וימתקו המים/ד

פרק ד: כעפר הארץ... ופרצת

סיקוסים  נתן הקב"ה ליעקב
ואמר לו: "והיה זרעך כעפר הארץ". (בראשית כ"ח, יד)
כשיגיעו בניך עד עפר הארץ.
אותה שעה "ופרצת ימה וקדמה" (שם, שם)
הווי, "מקים מעפר דל" (שמואל א', ב', ח)

(שמות רבה כ"ה, ח)

לפנינו מדרש נוסף המוציא את הטוב שברע. ומתייחס לנקודת הנפילה כמשהו חיובי.
הקב"ה הבטיח ליעקב אבינו: "והיה זרעך כעפר הארץ" ומיד בהמשך הפסוק ה' מבטיח לו: "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". בפסוק זה מתעוררים שני קשיים.
1. מדוע התורה השתמשה בדימוי של "עפר"? המילה "עפר" אינה מחמיאה?! למה אם כן התורה מדמה את זרעו של יעקב לעפר הארץ?
2. עם ישראל אף פעם לא היה עם כה רב כעפר הארץ?! עם ישראל לא הגיע אף פעם למימדים של העם הסיני ואף לא התקרב לכך. תמיד היינו עם קטן. יתר על כן התורה מציינת במפורש שאנו עם קטן. כך היינו וכך נהיה. וזה הייחוד שלנו. כדברי הכתוב: "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה: לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז', ו-ז).
לאור שני קשיים אלה דרשו חז"ל דרשות רבות את הדימוי לעפר. אחת מהן לפנינו. כל כולה של דרשה זו- למצוא את המתוק שבמר. ובלשון הפסוק: קודם כל "כעפר" ואחר כך "ופרצת". כלומר יש משבר- נפילה אבל אחר כך יש תקומה- "ופרצת". ובלשון המדרש: "כשיגיעו בניך עד עפר הארץ, אותה שעה ופרצת ימה וקדמה. הווי מקים מעפר דל".
חז"ל דרשו אם כן באותו אופן את הפסוק: "מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון" (שמואל א, ב', ח). כלומר, האדם מגיע עד עפר, עד דלות- או אז ה' מקים אותו. לענייננו, אפילו אם עם ישראל יגיע למצבים קשים ויושפל ח"ו עד עפר, לבסוף ה' יקים אותו. הקב"ה נתן הבטחה ליעקב. הבטחה מעודדת. לכן אם חס ושלום עם ישראל יהיה במצב קשה, הרי שהוא יכול דווקא מהמצב הקשה להתעודד. הרי יש לנו שתי הבטחות: א. "כעפר... ופרצת" ב. "מקים מעפר דל...".
הנה כי כן חז"ל מסתכלים על נקודות המשבר- נקודות הנפילה, ומוצאים בה משהו חיובי. אצל חז"ל זו שיטה. חז"ל מלמדים אותנו להסתכל על משבר ונפילה כנקודת מוצא חדשה. נקודת זמן חדשה שממנה צריך לעלות.
נראה לאמר שדברי חז"ל אלה מבוססים על דברי החכם מכל, שלמה המלך בספר משלי: "כי שבע יפֹל צדיק וקם" (משלי כ"ד, טז). בדברי החכם יש כמה וכמה מסרים:
האחד: אפילו צדיק נופל.
השני: הצדיק לא יהיה צדיק אם לא יפול.
השלישי: ליפול כולם נופלים, אבל הצדיק גם קם.
הרביעי: זהו כנראה מסלול הכרחי אמיתי ומציאותי של החיים- נופלים. אולם לאחר הנפילה צריך לקום. וככל שמחברים בין הנפילה לקימה כך ייטב. ואולי זה האידיאל לקום מתוך המשבר. לראות בנפילה שלב בתקומה. אין מציאות רצויה של לא ליפול. זו מציאות לא קיימת. האידיאל הוא לקום מיד עם הנפילה, לראות את הנפילה כשלב בתקומה.