המרור

המרור (ברסלב)

פעם, ברוסייה ישבו שני קבצנים, יהודי ונוצרי, בבית מחסה, על-מנת להחליף "מידע" היכן ניתן למצוא את הנדבנים הכי גדולים. הנוצרי (שנקרא לו מעכשיו איוואן) אמר שבכנסייה מחלקים המון ממתקים לכבוד חג הפסחא. לעומתו היהודי (שנקרא לו מעכשיו יעקב) אמר שאת האוכל הכי טעים אפשר לקבל בליל הסדר.

"זה כתוב בהגדה!" אמר יעקב, "'כל דכפין יייתי וייכול'. והם באמת מתכוונים לזה! זהו מנהג יהודי עתיק להזמין יהודים עניים לסדר הפסח".

איוואן היה סקרן "לנסות" את חג הפסח. יעקב הסכים לדבר עם הרבי כדי לארגן איזה סידור, מכיוון שבימים הללו לא יכולת פשוט להביא חבר גוי לסדר פסח. למעשה זה היה בלתי אפשרי לחלוטין, מכיוון שחיילי הצאר הרוסי שרצו בכל פינה וחיפשו דרך להיטפל ליהודים. מכיוון שחג הפסח עוסק בגאולה, ומכיוון שהיו נשמעים בדרך כלל מסביב השולחן דברים נגד המשטר, זה היה פשוט מסוכן ביותר להזמין לא יהודים לסדר הפסח. כדי להשתתף בסדר הפסח יהיה על איוואן להיחשב ליהודי...

לאיוואן כבר היה זקן עבות ונאה, ולכן, עם קצת שינוי של הבגדים הוא נראה יהודי רגיל לגמרי. הבעיה הייתה שהסדר ייערך כמובן בעיברית, והשיחות יהיו ביידיש, ואיוואן לא ידע לדבר באף אחת משתי השפות. לכן יעקב הציע לאיוואן להעמיד פני חרש שאינו יכול לדבר: "כאשר הם פונים אליך", אמר לו יעקב, "פשוט הצבע על פיך ועל אוזנך ונענע בראשך מצד לצד; כך הם לא יצפו ממך לדבר ולהשתתף בשיחה. רק התבונן בזהירות, עקוב אחרי עורך הסדר והכל יהיה בסדר".

אז זה מה שהם עשו. אחרי תפילת ערבית בבית הכנסת, יעקב הלך לרבי ואמר: "החבר שלי, אה, אה, אה... יצחק פה, הוא בא מחוץ לעיר. הוא חרש ואינו יכול לדבר, ויש לו חיים קשים מאד. אני אשמח אם תסדר לו ליל סדר אצל אחד מן העשירים בעיר, כך שהוא יוכל לקבל ארוחה טובה. ואני, אני אלך לאיפה שאני הולך להתארח בכל שנה. זה יהיה יותר מדי לבקש ממשהו לארח שני יהודים בבת אחת".

"בסדר", אמר הרבי, "במשפחת גרינברג עדיין מחפשים אחר יהודי עני להזמין לשולחן, הוא יכול להתארח אצלם".

אז יעקב הראה לאיוואן\יצחק מי זה מר גרינברג ואמר לו ללכת אחריו. יעקב עצמו הלך למשפחה אחרת שאליה כבר הוזמן מוקדם יותר.

בערך בשתיים2 בלילה, יעקב חזר לבית המחסה בהרגשה נהדרת תוך שהוא שר בשמחה. אחרי הכל, הוא שתה 4 כוסות יין ואכל סעודה גדולה. בעלת הבית גם נתנה לו שקית גדולה של שאריות, כך שמצבו של יעקב היה טוב למדי. אך כאשר הוא הגיע לבית המחסה הוא מצא שם את איוואן מחכה לו ונראה מאד מאד כועס.

"אתה קורא לזה סעודה?!" שאל איוואן בכעס. "אתם היהודים פשוט משוגעים! אם זו אצלכם ארוחה, אני לא רוצה לדעת למה אתם קוראים רעב!!!"

"ספר לי מה קרה", ביקש יעקב במבוכה.

"טוב", אמר איבן, "עשיתי מה שאמרת לי. הלכתי אחרי מר גרינברג לביתו. השולחן היה ערוך יפה מאד בכלי הכסף והחרסינה המשובחים ביותר. חשבתי לעצמי: הארוחה הזאת עומדת להיות נהדרת. התיישבנו ליד השולחן והתחלנו לאכול. אחרי כמה דקות קיבלתי כוס יין. אוי, זה היה באמת יין טוב, ובגלל שלא אכלתי דבר מהבוקר היין נכנס לי ישר לראש כך שהרגשתי מצויין..."

"ואז מה?" שאל יעקב.

"אז הם הביאו צלוחית עם כמה חתיכות של תפוח אדמה מבושל. כולם עשו איזה ברכה, ואז כל אחד טבל את פרוסת תפוח האדמה שלו בצלוחית של מי מלח ואכל את זה. אז גם אני עשיתי את זה. מר גרינברג שבר אחת מהמצות לשניים. שם בצד את החלק הגדול, ואת הקטן שם בחזרה במקום.

"ואז הם התחילו לדבר, ולדבר, ולדבר, זה לקח שעות!!! באותו הזמן היין כבר הפסיק להשפיע עלי, וחזרתי להיות צמא. אבל כאשר הצבעתי על הבקבוק ועל הכוס כולם נענעו בראשם. לבסוף כאשר הרגשתי כבר שאני הולך למות מרעב הם הגישו עוד מצה".

"נו, אהבת את זה?" שאל יעקב.

"אהבתי את זה?" השיב איבן. "זה היה נ-ו-ר-א! היה לזה טעם של קרטון, יבש כמו עצם, וגם עדיין נשארתי רעב! אז חשבתי לעצמי: היהודי הזה הוא קמצן! בפעם הבאה שמביאים משהו אני לוקח מלוא החופן, ולא משנה מה זה הולך להיות! ואז הביאו צלוחית עם משהו לבנבן, הכנסתי את היד במהירות ודחפתי ה-כ-ל לפה...

"איי! איי! איי! זאת הייתה חזרת מגוררת טהורה! הרגשתי שלהבות יוצאות לי מהאוזניים! אז צרחתי, רצתי לדלת וברחתי חזרה לכאן. כמו שאמרתי! אתם היהודים פשוט משוגעים!"

יעקב נענע בראשו בעצב. "איוואן, חברי הטוב, זה רע מאד שלא הצלחת להתאפק עוד קצת. מכיוון שאחרי המרור... אז באה הסעודה!!!"

מוסר השכל

כמו בפסח, כך הם החיים עצמם: בהתחלה אתה אוכל את המרור , ורק אז באה הסעודה האמיתית. הבעייה היא שתמיד, יותר מדי מהר אנחנו נכנעים באמצע המרירות, ולא מבינים שהמאבק שאותו אנו עוברים הוא חלק של "הסדר" של החיים. לפני שאנו יכולים להנות מן "החירות" (בסוף), עלינו לעבור המון מכשולים. לאכול מרור זה לא מאד נחמד (חוץ מלכמה מזוכיסטים שבאמת נהנים מחזרת טהורה וטרייה!) אך זהו חלק נחוץ בסיפור. אפשר אפילו להגיד שהחלק של המרור הוא החלק המרכזי של החיים עלי אדמות, שבא לפני שאנו מגיעים לעולם הבא, שם נשב סביב שולחן השבת ונהנה מהארוחה האמיתית!