתמשים באמצעִי יפה, ככתוב ביוֹמָא י״ט, ע״ב: „ביקש (הכוהן הגדול) להתנמנם, פרחי־כהונה מכין לפניו באצבע צָרָדָא, ואומרים לו: „אישי, כוהן גדול, עמוד והָפג אחת על הרצפה, ומעסיקין אותו, עד שיגיע זמן השחיטה”. והגמרא מסבירה לנו: „ מַאי צָרָדָא? צָרָתָהּ דְּדָא: מַאי הִיא? גוּדָל.” ורש״י ז״ל מפרש לנו: „צָרָתָהּ דְּדָא: צרתה של זו „אצבע”, שהיא צרה לזו, ומאי היא? זו גוּדָל”; את ה„אצבע”, הסמוכה לגודל, היה מחבר לאגודל בחוזקה, ושומטהּ ומכה על כפו, ונשמע הקול... ומאי היא „הפג אחת על הרצפה?”... אָמרי לֵיהּ: „אַחֲוֵי קִידָה” (רש״י: נועץ גוּדָלו בארץ, ושוחה ונושק את הרצפה ועומד). מסתבר, כי אדם שעבד עבודות מייגעות כאלה לא הייתה „שֵׁנָה חוֹטַפְתּוֹ”. כך עשה בן־בנו של בן־בנו של אהרון זכרו לברכה, כדי להימנע מִשֵּׁנָה; אף אני (להבדיל אלף אלפי הבדלות!) התאמצתי בכל כוחותיי לטלטל את־שְׁנָתִי בהזיות בהקיץ ובחלומות־תעתועים על התשועה הגדולה, שהאוגרים הללו יושיעו בהקרבת גופם את האנושיות הַחוֹלָה, הַדְּווּיָה, ונדודי־השינה נעשו לי לטבע שני. כך עבדנו בערנות, באידיאל משותף לכבוד מדע מכללתנו ולטובת המין האנושי, משך שלושה־ארבעה לילות רצופים עד שעלה בידי רעייתי ללכוד עוד חמישה אוגרים! אך כל לילות־הנדודים שלנו לא עשו תושייה לציד האוגר העשירי, שנשאר עד היום הזה תחת הרצפה. אפס כי לא אמרנו נואש לְתוֹחַלְתֵּנוּ שיצא עוד. ולולי מת, היה בוודאי חי עֲדֶנָּה עד היום!

דבר אחד לִמּדָנוּ הכישלון הזה: השארת האוגרים ברחובות לא תיתכן ויש להעבירם למכון, שחיות רבות מקדישות ומפקירות בו את חייהן למדע, שממנו עֵזֶר וממנו ישע לאנושות כולה. מסרתי את ילדֵי־טיפוחיי למפקח שעל בית־חיות מכללתנו בתקווה שקורבנם יֵרָצֶה, והניסיונות הרפואיים שיֵעָשו בגוום יצליחו ויועילו לאלה שנסיוב דם האוגרים יוקז לגופם. המנהל־המפקח קיבל את האורחים החשובים בחיבה יתרה תחת כנפי חסותו, והִשכינם בכלוב גדול ומרווח מאוד, כיאות למיוחשים כאלה. דפנות הסוגר היו עשויות סורג־ברזל; רק קרקעיתו הייתה מעשה־עץ. לצופה הליכות המכון לא היו דרכי האוגר הזה נְהִירִין עדיין, וחוזק שיניו וְקִשְיָן טרם יוודעו לו. המנהל לא פילל, שכוח שרירי־לעיסתו היצוקים, חיסום חטיו החיצוניות (חותכות) וחטיו הפנימיות (מתלעותיו) של המכרסם החזק הזה יעמדו לו לכרסם דף־עץ עבה. אולם מה שלא יאמן קם ויהי. בהאיר המזרח למוחרת הובהל המנהל אל בית־החיות. בהיוודע לו דבר השבר הגדול (פליטת חמישה אוגרים, שנקבו את הנסרים של קרקעית־הכלוב והבקיעו אל התא!) התחלחל. מי שלא ראה את בהלת המנהל למשמע בשורת־איוב זה ולמראה הַשְּׁאִיָּה הזאת, לא ראה ביעות, תמהון־לב ושיממון מימיו... נדתי לו, ריחמתי עליו. מבוכתו גדלה, בְּתָאֲרִי לו את קשי הוצאתו של הכרסמן הזה מתעלומות האדמה, את יקרת־מציאותו של החי הנחמד הזה, שבכל כדור־הארץ לא מצא לו נווה מתאים יותר מפינה נידחת אחת שבין ארם־צובא וחומץ!.. כל פקיעי החשש היבש כל חבילות הקש, כל חומרי־הַגּבָבָה, כל אגודות־התבן, הֻפכוּ, חזרו, והופכו, אך כל החיפושים וכל הפשפושים המדויקים ביותר עלו בתוהו: רק אוגר אחד נמצא, אוגר מת. הוא טֻבַּע באחד הצינורות, שחשבוֹ כפרץ בחומה, והוכיח בזה שגם אחיו הלכו כולם בדרך הזאת, וסופם – טביעה בבריכה שבחוץ, שממנה אין עוד מוצא לעולם שכולו אור, זִיו וּנְהָרָה; אבד זכרם לנצח...

הוחלט לנצור כאישון בת־עין את ארבעת הנשארים לפליטה, שסירבו בחסדם הרב לברוח יחד עם הבוגדים באידיאל האנושי הנשגב: להעלות ארוכה בגופם לבני האדם ובנותיו שחלו במחלת־הלשמנייה ושאר תחלואים דומים לה. לאושרו הרב של המנהל, המומחה הגדול במקצועו, ולמזל כבודו של עם ישראל הייתה בין הארבעה שנותרו נקבה אחת! עלזתי, הייתי כמתהולל, כשתוי־יין. ובחובי העתרתי אל ה׳: ריבון העולמים, אבי־הסליחות, הרחמים והחסד! יהא רצון מלפניך, שמן האוגרת האחת הזאת, משארית בת־מינהּ זאת, יבנה דור, שבכוח הניסיונות שיעשו בצאצאיה, נכדיה וניניה תֶּחֶזַק ההוכחה שיתוש־הַשְּׁלִי (Phlebotomus) למינו הוא הוא המעביר האמיתי של הנגע הפורח בעור נקוב בשם „נגע־לשמנייה”!

ובאמת פקפקתי בעצם ציפייתי; כי ידֹעַ ידעתי מן הספרות ומן „הקבלה”: שעל אף כל המאמצים של חוקרי מקצוע ידוע להמריץ נקבות של אוגרים שונים להתעבר בשבי, לא התפקדה אף אחת מהן, לא הָרְתָה ולא חִבֵּלָה. אך אין כלל בלי יוצא מן הכלל. לִיקָר המדע ולרווחת האנושיות הִטָּה הכול” יכול רק גלגל קטן אחד מגלגולי הטבע, שלא יספרו מרוב – ונעשה נס! יִחֲדוּ את הנקבה עם זכר אחד בכלוב ברווח שגם קרקעיתו ברזל וכשאמדנו שהנקבה יכלה כבר להיפקד, הוצא הזכר. וראה זה פלא! מקץ שמונה או עשרה ימים בערך ילדה הבכירה שמונה[4] ולדות בריאים (אִמָּהּ שהייתה, לפי בדיקת שיניה, בת־שנתיים, ילדה אחד־עשר ולד, כמסופר). כל מי שטעם טעם שמחה אמיתית, שמחה בת־מרומים, רק הוא יכול היה להרגיש את חדוותנו, שעמלֵנו בלא מְצָרִים לא היה לשווא. המטרה הנעלה הושגה! עתה יהיה מין־אוגר אחד, שֶׁיִפְרֶה ויִרְבֶה גם בשבי, ויהיה נוח לבחינות ולניסיונות אין־חקר במעבדה! ואפשר שהאוגר הזה יפתח פעם דף חדש בחוכמת־הרפואה למחלה אנוּשה־נואשה, שלא נודעה לה עוד כל ארוכה!?

מנהל בית־החיות התמסר לגידול הפעוטות באהבה ובכישרון הראויים לתהילה. במקום מים הושקתה גם האם חלב, הידוע עוד מימי סיסרא ביתרונו על המים. הבנים הולידו והבנות ילדו בנים ובנות „לאין מספר”. וביד הרצון היה זה (לא ביד המקרה!) להרבות את זרע האוגר שמוצאו מארם־צובא, בכל חלקי־התבל, והכול מאם אחת! מה־רבו מפלאותיך, אל!

עוד דוגמה לִמְּדַתְנִי, שאין לסמוך על „המקובל”. לפני שנים רבות עסקתי בטפילי שקדים, בהם שקדים רכי־קליפה, שקדי־„פרינצס”, שטפיל אחד אכל את גרעינם והשחיר את קליפתם. מן התולעים שמצאתי בשקדים הללו התפתחו צרעים קטנות, שחורות, אדומות־עין. לפני שפרסמתי את תוצאות גידוליי אלה, את פרי התבוננותי אל אורח חיי הטפיל הזה וכל הנוגע לעניין, שלחתי את כתב־יד המאמר לפרופסור ניק (אחד מחברי המכון הזואולוגי המצוין שבפרנקפורט על־שם זֶנְקֶנְבֶּרְג). אך הוא התנגד בכל תוקף לפרסום מאמרי, בטענו על יסוד הַהֶקֵּשׁ שלא ראיתי נכונה! כי הצרעה הקטנה הזאת מתייחסת למשפחה הטופלת על טפילי צמחים, אבל אינה חיה על צמחים גופם. אחרי שפרופסור וַרבּוּרג, זכרו לברכה, פרסם את מאמרי זה בראש חוברת אחת של ה„טרוֹפֶּנפְּפְלַנצֶר”, שפרופ׳ ניק קרָאוֹ, כתב לי ניק מכתב־הצטדקות, הודה כי שגה וביקש ממני לשלוח לו מאתיים שקדים שחורים מלאים. וזאת עשיתי. „אין כלל בלי יוצא מן הכלל”. זהו הכלל! כל עצם שבטבע טעון לימוד בפני עצמו; כי אין קנה־מידה אחד לכל הבריות!

גידלנו את מרבית ציפורי השיר – מן הגִדרון המקנן באזור־השלג של ארזי־הלבנון ועד יונק־הדבש, שמדורו – מדוּרוֹת ים־המלח, ועד הגדול שבהם: הזנבן שבשפלת־יריחו.

הגדרון
  1. ^ מחלה נפוצה מאוד בסביבי הים התיכון. מצויה בעיקר בילדים שלא הגיעו לגיל 6 שנים. גורם המחלה – שבטן (Flagellatum) מיקרוסקופי. מעבירה הוא הפרעוש וגם יצורים מוצצי־דם קטנים אחרים.
  2. ^ סיר גחלים לוהטות.
  3. ^ מימי קדם רגילים היו למשול בני־אדם לחיות, והיו אפילו מכנים את עצמם (כבימינו אנו) בשמות חיות, עופות, שרצים, רמשים ושקצים ללא כל בושה. גביר גדול, שערך משתה היה בוודאי מציג רבים מקרואיו לפני מוזמן אחד שנכנס בזו הלשון: „אני מתכבד להציג לכבודו את מרת חולדה (מלכים ב׳ כ״ב, י״ד; היום Hilda), גברת עֶגְלה (= מיכל אשת דוד: סנהדרין כ״א ע״א), גברת ארנבת (אישתו של תלמי המלך – מגילה, דף ט׳, עמוד ב׳), מר חמור (בראשית ל״ד, ב׳), מר עַכְבּוֹר, מר שפן (מלכים ב׳, כ״ב, י״ד), מר כַּלבָּא שבוע (כתובות דף ס״ב, ע״ב: רש״י), מר זאב (שופטים ז׳, כ"ה) – כאומרנו היום: מר אפרים קוּה (פרה), מר אוֹכְּס (שור; שוויצרי מפורסם, נולד בבזל בשנת 1749, מת בשנת 1821). (השם „כץ” אינו Katze (חתול) אלא ראשי־תיבות של כֹהֵן צֶדֶק!), מר דוב, מר אריה – (לב), מר עורב (שופטים ז׳, כ״ה) – כאומרנו היום פרופסור עיט; מר פרעוש (עזרא ב׳ ג׳), מרת דבורה, מר נחש (שמואל א׳ י״א, א׳), מר חֲכִינָא (כתובות ס״ב, ע״ב), יהושע בִּן־נון.
  4. ^ 8 הוא גם מספר הוולדות הממוצע בבטן כל נקבה של הנברן הפלישתי משך כל חודש אדר בטבע. אולם המספר הזה משתנה בגילים השונים ובעונות־השנה השונות. גידלנוהו משך שנים אחדות, כדי לעמוד על מספר הפעמים שכל נקבה יולדת בשנה אחת; נוכחנו לדעת, שהמצב בטבע שונה מזה שבשביה. שונה גם המצב בשנה שחונה מבשנה גשומה.