זהר חלק ג יט א

דפים אחרים ברחבי ויקיטקסט שמקשרים לעמוד זה

הדף באתרים אחרים: באתר "ספריא"


דף יט א


ברא ליה שלים כמה דאתמר, (קהלת ז כט) אשר עשה האלהי"ם את האדם ישר וגו', את האדם דכר ונוקבא, ונוקבא אתכלילת בדכורא, וכדין ישר כתיב, לבתר והמה בקשו חשבונות רבים. תא חזי, מנוקבא דתהומא רבא עלאה, אשתכחת חד נוקבא, רוחתא דכל רוחין, והא אוקימנא לילית שמה, והיא אשתכחת בקדמיתא לגבי אדם, ובשעתא דאתברי אדם ואשתלים גופיה, אזדמנו על ההוא גופא אלף רוחין מסטרא דשמאלא, דא בעא לאעלא ביה, ודא בעא לאעלא ביה, ולא הוי יכלי, עד דגער בהו קודשא בריך הוא, ואדם הוה שכיב גופא בלא רוחא, וחיזו דיליה ירוקא הוה, וכל אינון רוחין סחרן עליה. בההיא שעתא נחית עננא חד, ודחה (וזריק) לכל אינון רוחין, ובשעתא דא כתיב (בראשית א כד) ויאמר אלהי"ם תוצא הארץ נפש חיה, והא אוקימנא, דנוקבא אתעברת מן דכורא, מן ההוא נפש דאדם, והיא אפיקת ההוא רוחא לנשבא ביה באדם, כליל מתרין סטרין כדקא חזי, הדא הוא דכתיב (שם ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, לנפש חיה ממש, ומאן דאסתפק בהאי, בגין דלא ידע אי חיה זו היא חיה תתאה או חיה דשמה ישראל, או מדכורא או מנוקבא, אבל לא כתיב לנפש החיה, אלא לנפש חיה סתם, דמשמע כלא. וכד קם אדם, הות נוקבתיה תקועה בסטרוי, וההיא נשמתא קדישא דביה, הוה אסגי להאי סטרא ולהאי סטרא, וסגי להאי ולהאי, בגין דהכי אתכלילת, לבתר נסר קודשא בריך הוא לאדם, ותקין לנוקביה, הדא הוא דכתיב (שם כב) ויבן יהו"ה אלהי"ם את הצלע וגו', את הצלע, הא אוקימנא, כמה דאת אמר, (שמות כו כ) ולצלע המשכן, ויביאה אל האדם, בתקונהא ככלה לחופה. כיון דחמת לילית דא, ערקת, והיא בכרכי ימא, ועד כען איהי זמינא לאבאשא בני עלמא, וכד זמין קודשא בריך הוא לחרבא רומי רשיעתא, ולמהוי חורבן לעלמין, יסלק להאי לילית, וישרי לה להאי חורבא, בגין דהיא חורבנא דעלמא, הדא הוא דכתיב (ישעיה לד יד) אך שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח. ובספרי קדמאי אמרי, דאיהי ערקת מן אדם מקדמת דנא, ואנן לא תנינן הכי, בגין דהא נוקבא דא אשתכחת עמיה, אבל עד לא קמת האי נפש, (ס"א דהא נוקבא דא לא אשתכחת עמיה, אבל עד לא אתתקנת נוקבא דא) עמיה דאדם כדקא יאות, הות מזדווגא עמיה, וכד האי אתתקנת עמיה כדקא יאות, ערקת היא לימא, וזמינא לאבאשא בני עלמא. אסוותא להאי, בההיא שעתא דאזדווג בר נש באתתיה, יכוין לביה לקדושה דמאריה, ולימא הכי, עטיפא בקטפא אזדמנת, שארי שארי, לא תעול ולא תנפוק, לא דידך ולא בעדבך, תוב תוב, ימא אתרגישא, גלגלוי ליך קראן, בחולקא קדישא אחידנא, בקדושה דמלכא אתעטפנא. ולחפיא ליה לרישיה ולאתתיה עד שעתא חדא, וכן בכל זמנא, עד תלת יומין לקליטה, דכל הרכבה דלא קולטת לתלת יומין, תוב ליתא קולטת:

ובספרא דאנח אשמדאי לשלמה מלכא, אמר תלתין יומין, ואמר, דלבתר דסיים עובדא לישדי מיין צלילן סוחרניה לערסיה, ונטורא דכלא. (לבתר) מאן דינקא לרביא, לא תזדווג לבר נש אלא בשעתא דרביא נאים, ולבתר לא תניק ליה עד שעתא חדא כתרי מילין, או חד מיל, אי לא יכלא בגין צערא דרביא בזמנא דאיהו בכי, ובדא לא מסתפי מנה לעלמין. זכאין אינון צדיקייא, דקודשא בריך הוא אוליף לון רזין עמיקין דלעילא ותתא, וכלא בגין אורייתא, דהא אורייתא מאן דישתדל בה, מתעטר בעטרין דשמא קדישא, דהא אורייתא שמא קדישא הוא, ומאן דישתדל בה אתרשים ואתעטר בשמא קדישא, וכדין ידע ארחין סתימין ורזין עמיקין דלעילא ותתא, ולא מסתפי לעלמין. תא חזי,