סיום פרק ד׳ מהאמצעים להעשות איש מתרגש

הנה בהשיח אשר בינינו הפסקנו בדברינו לעיל, ועתה אף אם תזכור אותם, מ״מ מוטב שתחזור על פרקים הראשונים עד פרק ה׳ ותדלג על השיח ותעיין מכאן והלאה. הקיצור משם הוא, שהרגשות ופרכוסי נפשך תמיד אינם פוסקים, בין להבי נפשך המתלהבת בתורה, מצוה וקדושה, בין פרכוסי׳ מן מכאובי׳ בשעה שאתה נושך ומכה אותה בנמוכיותיך, במחשבה, דיבור ומעשה, תמיד הם נמצאים בך. אך אתה או שאינך מרגיש אותם לגמרי, או שמרגיש אתה איזה הרגשה, אבל לא תדע מה היא ההרגשה אשר בך, אם הוא פרכוס לצאת לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, או פרכוס לצאת למאכל ולמשתה היתרים ולשאר שטותי העולם, ואחריהם אתה נמשך ואותם אתה ממלא. ויעצנו אותך שתתן מצע של מחשבה חזקה ודמות להרגשותיך, עליהן ניצוצי נפשך יתראו ויתלבשו ועל ידיהן יתקיימו. אבל לא תתחיל לאחוז בהרגשות הקטנות שאין אתה מרגיש אותן לגמרי או רק מעט, רק בהגדולות מהן תתחיל, ואז גם הקטנות ישתלשלו מנפשך למוחך ולבך, תתרקמנה ותראה גם אותן בך.

עד כמה שנבאר ונמנה את נחיצות התחזקות המחשבה ודמיון של קדושה לההתרגשות בפרט ולהעבודה בכלל, לא נצא את ידי חובתנו, רק זאת נוכל לומר בקצרה שאי אפשר לה להעבודה ובפרט ע״פ דרכי החסידות בלעדה. קשה לו להאיש למשול על עצמו בלא מחשבה חזקה והתרגשות הקודש, ואי אפשר לו להפעיל את עצמו בפעולות קדושות ולהעלות את עצמו בעליות החסידות, אם מחשבה חזקה ודמיון [או כמו שאמרנו לעיל מחשבה חזקה שהוא דמיון] של קדושה אין לו.

כבר הבאנו לעיל דברי צדיקינו המדברים ממחשבה חזקה ומעניני עבודה, שרק במחשבה חזקה ודמיון של קדושה יעלו לנו. ואחר שהגענו בדיבורינו עד כה, יכולים להוסיף עוד הא שאיתא בספה״ק מאור ושמש לפ׳ פנחס וזה לשון קדשו:

ובמה יתכן להאדם לברר ניצוצי נשמתו, שימסור גופו ונפשו תמיד על קדושת שמו ית׳, הן בעשית המצוה והן בתורה ותפילה ובפרט ביחוד שמע ישראל וכו׳.

ולהבינך ענין מסירת נפש הוא, כשהאדם בחיים חיותו הוא מוכרח לאכול ולשתות וכו׳, אך דרך האמת הוא שצריך לשים כל מגמת נפשו בכל מעשיו ועניניו שיהי׳ בלתי לד׳ לבדו כדי לחזות בנועם ד׳ ונפשו יצמא לטעום עריבות, ידידות, נעימות אלקותו ית׳, וכל ימי חיים חיותו ישתוקק מתי אבא ואראה באו״פ מלך חיים. ואיש אשר כזה, מגמת נפשו בעת התפילה כשפושט מחשבתו מזה העולם, נפשו טועם מעט עריבות, נעימות מאור עליון בעת ההיא. נפשו חשקה מאוד בכל עוז להתדבק באורות העליונים, ובשעה שבא לו חשק נמרץ ההוא, הוא מואס בחייו, ואם הי׳ באפשרו להפשיט נפשו מהגוף להתדבק באור עליון הי׳ שמח בעשיתה ולבו כואב לו על שנפשו קשורה בגוף שעי״ז הוא נמנע מלהעלות להתדבק באור עליון. ובעת הזאת גם גופו נזדכך מחמת גודל השתוקקות שבוער בו כלפיד אש להתדמות לעליונים, גם הגוף מתנשא למעלה, וזה מועיל לו הגם שאחר התפילה התשוקה אינה כ״כ עצומה כמקדם מ״מ הגוף אינו נוטה עוד לשום גשמיות, רק שהוא עובד עבודת הקודש בכל מעשיו ועניניו הן באכילה וכו׳ ואם תמיד ישקוד על תשוקתו ובכל יום יתאמץ יותר ויותר להשתוקק לדבקות הבורא ב״ה נזדכך גופו עד שהחומר נהפך ג״כ לצורה עכ״ל הק׳.

לכאורה יאמר האומר, הלא עבודה כזו למעלה הרבה מאתנו, ורק בשביל הצדיקים הגדולים אשר מלפנים הוא, ומראש אמרנו שרק בעקבי הקדושים רוצים אנו ללכת ורק באבק רגליהם להתאבק ולבלוע, ואותם וגודל קדושתם עיננו לא ראתה. אבל כלל זה בכל עניני עבודה בידך יהי׳, כשתראה בספר מספה״ק או תשמע מאיזה ענין עבודה. ותאמר לעצמך זהו רב ממני, אם תרחק ממך את ענין העבודה בשביל זה שהוא גדול ממך, אז תדע שמעשה יצה״ר הוא המסית אותך להדיחך ח״ו. ואם כה תאמר, זהו רב ממני, לכן עלי לחפש איזה כנף וקצה מאותו ענין העבודה, כדי שאוכל לאחוז בו ולעבוד אותה לפי מצבי בכל כחי בקטנות, וד׳ יעזרני שגם אעלה ממצבי זה יותר למעלה, אז מעשה יצר הטוב ודרך עבודת ד׳ הוא. כי האם יאמר מי שהוא, תקיעת שופר ענין גדול הוא, יסודות גדולים הרבה גבוהים ממצבי והשגתי בו וח״ו לא אשמע תקיעת שופר. כי הן גדול הרבה מאוד, וכל מצוה גדולה מאוד, אבל מ״מ כל אחד צריך לעשות במחשבה, דו״מ שלו לפי מצבו, וכן הוא בכל עניני העבודות. ובספה״ק אמרי אלימלך מכ״ק אא״מ ההצוה״ק זצוקלל״ה איתא ששמע מאביו, זקני הה״צ והק׳ ממאגלניצא, שאמר בשם רבו הקדוש ממעזבוז זצוקלל״ה.

כי כל אדם החפץ בעבודת ד׳ ית׳, מיד בראשית העבודה הגם שהוא עדיין במדרגה מעוטה, צריך להעלות במחשבתו שיהי׳ בעבודתו צורך גבוה לאקמא שכינתא מעפרא, ובל יאמר מה אני לבוא עד הלום למדרגה גבוה כזו, כי באמת זאת תורת העולה לכל האדם להעלות השכינה עכ״ל הק׳.

מכל עבודות אין אנו פטורים רק צריכים לעשות לפי מצבנו על כל פנים בקטנות.

ובענין הנ״ל מהמאור ושמש, כל איש יודע שלא כדי לאכול לשתות ולעשות שאר דברים גופניים ככלב וכעכבר בראו הו׳ ית׳, מקור הטהרה והקדושה אשר לעילא הוא מכל שמהן וכנוין, ורק שיתקדש ויתקרב אליו ית׳, תכלית בריאתו. וכשמתבונן בעצמו שימי חייו קצרים וכשיעברו ימיו הקצרים ויגיעו ימי הנצח, אז באותו עולם ובאותו מצב אשר בחר לו בעולם הזה, לנצח ישאר, אם ח״ו בנמיכיות הכלב והעכבר או להבדיל באלף אלפי אלפים הבדלות בטוהר עליון, אצל המרום וקדוש בין נשמות הקדושים וטהורים מלאכים ושרפים, כשמתבונן בזה אפילו הגרוע, כל גופו ירעד ולבו בקרבו יתפלץ. אבל תלוי אם מחשבתו של האדם ודמיונו חזקים הם או לא. אם חזקים הם, אז מחשבתו ודמיונו החזקים החושבים ומציירים זאת בחזקה ובהתרחבות המחשבה, פועלים על כל גופו שישתוקק בשעה זו עכ״פ להתרחק מן הגשמיות, ולהתקרב אליו ית׳ לחזות בנועם ד׳, ונפשו תצמא לטעום עריבות, ידידות, נעימות אלקותו. ואפילו אם אין תשוקתו במדה גדולה כזו כמבואר בספה״ק הנ״ל, מ״מ משתוקק, ותשוקתו פועלת עליו, וכשבא לתפילה תשוקתו יותר מתגברת, ומעט מעט גם גופו מזדכך ועולה הוא, לפי ערך חזקת מחשבתו ותשוקתו. ואם רפוי׳ היא מחשבתו, אז אף אם ירעד מתחילה, מ״מ מיד התבוננותו עם הרעדה, יחד יכבו ויאבדו בלא פעולה ובלא עלי׳.

המחזק את מחשבתו ודמיונו לקדושה ולעבודה, אז בכלל כל עבודתו מריש כל דרגין עד סופא דכל דרגין שבו אחרת היא. חוץ מזה שהיכולת שלו יתירה וחזקה היא מאשר בזולתו, שיכול יותר למשול על עצמו. יכול הוא יותר להרגיש את התרגשויות נפשו, יכול הוא יותר להתלהב לגלות את נפשו וכו׳ כנ״ל. גם העבודה הפשוטה שכולם עובדים, גם כל תיבה שהוא מוציא מפיו בתפילה אחרת היא, מאשר בזולתו. למשל אתה בחור ואברך לא תהי׳ כאיש אשר עבודתו מופשטה, חוץ ממנו ולמעלה ממנו בלבד, רק גם במקומך עבודתך תהא נמצאה.

אתה איש ממשי וצריכה גם עבודתך להיות גם בממש בקרבך בסביבתך ולפניך. מי שמן מוחו רק את הדעת בלבד הוא מוציא, ובו עובד לדעת ולהבין שכל בלבד בתורה אף בקבלה וחסידות, אז כל עבודת מוחו ולבו רק בהבנה היא. וכשאומר, כי לך תכרע כל ברך, וכו׳. וכן כשאומר, הללו את ד׳ מן השמים הללוהו במרומים, הללוהו כל מלאכיו וכו׳, כל צבאיו וכו׳, שמש וירח וכו׳ כל כוכבי אור, גם בזה רק הבנה וידיעה עולה לו, רק תיבות ישנן לפניו והוא מבין את פירושן פירוש המלות בלבד, כיון שרק שכל וידיעה הוציא מן מוחו, זאת אומרת שתפילתו ועבודתו נשארו בידיעה והשגה בלבד, למעלה ממנו, כי הוא בעולם הזה של ממש ויש, והתפילה בעולם השכל וההבנה לעצמה.

לא כן אתה כשגם מחשבתך, דמיונך והרגשתך הוצאת וחזקת בך עד כדי לראותן, אז גם נשתלשלה עבודתך אל קרבך לממש עד גם לראותה. וכשאתה אומר, כי לך תכרע כל ברך, אפילו אם רק בהרגשה קטנה נתרגשת בשעה זו, כבר תראה כי אתה עם כל העולם כורעים לפני ד׳, ומתבטלים לפניו ית׳. וכן כשאתה אומר הללו את ד׳ מן השמים וכו׳ בהתרגשות, אז לכל העולם, העליונים והתחתונים אשר לפניך ממש, אתה עומד ומצוה, עמדו והללו, ואתנו יחד שירו לד׳. לא שתראה לפניך דמות של מלאכים, ולא שתדמה לראות דמיון של שמש וירח אשר באמת אינם לפניך עתה, רק דיבוריך, מחשבתך והרגשותיך משתלשלות מתרקמות ונעשות לממש ואת ממשן אתה מרגיש עד כדי לראותן. כי לך תכרע כל ברך, מה נעימה היא אמירה כזו, אתה וכל היקום אשר בשמים ואשר מתחת לארץ כורעים עתה יחד לד׳.

ולא תאמר אם כן רק פרי דמיוני לבד הוא, שבדמיוני לבד נראה שכלנו יחד העליונים והתחתונים כורעים ומשתחוים שרים ומזמרים יחד לפניו ית׳. אבל הסכת ושמע את דברי אלקים חיים האמור בספרים הקדושים. שאיש ישראלי אם עובד בהתעוררות אהבה או שאר מדה לד׳, אף שרק נדמה לו שמתעורר באהבה אמיתית, ואינה לאמיתיתה, ג״כ טובה היא. כיון שפנימית נפשו הקדושה מתעוררת באמת לד׳, ורק הגופנית היא המסתרת אותה. וכיון שגם הגופנית מתעוררת, כבר חדלה ההסתרה ממנה, ואמיתית היא מצד נפש הקדושה שבו. עיין תניא ח״א פמ״ד, ובההקדמה לח״ב משערי היחוד והאמונה, שמביא בשם הרב הק׳ זצוק״ל על הפסוק יונתי תמתי, כי יונה מלשון אונאה אשר ע״כ כ״ל אח״ד לעבודתו וכו׳ הגם שהוא מאונה אעפ״כ היא תמימה עכ״ל הק׳. וגם בהנ״ל לא פרי דמיונך בלבד הוא, רק כיון שכן אתה רואה בהתרגשותך ובדמיונך שנתקדש ונתחזק, אז באמת לאמיתו כן הוא, מלאכי א-ל במרום כלם אהובים כלם ברורים כלם קדושים, האופנים וחיות הקודש ברעש גדול, השמש והירח, הארץ ומלואה, ואתה בתוכם אומרים יחד ובקול אחד שירות ותשבחות לד׳.

אף המחשבה של מסירות נפש בקריאת שמע לא תהי׳ מחשבה לבדה, רק דמיון וראי׳ ממש, מוקד האש לעיניך, ואתה קופץ בו לקדש את שמו ית׳. וכמו שהבאנו לעיל את דברי קודש מנועם אלימלך בצעטיל קטן, וידמה ויצייר וכו׳, לא מחשבה לבד רק גם דמות וציור, והוא מחשבה של מסירות נפש שכשמעשה בפועל נחשבת, מחשבה של ממש שכל גופך מתרגש ממנה, עד שלפעמים גם גופך ממש מתנענע בפועל מן הקפיצה אל המוקד אשר במחשבתך.

כשיעזור ד׳ ותרגיש ותראה אז תוכח, כי אין זאת מדרגה גדולה אף לא עלי׳ אשר תתקשה בה.

הסכת ושמע, ואל תטעה. כבר הזהרנוך לעיל שאין כוונתנו שכאשר תרגיש איזה הרגשה בקרבך, תתחיל אז לשוטט בשכלך ולחפש איזה דמיון זה או זה, אשר יתאים להרגשתך זו, הס מלהזכיר. כי התרגשותך תחלוף על ידי זה. וגם כי הציורים הבאים ע״י חיפוש, רק פעולות השכל הם, ואנו רוצים בזה שיעזור ד׳ לנו לראות הנפש אשר למעלה מן השכל. רק מין משל שהשכל ממציא אותו לדמות דבר אל דבר, משל אל נמשל הוא זה שאתה מדמה וממציא בשכלך. ואנו רוצים לזכות לגלות ניצוץ הראי׳ של בני הנביאים אשר בקרבנו. ולתכלית זה צריכים לגלות ולהוציא בנו מחשבה חזקה ודמיון של קדושה. הלא הבאנו לך לעיל מספ״ק איך צריכים לצייר מראות הקודש כאילו הן נגד עיניו. מחשבה חזקה, לא דמיונות מדוחים, ולא הזיות הבל [פאנטאזיעס] שאין בהם ממש, ורחוקים מנפש דקדושה יתגרו בך, רק דמיונות הנפש ומראות הקודש תעלה בקרבך. ואז כשתתרגש ונפשך הטמונה בקרבך מעט תתגלה, ויד ורגל תושיט אל מוחך ולבך, תמצא מחשבה ודמיון הקודש של בני הנביאים ואת מראות התרגשויותיך אף התלהבויותיך תראה.

כי כל איש לפי כח מחשבתו ודמיונו התרגשויותיו מעצמן מתראות לו, הן בשעה שמתפחד והן בשעה ששמח, כשמתפחד מחשבות ודמיונות איומות מתראות לו, וכשהוא שמח מחשבותיו ומראותיו עליזות הן. בכל אחד לפי מדת חוזק מחשבתו, אם רבה היא, אז יותר מבוררות ויותר ארוכות הן מחשבותיו, ודמיונותיו יותר מתרבות ויותר משתלשלות, ואם קלושה מחשבתו גם הן קלושות וקצרות. וכבר הוכחנו לעיל את יחס המחשבה לפעולות האדם ואיך מתגלה ומתפתחת על ידיהן, עד שהזקנים גם כשיחדלו מן מסחריהם ואומנויותיהם שהיו רגילים בהם, גם אז כל התרגשות חדשה אשר תתרחש בקרבם במחשבות ודמיוני מעשיהם שהיו רגילים, הם רואים. זאת אומרת שע״י פעולותיהם אשר מלפנים, מחשבה מסחרית או אומנותית זו או זו נתפתחה בהם, עד שמעצמם מחשבה ומראה זו בהם עולה בלא שום חיפוש אחריהן. ועל אחת כמה וכמה שאתה שנפש קדושה בך עם ניצוץ של בני הנביאים, שכאשר תחזק, תרחב ותפשט את מחשבתך הקדושה, שכל התרגשויות נפשך הקדושה במחשבות ומראות הקודש בך תתראינה ותתקיימנה וגם עוד תוספנה לעורר אותך ולקדש גם את גופך. ולא התרגשויות הקדושות בלבד, רק יש שגם מן התרגשות של רשות, מחשבתך הקדושה תקיץ ומראות הקודש לך תראה, אם תוסיף ותרבה לחזקה יותר, כי לא תהא כהנת כפונדקית אם הסוחרים ובעלי האומנות בכל התרגשויות אף שאינן מסחריות ואומנותיות בהחלט, את מראות נפשם ההדיוטות המסחריות והאומנותיות רואים, כל שכן אתה במראות הקודש שמכל התרגשות שהוא, מראות הקודש תראה.

לכן בשעה שמרגיש אתה איזה התרגשות הקדושה לא תחפש דמיונות ומשלים רק תתעכב ותתבונן בהתרגשותך הקדושה ותוסיף לעוררה והמחשבות עם מראות הקודש מאליהן תעלינה אם רק חזקת והרחבת את מחשבתך עם דמיון קדשך כנ״ל.

היוצא לנו מזה שלא די לו לאיש שמגלה מקרבו שכל קדוש, דעת תורה, ע״י שלומד תורה בעיון וחכמת התורה, רק גם מחשבה של קדושה צריך לגלות מקרבו ולחזקה. וכבר הבאנו לעיל את דברי הרב הק׳ זצ״ל שהמחשבה אינה זו של השכל, כי במחשבה חושב גם דברים ואותיות שאינם דברים של שכל. ובמה מחזקים את המחשבה, ג״כ בתורה, כל קיומנו בתורה ובה כל עבודתנו וכל התחזקותנו. תרבה ללמוד מדרשות עין יעקב גם זוה״ק למוד ואפילו מי שאינו מבין את עניני הקבלה מ״מ נודע שמקדש הוא, וחוץ מזה הלא הרבה מדרשות נמצאים בזוה״ק. כבר הבאנו בסוף השיח בחוה״ת לעיל את הספרי עקב שאומר בקדשו, רצוננו שתכיר את מי שאמר והי׳ העולם למוד אגדה, ובילקוט תהלים [רמז תרע״ב] איתא ד״א ובקצה תבל, אלו ההגדות שמקדישין שמו של הקב״ה בהן. וחוץ מן היקר אשר להמדרשים והאגדות להמשיך קדושה להאיש, גם סגולה זו להם לגלות מחשבתו לחזקה ולקדשה, ועל ידי זה נעשה האיש מוכשר שנפשו לו תתגלה יותר, וכבר הבאנו בראשית קונטרס הזה את דברי קודש של הרח״ו זצ״ל שראשית ההתגלות שבאיש היא על ידי נפשו, וכיון שנפשו מתגלה לו על ידי לימוד מדרש ואגדה, גם פנימות התורה וכל קודש מתגלה לו.

ובזוה״ק לפ׳ משפטים [דף צ״ט ע״א] איתא, הכי הוא מלה דאורייתא, לא אתגליאת אלא לגבי רחימאה, יודעת אורייתא דההוא חכימא דלבא אסחר לתרע ביתה כל יומא, ומה עובדת, גליאת אנפאה לגבי׳ מגו היכלא וארמיזת לי׳ רמיזא, ומיד אהדרת לאתרה ואתטמרת. כל אינון דתמן לא ידעו ולא מסתכלו אלא איהו בלחודוי ומעוי ולבי׳ ונפשי׳ אזיל אבתרא. וע״ד אורייתא אתגליאת ואתכסיאת ואזלת ברחומי לגבי רחימהא לאתערא בהדי׳ רחימו. ת״ח אורחא דאורייתא כך היא, בקדמיתא כד שריא לאתגלאה לגבי בר נש ארמיזת לי׳ ברמיזו, אי ידע טב ואי לא ידע שדרת לגבי׳ וקראת לי׳ פתי, ואמרת אורייתא לההוא דשדרת לגבי׳, אמרו לההוא פתי דיקרב הכא ואשתעי בהדי׳, הה״ד מי פתי יסור הנה חסר לב וכו׳ [משלי ט׳] קרוב לגבה שריאת למללא עמי׳ מבתר פרוכתא דפרסא לי׳, מלין לפום אורחוי עד דיסתכל זעיר זעיר דרשא. לבתר תשתעי בהדי׳ מבתר שושיפא דקיק מלין דחידה ודא היא אגדה. לבתר דאיהו רגיל לגבה אתגליאת לגבי׳ אנפין באנפין ומלילת בהדי׳ כל רזין סתימין דילה וכל אורחין סתימין דהוו בלבאה טמירין מיומין קדמאין, כדין איהו בר נש שלים בר תורה, ודאי מארי דביתא, דהא כל רזין דילה גליאת לי׳ ולא רחיקת ולא כסיאת מני׳ כלום, אמרה לו׳ חמותי מלה דרמזא דקא רמיזנא לך בקדמותא כך וכך רזין הוו, כך כך הוא, כדין חמי דעל אילון מלין לאו לאוספא ולאו למגרע מנייהו, ע״ש.

הזוהר הקדוש מגלה לנו בזה את הסדר אשר בו התורה מגלה את עצמה ואת מצפוני׳ אל איש הישראלי. לא לכולם רק לאוהבה מגלה היא עצמה, יודעת התורה את החכם לב אשר כל היום מסבב הוא את פתח ביתה, [מפני שמשתוקק לראותה], ומה היא עושה. מגלה את פני׳ אליו מן היכלה [היינו שאינה יוצאת אליו ולא מכנסת אותו אלי׳ רק גילוי מעט פני׳ לבד כשהוא בתוך היכלה] ומרמזת לו ברמז. ומיד חוזרת למקומה ומסתתרת. כל השאר שהיו שם לא ידעו ולא הסתכלו רק הוא בלבדו, ומעיו ולבו ונפשו הולכים אחרי׳. ובזה התורה מתגלה ומתכסה והולכת באהבה לגבי אוהבה לעורר עמו אהבה.

בא וראה אורח התורה כך היא, מתחילה כשמתחילה להיתגלה לאיש מרמזת לו ברמז, אם יודע [היינו שמבין שרמזה לו ומה רמזה] טוב, ואם אינו יודע שולחת לו וקוראה אותו פתי, ואומרת [התורה] למי ששלחה לו, אמרו לאותו פתי שיקרב הנה ואדבר עמו, כמ״ש ״מי פתי יסור הנה חסר לב״ וכו׳ [משלי ט׳] ואם מתקרב לה, מתחלת לדבר עמו מאחרי הפרכת שפרסה לו, ומדברת עמו דבורים לפי אורחו [היינו לפי ערכו ומצבו] עד שיסתכל ויראה מעט מעט וזה הוא דרש, [היינו שההתגלות הנאמרה כאן שהתורה מתגלה לאיש הוא ע״י מדרש] ואח״כ מדברת עמו מאחר שמלההג״השושיפא שמלה לפי׳ הערוך. דקה [היינו בהסתרה יותר קטנה והתגלות יתירה] דברי חידה והוא הגדה. [היינו התגלות הזאת היותר גדולה היא ע״י אגדתא] ואחר שהוא רגיל אצלה מתגלה לו פנים בפנים ואומרת לו כל סודות הסתומים שלה וכל אורחות שהיו טמונים בלבה מימים קדמונים. [היינו קבלה וסודות התורה], ואז אותו האיש בעל תורה שלם בעל הבית ודאי, דהא כל הסודות שלה גילה לו, ולא הרחיקה ולא כסה ממנו כלום. ואומרת לו התורה, הראית הרמז שרמזתי לך מקודם, כך וכך סודות היו, כך וכך הוא, ואז רואה האיש שאין להוסיף ולא לגרוע מכל דברי התורה. היינו גם מהנגלה כיון שבכל אחד יש כמה סודות ורמזים.

ולפי זה על ידי המדרש פנימית התורה יותר מתגלה, וע״י אגדתא עוד יותר ואז זוכה אל קבלה והתגלות הסודות.

ועיין במקדש מלך שם מהאר״י זלה״ה שטוב ללמוד אגדה בכל לילה, שרוב רזי תורה רמוזים באגדה וכו׳ ומביא בשם אור ישראל שבשביל כך שבח הזוהר אגדה יותר מהדרשה ע״ש, ובאגרות הקדש מהרב זצ״ל [כ״ג] איתא, ותנו כבוד לד׳ אלקיכם בטרם יחשך דהיינו בין מנחה למעריב כל ימות החול, ללמד בעשרה, פנימיות התורה שהיא אגדה שבספר עין יעקב, שרוב סודות התורה גנוזין בה ומכפרת עונותיו של אדם כמבואר בכהאריז״ל.

גם בספרי הקודש של חסידות תרבה לעיין. אבל זה הוא העיקר, שלא בשעה שאתה לומד בהם לבד, רק גם תרבה לחשוב בהענינים שראית שם, לא בלבד כדי שתזכור לקיים את הכתוב שם, רק גם כדי לקדש ולחזק את מחשבתך. כבר ביקשנוך זה כמה שלא תתבייש מעצמך, האם לא טוב ויפה לך בעולם הזה ולעולם הבא, שבמקום שמחשבותיך שוטפות כהפקר במחשבות שונות תחשוב דברי קודש אלו. ואם בדבר שכל, עיון ועמקות הגמרא ותוס׳, קשה לך לכוף את מחשבתך לחשוב בהן בשעות הפנויות, בדברי אגדה המושכת את לבו של אדם, וכן בדברי חסידות למה זה לא תחשוב, הן בשעות וברבע השעות הפנויות, והן בשעה שאתה הולך בחוץ. ואם מתחילה גם זאת יקשה לך, הלא תדע שקל יותר להיות שחץ קל והפקר ח״ו מאשר להיות מוגבל רק בדרך הטוב, דרך הטוב והחסידות. אבל כאשר תתרגל בהן ובפרט לפי האופנים שנראה לך בזה אי״ה, אז אחר הרגל של איזה זמן, מעצמך לא תוכל ללכת פנוי בלא מחשבה של קדושה. ואם יאונה לך פעם שהלכת ברחוב ולא הרהרת בתורה ודבר של קדושה בדרך הלוכך, תרגיש חטא בקרבך כאילו ח״ו בטלת עת ומועד אשר קבעת לתורה.

ותרין דרגין ישנן בהתחזקות מחשבת ודמיון האיש, האחת הדבר ששומע ורואה יחשוב בחזקה ויצייר לו בלא תוספת משלו, ואותה נקרא בזה, מחשב״ה פשוט״ה. והשנית שיוסיף ויחדש בה משלו, ואותה בשם מחשב״ה מחדש״ת נקרא. וגם בזו תרין דרגין, ישנה מחשבה מחדשת רק בזו שניתן לו, את הדבר שראה או שמע הוא מרחבת ומפשטת יותר, וישנה המחדשת גם חדשות.

ומתחילה את מחשבה הפשוטה תחזק, למשל כשרואה אתה את אשר הבאנו לעיל בפרק ד׳ מספה״ק נועם אלימלך פרשת לך שיכוון האדם כאילו הוא מתפלל בא״י ובית המקדש בנוי ומזבח על מכונו ובהיכלו ועל ידי זה הוא בא לבהירות ודבקות גמור להתפלל בכוונה שלימה ביראה ואהבה וכאילו עומד בבית המקדש, ומסיים בקדשו שכאילו רואה הכל בחוש הראות, כן צריך לצייר במחשבתו בעת תפילתו כאילו הוא ממש בארץ ישראל ובבית המקדש ורואה הכל בחוש הראות ע״ש. אז מתחילה רק את הכתוב בזה תצייר לך. הלא ישראל אתה וגם אז בשעה שהי׳ בבית המקדש קיים היו ישראלים, וכמו שאתה נמצא בזמן הזה, כן יכולת להיות גם אז, ואולי ירחם ד׳ ונזכה אנו לבנין בית המקדש במהרה בימנו. וחשוב במחשבה חזקה כאילו הוא ממש כך, שאתה עומד במקדש לפני ד׳ ומתפלל, באיזה כוונה, רצון והתעוררות התפללת.

ואח״כ תרגיל עצמך להרחיב את מחשבתך, ואת כל ידיעותיך מן בית המקדש, תחבר בזה. וחשוב הנה בית המקדש בנוי המקום אשר עין בעין אלקים יראה, ומצוה מן התורה לעלות שמה שלש פעמים בשנה, ולמה, כדי ליראות פני האדון ד׳ צבאות. האש יורדת מן השמים לעיני כל, והכהן עומד באורים ותומים, ישראל שואלים את צרכיהם מאת הקב״ה, והוא ית׳ עונה להם. ופעם אחת בשנה נכנס הכהן גם בקדש הקדשים ושם עוד יותר ראה את האלקי ישראל, פעם יצא הכהן וסיפר ראיתי זקן מלא רחמים לבוש לבנים והוא סימן טוב, [יומא ל״ט] ופעם יצא וסיפר ראיתי את י״ק ד׳ צבאות יושב על כסא רם ונשא ואמר לי שאברכנו, וכשברכתי אותו שיתנהג עמכם בניו, במדת הרחמים הי׳ מנענע לי בראשו. [ברכות ז׳] כשנכשל איש בעבירה ח״ו הלך לבית המקדש ונתכפר לו, וגם על ספק חטא, אשם הקריב, והתמידין היו מכפרין על שאר עבירות היום והלילה עד שלא לן אדם ועבירה בידו. ובמקום קדוש והתגלות כזאת אתה עומד ומתפלל, משבח ומשיח להקב״ה, כמה יבער לבך ותלהט נפשך בתפילתה ושירתה לד׳. גם בשעה הפנוי׳ לך צייר לך כזאת, שבשעת התפילה כאילו אתה עומד בבית המקדש וכו׳ ואז כשתבוא להתפלל יקל לך לעורר עצמך.

ולא רק את הדברים שיש לצייר אותם בציור של מראה ודמיון תחשוב, תרחב ותצייר, רק גם כל מחשבה טובה בגדלות ד׳ וקדושתו, וכל דרך טוב לעבודתו ית׳ תרבה לחשוב ולהרחיב. למשל בספה״ק של כ״ק אא״מ זצוקלל״ה איתא, איזה פעמים, שיחשוב האיש בדעתו הלא גם הבהמה והחי׳ יראה לנפשה, ומכל דבר אשר יכול להגיע לה נזק מפחדת ובורחת, ואיך זה לא יירא האיש מן הכל יכול אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש שיכול להענישו ח״ו, עכ״ל הק׳.

דברים הללו כבר דיים לחשוב בהם כל ימי חיי האיש ולהתעורר בהם ביראת שמים. ועוד תוכל להרחיב מחשבה קדושה זו, אם כבר היית ח״ו פעם בצרה או ראית את זולתך בצרה ר״ל, צייר לך את הדאגה של אז, וכמה היית מקבל על עצמך אתה או זולתך בשביל לצאת ממנה. ולמה לא תפחד גם עתה מד׳ שלא יביא עליך ח״ו כזאת וכזאת. כמה מלאים ספרינו הקדושים בעניני מחשבות קדושות כגון אלה אשר כל שורך מהם לאילן רב יתגדל ויתפשט אם רק תטפל בהם ואת כל עצמך רצונותיך ומחשבותיך ימלאו ויקדישו.