ספר הפיות הכחול/היפה והחיה
- מתוך ספר הפיות הכחול
- תורגם ע"י: נחום ונגרוב
פעם, בארץ מאוד רחוקה, היה היה סוחר שהיה כה בר־מזל בכל מעשיו עד שהיה לעשיר גדול. אך מכיוון שהיו לו ששה בנים ושש בנות, הוא גילה כי רכושו לא היה רב יתר־על־המידה מכדי לתת להם את כל אשר חשקה נפשם, כפי שהורגלו.
עד שיום אחד, ביש־מזל מאוד בלתי־צפוי אירע להם. בביתם פרצה דליקה והוא נשרף עד עפר, עם כל הרהיטים הנהדרים, הספרים, הציורים, הזהב, הכסף, והטובין היקרים שהיו בו; זו היתה רק תחילתן של צרותיהם. אביהם, שעד לרגע זה הצליח בכל דרכיו, איבד לפתע את כל אחת מספינותיו שבים, אם על ידי שודדי ים, אם שנשברו בסערה, או שעלו באש. אח"כ הוא שמע שפקידיו בארצות רחוקות, בהם בטח לחלוטין, מעלו באמונו, ובסופו של דבר מעשיר גדול הוא הפך לעני מרוד.
כל שנותר לו היה בית קטן במקום שומם במרחק לפחות מאה פרסאות מהעיירה בה התגורר, ולשם הוא נאלץ לעקור עם ילדיו, שהיו נדכאים מהרעיון שיקיימו אורח חיים כה שונה. למעשה, הבנות קיוו תחילה שידידיהן, שהיו כה רבים כשהיו הן עשירות, יתעקשו על הישארותם לגור בבתים שלהם כעת, כשכבר לא היה להם בית. אבל הן גילו במהרה שהן נותרו לבדן, ושידידיהן־לשעבר אפילו ייחסו את מזלן הרע לפזרנות־היתר שלהן, ולא גילו שום כוונה להציע להן כל עזרה. כך שלא נותרה להם ברירה אלא לעבור אל הבקתה, שעמדה בלב יער אפל, ונראה כמו המקום הקודר ביותר על פני האדמה.
מאחר והיו עניים מכדי לשכור משרתים, הנערות נאלצו לעבוד קשה, כמו איכרות, והבנים, בתורם, עבדו בשדות כדי להרוויח את לחמם. בלבוש גס, וכשהן מנהלות אורח חיים פשוט ביותר, הצטערו הנערות ללא הרף על המותרות והשעשועים של חייהן הקודמים שחסרו להן; רק הצעירה ביותר ניסתה להיות אמיצה וצוהלת. היא היתה עצובה כמו כולם כאשר הצרה ניחתה על אביה, אבל בקרוב חזרה אליה עליצותה הטבעית, והיא ניגשה להוציא את המיטב מהמצב, לשעשע את אביה ואת אחיה כמיטב יכולתה, ולנסות לשכנע את אחיותיה להצטרף אליה בשירה ובריקוד. אבל הן לא עשו דבר מכל זה, ובגלל שהיא לא היתה מדוכאת כמוהן, הן הכריזו שהחיים המסכנים האלה הם כל מה שהיא ראויה לו. אבל בעצם היא היתה יפה וחכמה יותר מהן; למעשה, היא היתה כה יפהפייה עד שתמיד קראו לה "היפה".
אחרי שנתיים, כשכולם כבר החלו להתרגל לחייהם החדשים, אירע דבר־מה שהפריע את שלוותם. אביהם התבשר כי אחת מספינותיו, שהאמין כי אבדה, הגיעה בשלום אל הנמל עם מטען יקר. כל הבנים והבנות מיד חשבו שתם עוניים, ורצו לצאת מיד אל העיר; אך אביהם, שהיה זהיר יותר, הפציר בהם להמתין מעט, ולמרות שהיתה זו עונת הקציר, וקשה היה לוותר עליו, החליט לצאת בגפו תחילה, לדרוש בעניין. רק הבת הצעירה ביותר הטילה ספק בכך שבקרוב יהפכו שוב לעשירים כפי שהיו מקודם, או לכל הפחות עשירים דיים כדי לחיות בנוחות באיזו עיירה בה יוכלו למצוא שוב פעם שעשועים וחברה עליזה. הם העמיסו על אביהם הזמנות ליהלומים ושמלות שהיה דרוש אוצר לקנותם; רק היפה, שהיתה בטוחה כי יהיה זה לשווא, לא ביקשה דבר. אביה, בהבחינו בשתיקתה, אמר: "ומה אביא לך, היפה?"
"הדבר היחיד שאני רוצה זה לראות אותך חוזר הביתה בשלום", השיבה.
זה רק עיצבן יותר את אחיותיה, שהעריכו כי היא מאשימה אותם על שביקשו דברים כה יקרים. אביה, מכל מקום, היה מרוצה, אך סבר שבגילה בהחלט מגיע לה לאהוב מתנות יפות, ולכן אמר לה לבחור משהו.
"ובכן, אבא יקר", אמרה, "מאחר ואתה מתעקש, אני מפצירה בך להביא לי ורד. לא ראיתי כזה מאז שהגענו הנה, ואני אוהבת אותם כל כך".
כך יצא לו הסוחר והגיע העירה במהירות האפשרית, רק כדי לגלות כי חבריו לשעבר, בהאמינם כי מת, חילקו ביניהם את הסחורות שהביאה הספינה; אחרי ששה חודשים של טרחה והוצאות הוא מצא עצמו עני כבתחילה, בהצליחו להציל רק די הצורך לשלם עבור מסעו. וכדי להוסיף על צרותיו, הוא נאלץ לעזוב את העיירה במזג אוויר איום ביותר, כך שכאשר היה במרחק פרסאות אחדות מביתו הוא היה כמעט מותש מקור ועייפות. אף כי ידע שייקח לו כמה שעות לעבור דרך היער, הוא כה נכסף להגיע לסוף מסעו עד שהחליט להמשיך; אך הלילה השיג אותו, והשלג העמוק והכפור העז מנעו מסוסו לשאת אותו הלאה. שום בית לא נראה; המחסה היחיד שמצא היה גזע חלול של עץ גדול, ושם הוא השתופף כל הלילה, שנראה לו כארוך ביותר שידע אי פעם. למרות תשישותו השאירוהו יללות הזאבים ער, ואפילו כשסוף סוף האיר היום הוא לא היה במצב הרבה יותר טוב, כי השלג היורד כיסה את כל השבילים, והוא לא ידע לאיזה כיוון לפנות.
לבסוף הוא מצא איזה שהוא שביל, ולמרות שבתחילה היה השביל כה גס וחלקלק עד שהוא נפל יותר מפעם אחת, בהמשך הוא נעשה יותר קל, והוביל אותו אל שדרה של עצים שהסתיימה בטירה הדורה. לסוחר נראה מאוד מוזר שלא ירד שלג בשדרה, שהיתה עשויה כולה מעצי תפוז, מכוסה בפרחים ובפירות.
כשהגיע לחצר הראשונה של הטירה הוא ראה לפניו גרם מדרגות של אבני אגט, עלה בהם, ועבר בעד מספר חדרים מרוהטים בפאר. חומו הנעים של האוויר החייה אותו, והוא חש מאוד רעב; אך נראה היה שאין איש בכל הארמון העצום והנהדר הזה ממנו יוכל לבקש לתת לו משהו לאכול. דממה עמוקה שררה בכל, ולבסוף, לאה משיטוט בחדרים ויציעים ריקים, הוא עצר בחדר שהיה קטן מהשאר, שם בערה אש זכה וכורסה משוכה קרוב אליה. בחושבו שזה חייב להיות מוכן עבור מישהו שאמור להגיע, הוא התיישב לחכות עד שאותו אדם יבוא, ועד מהרה שקע בשינה מתוקה.
כאשר רעבונו העצום העיר אותו לאחר מספר שעות, הוא היה עדיין לבדו; אם כי שולחן קטן, שעליו הונחה ארוחה טובה, נערך בסמוך אליו, ומכיוון שהוא לא אכל מאומה בעשרים וארבע השעות האחרונות, הוא לא איבד זמן ופתח בסעודתו, בתקווה שבקרוב תינתן לו ההזדמנות להודות למארחו הנדיב, מי שזה לא יהיה. אך איש לא הופיע, ואפילו אחרי שינה ארוכה נוספת, שממנה התעורר רענן לחלוטין, לא היה זכר לאף אחד, אם כי ארוחה טרייה עם עוגות ופירות טעימים הוכנה על גבי השולחן הקטן לצידו.
בהיותו חששן מטבעו, החל השקט לאיים עליו, והוא גמר אומר לחפש שוב פעם בכל החדרים; אך ללא הועיל. אפילו משרת לא היה שם; לא היה שום אות חיים בארמון! הוא החל לתהות מה יעשה, לשעשע את עצמו בהעמדת פנים שכל האוצרות שראה הם שלו, ולדמיין כיצד יחלק אותם בין ילדיו. אחר כך ירד אל הגן, ולמרות שבכל מקום אחר היה חורף, כאן זרחה השמש, הציפורים שרו, הפרחים פרחו, והאוויר היה זך ונעים. הסוחר, באקסטזה מכל מה שראה ושמע, אמר לעצמו:
"כל זה חייב להיות מיועד עבורי. אלך ברגע זה ואביא את ילדיי לחלוק את כל התענוגות הללו".
על אף שהיה כה קר ועייף כאשר הגיע אל הטירה, הוא לקח אז את סוסו לאורווה והאכילו. כעת הוא חשב לחבוש אותו לדרכו הביתה, והוא פנה במורד השביל שהוליך אל האורווה. לשביל זה היתה גדר חיה של ורדים מכל צד, ומחשבה חלפה בסוחר כי מעולם לא ראה או הריח פרחים כה מרהיבים. הם הזכירו לו את הבטחתו ליפה, והוא עצר ובדיוק ליקט אחד להביאו לה כאשר נזדעזע למשמע רעש מוזר מאחוריו. הוא הסתובב, וראה חיה אימתנית, שנראתה מאד כעוסה ואמרה בקול איום:
"מי אמר לך שמותר לך ללקט את הוורדים שלי? האין די בכך שהרשיתי לך לשהות בארמוני והייתי רחום כלפיך? זהו האופן בו אתה מכיר לי טובה, בגונבך את פרחיי! אך חוצפתך לא תעבור ללא עונש". הסוחר, שנבהל מדברי הזעם הללו, שמט את הוורד הגורלי, השליך עצמו על ברכיו, וקרא: "סלח לי, אדון נכבד. אני בהחלט אסיר תודה לך על הכנסת האורחים שלך, שהיתה כה אדירה עד שלא עלה על דעתי כי תיפגע מכך שלקחתי דבר מה כה פעוט כוורד". אך זעמו של החיה לא פחת בעקבות נאום זה.
"אתה כל כך מוכן עם תירוצים וחנופה", הוא קרא; "אבל זה לא יציל אותך מן המוות המגיע לך".
"אבוי!" הרהר הסוחר, "אילו רק יכלה בתי לדעת לאיזו סכנה הכניס אותי הוורד שלה!"
ומתוך ייאוש הוא החל לספר לחיה את כל תלאותיו, והסיבה למסעו זה, מבלי לשכוח להזכיר את בקשתה של היפה.
"אוצרו של מלך לא היה בו די להשיג את כל שביקשו בנותיי האחרות", הוא אמר; "אבל חשבתי שלפחות אוכל להביא ליפה את הוורד שלה. אני מתחנן לפניך שתסלח לי, כי כפי שהנך רואה, לא היתה לי כוונה רעה".
החיה שקל זאת לרגע, ואז אמר, בנימה פחות רוגזת:
"אסלח לך בתנאי אחד – והוא, כי תתן לי את אחת מבנותיך".
"אהה!" קרא הסוחר, "אילו הייתי אכזרי דיי לקנות את חיי שלי במחיר אלו של אחד מילדיי, איזה תירוץ אוכל להמציא להביא אותה הנה?"
"שום תירוץ אינו נחוץ", השיב החיה. "אם היא תבוא בכלל, עליה לבוא מרצונה. לא אקבל אותה בשום תנאי אחר. ראה אם מי מהן תהיה אמיצה דיה, ותאהב אותך די הצורך, כדי לבוא ולהציל את חייך. אתה נראה אדם הגון, כך שאבטח בך די הצורך לשלח אותך לביתך. אני נותן לך חודש לראות אם מי מבנותיך תחזור אתך ותישאר כאן, כדי שאתה תצא לחופשי. אם אף אחת לא תסכים, עליך לבוא לבדך, לאחר שתיפרד מהם לשלום לנצח, כי אז תהיה שייך לי. ואל תשווה בנפשך כי תוכל להסתתר מפני, כי אם לא תעמוד בדיבורך אבוא ואקח אותך!" הוסיף החיה בסבר פנים חמור.
הסוחר קיבל את ההצעה, אם כי לא באמת סבר כי מי מבנותיו עשויה להשתכנע לבוא. הוא הבטיח לשוב בזמן שנקבע, ואז, בהיותו להוט להימלט מנוכחותו של החיה, ביקש את רשותו לצאת מיד. אך החיה השיב כי לא יוכל לצאת עד ליום המחרת.
"אז תמצא סוס מוכן עבורך", אמר. "כעת לך ואכול את ארוחת הערב שלך, והמתן להוראות ממני".
הסוחר המסכן, קרוב יותר למוות מאשר לחיים, חזר אל חדרו, שם סעודה טעימה ביותר כבר היתה ערוכה על השולחן הקטן שהוצב לפני אח מבוערת. אך הוא היה נפחד מכדי לאכול, ורק טעם אחדות מן המנות, מחשש שהחיה יכעס אם לא ימלא אחר הוראותיו. כשסיים, הוא שמע רעש גדול בחדר הסמוך, וידע כי משמעות הדבר היא שהחיה מגיע. מכיון שלא היה לו איך להימנע מביקורו, הדבר היחיד שנותר לו לעשות היה להיראות כמה שפחות נפחד; וכאשר החיה הופיע ושאל בגסות אם סעד היטב, השיב הסוחר בשפל רוח כי סעד, הודות לחסדו של מארחו. אז הזהירו החיה לזכור את ההסכם ביניהם, ולהכין את בתו בדיוק למה שיהיה עליה לצפות לו.
"אל תקום מחר", הוסיף, "עד שתראה את השמש ותשמע פעמון זהב מצלצל. אז תמצא ארוחת בוקר ממתינה לך כאן, והסוס שעליו תרכב יהיה מוכן בחצר. הוא גם יחזיר אותך לכאן כאשר תבוא עם בתך בעוד חודש. היה שלום. קח ורד ליפה, וזכור את הבטחתך!"
הסוחר שמח שמחה רבה כשהחיה הלך, ואם כי לא יכול היה לישון מרוב צער, הוא שכב עד לזריחת השמש. אז, אחרי ארוחת בוקר חפוזה, הלך ללקוט את הוורד של היפה, ועלה על סוסו, אשר נשא אותו משם כה מהר עד כי ברגע נסתר מראה הארמון מעיניו, והוא היה עדיין אפוף מחשבות קודרות כאשר עצר הסוס בפתח הבקתה.
בניו ובנותיו, שהיו מאוד מוטרדים מהיעדרותו הממושכת, חשו לפגוש אותו, להוטים לדעת את תוצאות המסע שלו, אשר, בראותם אותו רכוב על סוס הדור ועטוף באפסר עשיר, סברו כי היה מוצלח. הוא הסתיר מהם את האמת בתחילה, ורק אמר בעצב ליפה, בנתנו לה את הוורד:
הנה מה שביקשת ממני להביא לך; את לא יודעת במה זה עלה לי".
אבל זה הצית את סקרנותם עד כדי כך, שבמהרה הוא סיפר להם את הרפתקאותיו מהחל עד כלה, ואז כולם היו מאוד לא מרוצים. הבנות ביכו בקול רם את תקוותיהן המנותצות, והבנים הודיעו כי אין על אביהם לשוב לארמון האיום הזה, והחלו לתכנן תוכניות להרוג את החיה אם זה יבוא לקחת אותו. אך הוא הזכיר להם כי הבטיח לשוב. או אז הבנות מאוד התרגזו על היפה, ואמרו שזה הכל באשמתה, ושאילו ביקשה משהו הגיוני, זה לעולם לא היה קורה, והתלוננו מרות על כך שעליהן לסבול עבור השטות שלה.
היפה המסכנה, בכאב גדול, אמרה להן:
"אכן, אני גרמתי לאסון הזה, אך אני מבטיחה לכן כי עשיתי זאת בתום לב. מי יכול היה לנחש שלבקש ורד באמצע הקיץ יגרום לכל כך הרבה צרות? אך מכיון שאני עשיתי את מעשה המשובה, זה רק צודק שאני אסבול בגללו. לפיכך אני אשוב עם אבי בכדי לקיים את הבטחתו".
בתחילה לא הסכים איש לשמוע על הסידור הזה, ואביה ואחיה, אשר אהבוה עד מאוד, הודיעו כי מאום לא יגרום להם להניח לה ללכת; אך היפה היתה נחושה בדעתה. כשהתקרב הזמן היא חילקה את חפציה המעטים בין אחיותיה, ונפרדה לשלום מכל אשר אהבה, וכשהגיע היום הגורלי היא עודדה ושימחה את אביה כאשר עלו שניהם יחד על הסוס שהחזיר אותו. נראה היה כי הוא טס במקום לדהור, אך עשה זאת כה בנוחות עד כי היפה לא פחדה; למעשה היתה עשויה ליהנות מן הנסיעה לולא חששה מן העשוי לקרות לה בסופה. אביה עדיין ניסה לשכנעה לשוב בחזרה, אך ללא הועיל. בעודם משוחחים ירד הלילה, ואז, להפתעתם הרבה, אורות צבעוניים נפלאים החלו לזהור בכל הכיוונים, וזיקוקים נהדרים בערו לפניהם; כל היער הואר על ידם, ואף היה חמים בצורה נעימה, על אף שהיה שם קר להחריד לפני כן. זה נמשך עד אשר הגיעו לשדרת עצי התפוז, שם ניצבו פסלים נושאי לפידים בוערים, וכשהם התקרבו לארמון ראו כי הוא הואר ממסד ועד טפחות, ומוזיקה נשמעה רכות מן החצר. "החיה בטח רעב", אמרה היפה, מנסה לצחוק, "אם הוא עורך את כל החגיגה הזאת לרגל בואו של טרפו".
אך על אף עצבנותה, היא לא יכלה להימנע מלהעריץ את כל הדברים הנפלאים שראתה.
הסוס עצר למרגלותיו של גרם המדרגות המוביל למרפסת, וכאשר ירדו מעליו הוליך אותה אביה אל החדר הקטן שהיה בו מקודם, ושם מצאו אש מפוארת דולקת, והשולחן עמוס בטוב טעם בארוחת ערב טעימה.
הסוחר ידע שזה נועד עבורם, והיפה, שהיתה כבר מעט פחות נפחדת כעת לאחר שחלפה בעד כל כך הרבה חדרים ולא ראתה שום זכר לחיה, היתה די חפצה להתחיל, מכיוון שרכיבתה הארוכה גרמה לה להיות מאוד רעבה. אך הם בקושי סיימו את סעודתם כאשר נשמע רעשם של צעדי החיה המתקרב, והיפה נצמדה לאביה בחרדה, שהלכה וגדלה כשראתה כמה נפחד היה גם הוא. אך כאשר החיה באמת הופיע, על אף שהיא רעדה למראהו, היא עשתה מאמץ גדול להסתיר את חרדתה, וקידמה את פניו בכבוד רב.
זה בבירור השביע את רצונו של החיה. לאחר שהעיף בה מבט, הוא אמר בצליל שהיה עשוי להחריד אפילו את הלב האמיץ ביותר, למרות שהוא לא נראה כועס:
"ערב־טוב, קשישא. ערב־טוב, היפה".
הסוחר היה חרד מכדי להשיב, אבל היפה ענתה במתיקות: "ערב־טוב, החיה".
"הבאת הנה מרצונך?" שאל החיה. "התאותי להישאר כאן כאשר אביך ילך מכאן?"
היפה השיבה באומץ שהיא די מוכנה להישאר.
"אני שבע רצון ממך", אמר החיה. "מכיוון שבאת מרצונך החופשי, תוכלי להישאר. אשר לך, קשישא", הוא אמר, בפנותו אל הסוחר, "בזריחת החמה מחר עליך לעזוב. כאשר יצלצלו הפעמונים קום מהר ואכול את ארוחת הבוקר שלך, ואז תמצא את אותו הסוס ממתין לקחת אותך הביתה; אך זכור שאין לך לצפות לראות שוב את הארמון שלי".
אז, בפנותו אל היפה, הוא אמר:
"קחי את אביך לחדר הסמוך, ועזרי לו לבחור כל דבר שלדעתך אחייך ואחיותייך ירצו לקבל. תמצאי שם אמתחות־מסע; מלאי אותם ככל שתוכלי. זה רק הוגן שתשלחי להם משהו מאוד יקר למזכרת ממך".
ואז הוא הלך לו, באומרו: "שלום, היפה; שלום, קשישא"; ואם כי היפה החלה לחשוב באי רצון רב על עזיבתו של אביה, נתייראה מלהמרות את פי החיה; והם נכנסו לחדר הסמוך, שהיו בו מדפים וארונות מסביב סביב לו. הם מאוד הופתעו מהאוצרות שהוא הכיל. היו שם שמלות נהדרות ראויות למלכה, עם כל התכשיטים שעליה לענוד איתם; וכשפתחה היפה את הארונות די נדהמה מהיהלומים הנהדרים ששכבו בערימות על כל מדף. לאחר שבחרה כמות עצומה, שחילקה בין אחיותיה – כי היא ערמה ערימה מהשמלות הנהדרות עבור כל אחת מהן – פתחה את הארון האחרון, שהיה מלא בזהב.
"אני סבורה, אבא", אמרה, "שמכיוון שהזהב יהיה יותר שימושי עבורך, מוטב לנו להוציא שוב את שאר הדברים, ולמלא בזהב את האמתחות". וכך עשו; אך ככל ששמו בפנים, נראה היה שיש שם יותר מקום, ולבסוף הם החזירו את כל היהלומים והשמלות שהם הוציאו, והיפה אפילו הוסיפה עליהם יהלומים ככל שיכלה לשאת בבת אחת; ואז לא היו האמתחות מלאות יותר מדיי, אך היו כה כבדות עד שאפילו פיל לא יכול היה לשאת אותם!
"החיה לעג לנו", קרא הסוחר; בוודאי רק העמיד פנים שהוא מעניק לנו את כל הדברים הללו, ביודעו כי אינני יכול לקחתם איתי".
"הבה נמתין ונראה", השיבה היפה. "אינני יכולה להאמין שהוא התכוון להונות אותנו. כל שבידינו לעשות הוא לקשור אותם ולהשאירם מוכנים".
הם עשו כך ושבו אל החדר הקטן, שם מצאו, להפתעתם, ארוחת בוקר מוכנה. הסוחר אכל את מנתו בתיאבון רב, מכיוון שנדיבותו של החיה גרמה לו להאמין שאולי יוכל לשוב במהרה ולראות את היפה. אבל היא היתה בטוחה שאביה עוזב אותה לתמיד, ולכן היתה מאוד עצובה כשצילצל הפעמון בחדות בפעם השנייה, והזהירם כי הגיע זמנם להיפרד. הם ירדו אל החצר, שם המתינו להם שני סוסים, אחד עמוס בשתי האמתחות, והשני עבורו לרכוב עליו. הם בטשו בקרקע באי סבלנותם לצאת, והסוחר נאלץ להיפרד מהיפה בשלום חפוז; וברגע בו היה רכוב כהלכה יצא לדרכו במהירות כה גדולה, עד שהיא חדלה לראותו ברגע. אז החלה היפה לבכות, ועשתה את דרכה בעצב חזרה אל החדר שלה. אך מהר גילתה שהיא מאוד עייפה, ומכיוון שלא היה לה דבר טוב יותר לעשותו, נשכבה לישון ומיד נרדמה. ואז היא חלמה שהיא הולכת ליד פלג מוקף עצים, מבכה את מר גורלה, כאשר הופיע נסיך צעיר, יפה יותר מכל אדם שאי פעם ראתה, ובקול שחדר הישר אל לבה אמר לה: "אה, היפה! אינך כה מסכנה כפי שאת סבורה. כאן תקבלי פיצוי על כל מה שסבלת עד כה. כל משאלותייך תתמלאנה. רק נסי למצוא אותי, לא משנה עד כמה אהיה מחופש, מכיוון שאני אוהב אותך מאוד, ובשמחך אותי, תמצאי גם את אושרך שלך. היי ישרת־לב כשם שאת יפה, ואז לא ייוותר דבר שנצטרך לשאוף אליו".
"מה בידי לעשות, נסיך, שיעשה אותך מאושר?" שאלה היפה.
"רק הכירי טובה", הוא ענה, "ואל תבטחי יותר מדי במראה עינייך. ומעל לכל, אל תנטשי אותי עד שתצילי אותי ממצוקתי האכזרית".
אחרי זה נדמה היה לה שהיא נמצאת בחדר עם גבירה נכבדה ויפה, שאמרה לה:
"היפה היקרה, נסי לא להצטער על כל מה שעזבת מאחרייך, מכיוון שאת נועדת לגורל טוב יותר. רק אל תניחי לעצמך ללכת שולל אחרי תדמיות".
היפה מצאה את חלומותיה כה מעניינים עד שלא מיהרה כלל להתעורר מהם, אבל בסופו של דבר השעון עורר אותה בקראו רכות בשמה שנים עשר פעמים, ואז היא קמה ומצאה את שולחן-הקוסמטיקה שלה ערוך עם כל מה שיכלה לרצות; וכאשר סיימה להתייפות, מצאה את ארוחת הצהריים ממתינה בחדר הסמוך לשלה. אבל ארוחת הצהריים לא לוקחת הרבה זמן כשאת לבד עם עצמך, ומאד מהר היא התיישבה בנוחות בפינת הספה, והחלה לחשוב אודות הנסיך המקסים שראתה בחלומה.
"הוא אמר שאני יכולה לגרום לו להיות מאושר", אמרה היפה לעצמה.
"נראה, איפוא, שהחיה האיום הזה מחזיק בו כאסיר. איך אני יכולה לשחררו? אני תוהה למה שניהם אמרו לי לא לבטוח בתדמיות? אני לא מבינה את זה. אבל, אחרי הכל, זה היה רק חלום, אז למה שאעסיק את עצמי בזה? מוטב לי ללכת ולמצוא משהו לעשות בכדי לשעשע את עצמי".
היא קמה והחלה לסייר בכמה מהחדרים הרבים שבארמון.
החדר הראשון שנכנסה אליו היה מוקף במראות, והיפה ראתה עצמה משתקפת מכל צד, וחשבה שאף פעם לא ראתה חדר כה מקסים. ואז צמיד שהיה תלוי מנברשת לכד את מבטה, וכשהורידה אותו מאד הופתעה למצוא שהכיל את תמונת פניו של המעריץ הבלתי-ידוע שלה, בדיוק כפי שראתה אותו בחלומה. בעונג רב החליקה את הצמיד על זרועה, והמשיכה לעבר גלריה של תמונות, בה מצאה תיכף תמונת פנים של אותו נסיך נאה, גדול כבחיים, ומצוייר כה היטב עד שכאשר בחנה אותו, הוא נראה כמחייך בנועם לעברה. כאשר קרעה סוף סוף את עצמה מעל התמונה, היא עברה דרך חדר שהכיל כל כלי נגינה שקיים תחת השמש, וכאן היא שיעשעה את עצמה זמן רב בנסותה כמה מהם, ובשירה, עד שהתעייפה. החדר הסמוך היה ספרייה, והיא ראתה שם כל מה שאי פעם רצתה לקרוא, כמו גם את כל מה שכבר קראה, והיה נראה לה שחיים שלמים לא יספיקו אפילו כדי לקרוא את השמות של כל הספרים, כה רבים הם היו. כעת כבר התחיל להחשיך לקראת שקיעה, ונרות שעווה בפמוטי יהלום ואבן אודם החלו להידלק מעצמם בכל חדר.
היפה מצאה את ארוחת הערב שלה מוגשת בדיוק בזמן שהעדיפה לאכול אותה, אך לא ראתה איש או שמעה קול, ולמרות שאביה כבר הזהיר אותה שתהיה לבדה, החלה למצוא את המצב די משעמם.
אך בסופו של דבר היא שמעה את החיה מתקרב, ותהתה ברעד האם בדעתו היה לאכול אותה כעת.
אך מכיוון שהוא לא נראה כלל במצב רוח אכזרי, ורק אמר בגסות: "ערב טוב, היפה", היא השיבה בעליזות והצליחה להסתיר את חרדתה. אז החיה שאל אותה איך היא שיעשעה את עצמה, והיא סיפרה לו על כל החדרים בהם ביקרה.
אז הוא שאל אותה האם היא סבורה כי תוכל להיות מאושרת בארמונו; והיפה השיבה, כי הכל היה כה יפהפה, והיה עליה להיות מאוד קשה לריצוי אילו לא יכלה להיות מאושרת. ולאחר שיחה בת כשעה, היפה החלה לחשוב שהחיה לא היה כה נורא כפי שסברה מתחילה. אז הוא קם להיפרד ממנה, ואמר בקולו הגס:
"האם את אוהבת אותי, היפה? התינשאי לי?"
"אהה! מה אומר?" קראה היפה, משום שפחדה להרגיז את החיה על ידי סירוב.
"אמרי ’כן‘ או ’לא‘ ללא חשש", הוא השיב.
"אהה! לא, החיה", אמרה היפה בחופזה.
"מכיוון שלא, לילה טוב, היפה", אמר.
והיא השיבה: "לילה טוב, החיה", ושמחה מאוד לגלות שסירובה לא הרגיז אותו. אחרי שהלך, היא נכנסה די מהר למיטה ונרדמה, וחלמה על הנסיך האלמוני שלה. היא דמיינה שהוא בא ואמר לה:
"אהה, היפה! למה את כה אכזרית כלפי? אני חושש שנגזר עלי להיות עצוב עוד ימים רבים".
ואז התחלפו חלומותיה, אך הנסיך המקסים כיכב בכולם; וכשהגיע הבוקר, מחשבתה הראשונה היתה להביט בתמונת הפורטרט, ולראות האם היא היתה באמת דומה לו; והיא גילתה שאכן כך הדבר.
בבוקר זה החליטה לשעשע את עצמה בגן, כי השמש זרחה, וכל המזרקות פעלו; אך היא נדהמה לגלות כי כל מקום היה מוכר לה, ועד מהרה היא הגיעה אל הפלג שבו גדלו עצי ההדס, שם פגשה לראשונה את הנסיך בחלומה; וזה גרם לה יותר מתמיד לחשוב כי הוא בוודאי כלוא על ידי החיה. כשהתעייפה, היא חזרה לארמון, ומצאה חדר חדש מלא בחומרים לכל סוג של יצירה – סרטים להפוך לקשתות, וחתיכות משי לעבד לפרחים. עוד היתה מכלאת ציפורים מלאה בעופות נדירים, שהיו כה מבוייתים, עד שהם עפו לעבר היפה ברגע שראו אותה, ונחתו על כתפיה ועל ראשה.
"יצורים קטנים וחמודים", היא אמרה, "כמה הייתי רוצה שכלובכן יהיה קרוב יותר לחדרי, בכדי שאוכל לשמוע אתכן שרות לעיתים תכופות!"
ובאמרה זאת פתחה דלת, וגילתה, לשמחתה, שהיא הובילה אל חדרה, למרות שהיה נדמה לה שהוא היה בצד השני של הארמון.
היו עוד ציפורים בחדר נוסף בהמשך, תוכיים וקוקיות שיכלו לדבר, ואלה בירכו את היפה לשלום בשמה; ובאמת הם היו כה משעשעים עבורה עד שהיא לקחה אחד או שניים מהם בחזרה אל חדרה, והם דיברו אליה בזמן שסעדה ארוחת ערב; ולאחריה ביקר החיה את ביקורו הקבוע, ושאל אותה את אותן השאלות כמו מקודם, ואז עם "לילה טוב" בקול גס הוא נפרד ממנה, והיפה הלכה למיטתה לחלום על הנסיך המסתורי שלה.
הימים חלפו מהר בשעשועים שונים, ולאחר זמן מה חשפה היפה דבר מוזר נוסף בארמון, שהנעים את זמנה לעיתים קרובות כאשר נמאס לה להיות לבד. היה חדר אחד שהיא לא שמה לב אליו במיוחד; הוא היה ריק, אלא שמתחת לכל אחד מהחלונות ניצב כיסא נוח במיוחד; ובפעם הראשונה שהביטה מבעד לחלונות, היה נראה לה שווילון שחור מונע ממנה מלראות שום דבר בחוץ. אך בפעם השנייה בה נכנסה לחדר, כאשר היתה במקרה עייפה, התיישבה באחד הכיסאות, ומיד נגלל הווילון הצידה, ופנטומימה משעשעת ביותר הוצגה בפניה; היו מחולות, ואורות צבעוניים, ומוזיקה, ושמלות יפות, והכל היה כה עליז עד שהיפה היתה באקסטאזה. לאחר מכן היא ניסתה את שאר שבעת החלונות בזה אחר זה, והיה בהם שעשוע חדש ומפתיע להיצפות בכל אחד מהם, כך שהיפה לא יכלה לחוש עוד בודדה. בכל ערב אחרי הארוחה, החיה בא לבקר אותה, ותמיד בטרם אמר לה ערב טוב הוא שאל אותה בקולו האיום:
"היפה, האם תינשאי לי?"
ודומה היה ליפה, כעת כשהבינה אותו יותר טוב, שבעת אשר אמרה: "לא, החיה", הוא הלך משם די עצוב. אבל חלומותיה המאושרים על הנסיך הנאה והצעיר גרמו לה תיכף לשכוח מהחיה המסכן, והדבר היחיד שבכלל הטריד אותה היה לשמוע שוב ושוב שאל לה לבטוח בתדמיות, לתת ללב שלה להנחות אותה, ולא לעיניים, ועוד הרבה דברים מבלבלים באותה מידה, שלא משנה כמה בחנה אותם, לא יכלה להבין.
כך הכל נמשך זמן רב, עד שלבסוף, מאושרת ככל שהיתה, היפה החלה להתגעגע לראות את אביה ואחיה ואחיותיה; ובלילה אחד, כשהבחין שהיא נראית די עצובה, שאל אותה החיה מה הבעייה. היפה די הפסיקה לפחד מפניו. היא ידעה כעת שהוא היה באמת עדין חרף מראהו הפראי וקולו המזעזע. אז היא אמרה שהיא מתגעגעת לראות את ביתה פעם נוספת. בשמעו זאת נראה היה החיה מדוכא למעצבה, ובכה מרה.
"אוה! היפה, איך יש לך לב לנטוש חיה לא־מאושרת ככה? מה עוד את רוצה שיעשה אותך מאושרת? האם זה בגלל שאת שונאת אותי שאת רוצה לברוח?"
"לא, החיה היקר", ענתה היפה ברכות, "איננה שונאת אותך, ואהיה מאוד עצובה אם לא אראה אותך יותר אי פעם, אבל אני מתגעגעת לראות שוב את אבי. רק תרשה לי ללכת לחודשיים, ואני מבטיחה לשוב אליך ולהישאר למשך שארית חיי".
החיה, שחזר ונאנח בצער כל עוד היא דיברה, השיב כעת:
"אינני יכול לסרב לך מכל אשר תבקשי, אפילו אם זה יעלה לי בחיי. קחי את ארבעת הארגזים שתמצאי בחדר שליד חדרך, ומלאי אותם בכל מה שתרצי לקחת איתך. רק תזכרי את הבטחתך ותחזרי כשיסתיימו החודשיים, או שתהיה לך סיבה להתחרט על כך, כי אם לא תחזרי בזמן הנכון תמצאי את החיה הנאמן שלך מת. לא תזדקקי לשום מרכבה להביאך לכאן. פשוט תיפרדי לשלום מכל אחייך ואחיותייך בלילה לפני שתלכי מהם, וכשתלכי לישון סובבי את הטבעת הזו סביב אצבעך ואמרי נחרצות: 'ברצוני לחזור אל הארמון שלי ולראות את החיה שלי שוב'. לילה טוב, היפה. אל תפחדי משום דבר, שני במנוחה, ובעוד זמן לא רב תראי שוב פעם את אביך".
ברגע שהיפה היתה לבדה היא מיהרה למלא את הארגזים בכל הדברים הנדירים והיקרים שראתה סביבה, ורק כשהתעייפה מלערום דברים לתוכם הם נראו מלאים.
אז היא הלכה לישון, אבל בקושי נרדמה מרוב אושר. וכשסוף סוף החלה לחלום על הנסיך האהוב שלה, היא הצטערה מאוד לראות אותו שטוח על גבי גדה מדושאת, עצוב ולאה, ובקושי דומה לעצמו.
"מה קרה?" קראה.
הוא הביט בה במבט מלא תוכחה, ואמר:
"מה זה תשאליני, אכזרית שכמוך? האם אינך נוטשת אותי אל מותי, קרוב לוודאי?"
"אוה! אל תהיה כל כך עצוב", קראה היפה; "אני רק הולכת לשכנע את אבי שאני בטוחה ומאושרת. הבטחתי לחיה באמונה שאחזור, והוא ימות מצער אם לא אשמור את הבטחתי!"
"מה זה ישנה לך?" אמר הנסיך. "הרי בוודאי לא יהיה לך איכפת?"
"באמת, הייתי כפויית טובה אילו לא היה איכפת לי מחיה כזה טוב-לב", קראה היפה במחאה. "הייתי מוכנה למות כדי להציל אותו מכאב. אני מבטיחה לך שזו לא אשמתו שהוא כה מכוער".
באותו הרגע העיר אותה משנתה צליל מוזר – מישהו שוחח במרחק לא גדול ממנה, ובפקחה את עיניה מצאה עצמה בחדר שמעולם לא ראתה לפני כן, שבהחלט לא היה קרוב בהדרו לאלו שהתרגלה אליהם בארמונו של החיה. איפה היא יכולה להיות?
היא קמה והתלבשה בחופזה, ואז ראתה שכל הארגזים שארזה בליל אמש נמצאים כולם בחדר. בעודה תוהה באמצעות איזה קסם העביר אותם החיה ואותה למקום המוזר הזה, שמעה לפתע את קול אביה, והיא נחפזה החוצה ובירכה אותו לשלום בשמחה גדולה. אחיה ואחיותיה כולם נדהמו מהופעתה, מכיון שלא ציפו כלל לראות אותה שוב; ולא היה סוף לשאלות שהמטירו עליה. היה לה גם הרבה להתעדכן במה שארע להם בזמן שהיתה רחוקה מהם, ועל מסעו של אביה הביתה. אך כששמעו שהיא הגיעה להיות איתם רק לזמן קצר, ולאחר מכן עליה לשוב לארמון החיה לנצח, הם קוננו מרה.
אז שאלה היפה את אביה מה, לדעתו, יכולה להיות משמעותם של חלומותיה המוזרים, ולמה חזר הנסיך והתחנן בפניה שלא לבטוח במה שנראה לעין. לאחר מחשבה רבה, הוא השיב: "את אומרת לי בעצמך שהחיה, נוראה ואיומה כפי שהוא, אוהב אותך ביותר, ומגיעים לו אהבתך והכרת הטובה שלך עבור עדינותו וטוב ליבו; אני סבור שהנסיך בוודאי רוצה שתביני שעלייך לגמול לו על ידי כך שתעשי כרצונו, על אף כיעורו".
היפה נאלצה להכיר בכך שזה נראה הסבר סביר ביותר; אף על פי כן, בחשבה אודות הנסיך היקר שלה, שהיה כה יפה תואר, לא חשה כל נטייה שהיא להינשא לחיה. בכל אופן, למשך חודשיים לא יהיה עליה להחליט, אלא תוכל ליהנות ולבלות עם אחיותיה. אך אם כי הם היו עשירים כעת, וחיו שוב בלב העיר, והיו להם מכרים רבים, גילתה היפה כי שום דבר לא שעשע אותה יותר מדי; ולעיתים קרובות חשבה על הארמון, בו היתה כה מאושרת, ובפרט כאשר בבית לא חלמה ולו פעם אחת על הנסיך היקר שלה, והיא חשה די עצובה בלעדיו.
ובכן נראה שאחיותיה די התרגלו להיות בלעדיה, ואפילו ראו בה במידת מה מטרד, כך שלא היה עליה להצטער כשהחודשיים חלפו, לולא אביה ואחיה, אשר הפצירו בה להישאר, ונראו כה אבלים למחשבה על עזיבתה עד שלא היה לה האומץ להיפרד מהם לשלום. בכל יום בקומה משנתה התכוונה לעשות זאת בלילה, וכשהגיע הלילה היא דחתה זאת שוב, עד שלבסוף חלמה חלום קודר, אשר סייע לה להחליט. נדמה היה לה שהיא תועה בנתיב בודד בגינות הארמון, ואז שמעה אנקות שנראו כמגיעות מתוך שיחים שהסתירו פתח למערה. היא רצה פנימה מהר לראות מה זה יכול להיות, ומצאה את החיה שרוע על צידו, ונראה כגוסס. הוא נזף חלושות כמי שהיתה אחראית לסבלו, ובאותו רגע הופיעה גבירה הדורה, ואמרה בנימת תוכחה:
"אוה! היפה, הגעת ממש בזמן להציל את חייו. ראי מה קורה כאשר לא מקיימים הבטחות! אילו התמהמהת עוד יום אחד, היית מוצאת אותו מת".
היפה היתה כה נחרדת מהחלום הזה, עד שבבוקר המחרת הודיעה על כוונתה לחזור תיכף ומיד, ועוד באותו הלילה נפרדה לשלום מאביה ומכל אחיה ואחיותיה, ומיד בהיותה במיטתה סובבה את טבעתה סביב אצבעה, ואמרה בנחרצות: "רצוני לשוב לארמון שלי ולראות את החיה שלי שוב", כפי שנצטוותה לעשות.
אז נרדמה מייד, והתעוררה רק כדי לשמוע את השעון קורא "היפה, היפה" שנים עשר פעמים בקולו המוזיקלי, מה שהודיע לה מיד שהיא באמת בארמון עוד פעם. הכל היה בדיוק כמו קודם, והציפורים שלה כה שמחו לקראתה! אבל ליפה היה נדמה שמעולם לא היה לה יום כזה ארוך, משום שכה השתוקקה לראות שוב את החיה, עד שחשה כאילו שעת ארוחת הערב לא תגיע לעולם.
אך כשזו אכן הגיעה ושום חיה לא הופיעה היא היתה ממש מבוהלת; ובכן, לאחר שהאזינה והמתינה במשך זמן רב, היא רצה למטה אל הגן לחפש אחריו. במעלה השבילים והשדרות ובמורדם רצה היפה המסכנה, קוראת לו לשווא, כי איש לא ענה, ושום זכר לו לא הצליחה למצוא; עד שלבסוף, די עייפה, עצרה לנוח לרגע, וראתה כי היא עומדת מול השביל המוצל שראתה בחלום. היא מיהרה במורדו, וכצפוי, שם היתה המערה, ובתוכה שכב החיה – ישן, כפי שחשבה היפה. שמחה למדי על שמצאה אותו, היא רצה אליו וליטפה את ראשו, אך, להוותה, הוא לא זז ולא פקח את עיניו.
"אוה! הוא מת; וכל זאת באשמתי", אמרה היפה, בוכה בכי מר.
אבל אז, כשהביטה בו שוב, היה נדמה לה שהוא עדיין נושם. הא נחפזה להביא לו מעט מים מהמעיין הקרוב, התיזה אותם על פניו, ולשמחתה הרבה הוא החל להתאושש.
"אוה! החיה, כמה הפחדת אותי!" היא קראה. "מעולם לא ידעתי כמה אני אוהבת אותך עד עכשיו, כשחששתי שכבר איחרתי מכדי להציל את חייך".
"האם את באמת יכולה לאהוב יצור מכוער כמוני?" שאל החיה חלושות. "אה! היפה, ממש הגעת בדיוק בזמן. עמדתי למות כי חשבתי ששכחת את ההבטחה שלך. אבל עכשיו שובי לנוח, אראה אותך שוב בהזדמנות קרובה".
היפה, שציפתה במידת מה שהוא יכעס עליה, נרגעה על ידי קולו הרוגע, וחזרה אל הארמון, שם ציפתה לה ארוחת הערב; ואחרי כן החיה הגיע כרגיל, שוחח על הזמן שבילתה עם אביה, ושאל אם נהנתה, ואם כולם שמחו לראות אותה.
היפה ענתה בנימוס, ודי נהנתה לספר לו את כל הקורות אותה. וכשבסוף הגיע זמנו ללכת, והוא שאל, כפי שלעיתים כה קרובות שאל בעבר: "היפה, האם תינשאי לי?"
היא השיבה רכות, "כן, החיה היקר".
בעודה מדברת, זינקה שלהבת אור לפני חלונות הארמון; זיקוקין התפצפצו ותותחים רעמו, ולאורך שדרת עצי התפוז, באותיות שהורכבו כולן מגחליליות, נכתב: "יחי הנסיך וכלתו".
בעודה פונה לשאול את החיה לפשרו של כל הדבר הזה, גילתה היפה כי הוא נעלם, ואת מקומו תפס הנסיך, אהוב ליבה משכבר! בו ברגע נשמעו אופני מרכבה על פני השטח, ושתי גבירות נכנסו אל החדר. את האחת מהן זיהתה היפה כגבירה הכבודה שראתה בחלומותיה; השנייה היתה אף היא כה נשואת פנים ומלכותית עד כי היפה התקשתה להחליט את מי לברך לשלום קודם.
אבל זו שכבר הכירה אמרה לבת לווייתה:
"ובכן, המלכה, זוהי היפה, שהיה לה האומץ להציל את בנך מהכשף הנורא. הם אוהבים זה את זו, ורק הסכמתך לנישואיהם נחוצה על מנת לעשותם מאושרים בשלמות".
"אני מסכימה בכל ליבי", קראה המלכה. "איך אוכל אי פעם להודות לך די הצורך, נערה מקסימה, על שהחזרת את בני היקר לצורתו הטבעית"?
ואז היא חיבקה בעדינות את היפה והנסיך, שבינתיים היה עסוק בלקבל את פני הפייה ולקבל את איחוליה.
"וכעת", אמרה הפייה ליפה, "אני מניחה שתרצי שאשלח לכל אחייך ואחיותייך לרקוד בחתונתך?"
וכך עשתה, והחתונה נחגגה כבר ביום המחרת ברוב פאר והדר, והיפה והנסיך חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה[1]
הערות
עריכה- ^ La Belle et la Bête. על פי מאדאם דה Villeneuve.