וילהלם טל (ביאליק)/עלילה חמישית/מחזה שני

מבוא בית טל. האח מבוערת. בעד הפתח הפתוח ירָאה לעינים כל המרחק אשר מחוץ. הדויגה, ולתר ווילהלם.'.

 
הדויגה הַיּוֹם יָבֹא אֲבִיכֶם. הֶאָח, יְלָדַי יַלְדֵי חֶמֶד,
חַי חַי הוּא, וְחָפְשִׁי הוּא, וְחָפְשִׁים גַּם-אֲנַחְנוּ כֻלָּנּוּ,
וַאֲבִיכֶם הוּא אֲשֶׁר-הֵבִיא אֶת-הַגְּאֻלָּה לָאָרֶץ.
 
ולתר וְגַם-לִי חֵלֶק בָּהּ, אִמִּי. יִקָּרֵא נָא עָלֶיהָ
גַּם שְׁמִי. חֵץ אָבִי כִּמְעַט חָלַף רֹאשִׁי וְאָנֹכִי
לֹא רָעַדְתִּי.
 
הדויגה אָכֵן מַתָּן מִשְׁנֶה לִי נִתַּתָּ,
פַּעֲמַיִם יְלִדְתִּיךָ, פַּעֲמַיִם חִבְּלָה אִמֶּךָ.
אַךְ כָּל-זֶה עָבַר, וְעַתָּה שִׁנֵיכֶם לִי, שְׁנֵיכֶם יָחַד,
וְגַם-אֲבִיכֶם גּוֹאַלְכֶם יָשׁוּב הַיּוֹם אֶל נָוֵהוּ.
 
נזיר נראה בפתח הבית.
 
וילהלם רְאִי גַם רְאִי, אִמִּי. הִנֵּה נָזִיר עוֹמֵד בַּפָּתַח,
אֵין זֶה כִּי בָא לִשְׁאֹל מַתָּת.
 
הדויגה אָסְפֵהוּ הַבָּיְתָה
וְנָשִׁיבָה נַפְשׁוֹ. יֵדַע כִּי לִנוֵה גִיל נָחָהוּ
אֱלֹהִים.
באה הביתה ושבה ובידה ספל.
 
וילהלם אל הנזיר
בֹּאָה אִישׁ טוֹב, וְהֵשִׁיבָה אִמִּי נַפְשֶׁךָ.
 
ולתר בֹּאָה וְהַחֲלַפְתָּ כֹחַ וְאַחַר תֵּלֵךְ לְדַרְכֶּךָ.
 
הנזיר עיניו משוטטות הנה והנה בפחד ומראהו כנבוך
אֵיפֹה אָנִי? הַגִּידוּ, אֶל-אֵיזֹה אֶרֶץ בָּאתִי?
 
ולתר אֵין זֹאת כִּי אִם תָּעִיתָ עַד-הֲלֹם, אִם לֹא-יָדָעְתָּ;
עִם בֻּרְגְּלֶן אַתָּה, בִּגְלִיל אוּרִי, בֹּאֲכָה נֵי-שֵׁכֶן.
 
הנזיר אל הדויגה בשובה
הַלְּבַדֵּךְ אַתְּ פֹּה? הַאֵין אִישֵׁךְ עִמָּךְ בַּבָּיִת?
 
הדויגה אֲנִי מְצַפָּה עַתָּה לְבֹאוֹ. וְאוּלָם, אֲדוֹנִי, מָה אָתָּה?
לֹא טוֹב יְבַשּׂר מַרְאֵה פָנֶיךָ וִירֵאַה אָנִי.
וּבְכָל זֹאת – קַח וּשְׁתֵה, הֵן עָיֵף וְיָגֵעַ אָתָּה.
תגיש לו הספל.
 
הנזיר לוּ גַם-תִּתְעַטֵּף נַפְשִׁי בַצָּמָא שִׁבְעָתָיִם –
וְנָשִׁיבָה נַפְשׁוֹ. יֵדַע כִּי לִנוֵה גִיל נָחָהוּ
חֵי נַפְשִׁי אִם אֶגַּע בְּכָל-מְאוּם עַד-אִם הִבְטַחְתִּנִי…
 
הדויגה אַל תִּגַע בִּי. אַל-תִּקְרַב לָגֶשֶׁת, אִם מִשּׁמֹעַ
אֲמָרֶיךָ לֹא-אוּכַל הִמָּנַע.
 
הנזיר בְּאֵשׁ הַחֶסֶד
זוּ תָאִיר עַתָּה יַרְכְּתֵי בֵיתֵךְ, בְּנֶפֶשׁ יְלָדַיִךְ
הַיְּקָרִים, זוּ אֲחַבְּקֵם…
מחזיק בילדים.
 
הדויגה מַה-לְּךָ, הָאִישׁ? סוּרָה, סוּרָה,
אַל-תִּגַּע בִּילָדָי! כִּי-הִנֵּה לֹא נָזִיר אָתָּה!
לֹא וָלֹא! הַמְּעִיל הַזֶּה נְוֵה תָמִיד הוּא לַשֶׁקֶט,
וּבְמרְאֵה פָנֶיךָ אָתָּה לֹא-יִנְוֶה הַשּׁקֶט.
 
הנזיר אֻמְלָל אָנֹכִי מִכָּל-הָאָדָם.
 
הדויגה צָרַת נֶפֶשׁ
תָּעִיר הֲמוֹן לֵבָב, וּמֶבָּטְךָ אַתָּה יְחִתֵּנִי.
 
ולתר נתר ממקומו
אִמִּי, הִנֵּה אָבִי!
רץ ויוצא מן הבית.
 
הדויגה אֵל אֱלֹהִים.
אומרת לצאת, רועדת ומתמהמהת.
 
וילהלם רץ ויוצא גם הוא הֶאָח, אָבִינוּ!
 
ולתר מבחוץ, מאחורי הבימה
וְהִנֵּה שׁוֹב שַׁבְתָּ אֵלֵינוּ!
 
וילהלם מבחוץ אָבִינוּ, אֲהוּבֵנוּ!
 
טל מבחוץ עַתָּה שַׁבְתִּי אֲלֵיכֶם, יְלָדָי. אַךְ אִמְּכֶם אַיֵּהָ?
באים הביתה.
 
ולתר הִנֵּה הִיא עוֹמֶדֶת נְטוּעָה בִמְקוֹמָהּ בַּפֶּתַח,
רוֹעֶדֶת כֻּלָּהּ מִגִּיל וּמְיִּרְאָה גַּם-יָחַד.
 
טל הדויגה, הדויגה! אֵם יְלָדָי! בָּרְכִי שֵׁם אֱלוֹהַּ!
יַד רָשָׁע עָרִיץ לֹא-תַפְרִיד בֵינֵינוּ מֵעָתָּה.
 
הדויגה נופלת על צוארו
הוֹ טל, מֶה חָרְדָה נַפְשִׁי לָךְ!
 
טל עַתָּה שִׁכְחִי עֹצֶב
וּרְוִי מָשׂוֹשׂ, כִּי-הִנֵּה שָׁב אִישֵׁךְ אֵלָיִךְ.
הַנָּוֶה – נָוִי וּבְצֵל קוֹרָתִי חוֹסֶה אָנִי.
 
וילהלם אָבִי, וְאַיֵּה הַקָּשֶׁת? מַדּוּעַ לֹא-אֶרְאֶנָּה?
 
טל וְגַם לֹא-תִרְאֶנָּה עוֹד. אֶל-מָקוֹם קָדוֹשׁ נְתַתִּיהָ
לְמִשְׁמֶרֶת עוֹלָם. לֹא-תֵצֵא עוֹד עִמִּי לַצָּיִד.
 
הדויגה הוֹ, טל, טל!
נסוגה אחור וחולצת ידה.
 
טל מַה-לָּךְ כִּי נִבְעַתְּ, אִשְׁתִּי הַנֶּאֱהָבֶת?
 
הדויגה הִנֵּה שַׁבְתָּ אֵלַי וַאֲנִי לֹא אֵדַע … זֹאת יָדֶךָ…
הַיָּד הַזֹּאת … הַאוּכַל חַבְּקֶנָּה? אִי שָׁמָיִם!
 
טל ברוח אמיץ ובלב נכון
הִיא גָנֹן גּוֹנְנָה עֲלֵיכֶם וַתַּצֵּל אֶת-הָאָרֶץ,
נֶגֶד אֱלֹהִים וְאָדָם הַשּׁמַיְמָה אֶשּׂאֶנָּה!
הנזיר פורץ לגשת. טל רואהו.
מַה-לּוֹ פֹה?
 
הדויגה יָצָא מִלִּבִּי וָאֶשְׁכָּחֵהוּ.
דַּבֵּר אַתָּה עִמּוֹ, וַאֲנִי – קִרְבָתוֹ תְבַעֲתֵנִי.
 
הנזיר מתקרב הַאַתָּה הוּא טל, הַמַּכֶּה אֶת-נְצִיב הָאָרֶץ?
 
טל אָנֹכִי הוּא. לֹא-הֶעֱלַמְתִּי מֵאִישׁ וְלֹא אַעֲלִימָה.
 
הנזיר אַתָּה הוּא טל? הֶאָח, יַד אֱלֹהִים אֵפוֹא נָחַתְנִי
וַתְּבִיאֵנִי עַד-הֲלֹם אֶל-תַּחַת צֵל קוֹרָתֶךָ.
 
טל מתבונן בו
לֹא נָזִיר אָתָּה? מִי אַתָּה אֵפוֹ?
 
הנזיר טל, הֵן אַתָּה
הִכִּיתָ אֶת-רוֹדֶפְךָ, אֶת-הַנְּצִיב, גַּם-אָנֹכִי
אֶת-אוֹיְבִי וּמְשַׂנְאִי,עוֹשֵׁק מִשְׁפָּטִי, הָרְָגִּתי,
וְהוּא הֵן גַּם אֶת-שְׁנֵינוּ כְאֶחָד, כָּמוֹנִי כָמוֹךָ,
אָיַב. עַתָּה הִצַּלְתִּי מִיָּדוֹ אֶת-הָאָרֶץ.
 
טל הַאַתָּה הוּא זֶה? הָהּ שַׁעֲרוּרָה! סוּרוּ, סוּרוּ
מִזֶּה, יְלָדִים! גַּם אַתְּ, אִשְׁתִּי, סוּרִי, סוּרִי.
הָאֹבֵד! הַאַתָּה…
 
הדויגה אֱלֹהִים! מִי הוּא?
 
טל אַל-נָא תִשְאָלִי.
מַהֲרִי צְאִי מִפֹּה. חָלִילָה לַיְלָדִים מִשּׁמֹעַ
בְּדַבְּרִי עִמּוֹ. צְאִי מִן-הַבָּיִת. הַרְחִיקִי לֶכֶת,
כִּי לָמָּה תָצֵל קוֹרַה אַחַת עַל-שְׁנֵיכֶם יָחַד.
 
הדויגה אוֹי לִי, מֶה הָיָה? בֹּאוּ, יְלָדִים, נֵצֵאָה.
היא והילדים יוצאים.
 
טל אַתָּה, אַתָּה הוּא נְסִיךְ אוֹסְטְרִיָּה! אַתָּה הֵמַתָּ
אֶת-דּוֹדְךָ וַאדוֹנְךָ הַמֶּלֶךְ.
 
יוהן פריצידה עָשֹׁק עֲשָׁקָנִי
וַיִּגְזֹל מֵעִמִּי נַחֲלָתִי.
 
טל דּוֹדְךָ הָרָגְתָּ
וּמַלְכֶּךָ! וְגַם לֹא-רָגְזָה תַחְתֶּיךָ הָאָרֶץ?
וְגַם הַשּׁמֶשׁ עוֹד תִּזְרַח עָלֶיךָ?
 
פריצידה טל, שְׁמָעֵנִי
וְאַחַר תִּשְׁפֹּט…
 
טל וּבְעוֹד כַּפֶּיךָ נְגֹאֲלוּ בְּדַם נֶפֶשׁ,
בְּדַם אָב וָמֶלֶךְ, מָצָאתָ אֶת-לִבְּךָ וַתָּזֶד
דְּרֹךְ עַל-סַף בֵּיתִי הַטָּהוֹר, שְׂאֵת עַיִן לְאִישׁ חֶסֶד,
וּלְבַקֵּשׁ לְךָ בּנְוֵה שָׁלוֹם מַחְסֶה וּמָנוֹחַ?
 
פריצידה אָמַרְתִּי פֹּה אֶמְצָא רַחֲמִים. גַּם-אַתָּה כָמוֹנִי
מֵאוֹיִבְךָ נִקַּמְתָּ.
 
טל הָאֹבֵד! הַעֲוֹן רֶצַח
מֵרְדֹף אַחֲרֵי הַגְּדֻלָּה הָיֹה יִהְיֶה בְעֵינֶיךָ
כַּעֲמֹד אִישׁ אָב עַל-נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ בְּמִשְׁפָּט וּבְצֶדֶק?
הַלְּרָאשֵׁי יְלָדִים רַכִּים וִיקָרִים לְךָ סַכֹּתָ?
וְאִם-גַּנּוֹתָ בְנַפְשְׁךָ עַל כְּבוֹד נָוֶךָ? הֲיָצָאתָ
לְיֵשַׁע אַחֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ בִּרְחֹק מֵהֶם יֵשַׁע?
אֲנִי – אֶת-יָדִי הַנְּקִיָּה הַשּׁמַיְמָה אָרִימָה,
וְאַתָּה – אָרוּר אַתָּה וְאָרוּר פָּעֳלֶךָ. אָנֹכִי
קַנֵּא קִנֵּאתִי לְחֻקּוֹת הַקֹּדֶשׁ, בְּרִית הַטֶּבַע,
וְאַתָּה נַאֵץ נִאַצְתָּם וַתִּבְזֵם. לֹא-חֵלֶק
וְלֹא-חֶבֶל לִי עִמָּךְ. אַתָּה רָצֹחַ רָצָחְתָּ,
וַאֲנִי – לַיָּקָר לִי מִכָּל-יְקָר מָגֵן הָיִיתִי.
 
פריצידה הֲתֶהְדְּפֵנִי אֵפוֹא מֵעִמְּךָ, וּבְאֶפֶס נֹחַם,
אֶל מַחֳשַׁכֵּי הַיֵּאוּשׁ?
 
טל אִם זָכַרְתִּי כִּי פִיךָ
הַמְדַבֵּר אֵלַי וְהִתְפַּלָּצְתִּי. בְּרַח מִזֶּה, נוּסָה.
גַּלְמוּד תַּעֲבֹר נְתִיבָתְךָ, נְתִיבַת מָגוֹר וָפָחַד,
וּנְוֵה צִדְקִי, מִשְׁכַּן תֹּם וָטֹהַר, אַל תְּטַמְּאֶנּוּ.
 
פריצידה פונה ללכת
מֵחַיִּים אֲשֶׁר כָּאֵלֶּה אֶבְחַר לְנַפְשִׁי הַמָּוֶת.
 
טל וּבְכָל-זֹאת נִכְמְרוּ רַחֲמַי אֵלֶיךָ. אִי שָׁמָיִם!
עוּל יָמִים כָּמוֹהוּ, בֵּן פֹּרָת, חֹטֶר יְקַר גֶּזַע,
נִין וָנֶכֶד לְרוּדוֹלְף, מַלְכִּי וַאדוֹנִי מִקֶּדֶם,
אֵיךְ יַעֲמֹד הַיּוֹם רוֹצֵחַ, גּוֹלֶה וּכְבַד פֶּשַׁע
לִפְנֵי מִפְתַּן אֹהֶל אִישׁ רָשׁ וּמִסְכֵּן כָּמוֹנִי,
פּוֹרֵשׂ כַּפָּיו בִּתְחִנָּה וְנַפְשׁוֹ לֶעָפָר שָׁחָה.
יליט פניו בכפיו.
 
פריצידה הָהּ, אִם בְּכוֹת יָדַעְתָּ, כִּי-עַתָּה נוּדָה לִי נוּדָה
וּבְכֵה גַם-בְּכֵה לְגוֹרָלִי. אָכֵן אֵין מַר מִמֶּנּוּ!
הֵן נָסִיךְ אָנֹכִי – הֲלֹא הֲיִיתִיו, גַּם חַיֵּי נֹעַם
נָכוֹנוּ לִי, אֶפֶס כִּי נִבְהָל בְּרוּחִי הָיִיתִי.
הַקִּנְאָה כָּעָשׁ אֶת-לִבִּי קוֹסֵסָה. רָאִיתִי
אֶת-דּוֹדִי רוּדוֹלְף, עוֹדֶנּוּ בַעֲלוּמָיו כָּמוֹנִי,
וְהִנֵּה הוּא נֶעְטָר הוֹד וּגְדֻלָּה וַיִּנְחַל אָרֶץ,
וַאֲנִי, אִישׁ אֲשֶׁר כְּגִילוֹ, עֶבֶד רֹךְ שָׁנַי עוֹדֶנִּי,
וָאֶקְטַן בְּעֵינָיו מִבּוֹא עַל-נַחֲלָתִי עַד-עָתָּה.
 
טל הָאֹבֵד! אֵין זֹאת כִּי אִם-יָדֹעַ יְדָעֲךָ דּוֹדֶךָ,
עַל-כֵּן הִתְמַהְמַהּ הַשְׁלִיטְךָ בְּאַרְצְךָ וּבְיוֹשְׁבֶיהָ.
גַּם אַתָּה, בְּכַעַס אֱוִיל וּמְשׁוּגַת פֶּתִי,
הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי רַק-מֵחָכְמָה יָעַץ כָּכָה,
וּבְפָעָלְךָ הַנּוֹרָא לְפָעֳלוֹ נָתַתָּ צֶדֶק.
אַיָּם אֵפוֹא אַנְשֵׁי עֲצָתְךָ, אַחֶיךָ לָרֶצַח?
 
פריצידה נָפוֹצוּ אֶל אֲשֶׁר-זֵרוּם רוּחוֹת הַנְקָמָה שָׁמָּה.
אֲנִי לֹא רְאִיתִים מִיּוֹם הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא וְעַד-עָתָּה.
 
טל הֲתֵדַע כִּי תִרְדָּפְךָ חֲמַת מֶלֶךְ. כִּי עָצוּר אַתָּה
לָאוֹהֵב וְעָזוּב לַשּׂוֹנֵא?
 
פריצידה עַל-כֵּן גַּם-אָשִׁיבָה
מִמְּסִלּוֹת הַמֶּלֶךְ רַגְלָי. גַּם מִנְטוֹת אֶל-אֹהֶל
וּמֵהִתְדַּפֵּק עַל-דֶּלֶת וָשַׁעַר אֶשּׁמֵרָה.
לַמִּדְבָּר פְּעָמַי אָשִׂים. שָׁם בִּישִׁימוֹן לֹא-דָרֶך
בֵּין הֶהָרִים, מִפְלֶצֶת וּזְוָעָה לְנַפְשִׁי, אֵתַע;
כִּי-יַשְׁקִיף אֵלַי צַלְמִי מִפֶּלֶג אֶתְנוֹדָדָה
וּמִפָּנַי בִּרְאִי הַמַּיִם אָנֹכִי בוֹרֵחַ.
הָהּ, חוּס-נָא, רַחֲמֵנִי נָא, אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה.
מתנפל ארצה.
 
טל קוּמָה-נָּא, קוּמָה.
 
פריצידה לֹא אָקוּמָה עַד אִם-צִוִּיתָ
עֶזְרָתְךָ לִי.
 
טל מָה אִישׁ כָּמוֹנִי כִּי יוֹשִׁיעֶךָ?
וְאוּלָם קוּמָה נָּא. אִם גַּם-שְׁאוֹל חַטָּאתְךָ הֶעֱמִיקָה,
הֲלֹא אָדָם אָתָּה, וּבָשָׂר אָנֹכִי גַּם-אָנִי,
וְלֹא-הִפִּיחַ טל נֶפֶשׁ אִישׁ מִיָּמָיו. גַּם-עַתָּה
כָּל-אֲשֶׁר בְּכֹחִי לַעֲשׂוֹת אֶעֱשֶׂה.
 
פריצידה מתנער מעפר ותוקפו בידו
                              הוֹ, טל, דִּלִּיתָנִי
מִמַּעֲמַקֵּי הַיֵּאוּשׁ.
 
טל הֶרֶף יָדֶךָ! כְּרֶגַע
לֵךְ מִזֶּה. פֹּה אֵין תִּקְוָה לְךָ מְצֹא מַחֲסֶה וָסֵתֶר.
אָנָה תֹאמַר פְּנוֹת? אֵיפֹה תְקַוֶּה לִמְצֹא מָנוֹחַ?
 
פריצידה
אוֹיָה לִי, הֲיָדָעְתִּי?
 
טל שְׁמַע-נָא אֵת אֲשֶׁר נָתַן אֱלוֹהַּ
בִּלְבָבִי. קום לֵךְ לְךָ אַרְצָה אִיטליָה וּבָאתָ
בְשַׁעֲרֵי עִיר הָאֱלֹהִים הַקְּדוֹשָׁה, עִיר פֶּטֶר.^[1] שָׁמָּה
לִפְנֵי הָאָב הַקָּדוֹשׁ הִתְנַפֵּל אַפָּיִם,
הִתְוַדֵּה עַל-עֲוֹנְךָ לְפָנָיו וּפָדָה נַפְשֶׁךָ.
 
פריצידה
וְלֹא יַסְגִּירֵנִי אֶל גּוֹאֲלֵי הַדָּם?
 
טל יְהִי מָה, לֵכָה.
וֵאלֹהִים הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.
 
פריצידה אֵיכָכָה אֵלֶךְ
אֶל אֶרֶץ נֵכָר, וַאֲנִי לֹא-אֵדַע אֶת-הַדָּרֶךְ,
וְלֹא-אֶמְצָא אֶת-לִבִּי לְהִלָּוֹת אֶל עוֹבְרֵי אֹרַח.
 
טל אָנֹכִי אוֹרְךָ אֶת-הַדָּרֶךְ, הַסְכֵּת וּשְׁמָעָה:
קוּם לֵךְ נִכְחֲךָ, הָלֹךְ וְעָלֹה, לִקְרַאת רֵיס הַנָּחַל
הַשּׁוֹטֵף בִּמְרוּצָתוֹ, עַז וְנִמְהָר, מֵרֹאשׁ סָלַע…
 
פריצידה נבעת
הָהּ, אֵיכָה אֶרְאֶה אֶת-רֵיס וְהוּא עֵד מַעֲלָלִי?
 
טל שָׁמָּה
אֶל-עֶבְרֵי פִי-שְׁאוֹל תַּטֶּה הַדֶּרֶךְ עֲקַלְקַלּוֹתֶיהָ
וּצְלָבִים אֵין-מִסְפָּר צִיּוּנִים לָהּ. אֵלֶּה הֵמָּה
מַצֵּבוֹת לַנִּסְפִּים בַּשּׁלֶג מֵעוֹבְרֵי אֹרַח.
 
פריצידה כָּל-בַּלְהוֹת תֵּבֵל וּבִעוּתֵי אֱלֹהִים – מָה אֵלֶּה
נֶגֶד מַדְוֵי נַפְשִׁי הַגְּדוֹלִים וּמְצוּקוֹתֶיהָ.
 
טל עַל-יַד כָּל-צְלָב וּצְלָב תַּעֲמֹד וְהִתְנַפַּלְתָּ אָרְצָה
וּזְעַק וְהֵילֵל מִנַּהֲמַת לֵב וּמִשּׁבֶר רוּחַ.
וִיהִי כְּעָבְרְךָ אֹרַח אֵידְךָ בְּשָׁלוֹם וּבְלִי פָגַע
וּבְמַפַּל קָדְקֳדָם לֹא-יִקְבְּרוּךָ מְצוּקֵי קָרַח –
וּפָגַעְתָּ בַגֶּשֶׁר, מַעֲלֵה אֲבַק רְסִיסֵי מָיִם,
וִיהִי אִם אַחֲרֵי עָבְרְךָ שָׁלֵם יַעֲמֹד הַגָּשֶׁר
וְלֹא-יִתְמוֹטֵט תַּחַת כֹּבֶד פִּשְׁעֶךָ, וְחָתַרְתָּ
וּבָאתָ אֶל-נִקְרַת צוּר לֹא-שְׁזָפַתָּה עֵין שֶׁמֶשׁ
וְלֹא קַו-אוֹר לָהּ מֵעוֹלָם. בַּמְּחִלָּה הַהִיא תֵּלֶךְ,
וֶהֱבִיאַתְךָ אֶל עֵמֶק בְּרָכָה, יְפֵה נוֹף, מְשׂוֹשׂ עָיִן.
אַךְ עָמֹד לֹא-תַעֲמֹד בּוֹ, בְּחִפָּזוֹן תַּעַבְרֶנוּ,
כִּי אַל-לְךָ הִתְמַהְמֵהַּ בִּנְאוֹת שָׁלוֹם וָנָחַת.
 
פריצידה אִי רוּדוּלְף, אָבִי הַנֶאְדָּר בִּגְאוֹן נֵזֶר!
כָּכָה יָנוּעַ נֶכְדְּךָ עַל אַדְמַת מַמְלַכְתֶּךָ!
 
טל וְכָכָה תַעֲלֶה הָלֹךְ וַעֲלוֹת עַד אִם-הִגַּעְתָּ
לִמְרוֹם פִּסְגוֹת גּוֹטְהַרְדְּ, מְרוֹם יְאֹרֵי-עַד כִּבְדֵי מָיִם,
הַשּׁוֹתִים מִזִּרְמֵי שְׁחָקִים לְבַדָּם, יִזְּלוּ שָׁמָּה.
אָז תִּפָּרֵד מֵאַדְמַת אַשְׁכְּנַז, וְהָלְכָה לְפָנֶיךָ
זִרְמַת אֵיתַן יְאֹר אַחֵר, וּבְשִׂישָׂהּ לָרוּץ אֹרַח –
הוֹרֵד תּוֹרִידְךָ אִיטליָּה, הִיא הִיא הָאָרֶץ
אֲשֶׁר תִמְצָא לךָ בָּהּ אֶת-גְּאֻלָּתְךָ וּפְדוּת נַפְשֶׁךָ.
קול קרנות האלפים עולה
 
קוֹל שׁוֹפָרוֹת שָׁמַעְתִּי. לֵךְ מֵעָלָי!
 
הדויגה אצה לבוא טל, אַיֶּכָּה?
הִנֵּה אָבִי בָא וַהֲמוֹן עָם מֵאַנְשֵׁי בְרִיתֵנוּ
עִמּוֹ, כֻּלָּם בִּתְרוּעָה וּבְמִצְהָלוֹת יָבֹאוּ.
 
פריצידה יליט פניו
אוֹי וַאֲבוֹי לִי, לֹא חֵלֶק לִי ולֹא חֶבֶל עִם-אֵלֶּה.
 
טל לְכִי, אִשְׁתִּי, הַבְרִי אֶת-הָאִישׁ הַזֶּה וְיַחֲלֵף כֹּחַ.
גַּם הַעֲנֵק תַּעֲנִיקִי לוֹ לָרֹב. רְחוֹקָה הַדֶּרֶךְ
אֲשֶׁר יֵלֵךְ בָּהּ, וּבֵית מָלוֹן בּכָל-הַדֶּרֶךְ אָיִן.
מַהֲרִי לֵכִי, הִנֵּה הֵם בָּאִים.
 
הדויגה מִי הוּא?
 
טל אַל-תַּחֲקֹרִי.
וְהָיָה בְצֵאתוֹ וְהַסִבּוֹת מנֶּגְדּוֹ אֶת-עֵינָיִךְ,
וְלֹא תִרְאֶינָה אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יִפֶן אֵלֶיהָ.
 

פריצידה מתרגש לגשת אל טל, אך הוא נותן לו אות בידו והולך לו. עוד שניהם פונים ללכת איש לעברו, ומראה המקום ישתנה כלו ולעיני הרואים תגָלה

1. עִיר פֶּטֶר – כך קראו לעיר רוֹמֵי, שבה בית הכנסיה הנקרא על שמו של פֶּטֶר שליח הנוצרי, ושישב בה פֶּטֶר, לפי אמונת הנוצרים, לעשות נפשות לאמונתם.