ובחרת בחיים/וירא
סדר וירא עריכה
[י"ח א'] וירא אליו - יום ג' למילתו היה.
עיין בספר חלקם בחיים בדרוש למילה[1].
[שם] באלוני ממרא - הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו.
קשה, דאי קי"ל גדול המעשה יותר מן העושה, א"כ לגבי אברהם זכה וירא אליו גופיה, ואילו ממרא היה בתחום שלו לבד.
וי"ל, דלפי האמת לא יקרא זה גדול המעשה, בעוד דהוא לא התחיל מעצתו להשיאו, כי אם אברהם שאל לו, והשיב. ותו, דאברהם היה לו ג"כ "והוא יושב פתח האהל כחום היום", וחולה להכנסת אורחים, וזה שיעור הכתוב דהק' ותי' ודוק[2]. ועיין בספר סמוכים לעד הנדפס מחדש למורינו הרב [בעל שבט מוסר] ז"ל [דף ח' ע"א] יע"ש[3].
[שם] יושב - ישב כתיב, ביקש לעמוד, א"ל הקב"ה שב, ואתה סימן לבניך וכו'.
אפשר לבאר עם מ"ש בש"ע יו"ד [סימן שע"ו ס"ב] הבא לכבד לחבירו ולקום מפניו, אומר לו שב, חוץ מאבל וחולה, דמשמע שב באבילות שלו, שב בחולי שלו. לזה סיים "ואתה סימן לבניך שעתיד אני" וכו' והוי לסימן טוב[4] ודוק. ועיין ש"א.
ונראה לפרש דמה שהקב"ה ניצב בעדת הדיינים, הוא לשומרם מכל נזק. על דרך שאמרו רז"ל [ורש"י סדר ויצא] "והנה ה' ניצב עליו – לשומרו", כן הכא, מגברא תקיפא דיצא חייב בדינו.
אי נמי י"ל, על פי מ"ש במדרש [סדר אמור, על פסוק ה' באור פניך יהלכון], דכשהקב"ה ניצב בעדת הדיינים, הוא מאור עיניהם שלא יטעו בדין וק"ל.
אי נמי נ"ל, דהסימן הוא לסנהדרין, יען אמרו בילקוט תהלים [סימן כ"ה, בפסוק סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם], כי ע"י המילה זכו לע' סנהדרין גימטריא סו"ד, ולכן תלה הסימן בזה.
[שם] תוס' ד"ה כחום היום - שעת אכילה, והיא שעה רביעית שהתחיל היום לחום, ואז מאכל כל אדם יע"ש, וכ"כ הרב רבינו בחיי ז"ל יע"ש.
והוא תימא, שהרי בפ' תפילת השחר דף (כ"ח) [כ"ז ע"א] תניא שם בברייתא להיפך, שאמרו כחום היום בשש שעות, והכי דרשו בבראשית רבא על פסוק זה, ובמכילתא סדר בא על פסוק וחם השמש ונמס, וצ"ע.
[י"ח י"ז] בן בקר רך וטוב - ג' פרים היו, כדי להאכילם ג' לשונות בחרדל עכ"ל.
יש לומר, דטעם שהאכילן ג' לשונות בחרד"ל, עם מ"ש הרב מעבר יבק [דף ד' ע"ב[5]] לפי מ"ש בגמ' כל הרגיל בחרד"ל מונע חולאים מתוך ביתו, (שמטחרה) שמתחרה עם היצה"ר הנקרא ד"ל[6] יע"ש. ובזה יש לפ' מ"ש רז"ל "והסיר ה' ממך כל חולי" - זה יצה"ר[7].
אי נמי נלענ"ד לפרש מה שאמרו "הרגיל בחרד"ל מונע חולאים מתוך ביתו", שבוחר בדל, כמ"ש רז"ל במס' דרך ארץ "ידיך דלא תפתח לעניא, תפתח לאסיא", בח"ר ד"ל שבוחר בדל לתת לו.
וזהו ג"כ מה שכיון אאע"ה להאכילם ג' לשונות בחרד"ל, שירגילו לשונם בפה רך עם העני לקבלו בסבר פנים יפות, ובמתק שפתיו, בעת שאוכל.
ותלתא צריכי, דלשונו תהלך באר'ש טובה בכניסתו לקבלו בסבר פנים יפות. וב' בעודו אוכל. ג' בעת הליכתו, לומר לו לך לשלום, ה' יצליח דרכיך, ולהורות שלא קץ ממנו, והיה חפץ דיתעכב עוד ימים, והם ג' לשונות ממינים שונים ודוק.
גש הלאה - [על שאמר להם על הבנות, אמרו לו גש הלאה] לשון נחת.
כלומר, לגבי אמירת "האחד בא לגור". דהרי, התחיל לומר "ודבר נזיפה הוא" דמשמע דדברו קשות[8]. ועיין עוד לרש"י ז"ל סדר מקץ על פסוק גשו נא אלי דפירש לשון רכה יע"ש.
[י"ט י"ב] עוד מי לך פה – ומדרש אגדה, מי לך פ"ה לדבר סניגורייא עליהם, שכל הלילה היה מליץ עליהם טובות וכו'.
זה נראה היפך ממ"ש רש"י ז"ל בד"ה "טרם ישכבו", דהיה לוט אומר להם דרובם רשעים, עודם מדברים [בהם ואנשי סדום] וגו', יע"ש. ואולי נקט רובם שלא כמ"ש בד"ה "כל העם מקצה".
ועוד י"ל, דכנגד הרעות היה מספר גם כן הטובות, דמליץ טוב מה ששייך הוא במקום דאיכא רעות ופשוט. ועיין בספר דבק טוב.
ויותר נ"ל, דכששמע שאמרו "כי משחיתים אנחנו", אז חס עליהם, וחזר בו להליץ טוב, ו"כל הלילה" לאו דוקא ודוק.
[י"ט כ"ד] המטיר על סדום - בעלות השחר.
החידוש הוא, דבשחר הוא מדת רחמים, ואפי' החולה יקל בחוליו, ואילו הכא, ההכרח לא יגונה להיות בעת השחר, משום שלא יהיה פתחון פה לעובדי ע"ז.
ולכאורה קשה, דהי"ל להתחיל מאשמורת אחרונה כשיאיר היום בעלות ענן השחר בזמן הירח בזריחתה ולגמור עם הנץ החמה, והיה עונשן בזמן "שמש וירח עמד זבולה"[9].
אלא, דלזה יש לדחות, דאותן שמתו בעת הלבנה, יאמרו עליהן על שלא עבדו לחמה. ואותן שמתו בשעת החמה, יאמרו עליהן כי לא עבדו ללבנה. ולכך צריכי תרוייהו כאחד. הגם דא"א לברר שעת הזעם מי נשרף תחילה או לבסוף, נקוט מיהא דימצאו פתחון פה. וצריך לומר, דמאי דכתיב "השמש יצא על הארץ" היינו בתחילת זריחתה וק"ל.
ובזה יובן כונת הכתוב [תהלים מזמור ק"ל] "נפשי לה' משומרים לבוקר", ומפרש הטעם "יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד" בעת ההיא, ולכך מצפים מי יתן בקר.
[כ' א'] ויסע משם אברהם – [דבר אחר להתרחק מלוט שיצא עליו שם רע שבא על בנותיו].
שם רע על לוט, היינו, שאומרים שברצונו בא על בנותיו בלי שכרות יין. ואינו, דלא ידע בשכבה ובקומה.
[כ' ט"ו] הנה ארצי לפניך – [אבל פרעה אמר לו "הנה אשתך קח ולך", לפי שנתירא שהמצרים שטופי זימה].
וכן פי' רש"י ז"ל סדר לך לך על פסוק "קח ולך" [י"ג י"ט].
[כ"א ו'] יצחק לי – [ומדרש אגדה וכו', ורב שחוק היה בעולם].
ורמוז בשמה כפי מאמרם: ש'חוק ר'ב ה'יה, בראשי תיבות.
[כ"א ט'] מצחק - לשן ע"ז. דבר אחר, לשון גלוי עריות. דבר אחר, לשון רציחה וכו'.
אפש"ל דמצח"ק גימטריא א"ל ז"ר. גם, מזנ"ה קט"ל עם הכולל גימטריא מצח"ק עם האותיות ודוק.
[כ"א י"ז] באשר הוא שם – [לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון וכו'].
עיין מ"ש בספר דבש לפי [מערכת ב'] התירוצים שנאמרו בזה [באות ח'][10], וזכר עשה למ"ש בספר ראש דוד סוף סדר וישב.
[כ"ב ל"ג] אשל - רב ושמואל [וכו'].
עיין מארי"ה ח"א בדרוש הלבשה. ושמו אברהם [ערך הכנסת אורחים אות ז'].
[כ"ב א'] אחר הדברים האלה.
עיין בספר שמו אברהם [בד"ה עקידת יצחק] בארוכה, דאסף וקיבץ כיד ה' הטובה עליו.
[כ"ב י"ז] ברך אברכך - אחת לאב ואחת לבן.
יובן עם מ"ש בפסיקתא [והובא בילקוט בסדר עקב] וברך פרי בטנך - שלא יצא ממך בן רשע שיהיו הכל מקללין אותך ע"י מעשיו.
וכיוצא בזה הביא רבינו בסדר אמור על פסוק "את אביה היא מחללת", שאומרים עליו ארור שזה ילד ארור שזה גדל. ומרובה מידה טובה, אומרים "ברוך שזה גדל ברוך שזה ילד".
ולכן אמר "כי ברך (אברכה) [אברכך]" אחת לאב ואחת לבן. כלומר, בשביל הבן אברכך גם כן בפרטות, "ברוך שזה ילד ברוך שזה גדל" וככפל ברוך וברוך וק"ל.
[1] דרוש כ"ו שם, [והוא דרוש א' למילה], והביא שם בשלהי הדרוש בשם אביו, בהא דאין דרכו של מלך לבקר חולים, ואיך ביקר הקב"ה לאברהם עי"ש.
[2] כונת רבינו נראה, דהכתוב קשיא ליה משה"ק רבינו, דממרא לכאו' עדיף דהו"ל מעשה וגדול מן העושה.
ותירץ הכתוב, "והוא יושב פתח" וכו', שמעלת אברהם גדול משל ממרא במה שהיה מכניס אורחים בצער. על כן נגלה אליו דוקא.
[3] ז"ל שם: רש"י באלוני ממרא הוא שנתן לועצה על המילה, לפיכך נגלה עליו בחלקו.
קשה, בשלמא אם היה מקום מושבו במקום אחר, והביאו למול באלוני ממרא, שייך לומר שנגלה שם על שנתן לו עצה על המילה. אבל, כיון שבאלוני ממרא היה מושבו מקודם ומל שם, לפיכך נגלה לו שם.
ויש לפרש, שהוקשה לו, אדרבה כיון שהיה שם מקודם באלוני ממרא ומל שם, מה צורך לומר שנראה לו באלוני ממרא, אלא הזכירו להודיעך שנתן לו עצה טובה על המילה וכאילו היה במקום אחר ומביאו באלוני ממרא דמי כדי להשרות שכינתו שם.
עוד יש לפרש, שהוקשה לרבותינו ז"ל, שהיה ראוי שיבא אליו הדבור שימול בהר המוריה מקום המקדש, ושעתיד שיעקד שם יצחק לקרבן, ובפרט שהמילה כקרבן, כדאיתא במדרש [סדר זה בראשית רבה [מח ה] על פסוק [ויקרא ט' ד'] ושור ואיל לשלמים ומה זה שבנה מזבח כו']. בראות שלא בא לו הציווי שימול בהר המוריה, והניחו למול באלוני ממרא, הוא מטעם שנתן לו עצה על המילה, ודוק.
[4] כלומר, דכיון שהיה אברהם חולה, כיצד אמר לו הקב"ה שב. לזה צריך להוסיף ולפרש שהכוונה בזה לסימן טוב ולא שישב בחולי ח"ו.
[5] לפנינו הוא בדף ה' ע"א.
[6] ז"ל שם: וכל הרגיל בח"ר ד"ל, פירוש, שהוא מתחרה עם יצרו ועושהו ד"ל, מונע חלאים מתוך ביתו.
[7] כלומר, דלפירוש המעבר יבק דאם גובר על יצרו מונע חלאים, כוונת הגמ' דיסיר ה' ממך כל חולי, דע"י שיסיר ממך יצה"ר, ממילא יסור ממך החלי.
[8] נראה כוונת רבינו, דמתחילה כתב רש"י: "גש הלאה – קרב להלאה וכו', ודבר נזיפה הוא", וכאן כתב רש"י שהוא לשון נחת.
אלא, שלשון נזיפה קאי על מה שהיה מליץ לארחים, וע"ז אמרו לו לשון נזיפה. ומה שאמר להם על הבנות, אמרו לו בלשון נחת.
[9] כלומר, שימותו בזמן שנראים החמה והלבנה יחד.
[10] ז"ל שם: באשר הוא שם, בחסד עליון שאינו דן על מה שהאדם עתיד לחטוא, ורב חסד שאם עתיד לעשות מצוה מצילו מצרתו בעבור המצוה שעתיד לעשות, [זהר הקדוש ח"א דף קכ"א ע"ג]. וכן הביא הרב פרשת דרכים ז"ל מרחל במדרשי' ע"ש באורך.
והקשו המפרשים, דבן סורר ומורה נדון על שם סופו, כמשז"ל עתיד ללסטם הבריות, ומשו"ה אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב.
וכן הקשו על השבטי' שדנו ליוסף על שם סופו דעתיד ירבעם לצאת ממנו, והלא אין מדת הקב"ה לדון אלא באשר הוא שם. ויש תירוצי' הרבה לחקירות אלו ונזכירם בקיצור:
א', דיש הפרש בין ב"ד של מעלה לב"ד של מטה.
ב', דשאני בן מו"מ שבא מטיפה אסורה מיפ"ת לא כן ישמעאל בן אברהם אע"ה והגר גיירה.
ג', דישמעאל לא התחיל ברע אלא זרעו.
ד', דהשבטים להציל עצמם היו עושים שלא יצא ירבעם ממנו וידיח לישראל.
ה', דיוסף דנם על שם סופם וע"פ מדתו דנוהו. וכבר הבאתי אני הדל תירוצי' אלו ויותר מזה בספרי זוטא ראש דוד סוף פ' וישב בס"ד.