הסידור השלם (בירנבוים)/אשכנז/עמודים/עמידה לשלוש רגלים
עֲמִידָה לְשָׁלֹשׁ רַגְלַיִם
תפילת העמידה נאמרת בלחש ובכוונת הלב,
ובפנייה לכיוון ירושלים ומקום המקדש.
הש"ץ חוזר על תפילת העמידה בקול רם בשחרית ובמנחה אם יש מניין.
(כִּי שֵׁם יְיָ אֶקְרָא, הָבוּ גֹֽדֶל לֵאלֹהֵֽינוּ.)
אֲדֹנָי, שְׂפָתַי תִּפְתָּח, וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶֽךָ.
בָּרוּךְ אַתָּה, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, אֵל עֶלְיוֹן, גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים, וְקוֹנֵה הַכֹּל, וְזוֹכֵר חַסְדֵי אָבוֹת, וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַֽעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה. מֶֽלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִֽׁיעַ וּמָגֵן. בָּרוּךְ אַתָּה, יְיָ, מָגֵן אַבְרָהָם.
אַתָּה גִבּוֹר לְעוֹלָם, אֲדֹנָי; מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה, רַב לְהוֹשִֽׁיעַ.
- מתפילת מוסף בשמיני עצרת ועד תפילת שחרית ביום הראשון של פסח: מַשִּׁיב הָרֽוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּֽשֶׁם,[1]
- בארץ ישראל מתפילת מוסף ביום הראשון של פסח ועד תפילת שחרית בשמיני עצרת: מוֹרִיד הַטַּל,[2]
מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶֽסֶד, מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים, סוֹמֵךְ נוֹפְלִים, וְרוֹפֵא חוֹלִים, וּמַתִּיר אֲסוּרִים, וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר. מִי כָמֽוֹךָ, בַּֽעַל גְּבוּרוֹת, וּמִי דּֽוֹמֶה לָּךְ, מֶֽלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִֽיחַ יְשׁוּעָה.
וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים. בָּרוּךְ אַתָּה, יְיָ, מְחַיֵּה הַמֵּתִים.
קְדֻשָּׁה לְשַׁחֲרִית
נְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ בָּעוֹלָם כְּשֵׁם שֶׁמַּקְדִּישִׁים אוֹתוֹ בִּשְׁמֵי מָרוֹם, כַּכָּתוּב עַל יַד נְבִיאֶֽךָ: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר:
קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת; מְלֹא כׇל הָאָֽרֶץ כְּבוֹדוֹ.
אָז בְּקוֹל רַֽעַשׁ גָּדוֹל, אַדִּיר וְחָזָק, מַשְׁמִיעִים קוֹל, מִתְנַשְּׂאִים לְעֻמַּת שְׂרָפִים; לְעֻמָּתָם בָּרוּךְ יֹאמֵֽרוּ–
בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ.
מִמְּקוֹמְךָ מַלְכֵּֽנוּ תוֹפִֽיעַ וְתִמְלֹךְ עָלֵֽינוּ, כִּי מְחַכִּים אֲנַֽחְנוּ לָךְ. מָתַי תִּמְלֹךְ בְּצִיּוֹן, בְּקָרוֹב בְּיָמֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד תִּשְׁכּוֹן. תִּתְגַּדַּל וְתִתְקַדַּשׁ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַֽיִם עִירְךָ לְדוֹר וָדוֹר וּלְנֵֽצַח נְצָחִים. וְעֵינֵֽינוּ תִרְאֶֽינָה מַלְכוּתֶֽךָ, כַּדָּבָר הָאָמוּר בְּשִׁירֵי עֻזֶּֽךָ עַל יְדֵי דָוִד מְשִֽׁיחַ צִדְקֶֽךָ:
יִמְלֹךְ יְיָ לְעוֹלָם, אֱלֹהַֽיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר; הַלְלוּיָהּ.
[ממשיכים "לְדוֹר וָדוֹר" (עמ' 589).]
-----קְדֻשָּׁה לְמִנְחָה
נְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ בָּעוֹלָם כְּשֵׁם שֶׁמַּקְדִּישִׁים אוֹתוֹ בִּשְׁמֵי מָרוֹם, כַּכָּתוּב עַל יַד נְבִיאֶֽךָ: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר:
קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת; מְלֹא כׇל הָאָֽרֶץ כְּבוֹדוֹ.
לְעֻמָּתָם בָּרוּךְ יֹאמֵֽרוּ–
בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ.
וּבְדִבְרֵי קׇדְשְׁךָ כָּתוּב לֵאמֹר:
יִמְלֹךְ יְיָ לְעוֹלָם, אֱלֹהַֽיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר; הַלְלוּיָהּ.
(ש"ץ) לְדוֹר וָדוֹר נָגִיד גׇּדְלֶֽךָ, וּלְנֵֽצַח נְצָחִים קְדֻשָּׁתְךָ נַקְדִּישׁ, וְשִׁבְחֲךָ אֱלֹהֵֽינוּ מִפִּֽינוּ לֹא יָמוּשׁ לְעוֹלָם וָעֶד, כִּי אֵל מֶֽלֶךְ גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ אָֽתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה, יְיָ, הָאֵל הַקָּדוֹשׁ.
אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ, וּקְדוֹשִׁים בְּכׇל יוֹם יְהַלְלֽוּךָ סֶּֽלָה. בָּרוּךְ אַתָּה, יְיָ, הָאֵל הַקָּדוֹשׁ.
אַתָּה בְחַרְתָּֽנוּ מִכׇּל הָעַמִּים, אָהַֽבְתָּ אוֹתָֽנוּ וְרָצִֽיתָ בָּֽנוּ, וְרוֹמַמְתָּֽנוּ מִכׇּל הַלְּשׁוֹנוֹת, וְקִדַּשְׁתָּֽנוּ בְּמִצְוֺתֶֽיךָ, וְקֵרַבְתָּֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ לַעֲבוֹדָתֶֽךָ, וְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עָלֵֽינוּ קָרָֽאתָ.
במוצאי שבת:
(וַתּוֹדִיעֵֽנוּ, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, אֶת מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶֽךָ, וַתְּלַמְּדֵֽנוּ לַעֲשׂוֹת חֻקֵּי רְצוֹנֶֽךָ. וַתִּתֶּן־לָֽנוּ, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת, חֻקִּים וּמִצְוֺת טוֹבִים; וַתַּנְחִילֵֽנוּ זְמַנֵּי שָׂשׂוֹן וּמֽוֹעֲדֵי קֹֽדֶשׁ וְחַגֵּי נְדָבָה, וַתּוֹרִישֵֽׁנוּ קְדֻשַּׁת שַׁבָּת וּכְבוֹד מוֹעֵד וַחֲגִיגַת הָרֶֽגֶל; וַתַּבְדֵּל, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, בֵּין קֹֽדֶשׁ לְחֹל, בֵּין אוֹר לְחֹֽשֶׁךְ, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵֽׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּֽלְתָּ, וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּֽׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּֽשְׁתָּ; הִבְדַּֽלְתָּ וְקִדַּֽשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתֶֽךָ.)
וַתִּתֶּן־לָֽנוּ, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, בְּאַהֲבָה (שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וּ)מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה, חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן, אֶת יוֹם (הַשַּׁבָּת הַזֶּה וְאֶת יוֹם)
- בפסח: חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה, זְמַן חֵרוּתֵֽנוּ,
- בשבועות: חַג הַשָּׁבֻעוֹת הַזֶּה, זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵֽנוּ,
- בסוכות: חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה, זְמַן שִׂמְחָתֵֽנוּ,
- בשמיני עצרת ושמחת תורה: הַשְּׁמִינִי, חַג הָעֲצֶֽרֶת הַזֶּה, זְמַן שִׂמְחָתֵֽנוּ,
(בְּאַהֲבָה) מִקְרָא קֹֽדֶשׁ, זֵֽכֶר לִיצִיאַת מִצְרָֽיִם.
אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, יַעֲלֶה וְיָבֹא, וְיַגִּֽיעַ וְיֵרָאֶה, וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע, וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵֽנוּ וּפִקְדוֹנֵֽנוּ, וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵֽינוּ, וְזִכְרוֹן מָשִֽׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּֽךָ, וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַֽיִם עִיר קׇדְשֶֽׁךָ, וְזִכְרוֹן כׇּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶֽיךָ, לִפְלֵיטָה וּלְטוֹבָה, לְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים, לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם, בְּיוֹם
- בפסח: חַג הַמַּצּוֹת
- בשבועות: חַג הַשָּׁבֻעוֹת
- בסוכות: חַג הַסֻּכּוֹת
- בשמיני עצרת ושמחת תורה: הַשְּׁמִינִי, חַג הָעֲצֶֽרֶת
הַזֶּה. זׇכְרֵֽנוּ, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, בּוֹ לְטוֹבָה, וּפׇקְדֵֽנוּ בוֹ לִבְרָכָה, וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ בוֹ לְחַיִּים; וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים חוּס וְחׇנֵּֽנוּ, וְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ, כִּי אֵלֶֽיךָ עֵינֵֽינוּ, כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָֽתָּה.
וְהַשִּׂיאֵֽנוּ, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, אֶת בִּרְכַּת מוֹעֲדֶֽיךָ לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם, לְשִׂמְחָה וּלְשָׂשׂוֹן, כַּאֲשֶׁר רָצִֽיתָ וְאָמַֽרְתָּ לְבָרְכֵֽנוּ. אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, (רְצֵה בִמְנוּחָתֵֽנוּ) קַדְּשֵֽׁנוּ בְּמִצְוֺתֶֽיךָ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ, שַׂבְּעֵֽנוּ מִטּוּבֶֽךָ וְשַׂמְּחֵֽנוּ בִּישׁוּעָתֶֽךָ, וְטַהֵר לִבֵּֽנוּ לְעׇבְדְּךָ בֶּאֱמֶת; וְהַנְחִילֵֽנוּ, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, (בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן) בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן (שַׁבָּת וּ)מוֹעֲדֵי קׇדְשֶֽׁךָ, וְיִשְׂמְחוּ בְךָ יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי שְׁמֶֽךָ. בָּרוּךְ אַתָּה, יְיָ, מְקַדֵּשׁ (הַשַּׁבָּת וְ)יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.
רְצֵה, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וּבִתְפִלָּתָם; וְהָשֵׁב אֶת הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ, וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם בְּאַהֲבָה תְקַבֵּל בְּרָצוֹן, וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ.
וְתֶחֱזֶֽינָה עֵינֵֽינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים. בָּרוּךְ אַתָּה, יְיָ, הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן.
מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ, שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד. צוּר חַיֵּֽינוּ, מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ אַתָּה הוּא. לְדוֹר וָדוֹר נוֹדֶה לְךָ, וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶֽךָ, עַל חַיֵּֽינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶֽךָ, וְעַל נִשְׁמוֹתֵֽינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ, וְעַל נִסֶּֽיךָ שֶׁבְּכׇל יוֹם עִמָּֽנוּ, וְעַל נִפְלְאוֹתֶֽיךָ וְטוֹבוֹתֶֽיךָ שֶׁבְּכׇל עֵת, עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר וְצׇהֳרָֽיִם. הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶֽיךָ, וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַֽמּוּ חֲסָדֶֽיךָ, כִּי מֵעוֹלָם קִוִּֽינוּ לָךְ.
בחזרת הש"ץ, הציבור עונה כאן ואומר:
(מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ, שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ. אֱלֹהֵי כׇל בָּשָׂר, יוֹצְרֵֽנוּ, יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית, בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עַל שֶׁהֶחֱיִיתָֽנוּ וְקִיַּמְתָּֽנוּ. כֵּן תְּחַיֵּֽנוּ וּתְקַיְּמֵֽנוּ, וְתֶאֱסוֹף גָּלֻיּוֹתֵֽינוּ לְחַצְרוֹת קׇדְשֶֽׁךָ לִשְׁמֹר חֻקֶּֽיךָ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶֽךָ, וּלְעׇׇבְדְּךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, עַל שֶׁאֲנַֽחְנוּ מוֹדִים לָךְ. בָּרוּךְ אֵל הַהוֹדָאוֹת.)
וְעַל כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם שִׁמְךָ, מַלְכֵּֽנוּ, תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד. וְכֹל הַחַיִּים יוֹדֽוּךָ סֶּֽלָה, וִיהַלְלוּ אֶת שִׁמְךָ בֶּאֱמֶת, הָאֵל, יְשׁוּעָתֵֽנוּ וְעֶזְרָתֵֽנוּ סֶֽלָה. בָּרוּךְ אַתָּה, יְיָ, הַטּוֹב שִׁמְךָ, וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת.
ברכת כהנים לחזרת הש"ץ בחוץ לארץ (וגם בארץ ישראל כשאין כהנים העולים לדוכן):
אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, בָּרְכֵֽנוּ בַבְּרָכָה הַמְּשֻׁלֶּֽשֶׁת בַּתּוֹרָה הַכְּתוּבָה עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּֽךָ, הָאֲמוּרָה מִפִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו, כֹּהֲנִים עַם קְדוֹשֶֽׁךָ, כָּאָמוּר: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶֽךָ. יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶֽיךָ וִיחֻנֶּֽךָּ. יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶֽיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶֽךָ. יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶֽיךָ וִיחֻנֶּֽךָּ. יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶֽיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
בארץ ישראל הכהנים עולים לדוכן ונושאים את כפיהם בכל יום בשחרית (בחזרת הש"ץ).[3]
הרב או הגבאי קורא להם:
כֹּהֲנִים
הכהנים מברכים על המצווה:
בָּרוּךְ אַתָּה, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְצִוָּֽנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה. הקהל עונה: אָמֵן.
הש"ץ מקריא לכהנים את המילים אחת לאחת:
יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶֽךָ. הקהל עונה: אָמֵן.
יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶֽיךָ וִיחֻנֶּֽךָּ. הקהל עונה: אָמֵן.
יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶֽיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. הקהל עונה: אָמֵן.
קהל:
אַדִּיר בַּמָּרוֹם, שׁוֹכֵן בִּגְבוּרָה, אַתָּה שָׁלוֹם וְשִׁמְךָ שָׁלוֹם; יְהִי רָצוֹן שֶׁתָּשִׂים עָלֵֽינוּ וְעַל כׇּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל חַיִּים וּבְרָכָה לְמִשְׁמֶֽרֶת שָׁלוֹם.
כהנים:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עָשִֽׂינוּ מַה שֶּׁגָּזַֽרְתָּ עָלֵֽינוּ; וְאַף אַתָּה עֲשֵׂה עִמָּֽנוּ כְּמָה שֶׁהִבְטַחְתָּֽנוּ. הַשְׁקִֽיפָה מִמְּעוֹן קׇדְשְׁךָ, מִן הַשָּׁמַֽיִם, וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַֽתָּה לָּֽנוּ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּֽעְתָּ לַאֲבוֹתֵֽינוּ, אֶֽרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
הש"ץ ממשיך בברכת "שִׂים שָׁלוֹם".
בשחרית:
שִׂים שָׁלוֹם, טוֹבָה וּבְרָכָה, חַיִים חֵן וָחֶֽסֶד וְרַחֲמִים, עָלֵֽינוּ וְעַל כׇּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ. בָּרְכֵֽנוּ אָבִֽינוּ, כֻּלָּֽנוּ כְּאֶחָד, בְּאוֹר פָּנֶֽיךָ; כִּי בְאוֹר פָּנֶֽיךָ נָתַֽתָּ לָּֽנוּ, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶֽסֶד, וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים, וְחַיִּים וְשָׁלוֹם. וְטוֹב בְּעֵינֶֽיךָ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, בְּכׇל עֵת וּבְכׇל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶֽךָ. בָּרוּךְ אַתָּה, יְיָ, הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם.
במנחה וערבית:
שָׁלוֹם רָב עַל יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ תָּשִׂים לְעוֹלָם, כִּי אַתָּה הוּא מֶֽלֶךְ אָדוֹן לְכׇל הַשָּׁלוֹם, וְטוֹב בְּעֵינֶֽיךָ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכׇל עֵת וּבְכׇל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶֽךָ. בָּרוּךְ אַתָּה, יְיָ, הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם.
יש להוסיף את התחינה הזאת אחרי תפילת העמידה:
אֱלֹהַי, נְצוֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע, וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה, וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדּוֹם, וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה. פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶֽךָ, וּבְמִצְוֺתֶֽיךָ תִּרְדּוֹף נַפְשִׁי; וְכֹל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה, מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחֲשַׁבְתָּם. עֲשֵׂה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ, עֲשֵׂה לְמַֽעַן יְמִינֶֽךָ, עֲשֵׂה לְמַֽעַן קְדֻשָּׁתֶֽךָ, עֲשֵׂה לְמַֽעַן תּוֹרָתֶֽךָ. לְמַֽעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶֽיךָ, הוֹשִֽׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵֽנִי. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶֽיךָ, יְיָ, צוּרִי וְגֹאֲלִי. עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כׇּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ, וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ. וְשָׁם נַעֲבׇדְךָ בְּיִרְאָה, כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת. וְעָרְבָה לַייָ מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָֽיִם, כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת.
הערות
עריכה- ^ לפי נוסח אשכנז הוותיק מנקדים "וּמוֹרִיד הַגֶּֽשֶׁם" בסגול באות גימ"ל; וכן הוא בסידורי החסידים (נוסח "סְפַרְד") ועדות המזרח. לפי ניקוד זה הפיסוק הראוי לאחריו הוא "פסיק" כמו בביטויים הבאים בהמשך הברכה (ולא נקודה לסוף משפט). ואילו בסידורי אשכנז הנפוצים הנהיגו בעקבות המתקנים ("ויעתר יצחק" ליצחק סאטאנוב, ובעקבותיו בסידורי היידנהיים ובער) לנקד "הַגָּֽשֶׁם" בקמץ (וכך אצל בירנבוים). בסידורי אשכנז בארץ הנהיגו שוב לנקד "הַגֶּֽשֶׁם" בהשפעתם של החסידים והספרדים, ואף בחלק מסידורי אשכנז בחו"ל עשו כך בימינו.
- ^ ראו ספר ארץ ישראל לרי"מ טוקצ'ינסקי, עמ' יז. אין אמירת "מוֹרִיד הַטַּל" במנהג אשכנז הוותיק, והיא לא נאמרת בחו"ל; הוספתה לנוסח אשכנז בארץ ישראל הייתה בהשפעתם של סידורי החסידים (נוסח "ספרד") ועדות המזרח. ואף העתיקו אותה מסידורים שבהם ניקדו "מוֹרִיד הַטָּל" בקמץ, שאינו מתאים לניקוד "וּמוֹרִיד הַגֶּֽשֶׁם" בצדו; הניקוד המתאים הוא "מוֹרִיד הַטַּל" בפתח, וכך ניקדו בסידורים ספרדים ישנים (כגון כאן וכאן וכאן). ראו עוד בסידור אזור אליהו כמנהג אשכנז על פי דעת הגר"א, בעריכתם של יהושע כהן ואליהו וינוגרד (ירושלים תשס"ו), עמ' מג. במהדורה החדשה של סידור רינת ישראל (ירושלים: מורשת, תשע"ז) הדפיסו מוֹרִיד הַטַּל" בפתח, אך ללא שום הסבר.
- ^ וכן דעת הגר"א אפילו בחו"ל (פאר השולחן סימן ב' ס"ק כ"ג). אמנם בארץ ישראל נהגו שאין הכהנים עולים לדוכן בתשעה באב בבוקר אלא במנחה.