הרפתקאות פינוקיו/פרק 1

קרלו קולודי
פינוקיו
פרק ראשון
	פרק שני←

פעם אחת היה...
— "מלך!" כנראה יאמרו קוראיי הקטנים.
לא, ילדים, טעות בידכם. פעם אחת היה בול-עץ.

לא היה זה בול עוץ מן המפוארים, אלא בול-עץ פשוט מאלה שמכניסים לאח בימות החורף הקרים כדי לחמם את הבתים.

אין אני יודע כיצד כל זה קרה, אך יום בהיר אחד הגיע בול-עץ זה אל בית-המלאכה של נגר ישיש. שמו היה אנטוניו, אך כולם כינוהו "רב-אומן דובדבן" מפני שצבע אפו היה אדום כצבע דובדבן בשל.

כאשר רב-אומן דובדבן הביט וראה את בול-העץ הוא נתמלא שמחה. הוא שפשף את כפות-ידיו ולחש לעצמו:

— "בול-עץ זה הגיע בזמן המתאים. אעשהו לרגל-של-שולחן."

וכך עשה. מיד אחז בגרזן המושחז. הוא רצה להסיר את קליפת-העץ ולשייפו, אך כאשר הניף את הגרזן, ידו התאבנה ונשארה תלויה באוויר, מפני שנשמע באוזניו קול דק שאמר:

— "אל תכה אותי כה חזק!"

כמה רב-אומן דובדבן הופתע!

הוא הביט סביב כדי לראות מאין בא אותו קול, אך לא ראה איש. הוא הביט מתחת לכסאו, אך לא ראה איש. הוא פתח את הארון והביט, אך לא ראה איש. הוא הביט אל תוך הסל, אך לא ראה איש. הוא פתח את דלת בית-המלאכה והעיף מבט ברחוב, אך לא ראה איש! מה מתרחש כאן?

— "הבינותי," סח רב-אומן דובדבן, צחק וגירד את הפאה הנכרית שעל פדחתו, "נראה כי שגיתי בדמיונות ובדיתי מלבי את אותו קול. וכעת, נחזור לעבודה!"
ושוב נטל הוא את גרזנו והיכה בכוח על בול-העץ.

— "אוי! מכאיב אתה לי!" זעק הקול הדק.

כעת הדבר נמאס לרב-אומן דובדבן. עיניו יצאו מחוריהן מרוב אימה ובעתה, פיו נפער לרווחה ולשונו נשמטה עד לסנטרו. מראהו היה כמראה פסל-של-פנים על מזרקת-מים.

כאשר חזר אליו כוח הדיבר, פתח רב-אומן דובדבן את פיו. הוא שקשק וגמגם מרוב בעתה ואמר:

— "מאין בא אותו קול דק שאמר 'אוי'? הרי אין כאן איש. אפשר שבול-העץ למד לבכות כמו ילד קטן? איני סבור שכך. הרי זה בול-עץ שמכניסם לאח, עץ פשוט ככל העצים שניתן לשרוף באש. אני באמת צריך לבשל שעועית. אבל...אולי באמת מישהו מסתתר בתוכו. אם מישהו מסתתר בפנים, זוהי צרתו. אלמדו לקח!"

ואחר שאמר דברים אלו, נטל את בול-העץ המסכן והטיחו בלי רחם על קירות החדר.

אחר האזין, וניסה לשמוע את הקול הדק. הוא המתין שתי דקות, אך לא שמע דבר. המתין חמש דקות, אך לא שמע דבר. המתין עשר דקות, אך לא שמע דבר!

— "הבינותי," סח רב-אומן דובדבן. הוא אילץ את עצמו לצחוק ופרע את פאתו, "מובן שבדיתי מליבי את אותו קול דק. נחזור לעבודה!"

ומפני שרב-אומן דובדבן היה מבוהל עד מוות, הוא החל לשיר כדי להשיב את נפשו עליו.

בינתיים הניח את הגרזן ונטל את המקצועה כדי להקציע את בול-העץ ולהבריקו. אך כאשר הקציעו, שמע את הקול הדק מצחקק ואומר:

— "חדל! מדגדג אותי אתה בכל אברי גופי!"

כעת רב-אומן דובדבן נפל כנשוך-נחש. כאשר פקח את עיניו גילה שהוא יושב על רצפת החדר. פניו נראו שונות. אף צבע אפו נשתנה. הוא לא היה אדום כמקודם, אלא הסגיל מרוב בעתה.