וימתקו המים/ה
פרק ה: אפילו ט' באב - סיבה לשמוח
היום בו חרב בית המקדש- ט' באב- הוא ודאי יום קשה לעם ישראל. יום זה נקבע לדורות כיום אבל לאומי. ט' באב נצרב בזיכרון הלאומי של העם כיום הקשה ביותר בדברי ימי עמנו. יום החורבן הוא גם יום הגלות. יום בו עם ישראל איבד את עצמאותו, הארץ חרבה, בית המקדש נשרף ורבים מבני עמנו נהרגו במלחמה. אלה ששרדו הובלו כשבויים לארץ לא להם. לא פלא אם כן שיום זה נקבע כיום צום ויום אבל לאומי. ט' באב הוא הצום החמור ביותר:
- הצום מתחיל מבעוד יום, כלומר לילה ויום.
- נוהגים בו חמשת האיסורים כמו יום הכיפורים.
- נוהגים ביום זה מנהגי אבלות. כמו לשבת על הרצפה, לא שואלים איש בשלום רעהו.
- ועוד ועוד.
והנה לאור כל האמור לעיל חז"ל נותנים ליום החורבן משמעות של "מועד". זהו יום נחמה ואפילו מקור לעידוד ושמחה. בפרק זה נביא דברי חז"ל ומדרשי חז"ל הנותנים ליום ט' באב מימד זה של גאולה ונחמה. כל מדרש מהיבט אחר. המדרשים מתייחסים ל"סימנים" חיוביים שיש בט' באב.
בפרק הבא נעסוק במדרשים מעמיקים יותר שמנסים לתת הסבר שכלתני והגיוני של הטוב שביום החורבן.
א. ט' באב נקרא מועד
עריכה"... קרא עלי מועד לשבור בחורי..." (איכה א' ט"ו)
"אין אומרים תחנון בט' באב ואין נופלים על פניהם משום שנקרא מועד"
(שו"ע, או"ח תקנ"ד, ד)
הנביא ירמיהו מקונן במגילת איכה על חורבן הבית ועל גלות ישראל מארצו. בין היתר הוא אומר: "...קרא עלי מועד לשבור בחורי..." פירוש הפסוק: הקב"ה קבע מועד- זמן למלחמה "לשבור בחורי". במלחמה זו ינצח האוייב ויכריע את בחורי ישראל. השימוש במילה "מועד" עורר את חז"ל לדרוש את הפסוק, ולהוציאו מידי פשוטו .
המילה מועד פירושה חג ויום טוב. לכן חז"ל דרשו את הפסוק ואמרו כי יום החורבן הוא גם מעין יום טוב. ומשום כך אנו נוהגים ביום ט' באב מקצת מנהגי יום טוב:
- במנחה של ערב ט' באב אין אומרים תחנון.
- ביום ט' באב אין אומרים תחנון, הגם שאומרים קינות.
- מחצות היום אנו מפסיקים חלק ממנהגי האבילות.
- כל עדה ומנהגיה. יש עדות הנוהגות לשטוף את הבית לאחר חצות היום .
לסיכום, חז"ל ראו ביום ט' באב מקצת מועד, הגם שלא הסבירו מדוע.
ב. הכרובים מעורים זה בזה ביום החורבן
עריכה"וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" (שמות כ"ה, כ)
"ופניהם איש אל אחיו"
ובמקדש שלמה הוא אומר "ופניהם לבית" (דברי הימים ב, ג', יג)
הא כיצד?
כאן בזמן שישראל עונשים רצונו של מקום.
כאן בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום.
(בבא בתרא צ"ט, ע"א)
אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו הכרובים מעורים זה בזה..
(יומא נ"ד, ע"ב)
כידוע, הכרובים היו מעל ארון הקודש. שני הכרובים היו במצב של פנים אל פנים. כדברי הכתוב: "ופניהם איש אל אחיו". מקום הכרובים הוא הוא המקום של גילוי השכינה. משם הקב"ה היה מדבר עם משה. כדברי הכתוב: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים אשר על ארן העדת" (שמות כ"ה, כב).
נמצאנו למדים שהכרובים מסמלים את הקשר בין הקב"ה לבין עם ישראל. זהו המקום בו ה' מתגלה בעולם. משם ה' מדבר עם משה. על רקע המשמעות של הכרובים בא מדרש חז"ל ואומר כי בבית המקדש היה מתרחש נס בכרובים. אלה היו זזים בהתאם לקשר שבין הקב"ה לבין עם ישראל. כאשר ישראל עושים רצונו, היו הכרובים "פניהם איש אל אחיו". כלומר הכרובים היו מביטים זה בזה.
אולם כאשר ישראל לא היו עושים רצונו של מקום היו הכרובים מפנים עורף זה לזה. כדברי הכתוב "כנפי הכרובים האלה פרשים אמות עשרים והם עמדים על רגליהם ופניהם לבית" (דברי הימים ב, ב', יג).
בזמן החורבן היו מחובקים
והנה להפתעתנו הרבה, ריש לקיש אומר כי בזמן החורבן היה המצב משונה. הכרובים היו מעורים זה בזה, כלומר מחובקים. כאשר האוייבים נכנסו לבית המקדש, הם נכנסו להיכל, ושם הם "ראו את הכרובים מעורים זה בזה" (יומא נ"ד, ע"ב).
מדרש זה של ריש לקיש קשה להבינו. כאמור בזמן שאין עושים רצונו, הם מפנים עורף זה לזה. אם כן ביום החורבן, שהיה יום של כעס- שיא הכעס- היינו מצפים שהכרובים יפנו עורף זה לזה. ואולי אפילו יותר מכך, יתרחקו זה מזה. אולם לא כך היה אלא להיפך. דווקא ביום החורבן הם היו מעורים זה בזה, כלומר מחובקים. "פניהם איש אל אחיו" זהו סימן של אהבה, אז מה נאמר אם היו מחובקים?! זה ודאי סימן של אהבה עזה! אבל יום החורבן הוא יום של חרון אף, של כעס, של עונש?!
מתברר אם כן שליום החורבן יש פן נוסף. דווקא יום החורבן, היום של העונש,מעיד על אהבה ואפילו אהבה עזה. ה' כעס והעניש, אך הוא עשה זאת מתוך חמלה ואהבה. כמו אב המעניש את בנו. האב ודאי כועס על בנו, כעס גדול, לכן הוא מעניש אותו. אולם האב מעניש דווקא מפני שהוא אוהב את בנו, והוא אינו יכול להתעלם ממעשיו.
אי אפשר שלא להזכיר את מעשה המופת של מו"ר הרב משה צבי נריה זצ"ל. לפני חג הפורים קרה בישיבת בני עקיבא כפר הרואה, שתלמיד בוגר היכה תלמיד צעיר. הרב נריה שהיה עד למעמד, ניגש אל התלמיד הבוגר וסתר לו על לחיו. מעשה נדיר במיוחד של הרב נריה. אולם מיד לאחר שהיכה את התלמיד, הרב נריה חיבק את התלמיד ובכה.
גם מדרש זה אינו מסביר מדוע יום החורבן הוא יום של נחמה ושמחה. הוא אומר שביום החורבן, יום הזעם וחרון אף של ה' היה גילוי אהבה בין הקב"ה לבין עמו – נחלתו. כאמור המדרשים הראשונים רק מראים "סימנים" חיוביים וטובים ביום ט' באב. לאחר מכן נביא מדרשים שמסבירים את "הטוב" שבט' באב.