וימתקו המים/ז

פרק ז: כילה חמתו בעצים ובאבנים

'מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך' (תהילים ע"ט)
לא הוה קרא צריך למימר (היה צריך לומר) אלא 'בכי לאסף' 'נהי לאסף' 'קינה לאסף',
ומה אומר מזמור לאסף?
אלא משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיירה וציירה 
ויצא בנו לתרבות רעה.
מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים, 
ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר.
אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו ואת יושב ומזמר?!
אמר להם: מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו.
כך אמרו לאסף: הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר?!
אמר להם: מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים
                ולא שפך חמתו על ישראל.
הדא הוא דכתיב "ויצת אש בציון ותאכל יסֹדֹתיה" (איכה ד', יא). 
                                                      (איכה רבה ד' ט"ו)

א. חורבן הבית ולא חורבן העם

לפנינו משל ובו משבר ותגובה למשבר. המלך במשל הכין חופה לבנו. והנה בנו איכזב ויצא לתרבות רעה. המלך כעס מאוד על בנו, אך לא פגע בו. מרוב כעס המלך הרס את החופה. ובלשון המדרש: "קרע וילאות ושיבר את הקנים".
למלך יש פדגוג. זה העוזר למלך בתחום החינוך. הפדגוג אחראי לחינוכו של בן המלך. והנה כאשר המלך שיבר את החופה, הפדגוג הגיב בצורה מוזרה. הוא לקח כלי זמר והיה מזמר. המלך אינו מתפלא על הפדגוג. אולם האנשים סביבו, הם כן מתפלאים, היתכן?! המלך כועס, הורס את החופה בחמתו, ואתה מזמר?! אלה שואלים אותו לפשר תגובתו.
הפדגוג עונה להם: ברוך ה', ממש נס, "איזה יופי", אכן המלך רק "הפך חופתו על בנו", אולם המלך לא נגע בבנו. המלך לא פגע בבן. המלך כילה חמתו על החופה ולא על בנו. דבר זה מלמד אותנו שהמלך אוהב את בנו למרות החטא. המלך ממשיך לשמור על זיקה של אב לבן. אם כן זוהי סיבה טובה לזַמֵר. אומנם יש עונש. העונש ודאי כואב. אומנם יש כעס. אולם כל האירוע במבט יותר כללי ויותר עליון משדר גם שדר משמח. יש כאן קשר נצחי של אב לבן. קשר שלא ינָתק. אפילו כשיש מתח עצום, אפילו כאשר יש כעס ועונש. המלך לא פוגע בבן ממש.
המלך יודע שהקשר עם הבן ימשך ויתחזק. בבוא העת הבן יתקן את מעשיו. והאהבה בין האב ובנו תחזור כימי קדם. ואף תתחזק ותתעצם.

ב. מזמור או קינה?

ובנמשל, אסף המשורר הלוי שר "מזמור לאסף... באו גויים בנחלתך". מזמור על חורבן בית המקדש. המדרש מתפלא.. על חורבן הבית שרים מזמור?! על חורבן הבית צריך לאמר קינה!
אסף עונה לשואלים: אכן כן, אני שר מזמור: "מזמור לאסף אלקים באו גויים בנחלתך טמאו את היכל קודשך שמו את ירושלם לעיים" אני מזמר ושמח, מפני שה' שפך חמתו על העצים ועל האבנים ולא על העם. המדרש מבסס את דבריו על הפסוק באיכה: "כלה ה' את חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון ותאכל יסדתיה" (איכה ד' יא) כלומר, הקב"ה הצית אש, הוא כעס וזעם על העם החוטא. על העם שלא שמע להתראות הרבות של הנביאים. על העם שזנה ועבד עבודה זרה. אולם ה' הצית את האש בארמון, בבית המקדש ביסודות: "ותאכל יסדתיה" בבית המקדש, אבל לא בעם.
לסיכום, המדרש אומר, חורבן הבית הינו עונש. זה אירוע קשה מאוד. זה עונש שגרם להרבה תופעות לואי קשות לעם ישראל. אולם ניתן להביט על החורבן גם בעין חיובית. צריך לראות בחורבן הבית, חורבן העצים והאבנים, סימן מעודד. הקב"ה שומר על הקשר אתנו כמו אב ובנו. זהו קשר נצחי. קשר כזה לא יתנתק לעולם. זה שה' כילה חמתו בעצים ובאבנים ולא בעמו, זה סימן שיש ברית בין הקב"ה לעמו. ה' שומר הברית. כשעם ישראל יתעשת ויחזור בתשובה, הברית הזו תתחזק ותתעצם למימדים עילאיים. אשר על כן המשורר אסף אומר שירה: "שיר מזמור" על חורבן הבית.
הנה לנו עוד דוגמה, איך להסתכל על הרע. אפשר להוציא ממנו את הטוב. עד כדי כך שאפשר אפילו על חורבן הבית לאמר שירה: "שיר מזמור לאסף...".

ג. העונש מעיד על הברית

חורבן הבית הוא ודאי עונש קשה. אולם יחד עם זאת יש שתי סיבות טובות להתעודד.
א. העונש מעיד שיש כאן ברית. חלק מהכללים של הברית הוא, שמי שמפר את הברית- נענש. אם כן העונש שבני ישראל נענשו מעיד שיש ברית בין ה' לבין העם. עצם קיומה של הברית הוא מקור לעידוד ושמחה.
ב. יתר על כן העונש היה "בעצים ובאבנים". עובדה זו היא עדות לכך שה' ממשיך ומשגיח על עמו גם בזמן חרון אף.

לסיכום, הברית עצמה היא סיבה למזמור תודה. הברית בין הקב"ה לבין עם ישראל היא ברית נצחית. כמו שה', בורא עולם, הוא נצחי, כך כל מי שדבק בו הוא נצחי, ממילא עצם קיום הברית מבטיח את נצחיותו של עם ישראל. העונש והגלות אינם אלא עדות שיש כאן ברית. העונש והגלות הם עניין במסגרת הברית. אך הם חס ושלום לא מעידים על ביטול הברית. אשר על כן גם העונש- החורבן- הוא סיבה טובה ל"שיר מזמור". הנה לנו עוד דוגמא איך להוציא את המתוק מתוך המר.