היא איחרה לבוא

הִיא אֵחֲרָה לָבוֹא וּבְבוֹאָהּ לֹא הֵעֵזֶּה,
לֹא הֵעֵזֶּה לִקְרֹא: הִנֵּנִי! בְּדָפְקָהּ עַל דַּלְתוֹת הַלֵּב;
כַּעֲמֹד עֲנִיָּה עָמְדָה, וְיָדֶיהָ דוּמָם הוֹשִׁיטָה,
וְעָצֵב הָיָה מַבָּטָהּ, מִתְחַנֵּן, נִכְנָע וְעָצֵב.

וְעַל כֵּן חִוְרִים הַנֵּרוֹת אֲשֶׁר לִכְבוֹדָהּ הֶעֱלֵיתִי,
כְּאַחֲרוֹנֵי נְגֹהוֹת בְּהַאֲפִיר דִּמְדּוּמֵי סְתָו;
וְעַל כֵּן חֲרִישִׁית שִׂמְחָתִי, חֲרִישִׁית, מְהַסֶּסֶת, מַדְאֶבֶת,
כְּהַדְאֵב תִּקְוָה נִכְזָבָה, כֶּעֱנוּת צִפִּיַת־שָׁוְא.

רחל המשוררת, ירושלים, תרפ"ג

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).
לאחר ההעתקה עודכנה הגרסה בוויקיטקסט.