זהר חלק ב קטז א


דף קטז א

רעיא מהימנא

וביה אומאה, דכתיב (רות ג יג) "חי יהוה שכבי עד הבקר" - דשכינתא תתאה כותל מערבי דיורא דיליה, על שם דאיהו תל שהכל פונים בו, כ"ו ת"ל, יהו"ה כ"ו, ודאי שכינתא איהו תל דיליה, על שם (שיר ה יא) "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב", ואוקמוה על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות.

(קוץ) ד' מן אחד תל שהכל פונים בו, והאי קוץ הוא אחיד בין א"ח ובין ד', הדא הוא דכתיב (ד"ה א כט יא) כי כל בשמים ובארץ, ותרגם יונתן, דאחיד בשמיא ובארעא, ועליה אוקמוה מארי מתניתין בחגיגה, על מה העולם עומד, על עמוד אחד ששמו צדיק, שנאמר (משלי י כה) וצדיק יסוד עולם, ובודאי איהו ברית דשבועה, דעליה קיימין א"ח ד', דאינון שמיא וארעא, דכתיב (ירמיה לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, א"ח שמים, הדא הוא דכתיב (מ"א ח ל) ואתה תשמע השמים, ד' הארץ, הדא הוא דכתיב (ישעיה סו א) והארץ הדום רגלי.

ובגין דברית אחיד בין שמיא וארעא, וביה שבועה, הדא הוא דכתיב חי יהו"ה שכבי עד הבקר, מאן דאומי בשמיה לשקרא, כאילו הרס בניינא דשמיא וארעא, ואהדר עלמא לתהו ובהו, דאי בר נש יעדי קוצא דד' מן אחד, ישתאר אחר סמא"ל באתריה שקר, וכאלו ההוא בר נש בני שמיא וארעא על שקר, וקושטא קאי, שקרא לא קאי, הרס בניינא, ונפלו שמיא וארעא. והאי איהו כאילו (איכה ב א) השליך משמים ארץ תפארת ישראל, דמאן יהיב ארץ בשמים, דקאמר השליך משמים ארץ, אלא ודאי דא שכינתא ותפארת עמה, דלא אתפרש מינה בנפילו דילה, לקיים בה (ישעיה מב ח) אני יהו"ה הוא שמי, וכבודי לאחר לא אתן, ומנלן דאמת נפל עמה, דכתיב (דניאל ח יב) ותשלך אמת ארצה.

ומאן דאומי בקושטא, הוא מקיים (תהלים פה יב) א'מת מ'ארץ ת'צמח, דאיהו עמודא דאמצעיתא, דביה איהו קיימא בניינא. הדא הוא דכתיב ברא אלהי"ם את, ולבתר "השמים ואת הארץ". ובגין דשבועה איהו בניינא דעלמא דא, לית ליה קיומא בלא יסוד, דבר שיש בו ממש, נדר דאיהו עלמא דאתי, על גבי שבועה סליקת, ואיהי חלה על דבר שאין בו ממש, דלא צריכה יסוד לקיימא עליה, דאיהו ברית דביה תשמיש המטה, ובגין דא ביום הכפורים עלמא דאתי, דביה תקינו כל נדרי, אסור בתשמיש המטה.

תמן אות ברית י' איהי תגא על ספר תורה צדיק, כמה דאוקמוה העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש המטה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ובגין דלית (ס"א דאית) שמוש בעלמא דין בתגא, אוקמוה מארי מתניתין כל המשתמש בתגא חלף, דתגא לתתא בעלמא דין איהו, נקודה שמושא דאתוון, אבל בעלמא דאתי לית שמושא באתוון. ובגין דא ספר תורה לית ביה נקודה באתווי, אלא תגין. ובגין דא מאן דמשתמש בספר תורה חלף. והכי מאן דמשתמש במי ששונה הלכות, עליה אוקמוה רבנן, דאשתמש בתגא חלף:


אתו כלהו מארי מתיבתאן ואשתטחו קמיה, ואמרו ודאי קודשא בריך הוא מליל בפומך, וליה אנן סגדין, ואנן אשתמודעין במלין אלין, דלית ילוד אשה אחר בר מינך יכיל למללא לון, ודאי מלין אלין קא סהדין בך, דאנת הוא דאתמר ביה (במדבר יב ח) פה אל פה אדבר בו, לית לעכבא לאליהו גבך, אלא לפייסא ליה לקודשא בריך הוא לנחתא ליה לגבך, מליא עותרא מלייא סגולות לגבך.

רעיא מהימנא עבד נאמן לגבך, עבד עברי, (דברים טו יד) הענק תעניק לו, הענק ליה, תעניק לבנוי, במלין גניזין אלין, (שם) מגרנך, גרנה של תורה דילך, מיקבך, בגרן ויקב קרא ממלל, כמה דאוקמוה מארי מתניתין, בגרן ויקב הכתוב מדבר.

יק"ב, י'חוד, ק'דושה, ב'רכה דקודשא בריך הוא, ודא שכינתא, דאיהי ברכה דקודשא בריך הוא מימיניה, ואיהי קדושה משמאליה, ואיהי יחודיה באמצעיתא, וקודשא בריך הוא הכי סלקין אתווי דיליה יב"ק, כגוונא