וימתקו המים/ח

פרק ח: המשיח נולד ביום בו חרב המקדש

אמר רב שמואל בר רב נחמן: כל מקום שנאמר "ויהי" משמש צרה.  
וכל מקום שנאמר והיה- שמחה.
כתיב "והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס..." (יואל ד', יח)
"והיה ביום הוה יצאו מים חיים מירושלים..." (זכריה י"ד, ח)
"והיה היום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן..." (ישעיה ז', כה)
"והיה שארית יעקב בגויים..." (מיכה ה', ז)
"והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול..." (ישעיה כ"ז, יג)
אמרו לו: "והיה כאשר נלכדה העיר..." (ירמיהו ל"ח כה)
(הרי פסוק זה נכתב בהקשר של חורבן?))
אמר להם: אף ההיא אינה צרה אלה שמחה.
- שבו ביום נולד מנחם
         (אסתר רבא, פתיחתא י"א)

א. יום החורבן אינו צרה – אלא שמחה

אנו ממשיכים ומביאים מדרשי חז"ל שרואים את הטוב שברע, וחז"ל גם יסבירו זאת בצורה הגיונית. יום החורבן, ט' באב, הוא היום הקשה ביותר שהיה לעם ישראל. מכאן התחילה גלות ארוכה. איך אפשר לראות משהו טוב ביום כזה?!
והנה חז"ל רוצים לחנך אותנו להוציא את המתוק מתוך המר. לכל הפחות לראות שיש טוב גם ברע. חז"ל אומרים כי ביום שבו חרב הבית, בו ביום נולד המשיח. ובלשון במדרש "בו ביום נולד מנחם".
המדרש אומר כי בכל מקום שכתוב "והיה" הרי זו לשון שמחה. המדרש מוכיח את טענתו ומביא לכך חמש דוגמאות. חמישה מקרים שבהם 'היה' מופיע בהקשר של גאולה ונחמה, כלומר שמחה. והנה גם בחורבן ירושלים מוזכרת המילה "והיה"? אם כן קשה על המדרש. הרי החורבן הוא ודאי דבר עצוב וחמור. אולם המדרש מדגיש ואינו נסוג. המילה והיה מופיעה בהקשר לחורבן זו באמת מסמלת שמחה. זאת מפני שגם ביום החורבן יש סיבה לשמחה. והמדרש ממשיך ומסביר מדוע. ביום זה נולד המשיח. לא פחות ולא יותר, לפי המדרש, יום החורבן הוא יום שמחה.
המדרש אומר כי המשיח נולד ביום החורבן. אולם עינינו רואות שעדיין לא הגיע?! כיצד עובדה זו מסתדרת עם דברי המדרש? נראה לאמר כי חז"ל התכוונו בדבריהם שביום החורבן הקב"ה מתחיל ליצור את הגאולה. כלומר תוכנית הגאולה מתחילה לרקום עור וגידים מיד עם החורבן. כמובן, הגאולה היא תהליך איטי ומתמשך. ולפי מדרש זה, צריך להבין כי תהליך הגאולה אכן מתחיל מיד עם החורבן. כלומר, יש לשמוח ביום החורבן. זאת מפני שהוא היה יום העונש. ביום זה אנו אחרי העונש. יתר על כן מיום החורבן אנו בתהליך חיובי של גאולה .

ביום החורבן נולד המושיע

מעשה באדם אחד שהיה חורש בשור.
בעת שהיה חורש, פרתו געתה.
עבר- לידו ערבי אחד.
א"ל: מי אתה?
א"ל: יהודי אני.
א"ל: התר שורך והתר את מחרשתך (ותפסיק לעבוד).
א"ל: למה?
א"ל: מפני שבית המקדש של היהודים חרב.
א"ל: מהיכן אתה יודע?
א"ל: מהגעיה של הפרה שלך.
בעוד שהיה מדבר עמו געתה הפרה פעם נוספת.
א"ל: קשור את שורך וקשור את מחרשתך (ותמשיך לעבוד)
מפני שנולד מושיע היהודים

(איכה רבתי, פרשה א', נא)

לפנינו מדרש חז"ל נוסף, העוסק בקשר ההדוק והמיידי בין הגלות לבין הגאולה. קשר המביע את הרעיון שהגלות והגאולה באים כאחד. להלן נדון במדרש זה, ננסה בעזרת ה' להתחקות אחרי המסרים הנוספים המופיעים בו.

ב. "התר מחרשתך כי הבית חרב"

האגדה פותחת בתמונה של יהודי חורש. החורש בשדה הינו סמל לאדם בארצו, אשר חי חיים תקינים, חיי מעשה ועמל. האדם המוציא לחם מן הארץ הוא סמל לאדם הנורמאלי עלֵי אדמות.
והנה ביום בו חרב בית המקדש, היהודי שבאגדה חורש ואינו יודע על המתרחש. בדווי12 שמזדמן למקום מסב את תשומת לבו לכך שהבית חרב ואומר לו להפסיק לחרוש: "התר את שורך והתר את מחרשתך". הבדוי שואל אותו: מי אתה? תשובת החורש: יהודי אני. עונה לו הבדוי: אם יהודי אתה, אינך יכול להתנהג כאילו כלום לא קרה. כאילו "עניינים כרגיל". בית המקדש של העם היהודי חרב, זאת אומרת שאתה אמור להפסיק לחרוש.

ג. היהודי מחובר לגורל האומה

האגדה פתחה אם כן בתמונה שלוה של יהודי חורש בניגוד גמור למציאות החמורה של חורבן בית המקדש. תמונה כזו נראית יותר בדיונית מאשר מציאותית. היתכן כדבר הזה, שהעולם כמרקחה, האוייב הורס את ארץ ישראל, מגלה את העם היהודי ושורף את בית המקדש, והנה יהודי מסויים מנותק מכל המתרחש וממשיך לחרוש?! הוא ממשיך לחיות חיים תקינים ונורמאלים בניתוק מכל עמו?!
אלא שדווקא בצורה זו האגדה באה ללמדנו שהיהודי אינו מסוגל לנתק את עצמו מגורל האומה! בכל מקום שהוא יהיה ואף בקצה העולם, יבוא "ערבי" כל שהוא, תהיה איזו פרה שתגעה, ויאמרו לו: דע לך אתה יהודי! אתה לא יכול לברוח מהעובדה שאתה יהודי! יהודי- פירושו קשור לגורל עמו. אם מכל סיבה שהיא, יהיה יהודי שיתעלם מכך שהוא יהודי, תמיד יהיה מי שיזכיר לו את זה!

ד. למה דווקא "ערבי" (בדווי)?!

"הערבי"- הבדווי המופיע באגדה הוא המגלה ליהודי כי הבית חרב, והוא אומר ליהודי מה לעשות. היהודי אכן נשמע לו, היהודי אינו מדבר כלל במהלך האגדה. יתר על כן מי שנותן את הסימנים היא הפרה הגו¬ֹעה...
השאלה הנשאלת היא מדוע המסר באגדה מופיע דרך ה"ערבי" והפרה? הרי ה"ערבי" והפרה משמשים מעין בת קול, אם כן מדוע הבת קול אינה באה דרך דמויות יותר מכובדות?!
נראה לאמר כי חורבן בית המקדש זהו סמל לניתוק בין הקב"ה לעם ישראל. משום כך אין "בת קול"13. הניתוק בין הבורא לבין עמו מודגש על ידי כך שההודעה נמסרת דווקא על ידי "ערבי", על ידי אדם אנונימי וחסר זהות לאומית כל שהיא.
גם הפרה וגם הבדווי מייצגים את הטבע. כלומר, כאשר בית המקדש נחרב, הטבע- העולם החל צועק ומכריז על כך. הטבע מגיב לחורבן הבית. בית המקדש הוא חלק מטבעיות העולם. והנה כאשר בית המקדש נחרב, או אז הטבע זועק.

ה. הולדת המשיח חלק מטבע האומה

בעוד שהיה מדבר עמו געתה הפרה פעם נוספת. 
אמר לו: קשור את שורך וקשור את מחרשתך
(תמשיך לעבוד), מפני שנולד מושיע היהודים.

כאמור ה"ערבי" אמר ליהודי להתיר את המחרשה מהשור כי הבית חרב. אולם לא ברור אם הוא הספיק להתיר את המחרשה. מה שכן מודגש שבעודם מדברים הפרה גועה שוב. והערבי שוב מבין את געיית הפרה. והפעם בשורה בפיו: מושיעם של ישראל נולד זה עתה. לכן הוא אומר ליהודי לקשור שוב את השור ואת המחרשה.
נראה לאמר כי החידוש הגדול ביותר של האגדה הוא לאו דווקא שהמשיח נולד . עם ישראל רגיל לבשורות מעודדות לאורך כל שנות הגלות. החידוש הגדול הוא מתי נולד המשיח. המשיח נולד בעודם מדברים. כלומר, היהודי לא הספיק לפרק את המחרשה וכבר אומרים לו לחבר אותה, כי המושיע נולד.
יש באגדה הדגשה שהמושיע נולד בדיוק ברגע שבו אירע החורבן. כלומר שרגע החורבן הוא גם תחילתו של תהליך הגאולה. תהליך זה של חורבן וגאולה דומה מאוד לאותו זרע שטומנים באדמה. זרע זה אמנם נרקב, אך הריקבון של אותו זרע אינו חידלון. להיפך! זהו שלב בצמיחה של עץ חדש. אותו זרע שנרקב טומן בחובו את הפרי שבו יבוא. הנה כי כן האגדה מדגישה שרגע הגלות והחורבן הוא עצמו הרגע של תחילת הגאולה, של הולדת המשיח. אלא שעינינו רואות שכבר חלפו אלפיים שנות גלות והמשיח טרם בא. אם כן איך נתייחס לאגדה המדברת על הולדת המשיח. אולי זו סתם משאלת לב של כל יהודי?!
נראה לאמר כי אם הבשורה על הולדת המשיח היתה באה על ידי יהודי, היינו מבינים זאת כמשאלת לב נצחית של העם היהודי. אולם דווקא מפני שהבדוי האלמוני מודיע זאת, ודווקא על ידי פרה מתקבל המסר, שהטבע הוא הוא שמודיע זאת. הפרה הגועה זהו עניין שבטבע. ויש כאן מסר עמוק: הולדת מושיען של ישראל וביום החורבן זוהי תופעה טבעית. זוהי המציאות הטבעית של עם ישראל. אין מציאות של עם ישראל ללא ישועה. עם ישראל לעולם אינו נזנח על ידי בורא עולם. יש אומנם מצבים של הסתר פנים. יש תקופות קשות בדברי ימי עם ישראל, אך תמיד תמיד המושיע נמצא בקרבנו. התרופה היא חלק מאיתנו. הישועה והגאולה כבר נמצאת . השאלה היא האם אנו ראויים לה?

ו. יהודי חורש מביא את המשיח

נראה לאמר כי עיקרו של המדרש נמצא בסופו. כאשר מודיעים ליהודי שהמשיח נולד, מצווים עליו לקשור את השור ואת המחרשה ולהמשיך לחרוש את האדמה.
מדוע היהודי נדרש לחרוש? הרי המשיח רק נולד, הגאולה לא תהיה בימים הקרובים?! יקח זמן עד שהמשיח יתגלה, ינהיג את עם ישראל ויבנה את בית המקדש. ובכל זאת היהודי מתבקש להמשיך לחרוש, כי מושיען של ישראל נולד. כדי לענות על שאלה זו, עלינו להבין קודם כל, מה המשמעות העמוקה של האדם החורש ושל היהודי החורש?
האדם החורש הינו סמל לאדם היצירתי, סמל לאדם העובד את אדמתו. האדם החורש הוא לא רק נוטע באדמתו, אלא הוא נטוע בה. זה באשר לאדם בכלל. ובאשר ליהודי? היהודי החורש הינו סמל למצב הטבעי של האומה. מצב של עם בארצו. עם יוצר , פעיל, בונה בארץ ומצמיח בה. עם הנוטע בארצו, זה עם הנטוע בארצו.
העולה מכל הנאמר עד כאן, כאשר אומרים ליהודי להמשיך לחרוש כי המשיח נולד, פירוש הדבר, שאתה הפרט חייב להיות פעיל להבאת המשיח. משיח בא, פירושו עם ישראל באדמתו פועל ויוצר, חורש ונוטע. וכשאומרים שהמשיח נולד ואתה נדרש לחרוש, פירוש הדבר: תפעל לקידום המציאות של ימי משיח.
כאשר כל היהודים יהיו בארץ, ויחרשו את האדמה, כלומר יגאלו את האדמה, אזי יבוא המשיח. לפי מדרש זה, כל אחד ואחד מסוגל וצריך לפעול לקידום ימי המשיח. כל יהודי שבא לארץ ופועל ויוצר חורש ומחייה את הארץ, הוא בעצם פועל להביא את המשיח.

ז. אין יאוש בעולם כלל

באגדה זו מסרים רבים:
1. יום ט' באב הוא גם יום תחילת הגאולה. יום בו נולד המשיח.
2. מציאות משיח היא חלק ממהותו של עם ישראל.
3. האדם החורש והיוצר בארץ ישראל- פועל בכך להביא את המשיח.
אלה המסרים הישירים והשקופים מן האגדה. אולם, ללא ספק אגדה זו מצטרפת לרצף האגדות המחנכות לראיה חיובית. האגדה מלמדת שגם ברגע הכי קשה והכי כואב, יש לחפש את הטוב ואת התקוה. האגדה כל כולה צועקת: "אין יאוש בעולם כלל". גם ברגע הקשה ביותר לעם ישראל, רגע בו בית המקדש חרב. גם ברגע זה יש סיבה טובה לשמוח. כי ברגע זה נולד המשיח.