וימתקו המים/ו
פרק ו: יום החורבן- יום כפרה
עד כאן הבאנו דברי חז"ל המעודדים, מחזקים ומחנכים לראיה חיובית: חז"ל קוראים ליום ט' באב- "מועד". הכרובים היו מעורים זה בזה ביום החורבן. ובמקום אחר התייחסות כללית באשר לצרות הבאות על ישראל: "כשיגיעו בניך עד עפר אותה שעה ופרצת..." כלומר אחרי המשבר הקשה "עד עפר" בוא תבוא הישועה – "ופרצת".
דברי חז"ל אלו הם בבחינת "סימנים" בלבד. הם לא מנסים להסביר מה טוב ברע? או למה לראות את הטוב שברע?
עתה נעבור למדרשים שמנסים להסביר מהו הטוב שברע. מה ההגיון שיש בראיה החיובית. המדרשים יסבירו שיש משהו טוב ממש במציאות של הרע. במדרשים הבאים אנחנו נעבור מחינוך לראיה חיובית לשכנוע והסבר לראיה חיובית.
אמר רב שמואל בר רב נחמן: כל מקום שנאמר "ויהי" משמש צרה.
וכל מקום שנאמר והיה- שמחה.
כתיב "והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס..." (יואל ד', יח)
"והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים..." (זכריה י"ד, ח)
"והיה היום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן..." (ישעיה ז', כא)
"והיה שארית יעקב בגויים..." (מיכה ה', ז)
"והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול..." (ישעיה כ"ז, יג)
אמרו לו: "והיה כאשר נלכדה העיר..." (ירמיהו ל"ח כה)?
(הרי פסוק זה נכתב בהקשר של חורבן הבית?)
אמר להם: אף ההיא אינה צרה אלא שמחה.
- שבו ביום נולד מנחם
- ונטלו ישראל אפוכי על עוונותיהם
- דאמר רבי שמואל אפוכי גדולה נטלו ישראל על עוונותיהם,
בשעה שחרב בית המקדש. זה הוא שכתוב
"תם עוֹנך בת ציון לא יוסיף להגלותך" (איכה ד', כב)
(אסתר פתיחתא יא)
לפנינו מדרש שנותן ליום ט' באב מימד של שמחה. ללא כחל וללא סרק, פשוטו כמשמעו. אכן ט' באב יום החורבן הוא גם יום של שמחה לישראל. היתכן?!
המדרש מביא דוגמאות מהתנ"ך שלשון "והיה " מציין שמחה. הדוגמאות מובאות מנבואות הנחמה לעתיד לבוא. ההקשר ודאי של שמחה. המדרש ממשיך ומקשה הרי מצאנו "והיה" בהקשר של צער, בהקשר ליום חורבן ירושלים?! כדברי הנביא ירמיהו: "וישב ירמיהו בחצר המטרה עד יום אשר נלכדה ירושלם והיה כאשר נלכדה ירושלם: בשנה התשעית לצדקיהו מלך יהודה בחדש העשרי בא נבוכדראצר מלך בבל וכל חילו אל ירושלם ויצרו עליה" (ירמיהו ל"ח, כח-כט).
על שאלה זו עונה המדרש בפשטות: אכן כן יום החורבן הוא גם יום של שמחה: "בני ישראל נטלו אפוכי על עוונותיהם". כלומר מאחר שנעשנו על עוונותיהם הרי שהם קיבלו פיצוי על כך. הם שילמו על עוונותיהם וממילא התכפר להם. אשר על כן אומר הנביא ירמיהו במגילת איכה: "תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך" (איכה ד' כב).
הנה כי כן מדברי המדרש עולה שהעובדה שעם ישראל נענש- זו בשורה. למה? כי העונש מביא למציאות חדשה, "דף חדש". בזכות העונש מתכפר לעם. כלומר, יש משהו טוב בעונש. והנה העם מתבשר בסמוך לעונש או תוך כדי העונש: "לא יוסיף להגלותך". הרי לנו דוגמא נפלאה במדרש חז"ל שכל כולו להוציא את המתוק מהמר. איך לראות את הטוב בתוך הרע והקושי. איך בתוך החורבן והעונש לראות נחמה וגאולה.