הרהורי לילה (ביאליק)

יָדַעְתִּי כִּי בִכְיִי – בְּכִי כוֹס בֵּין חֳרָבוֹת,
לֹא יַגֶּה אֲנָשִׁים, לֹא יִשְׁבֹּר הַלְּבָבוֹת;
כּי בִכְיִי עִם-מִטְרוֹת דִּמְעוֹתַי הַשְּׁפוּכִים
הֵם עָנָן בַּצִיָּה עִם-מַיִם מְלוּחִים;
כִּי דְמָעוֹת שֶׁנּוֹשְׁנוּ מִבְּכִי אַלְפֵי שָׁנִים –
סָר כֹּחָן מִמּוֹגֵג אֶת-לִבּוֹת אֲבָנִים –
וְלָמָּה, לֵב אֻמְלָל, תְּבַקֵּשׁ לַהֶבֶל
מַרְגֹּעַ בַּבֶּכִי, נִחוּמִים בָּאֵבֶל?
 
מִבַּעַד לְאֶשְׁנַבִּי אֶת-רֹאשִׁי אוֹצִיאָה,
אַף-אֶקְרָא לַסְּעָרָה וְאֶשְׁאַל אֶת-פִּיהָ;
אַבִּיטָה בֶעָבִים, אָבִינָה בַחֲשֵׁכָה –
הַיְהִי קֵץ לַחֹשֶךְ? אִם-סוֹף לַמַּהְפֵּכָה?
הֲיָשֹׁךְ הַסַּעַר וִיְפֻזְּרוּ הֶעָבִים
וְנָגַהּ הַסַּהַר וְנָגְהוּ כוֹכָבִים?
אַבִּיטָה אֶל-אֶרץ אַף-אֵפֶן לְמָעְלָה –
אֵין חָזוֹן, אֵין קֶשֶׁב – רַק סוּפָה וָלָיְלָה.
 
בַּבֶּטֶן הִקְנַנִי אֵל מִסְכֵּן, חֵלֵכָה,
וַיִּתֶּן-לִי מַקֵּל וַיֹּאמֶר לִי: לֵכָה!
צֵא בַקֵּשׁ מִשְׁפָּטְךָ שֶׁאָבַד בַּחַיִּים,
קְנֵה אַוִּיר לִנְשִׁימָה, גְּנֹב אוֹר לָעֵינָיִם;
לֵךְ סֹב עַל-הַפְּתָחִים בְּיַלְקוּט עַל-שָׁכֶם,
בֹּא פִתְחֵי נְדִיבִים וּשְׁחֵה עַל-פַּת לָחֶם –
וּכְבָר כָּשַׁל כֹּחִי בִּנְדוּדִים וָטֹרַח –
אֲהָהּ אֵלִי, אֵלִי! הֲיִתַּם הָאֹרַח?
 
מֵרֶחֶם אֶל-אַשְׁפָּה כַּסּוּחָה הוּטָלְתִּי,
לֹא רֻחָץ מֵחֶלְאָה בִּסְחָבוֹת חֻתָּלְתִּי;
שַׁד צֹמֵק לִי חָלְצָה אֵם עֹטְיָה, אֲבֵלָה,
מִמֶנּוּ מָצִיתִי אֶת-כּוֹס הַתַּרְעֵלָה.
מֵאָז שָׂם אֶת-קִנּוֹ בִּלְבָבִי צִפְעוֹנִי
הַמֵּטִיל בִּי אַרְסוֹ וּמֹצֵץ אֶת-אוֹנִי...
הוֹי, אָנָה מֵחֲמָתוֹ אֶבְרָחָה, אָנוּסָה?
גַּם-חָיֹה לֹא-אֶחְיֶה, גַּם-מוֹת לֹא אָמוּתָה!
 
שַׁפְרִירֵי שָׁמַיִם הַפְּרוּשִׁים כִּסְדִינִים,
וּנְקֻדִּים בִּנְקֻדּוֹת כּוֹכָבִים כִּפְנִינִים;
רֹךְ רוּחוֹת שַׁאֲנַנּוֹת הַמְרַחֲפוֹת בִּדְמָמָה
עִם-כְּרוּבֵי הַשָּׁלוֹם עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה,
הַמְסַפְּרוֹת בְּלַחַשׁ, בִּנְשִׁיקָה, בִּרְמָזִים
לְשִׂיחַ הַשָּׂדֶה סוֹד יָהּ, רָזֵי רָזִים;
שְׁנַת שַׁלְוָה וָשֶׁקֶט, שְׁנַת מַרְפֵּא וְגֵהָה –
לֹא לִי הֵם, לֹא לִי הֵם, בֶּן-אַשְׁפָּה, תּוֹלֵעָה!
 
בַּלַּיְלָה בַּלַּיְלָה עֵת אֶשָּׂא כִּנּוֹרִי,
עֵת עֵרִים רַק-שְׁנַיִם: אָנֹכִי וּמְזוֹרִי;
עֵת יֵצַר הָעוֹר לְעַצְמוֹתַי הַנְּמַקּוֹת,
וְעֵינַי הַכָּלוֹת תִּלְאֶינָה לְבַכּוֹת –
אָז תַּעַל כָּאוֹר טְבוּלַת טַל בַּת-שִׁירָתִי,
בִּמְשִׁי אֶבְרוֹתֶיהָ תַּז טַל עַל-לִבָּתִי,
וּמָחֲתָה הַדִּמְעָה שֶׁקָּפְאָה בְּעֵינִי –
אַל-טַל, בַּת-שִׁירָתִי! נֹאד דְּמָעוֹת לִי תֵנִי!
 
נֹאד דְּמָעוֹת, בַּת-שִׁירִי, נֹאד דְּמָעוֹת חֲדָשׁוֹת,
מַרְגִּיזוֹת לְבָבוֹת, מַרְעִישׁוֹת נְפָשׁוֹת.
הִתְעוֹפְפִי, נוּדִי בֵּין עִיֵּי חֳרָבוֹת,
אֶל כֹּתֶל מַעֲרָבִי, אֶל קִבְרוֹת הָאָבוֹת,
עַל-יַד דֶּרֶך גּוֹלִים הִתְיַצְּבִי, עֲמֹדִי,
אִישׁ אִישׁ לְפִי אֵידוֹ יִתְנַדֵּב אֶל-נֹאדִי;
וּבְעוֹדָן בְּחֻמָּן קְחִי, צְקִי אֶל-כִּנּוֹרִי
הַדְּמָעוֹת עַד-תֻּמָּן – וְנָח לִי מִמְּזוֹרִי!

ז' אדר, תרנ"ב.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.