השם רועי/תת

שטר שנמצא בין קופות צדקה
שאלה:
אדם מצא שטר של מאה ש"ח בין קופות הצדקה הנמצאות בבית המדרש. מה עליו לעשות בכסף?
ראשי פרקים:

• א. דרכי בירור של רוב וקרוב.
  
• ב. מה עדיף, רוב או קרוב?
  
• ג. דוגמאות.
  
• ד. כיצד נמדד רוב?
  
• ה. דעות האחרונים בנידון דידן.
  

א. דרכי בירור של רוב וקרוב
יש בתורה דרכים שונות על מנת להכריע במקרים של ספקות (ראוי לדון במאמר בפני עצמו, האם הדרכים שהתורה נתנה לנו להכריע הן צורות הכרעה בעלוֹת אופי מברר או שמא דרכי הכרעה ללא צד של בירור). במאמר זה נביא שתי דרכים מתוכן.
דרך אחת היא 'קרוב'. למדנו בתורה בפרשת שופטים, שאם נמצא חלל באדמה ולא נודע מי היכהו, "ויצאו זקניך ושופטיך… והיה העיר הקרובה אל החלל, ולקחו זקני העיר עגלת בקר" וגו'.
הדרך שהתורה נתנה על מנת לברר מהיכן בא הרוצח שהיכה את החלל, היא לראות מהי העיר שנמצאת קרובה ביותר אל החלל, ועל זקני אותה העיר מוטל להביא עגלה ולערוף אותה, על פי הסדר הכתוב בתורה ובחז"ל!
ההנחה היא שהרוצח בא מאותה העיר הקרובה, ולכן האחריות להביא את העגלה היא על בית הדין המקומי.
[אמנם, בעלי התוספות במסכת בבא בתרא (דף כ"ג ע"ב ד"ה בדליכא) שאלו: אם באמת התורה רצתה להגיע לבירור מהיכן בא הרוצח, מדוע לא מודדים אלא מעיר שיש בה בית דין (על פי המתבאר בסוטה מ"ה ע"ב נראה שלמרות שיש עיר קרובה לחלל, כיוון שאין בה בית דין, העיר הרחוקה יותר שיש בה בית דין, היא תביא עגלה ערופה. ולו יצויר שהמטרה היא לדעת מהיכן בא הרוצח, מה זה תלוי בבית דין?) ועיין בחידושי חתם סופר במקום, שתירץ את תמיהת בעלי התוספות.
הרב יעקב עמדין בחידושיו במקום, מיישב את קושיית תוספות בכך שבאמת הולכים אחר הקרוב, אבל אין אנו מחפשים לדעת מאיזו עיר יצא ההורג, אלא איזו עיר אחראית על הרשלנות שהיתה כלפי עובר האורח, שהולידה את הרצח, ולכן מודדים רק מעיר שיש בה בית דין].
הדרך השנייה היא 'רוב'. נאמר בתורה, 'אחרי רבים להטות' (שמות כ"ג, ב'). מכאן למדו חז"ל (סנהדרין ב' ע"א) שהולכים אחרי הרוב. ישנם, כידוע, שני סוגים של רוב. האחד הוא 'ביטול ברוב', והשני הוא 'תלייה ברוב'.

א. 'ביטול ברוב': כאשר נופלת חתיכה של איסור בתוך רוב של היתר (מין במינו). כאן האיסור מתבטל ברוב, והופך להיות היתר (ראה טורי זהב יורה דעה צ"ח, סק"ג). נביא שתי דוגמאות: 1. "כלי שנאסר בבליעת איסור, שנתערב באחרים ואינו ניכר, בטל ברוב" וכו' (שולחן ערוך יורה דעה ק"ב, ג'). 2. וכן לגבי בית דין, שרובו פוסק זכאי ומיעוטו חייב. הרי דעת המיעוט מתבטלת ברוב, ונחשב שיש פסק דין של שלושה דיינים, שהדין הוא שהנתבע זכאי (ראה תוספות בבא קמא דף כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל, וזו לשונו: "התם גבי דיינים שאני, דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו").

ב. 'תלייה ברוב': הברייתא במסכת כתובות (דף ט"ו ע"ב) אומרת: "תשע חנויות, כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן, ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספקו איסור, ובנמצא הלך אחר הרוב". מבאר רש"י שהעיקרון המנחה הוא "כל דפריש מרובא פריש"; כלומר אנו תולים שחתיכת הבשר שנמצאה (שלא ידוע מקורה) באה מהקבוצה הגדולה, והיא החנויות הכשרות.
דוגמה נוספת מופיעה במסכת בבא מציעא (כ"ו ע"א). מובאת שם משנה ממסכת שקלים (פרק ז'): "מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר, בהר הבית חולין, ובירושלים בשאר ימות השנה חולין, בשעת הרגל הכל מעשר". הסיבה שאם נמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר, היא מפני שרוב בשר הנאכל בירושלים הוא מעשר שני (כך מסביר רש"י). שוב רואים שאנו תולים שהמעות באו מקבוצה של רוב האנשים, הקונים בהמה מכספי מעשר שני.
[הערה: להלכה הולכים אחרי הרוב רק כאשר זה לא מתנגש בעיקרון של מוחזק בממון; ובנידון דידן, אין מצב של מוחזק].

ב. מה עדיף, רוב או קרוב?
כאשר יש התנגשות בין שתי דרכי ההכרעה, של קרוב ורוב (כלומר 'תלייה ברוב'), לימד אותנו רבי חנינא במסכת בבא בתרא (דף כ"ג ע"ב) שהולכים אחר הרוב: "אמר רבי חנינא: רוב וקרוב – הולכין אחר הרוב. ואף על גב דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא, אפילו הכי רובא עדיף".
ובדרכו פסק גם הרמב"ם (הלכות רוצח ט', ז'), וזו לשונו: "אף על פי שהולכין אחר הרוב מן התורה והולכין אחר הקרוב, הרוב עודף". לפי דבריו, כל מקום שיש אפשרות להכריע על פי שתי הדרכים הנ"ל, נעדיף תמיד את הדרך של רוב.
בעלי התוספות במקום (בדיבור המתחיל "רוב") מלמדים אותנו, שאפילו כאשר הקורבה היא בגדר 'מוכח', בכל אופן הולכים אחר הרוב.
בעלי התוספות כתבו (ב"ב כד. ד"ה 'ושמע מינה') שהלכה כרבי חנינא.

ג. דוגמאות
בסוגיה שם מובאים מספר מקרים שבנויים על הכלל הזה:
המקרה האחד: אם נמצא חלל באדמה בין שתי ערים, ותושבי העיר הרחוקה מרובים מהקרובה, זקני העיר הרחוקה הם שיביאו את העגלה לנחל איתן, ולא אנשי העיר הקרובה.
המקרה השני: אם נמצא גוזל בין שני שובכות ולא נודע מאיזה שובך הגיע! אם השובך האחד מרובה מהשני, יש להשיב את הגוזל לבעל השובך הגדול, למרות שנמצא הגוזל קרוב לשובך השני, על פי אותו הכלל.
המקרה השלישי: אם בשר נמצא בעיר שרוב חנויותיה כשרות, הבשר מותר באכילה למרות שנמצא סמוך לחנות שמוכרת נבלה.
המקרה הרביעי מובא במסכת שקלים (פרק ז', משנה א'): "מעות שנמצאו בין השקלים לנדבה, קרוב לשקלים יפלו לשקלים, לנדבה יפלו לנדבה, מחצה על מחצה יפלו לנדבה. זה הכלל: הולכין אחר הקרוב להקל, מחצה על מחצה להחמיר".
ביאור המקרה: בבית המקדש היו קופות (שנקראו שופרות), ובהן היו נותנים מעות – כל קופה לפי הייעוד שלה. ואם נמצאו מעות בין הקופות ולא נודע מהיכן נפלו, הכלל הוא שהולכין לפי הקרובה, אפילו להקל. ואם נמצא ממש באמצע, יינתנו המעות לקופה שהייעוד שלה יותר חמור.
מבאר שם התוספות יום טוב, שעל פי הפסק הנ"ל של רבי חנינא, צריך להעמיד שהקופות היו שוות בגודלן; שהרי אם אחת מרובה מהשנייה, יש תמיד ללכת לפי הרוב, ולהתעלם מהקורבה.

ד. כיצד נמדד רוב?
יש לברר כיצד נמדד רוב זה; למשל במקרה של החנויות, האם הרוב נמדד לפי הכמות של החנויות הכשרות הנמצאות באותה העיר, או לפי הבהמות הנשחטות באותה העיר (כי יכול להיות שהחנויות הכשרות שוחטות פחות בהמות מאשר החנויות המוציאות נבלות מתחת ידן) או לפי האנשים הקונים בשר (כי יכול להיות שיש רוב הקונים כשר, למרות שיש מיעוט חנויות כשרות).
לא מצאתי עד כה התייחסות ישירה לכך, אומנם בעלי התוספות בסנהדרין (דף ג' ע"ב ד"ה "דיני ממונות") מבארים "שרובא לרדיא לא חשבי כהנך רובי", וביאר דבריהם הב"ח (טור חו"מ סימן רל"ב) "שיש אדם אחד שקונה עשרה שוורים לרדיא, וכנגדו הרבה בני אדם שכל אחד קונה שור אחד לאכילה". דברים אלו שייכים ממש להתלבטות שהזכרנו כיצד נמדד הרוב!

ה. דעות האחרונים בנידון דידן
ביחס לקופות הצדקה – אם נמצא שטר, הרוב נקבע לפי מספר השטרות, ואם נמצא מטבע הולכים לפי רוב המטבעות ולא לפי סכומם הכספי. למשל, אם יש בקופה א' סכום של אלף ש"ח אבל יש בה בסך הכל עשרה שטרות, ומאידך יש בקופה ב' חמש מאות ש"ח אבל יש בה חמש עשרה שטרות, יחזירו השטר לקופה ב' (כך אמר לי הרב נבנצל).
אם הפתח של הקופה הוא צר ואין סבירות שנפל ממנה הכסף, אנו תולים שמא הכסף נפל ממי שבא לפרוט כסף או לתרום לקופה, והדין יהיה שהכסף מגיע למי שמצא אותו.
הרב זילברשטיין בספרו 'חשוקי חמד' על בבא בתרא (דף כ"ג ע"ב) עסק באותה שאלה. מה שמתחדש על פי מאמרו הוא כדלהלן: הרמב"ם (מעשר שני ו', י"ב) הביא את המשנה בשקלים כצורתה (ולא העמיד אותה דווקא כאשר הקופות שוות, כפי שעשה זאת תוי"ט שם), וזו לשונו: "מצא פירות בין פירות מעשר לפירות תרומה יפלו לקרוב, מחצה למחצה יאכלו כחומרי שניהן".
מעובדה זו הוכיחו המפרשים שיש לרמב"ם שיטה אחרת, והיא שבקופות קרוב עדיף על רוב.
מה הסברא של הרמב"ם שעל פיה אין משקל לרוב?
1. שיטת הרידב"ז: "ואפשר דלא אזלינן בתר רובא אלא בבעלי חיים דניידי, אבל בדבר שלא נייד, אזלינן בתר קרוב, ועדיין צ"ע". אך קשה על דבריו, מהסוגיה עצמה (דף כ"ד ע"א), שמשתמשת בעיקרון של רוב וקרוב גם בחפצים נייחים כגון חבית יין.
2. חסדי דוד": בקופות, השעה הקובעת היא שעת הנפילה, וממילא העובדה שהיה בקופה מסוימת רוב בשעת המציאה לא בהכרח אומרת שהיה רוב זו אף בשעת הנפילה. לפי דברי החסדי דוד, נצטרך לומר שכאשר מישהו ראה שלא נוסף כסף לקופה מאז נפילת השטר, אז הרמב"ם יודה לתוי"ט משום שאז ודאי שקופה זו היא הרוב.
3. כתוב בספר "דרך אמונה" לרב חיים קנייבסקי (מעש"ש ו', י"ב) שיש לחלק בין המקרים שבסוגיות (סוגיית בבא בתרא וסוגיית קופות). בבבא בתרא הספק בניפול שנמצא הוא מהיכן נפל, ואם יש רוב אמרינן דמסתמא נפל מהרוב. אבל כאן, בקופה, פשוט שאין להסתפק מניין בא, כי פשוט שהכסף הגיע מאחת הקופות, על ידי שמישהו הפיל אחת מהן או שלקח מאחת מהן ונפל באמצע, או שהתנדנדה. כאן אין סבירות גבוהה יותר לתלות דווקא במרובה, אבל יש סברא לתלות בקרוב, דמסמתא נפל מהסמוכה. לפי דברי הרב קנייבסקי, אליבא דהרמב"ם בקופות תמיד נלך אחרי הקרוב!
[הערת הרב מרדכי גבאי: קטונתי מלחוות דעה בעניניים אלו, אבל פה לכאורה, לא כל המקורות שהבאת שייכים, כי לכסף אין רגליים ואין עדיפות לסבירות שנפל הכסף מקופה יותר מהסבירות שנפל מאדם שבא לפרוט ונפל ממנו, וגם מן הסמוכה לא בטוח כי אולי עכשיו היא סמוכה ומקודם לא היתה כאן, ולמה לא נאמר כאן 'המוציא מחברו עליו הראיה', ושזה יהיה של המוצא. (אם לאדם יהיה דין ודברים עם הישיבה שלה שייכת הקופה למשל והיא תרצה להוציא ממנו, וכי לא תצטרך להביא ראיה אעפ"י שזה כסף קדוש) וצ"ע, ע"כ. יש להביא לחיזוק דברי הרב גבאי, מתוס' ב"ב כ"ג ע"ב ד"ה: 'ודאי'. עתה ראיתי בקובץ זכרון ויובל עמ' קכ"א בשם הרב יעקב מוצפי שצריך לחלק המעות באופן שווה בין הקופות.[
סיכום: ישנן ג' דעות בפסיקה בשאלה זו: א. נראה לעניות דעתי עפ"י הגמרא בבבא בתרא, להחזיר לקופה המרובה, וכך הכריע הרב נבנצל. ב. הרב זילברשטיין והרב חיים קנייבסקי על פי רמב"ם סוברים שיש ללכת לפי הקורבה. ג. הרב יעקב מוצפי כתב לחלק בשווה בין כל הקופות.

שימוש בחפץ ללא רשות

שאלה: האם מותר לי להשתמש ברכוש חברי, ללא ידיעתו, באופן שאני יודע שכאשר ייוודע לו, ודאי שיתרצה?
תשובה: הש"ך (חו"מ שנ"ח, ה') מצטט בתחילה את דברי התוס', הגהות אשר"י והגהות מרדכי, שנפסקה הלכה כאביי, שייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש (בבא מציעא כ"א ע"ב), ולכן אסור לאכול מדבר שאינו שלו, אע"פ שיודע שחברו יתרצה ('ואע"ג דהשתא ניחא ליה, מעיקרא לא הוי ניחא ליה').
אבל לבסוף כותב הש"ך נגדם ומתיר. הוא מסביר שאין לדמות סוגיית ייאוש שלא מדעת לכאן, שהרי בייאוש שלא מדעת, גם אחר כך אינו מתייאש מרצון, אלא בעל כורחו, ולכן אומרים שם: "מעיקרא באיסורא אתי לידיה"; מה שאין כן בנידון דידן, כיוון שידוע שיתרצה, לכן כבר עכשיו "בהיתרא בא לידו", כי מן הסתם אינו מקפיד.
ההיגיון של הש"ך הוא שהדין באבידה, שם התחדש שאמרינן 'יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש', הוא דין מקומי וחריג שאין לשכפל אותו למקומות אחרים.
בייאוש שלא מדעת, חסר הייאוש הן בשעת נפילה והן בשעת מציאה.
בשעת נפילה, אין ייאוש מפני שעדיין אינו יודע שנפל ממנו, ובשעת מציאה גם לא מתיאש, כי אילו ידע שהחפץ נמצא אצל המוצא לא היה מתייאש. אם כן אין כאן ייאוש לא בכוח ולא בפועל, מה שאין כן בנידון דידן, שאילו שאלנוהו אם יסכים שחברו ישתמש בממונו, ברור שהיה עונה בחיוב.
צריך לומר לפי הש"ך, שלא נחלקו אביי ורבא בשאלה האם דבר שמונח 'בכוח' נחשב כאילו הוא ב'פועל', אלא שסברת אביי היא שבסתם אבידה לא מונח היאוש אף בכוח, כי חושב שאולי ימצא אדם מסוים את האבידה וייוודע לו היכן היא נמצאת.
ראיתי בספר פתחי חושן (כרך רביעי א', ט"ו), שאמנם הש"ך התיר, אבל שולחן ערוך הרב פסק שלא כדעת הש"ך, ואפילו אם ברור לו שכאשר יודיע לבעלים שהוא נטלה, אזי ישמחו ויגילו מפני אהבתם אותו, אסור לו ליהנות בה, בלא דעת הבעלים (הלכות מציאות, ד').
והמחבר של ספר "פתחי חושן" מוסיף (וחזר על זה גם בפרק ז', ב'), שדבר שאין דרך אנשים להקפיד כלל, נראה שלכו"ע מותר [כלומר יש הבדל בין השתמשות בחפץ שבדרך כלל אנשים לא מקפידים, לבין שימוש בחפץ שאנשים מקפידים וידוע בבירור שאותו אדם היה מסכים אילו שאלו אותו, שבזה יש מחלוקת בין הפוסקים הנ"ל].
סיכום: יש להבחין בין ג' מצבים: א. בדבר שאתה מטיל ספק אם חברך יתרצה בעתיד או שיקפיד, ודאי שאין להשתמש. ב. בדבר שאין דרך אנשים להקפיד עליו מותר להשתמש. ג. בחפץ בעל ערך שבדרך כלל אנשים מקפידים, אלא שאתה מעריך שחברך ודאי יתרצה, ישנה מחלוקת אחרונים האם הדבר מותר, והמנהג הוא להתיר.

החולק עם הגנב

שאלה: האם מותר לקנות אופניים גנובות?

תשובה: אין לקנות אופניים גנובות, וזאת ממספר נימוקים: 1. אם בעליהם עדיין לא התייאשו, יש כאן גזל ממש, שהרי ממון אחרים בידו. 2. אם התייאשו – אסור לקנות מפני שעל ידי הקנייה מהגנב, נעשה כאן שינוי רשות המפקיע את הבעלות של האופניים, ואם כן הוא מסייע להוציא הגנבה מיד בעליה (עיין עוד במ"ב או"ח כח נד ביאור מושגים של יאוש ושינוי רשות). 3. אם נעשה שינוי רשות כבר אצל המוכר, יש בכך איסור 'מסייע' לעוברי עבירה, שהרי לולא הקונים, לא היה כדאי לגנב לגנוב, כלשון חז"ל בגיטין, דף מה. 'לאו עכברא גנב, אלא חורא גנב (המקור הוא שולחן ערוך חו"מ שנ"ו).

שאלה: הוריי חזרו מבית מלון והביאו איתם קומקום חשמלי שלקחו משם. כעת אבא מבקש שאכין לו כוס קפה, האם מותר לי לחמם מים בקומקום הגנוב?
תשובה: הדין הוא שגזילה צריכה לחזור לבעליה, אלא אם כן נעשה בה שינוי, שאז משלם את ערכה הממוני. לכן, אם היה ייאוש מצד הבעלים קודם שהגיע ליד הרוכש אותה מהגנב, מצד אחד הגנב צריך לשלם את ערכה, ומאידך גוף הגזילה שייך למי שרכש אותה.
במקרה שלפנינו, הקומקום עדיין שייך למלון. ניתן להניח שאם תשלחי למלון מעטפה ובה הסכום של הקומקום הם יסכימו לרכישה בדיעבד, כלומר עדיף למלון לקבל ממך את דמי הקומקום, מאשר לא לראות לעולם את הקומקום שנגנב (ולא את ערכו).
לכן, הפתרון המוצע הוא שתשלחי מעטפה (ללא ידיעת הורייך), בעילום שם, ובה פרטי המעשה ואת הסכום של קומקום חשמלי משומש. אם את לא יודעת מאיזה מלון הם לקחו זאת, את יכולה להשתמש בקומקום גם לצורך עצמך, כי כרגע את לא מוסיפה שום דבר במעשה הגזילה (כך שמעתי מפי הרב נבנצל).

 מורא מקדש בזמן הזה
שאלה: האם בזמננו כאשר המקדש חרב, ישנה מצוות 'מורא מקדש', והאם בגלל היות המקדש חרב מותר לטמאים להיכנס להר הבית?
ראשי פרקים: א. ציטוט דברי הרמב"ם והראב"ד וסיכום שיטותיהם. ב. מקורות תלמודיים לחיוב מורא מקדש גם בזמן הזה. ג. דעות המפרשים בשאלה האם דיני מורא מקדש תלויים בכך שקדושה שנייה קידשה לעתיד לבוא. ד. מה דעת הראב"ד בנושא מורא מקדש בזמן הזה? ה. השלכה נוספת מדין 'מורא מקדש'. ו. סיכום.
א. ציטוט דברי הרמב"ם והראב"ד וסיכום שיטותיהם
הרמב"ם והראב"ד נחלקו האם בזמן הזה קיימת קדושת ירושלים והמקדש.
אלו דברי הרמב"ם (בית הבחירה ו', י"ד-ט"ז):
"כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור, וזה שעשה עזרא שתי תודות, זיכרון הוא שעשה לא במעשיו נתקדש המקום, שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים. ובמה נתקדשה? בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא.
לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות, שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.
ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא? לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר 'והשמותי את מקדשיכם' ואמרו חכמים 'אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדים', אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום, ואף על פי שנלקח הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות, על הדרך שביארנו בהלכות תרומה."
השגת הראב"ד: "אמר אברהם, סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו. ובכמה מקומות במשנה 'אם אין מקדש- ירקב', ובגמרא אמרו 'דנפול מחיצות', אלמא למאן דאמר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר ארץ ישראל. ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר 'קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא' לא אמר אלא לשאר ארץ ישראל אבל לירושלים ולמקדש לא אמר, לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם. כך נגלה מסוד ה' ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת".
לדעת הרמב"ם יש הבחנה בין קדושת הארץ למצוותיה לבין קדושת ירושלים (כל פעם שיוזכר במאמר זה הביטוי 'קדושת הארץ' הכוונה לעניין חיוב במצוות התלויות בארץ).
לגבי קדושת הארץ, כיוון שגלו בחורבן בית ראשון, בטלה הקדושה, מה שאין כן לגבי קדושת ירושלים, שלא פקעה בחורבן והרי היא קדושה גם לעתיד לבוא.
ההשלכה מחלוקה זו ברורה, שבבית שני לא היה צריך לקדש את העיר ואת העזרות, כי ממילא ממשיכה הקדושה. קביעה זו מתאימה מאוד לעובדה שלא היו בבית שני 'אורים ותומים' ומלך, שהם הדברים הנדרשים על מנת להחיל את הקדושה כמבואר במסכת שבועות (משנה שבועות פרק ב', משנה ב').
הסיבה להבחנה הנ"ל ע"פ הרמב"ם היא שקדושת הארץ נובעת מכיבוש, והכיבוש בטל בחורבן; מה שאין כן לגבי קדושת ירושלים שהיא נובעת מהשכינה, והשכינה אינה בטלה.
הרמב"ם לא כתב מה המקור לדבריו.
דברים אלו צריכים עיון שהרי קשה עליו מדברי האגדה (המופיעים בגמ' ר"ה ל"א ע"א, והובאו בערוך לנר על מסכת יבמות) האומרת שבחורבן השכינה הסתלקה בעשרה שלבים ('אמר רב יהודה בר אידי אמר רבי יוחנן: עשר מסעות נסעה שכינה'). [הרב מרדכי גבאי העיר שניתן ליישב שיש מדרגות, המדרגות הגבוהות הסתלקו והשאר לא.]
דעת הראב"ד שונה לחלוטין. בעוד שהרמב"ם הסיק שגם לדעה שקדושת הארץ בטלה – קדושת ירושלים לא בטלה, לפי הראב"ד ההיפך הוא הנכון. כלומר, למאן דאמר קדושה ראשונה בטלה, פשיטא שגם קדושת ירושלים בטלה (כפי שהוכיח הראב"ד מהמקורות), אבל גם למאן דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבוא, דין זה הוא דווקא ביחס לקדושת הארץ, אבל קדושת ירושלים לכולי עלמא בטלה.
הסברא והמקור של הראב"ד מאוד מעניינים. הסברא היא שידע עזרא שעתידים המקדש וירושלים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם, ולכן קידש רק לשעתו. המקור לדבריו הוא: 'כך נגלה בסוד ה' ליראיו'.
ננסה לברר מה היא ההשלכה המעשית מדבריו של הראב"ד.
הספקות שיש לברר הם: א. האם כוונתו שאי אפשר להקריב כל עוד בית המקדש אינו בנוי? ב. האם לדעתו מותרות הבמות בזמן הזה? ג. האם לדעתו מותר לטמאים להיכנס למקדש בזמן הזה? ד. האם לדעתו אין דין 'מורא מקדש' בזמן הזה ולא תהיינה תקפות כל אזהרות חז"ל במשנה האחרונה של מסכת ברכות על מורא מקדש? ה. מה דעתו לגבי איסור פדיון מעשר שני בירושלים?
לנושא אחד התייחס הראב"ד בפירוש, והוא מה שחתם את דבריו: "לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת", אבל עדיין התקשו מפרשי הראב"ד להבין האם כוונתו שאין כרת ויש לאו, או שמא רק איסור דרבנן קיים, או אולי אף מותר לכתחילה.
קשה לומר שיש איסור לאו, כי מהיכן הוא צמח אם לא מהקדושה הקיימת במקדש, והלא היא פקעה לדעת הראב"ד בחורבן בית שני (עין שו"ת בנין ציון סימן א' שהתייחס לכך).
ב. מקורות תלמודיים לחיוב מורא מקדש גם בזמן הזה.
קשה על דברי הראב"ד ממשניות וכן מגמרות מפורשות:
1. המשנה במסכת מגילה (כ"ח ע"א) אומרת: "ועוד אמר רבי יהודה, בית הכנסת שחרב – אין מספידין בתוכו ואין מפשילין בתוכו חבלים ואין פורשין לתוכו מצודות ואין שוטחין על גגו פירות ואין עושין אותו קפנדריא, שנאמר 'והשימותי את מקדשיכם', קדושתן אף כשהן שוממין. עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש".
וכי ההלכה שמורה לנו שקדושת בית הכנסת תקפה למרות שחרב, אינה תקפה גם למקום המקדש?
ועוד, הרי הפסוק שמהווה מקור לדין שיש במשנה עוסק בקדושת המקדש. וכיצד יסביר הראב"ד פסוק זה? האם יעמיד את המשנה כדעה דחויה מההלכה?
2. המשנה במסכת ברכות (נ"ד ע"א) אוסרת להיכנס להר הבית במקלו ואף להקל ראשו כנגד שער המזרח. משנה זו נאמרה בפשטות בתקופת רבי, וזה ודאי אחרי חורבן בית המקדש. איך יבאר אותה הראב"ד אם נכונים דבריו שבטלה קדושת ירושלים והמקדש?
3. התלמוד (יבמות ו' ע"א) מביא ברייתא, וזו לשונה: "תניא יכול יתיירא אדם ממקדש? תלמוד לומר 'את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו'. נאמרה שמירה בשבת ונאמרה מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת… ואי זו היא מורא מקדש? לא יכנס אדם בהר הבית במקלו במנעלו בפונדתו ובאבק שעל גבי רגליו ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מק"ו. ואין לי אלא בזמן שבהמ"ק קיים, בזמן שאין בהמ"ק קיים מנין? ת"ל 'את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו', מה שמירה האמורה בשבת לעולם אף מורא האמורה במקדש לעולם".
ההיקש הזה מורה שיש חיוב מהתורה של מורא מקדש התקף לעולם, כמו קדושת שבת שהיא קבועה וקיימת. איך הראב"ד יעמיד ברייתא זו והלא לדעתו גם הדעה שקדושה שנייה קידשה לעתיד לבוא סוברת שקדושת ירושלים בטלה?
4. במסכת ברכות (ס"ב ע"ב) אומר רב ביבי בשם רבי יהושע בן לוי: "כל הרוקק בהר הבית בזמן הזה כאילו רוקק בבת עינו, שנאמר: 'והיו עיני ולבי שם כל הימים' וגו'…".
ג. דעות המפרשים בשאלה האם דיני מורא מקדש תלויים בכך שקדושה שנייה קידשה לעתיד לבוא
ישנה מחלוקת במפרשים האם דברי חז"ל שהובאו לעיל תואמים גם את הדעה שלא קידשה לעתיד לבוא.
דעות הסוברות שאין מצוות מורא מקדש בזמן הזה:
1. דעת מנחת חינוך (רנ"ד) בשיטת הראב"ד: "אבל להראב"ד דלא קדשה עכשיו והנכנס לשם בטומאה אינו חייב כרת… אם כן אפשר דמותר לישב בעזרה האידנא וגם שאר דברים של מורא".
2. המבי"ט (בקרית ספר הלכות בית הבחירה, פרק ז') כותב שמצוות מורא בזמן הזה היא מפני שקידשה לעתיד, משמע שלדעה שלא קידשה לעתיד לבוא, אין מצוות מורא בזמן הזה. 3. חתם סופר (יורה דעה רל"ד) סובר שדברי הברייתא ביבמות שאמרה שגם בזמן הזה יש מורא מקדש והביאה על כך היקש, תלויים במחלוקת אם קידשה לעתיד לבוא או לא.לעתיד לבוא או לא. 4. מהרש"א ברכות (סב:) כותב שסוגיית הגמרא האוסרת רקיקה היא רק אליבא דמאן דאמר, קידשה לעתיד לבוא.
דעות הסוברות שיש מצוות מורא מקדש למרות שלא קידשה לעתיד לבוא:
1. מנחת חינוך (שם) בדעת הראב"ד סובר שיש חיוב מדרבנן: "ואפשר מכל מקום מדרבנן אסור, אבל מהתורה נראה דאין איסור לשיטה זו כמו שילה".
2. מנחת חינוך בהמשך דבריו מביא דעה שישנו חיוב מהתורה: "ואפשר כיון דאף להסוברים דלא קדשה מכל מקום אין אחריה היתר… וגם עתיד להיות הבית השלישי במהרה בימינו במקום הזה, אפשר דגם האידנא מדאורייתא אסור, ולא דומיא לשילה דנתבטלה קדושת המקום כי שם לא יהיה עוד ונבחרה ירושלים, אבל ירושלים דהיא נחלה לעולמי עולמים גם האידנא נוהג מורא. כך נראה לי".
3. הטורי אבן (מגילה כ"ח ע"ב) מתקשה להבין את שיטת רבי יהודה, שהרי שמצד אחד הוא התנא במגילה שאמר שקדושת בתי כנסת היא גם כאשר הם שוממים, מה שמורה שקדושה ממשיכה למרות החורבן, אך מאידך הוא מקל כשאין בית מקדש, כפי שרואים בברייתא (ברכות ס"א ע"ב): "תניא אידך הנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ובגליל צפון ודרום אסור מזרח ומערב מותר, ורבי יוסי מתיר שהיה רבי יוסי אומר לא אסרו אלא ברואה. רבי יהודה אומר בזמן שבית המקדש קיים אסור בזמן שאין בית המקדש קיים מותר". משמע שקדושה לא ממשיכה בזמן הזה! מיישב הטורי אבן שאכן רבי יהודה סובר שקדושה שנייה לא קידשה לעתיד לבוא, ומן התורה אין 'מורא מקדש' בזמן הזה, אלא שחכמים החמירו והביאו את הפסוק 'והשימותי' בתור אסמכתא. וכל מה שחכמים החמירו אינו אלא במקום המקדש עצמו, אבל לעניין האיסור להתפנות בכל יהודה לא החמירו. על פי זה מובן מדוע הברייתא ביבמות הסוברת שיש מהתורה מצוות מורא מקדש לא הביאה את הפס' 'והשימותי' אלא הביאה היקש שהוא תקף מדאורייתא.
ד. מה דעת הראב"ד בנושא מורא מקדש בזמן הזה?
מעיון במקומות שהרמב"ם פסק את ארבעת הדינים שלעיל, עולה שהראב"ד לא חלק עליו, מתוך שהראב"ד לא השיג באותם מקומות על הרמב"ם עולה שמסכים עימו, על אף שלראב"ד לא קידשה לעתיד לבוא. וזו לשון הרמב"ם בהלכות הנ"ל:
1. הלכות תפילה י"א, י"א: "בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו, בקדושתן הן עומדות, שנאמר 'והשימותי את מקדשיכם' אף על פי שהן שוממין בקדושתן הן עומדין, וכשם שנוהגין בהן כבוד ביישובן כך נוהגין בהן בחורבנם, חוץ מכיבוד וריבוץ שאין מכבדין אותן ואין מרביצין אותן. עלו בהן עשבים תולשין אותם ומניחין אותן במקומן כדי שיראו אותן העם ותעור רוחם ויבנום".
2. הלכות בית הבחירה ז', א'-ב': "מצות עשה ליראה מן המקדש שנאמר 'ומקדשי תיראו', ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו. ואי זו היא יראתו? לא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו או באפונדתו או באבק שעל רגליו או במעות הצרורין לו בסדינו, ואין צ"ל שאסור לרוק בכל הר הבית אלא אם נזדמן לו רוק מבליעו בכסותו, ולא יעשה הר הבית דרך שיכנס מפתח זו ויצא מפתח שכנגדה כדי לקצר הדרך אלא יקיפו מבחוץ, ולא יכנס לו אלא לדבר מצווה".
3. הלכות בית הבחירה ז', ז': "אף על פי שהמקדש היום חרב בעונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו, לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם ולא ישב בעזרה ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח שנאמר 'את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו', מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם, שאע"פ שחרב בקדושתו עומד".
מה ההיגיון שהראב"ד יודה שקיים מורא מקדש בזמן הזה?
כתב על כך המנחת חינוך: "אבל ירושלים דהיא נחלה לעולמי עולמים, גם האידנא נוהג מורא".
נראה להוסיף שדבריו מוכרחים מלשון הפסוק שהובא במקור מס' 4 לעיל: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתְךָ וְאֶת תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים". מפסוק זה רואים שישנן הלכות הנגזרות לא מהמצב העכשווי, אלא מהעובדה שעתידה שכינה לחזור לשם, כפי שהפסוק מדגיש: 'כל הימים'.
גם הראי"ה קוק (משפט כהן עמ' קצ"ח-ר"ב) אומר שבוודאות יש גם לראב"ד קדושה בזמן הזה, או מן התורה או מדברי חכמים.
ה. השלכה נוספת מדיני 'מורא מקדש'
הרב בקשי דורון בספרו בנין אב (עמ' נ"א אות ד') עוסק בשיטת הראב"ד ומחדש שגם לדבריו הנכנס בזמננו למקום המקדש עובר איסור, שלא נובע מחמת הכרֵת הידוע אלא מחמת 'מורא מקדש (על פי הגרצ"פ פראנק בספרו מקדש מלך).
הערה: דבריו עולים בקנה אחד עם מה שהנחְנו לעיל שגם לראב"ד ישנה מצוות מורא מקדש בזמן הזה.
על פי זה הוא כותב עוד שם שאסור לגרום לנוכרי להיכנס להר הבית, כי כניסתו פוגעת ביראת המקום (כפי שמשתמע מהפסוק 'והזר הקרב יומת'). מתוקף מצוות מורא, עלינו למנוע מהגוי את הכניסה, וכל שכן שאין לנו לעודד תיירות כזו שמטרתה לעלות להר הבית.
במיוחד יש להימנע מלהביא תיירים שעל אף שהם מאמינים במקום ובקדושתו, הם חושבים שהוא אינו מקום שיהיה בית תפילה לכל העמים, אלא חושבים שהוא שייך לגויים, כיוון שיש בכך פגיעה גדולה מאוד בכבוד המקדש, שבני הגבירה כהנים לויים וישראלים עומדים בחוץ, ובני ישמעאל משתמשים בו בפנים.
סיכום:
נראה לסכם שיש חיוב מורא מקדש גם בזמננו, לפי הרמב"ם מן התורה ולפי הראב"ד החיוב כיום הוא או מהתורה או מדברי חכמים.