החטא ועונשו (ברנר)/חלק שישי/פרק VIII
| פיודור דוסטויבסקי | |
| החטא ועונשו | |
|---|---|
| חלק ששי, פרק VIII | |
| →פרק VII | אפילוג← |
כשנכנס לסוניה, כבר היה עם חשכה. כל היום צִפְּתה לו סוניה בהתרגשות נוראה. היא צפתה ביחד עם דוניה. זו באה אליה עוד בבקר, בזכרה את דברי סוידריגַילוב מאתמול, שסוניה "יודעת זאת"? לא נבוא למסור את פרטי השיחה והדמעות של שתי הנשים הללו, ועד כמה נקשרו נפשותיהן. מן הפגישה הזאת הוציאה דוניה נחמה אחת, למצער, שאחיה לא לבדוֹ: אליה, לסוניה, הלך להתוַדות בראשונה; בה בקש את האדם, כשנדרש לו אדם; והיא היא אשר תלך אחריו לכל אשר ישלחם הגורל. היא גם לא שאלה על זה, אבל ידעה, כי כך יהיה. היא הביטה אל סוניה באיזו יראת-התרוממות, ולראשונה כמעט שבלבלה אותה במדת-יחס שכזו והביאה אותה עד לידי דמעות. סוניה, מצדה, חשבה את עצמה לבלתי כדאית אפילו לשאת עין אל דוניה. דמות-דיוקנה הנאה של זו, בעת שהשתחותה לפניה בשמות-לב ובכבוד בשת פגישתן הראשונה אצל רסקולניקוב, נחרתה בנפשה לעולמי-עד כאחת ההופעות הכי-יפות ורוממות בחייה.
סוף-סוף לא עצרה דוניצ'קה עוד כֹּח והשאירה את סוניה לבדה, בכדי לחכות לאחיה במעונו: לה נדמה כל העת, שהוא יקדים לבוא שמה. כשנשארה לבדה, התחילה סוניה מיד להֵענות מן הרעיון המפחיד, שהוא, אולי יאַבֵּד את עצמו לדעת, מפני זה פחדה גם דוניה. אולם שתיהן בהיותן יחד הוכיחו אשה לרעותה חליפות בכל מיני הוכחות שבעולם, שזהו מן הנמנע, ומצאו בזה סַעַד; עתה, כשנפרדו, התחילה כל אחת ואחת מהן לבדה להגות רק בדבר הזה. סוניה זכרה את דברי סוידריגַילוב אליה אמש, כי לפני רסקולניקוב רק
___________________[1]
כדי להכריחהו לחיות?" – חשבה לבסוף ביאוש. השמש בינתים הלכה ושקעה. סוניה עמדה עצובה לנֹכח החלון והשקיפה בו בתשומת-לב, - אולם בחלון נראה רק הכֹּתל הגדול, הבלתי מסיד של הבית הסמוך. לאחרונה, כשכבר הגיעה לידי אמונה גמורה במותו של האֻמלל, - נכנס החדרה.
קריאת-גיל התפרצה מחָזָהּ, אולם לאחר שהביטה בפניו בתשומת-לב, חָוְרָה פתאם.
– נו, כן! – הצטחק רסקולניקוב – הרי אני הולך, סוניה, בדרך אשר שלחת אותי. למה אפוא, כשהגיע לידי מעשה, נבהלת?
סוניה הביטה אליו בתמהון. הטון הזה עשה עליה רֹשם משֻׁנה. רעד-קֹר עבר בכל גופה, אבל בעוד רגע נתברר לה, שכּל זה היה מעֻשׂה. הוא דִבֵּר אִתָהּ, ומבטו היה נטוי אל הזוית, כאלו השתמט מהביט ישר בפניה.
– אני רואה, אַתְּ, סוניה, שבתי וראיתי, שֶׁכַּך, אולי, יהיה יותר טוב. כאן יש נקֻדה אחת... אלא שהדברים ארֻכִּים ולא כדאי. יודעת אַתְּ מה שֶׁמַרְעִים אותי ביחוד? זה, שכּל החיות הרעות והטפשיות יסֹבּו עלי מיד מכל עברים, ישרבּבו עלי את לשונן, יתחילו לשאול את שאלותיהן הטפשיות, שאתה מחֻיָב לענות עליהן, - יורו עלי באצבע... טפו! יודעת אַתּ, אני לא לפורפירי אלך: הוא יצא מאַפִּי. אני מוטב לי, שאלך לידיד, ל"אבק-שׂרפה"; הַפְלֵא אפליאו; יֵצא אֳפֶקט מיֻחד במינו. וצריך להיות פחות נרגש; כעסן גדול ביותר נעשיתי בעת האחרונה. התאמיני, אני זה עתה אִיַּמְתִּי באגרופי כלַפֵּי אחותי על זה, שהיא פנתה לאחוריה להביט אלי בפעם האחרונה. מצב-נפש כזה, תֶּבֶל הוא! אי, עד היכן הגעתי. נו, מה אפוא, היכן הצלבים שלך?
הוא כמו יצא מעצמו. הוא גם לא יכֹל לעמוד רגע על מקומו, לרכּז את תשומת-לבו על דבר אחד; מחשבותיו עלו בלולות. הוא דִבֵּר דברים, אשר אין להם שחר. ידיו רעדו משהו.
סוניה הוציאה מארגזה שני צלבים, של בְּרוֹש ושל נחֹשת, הצטלבה בעצמה, עשתה עליו אות-הצלב ושמה על חזהו את הצלב-של ברוש.
– סמל הוא, כלומר, שאני הולך לשאת את הצלב עלי. חה-חה! כאלו עד-עתה לא ידעתי יסורים... של ברוש - זאת אומרת, צלב עליה... באותו הרגע? אני יודע גם-כן שני צלבים כיוצא באלו: של כסף ותמונה קטנה. על חֲזה הזקנה השלכתים. הנה אותם הצלבים היו מתאימים עכשו לי... אבל, אגב, אני מפטפט, ואת העִקר אשכח: מפזר אני ביותר!... רואה את, סוניה, אני באתי, בעקר, בכדי להודיע לך, בכדי שתדעי... נו, וזה הכֹּל... הן רק בשביל זה באתי... (הם! אני, אמנם, חשבתי, שתִּמָצאנה עוד מלים בפי), אבל הרי אַתּ בעצמך חפצת בזה, והנה אהיה במאסר, ויֵעָשׂה רצונך; נו, מה אפוא אַתּ בוכיה? הגם אַתּ? חדלי, די; הוי, כמה כל זה קשה לי!
רגש-מה, אף-על-פי-כן, נולד בו; לבו נלחץ למראֶהָ: "זו, זו, מה לה פה? – חשב בנפשו- מה אני לה? מה היא בוכיה? מה היא מסדרת אותי לדרך, כאמא, כדוניה? אומנת תהיה!"
– הצטלב פעם, התפלל, - בקשה דוניה בקול רועד ונפחד.
אַה, במטותא, כמה שאַתּ רוצה! ובכל לב, סוניה, בכל לב...
הוא, אמנם נתכַּוֵּן לאמר אחרת.
הוא עשה אות-הצלב פעמים אחדות. סוניה חטפה את מטפחתה ושמה אותה על ראשה. זו היתה מטפחת שזורה-ירֻקה, בודאי אותה, שהזכיר מַרמֶלַּדוב אז, מטפחת "משפחתית". הרהור חלף במוחו של רסקולניקוב על זה, אבל הוא לא שאל דבר. הוא התחיל להרגיש בעצמו, שפזור נפשו גדול ביותר ודאגתו מגיעה עד מדרגה, שיש בה משום גנאי. הוא נפחד מפני זה. הִתְמִיהַּ אותו פתאם גם זה, שסוניה רוצה ללכת עמו.
– מה אַתּ! אַַתּ לאן? השארי, השארי! אני לבדי, - קרא בכעס של קטנות-נפש והלך אל הדלת כמעט ברגז – בני לויה למה כאן! – רטן בצאתו.
סוניה נשארה באמצע החדר. הוא גם לא אמר לה שלום. הוא כבר שכח אותה; אֵש-פקפוק של אדם ומרידה רתחה בנפשו.
"מי יודע, אם נכון כך, אם נכון כל זה? – חשב שוב ברדתו מעל המעלות – האמנם אי-אפשר להעצר, לתקן שוב הכִֹל... ולבלי ללכת?"
אבל הוא, בכל-זאת, הלך. הוא הרגיש פתאם בכל תֹּקף, שאין מקום עוד לשום שאלות. בצאתו החוצה, נזכר, שהוא לא נפרד בברכה
___________________[2]
הָעֵז לנוע, אחרי שגער בה, וַיֵּעָצר מהלוכו לרגע. ובאותו רגע עלה פתאם רעיון בהיר אחד במוחו, כאלו חִכָּה עד בוא תורו, בכדי למחוץ אותו כָלָה.
"נו, למה, בשביל מה הייתי אצלה עתה? אני אמרתי לה: בשביל העִקר. בשביל איזה עִקר? לא היה כל עקר! להודיע לה, שאיני הולך; ומה בכך? איזו נחיצות, כביכול! אוהב אני אותה? הרי לא, לא? הלא גרשתיה עתה מעל פני ככבה. האם צלביה נדרשו לי. באמת? הוי, כמה נפלתי, כמה ירדתי! לא, - אני נצרכתי לדמעותיה, נצרכתי לראות את הפחד והרטט שלה, לראות את כאב לבה ועִנויו! צריך היה להאחז באיזה דבר, לעשות איזה שהִיות, להביט בפני אדם! ואני עוד העזתי לסמוך עלי כל-כך, להיות כך-כך בטוח בכֹחותי, להזות גדולות על עצמי, אני העני, הריק, הנבל, נבל אני, נבל!"
הוא הלך על-פני חוף-החפירה, ואל מחוז חפצו נשאר עוד רק שטח לא-גדול. ואולם בהגיעו אל הגשר, התיצב, ופתאם פנה לצד אחר, ויבוא אל מגרש סֶנַיה.
הוא התבונן בצָמָא ימִינה ושמֹאלה, התבונן בהתאמצות לכל דבר ובשום דבר לא יכֹל לרַכֵּז את תשומת-לבו; הכל השתמט ונעלם. "הנה בעוד שבוע, בעוד חֹדש יובילו אותי בעגלת-אסירים על-פני הגשר הזה, - באיזה עינים אביט אז על החפירה הזאת? כדאי היה לזכור – חלף הרהור בו. – הנה השלט הזה. איך אקרא אז את האותיות הללו? הנה כתוב "חנות משֻׁתֶּפת". הבה ואזכור את הת"וים ובעוד חדש כאשר אביט עליהן – איזה פנים יהיו אז לת"וים האלה בעיני? מה ארגיש ואחשוב אז למראיהן? אלי, כמה שפלות, בלי-ספק, בכל אלו... הדאגות שלי עכשו! כמובן, כל זה בודאי גם מעַנין בצד ידוע... (חַא-חא-חא! במה עסוקה מחשבתי!)... אני נעשה לילד; אני מתגנדר בפני עצמי; נו, מה אני מתגרה בעצמי ומלבין פני עצמי? פו, איזו דחיפה והדיפה! הנה זה העבה – אשכנזי בודאי – אשר הדף אותי: נו, האם יודע הוא את מי הדף? אשה עם ילדה מבקשת נדבה; מענין, שהיא חושבת אותי למאשר ממנה. ומה, כדאי לתת לה איזו נדבה, לשם בדיחה. חמש קופיקות נשארו לפלטה – מהיכן? הנה הנה, קחי, נכבדתי!"
– ישלם לך האלהים! – נשמע קול-הבוכים של הקבצנית.
הוא בא למגרש סֶניה, לו היה בלתי-נעים, בלתי-נעים מאד, להִתָּקֵל בהמון, ואולם הוא הלך דוקא למקומות מרֻבִּים באוכלוסים ביותר. הוא היה נותן כל חלְלי דעלמא בעד האֹשר להִשָּׁאר לבדו; אולם הוא הרגיש בעצמו, שאף רגע אחד לא יוכל להיות לבדו. בתוך ההמון התהולל שִׁכּור אחד; הוא עשה נסיונות שונים לרקוד, אבל בכל פעם נכשל ונפל. אנשים התגודדו מסביב לו. רסקולניקוב נדחק ונכנס לתוך ההמון. הביט רגעים אחדים על השכור, ופתאם נתן קולו בצחוק קצר ומרֻסק. ובעוד רגע כבר שכח אותו, יתר על כן, כבר לא ראה אותו, לא, כי הביט עליו. לאחרונה סר משם, מבלי לזכור אפילו היכן הוא נמצא. אולם כשנגש עד לב המגרש, תקפה אותו כֻלו הרגשה אחת, - מנפש ועד בשר.
בזכרונו עלו פתאם דברי סוניה: "עמוד על פרשת-דרכים, השתחוה לפני כל העוברים, שְׁקָה לארץ, כי גם לפניה חטאת, ואמור לכל וקרא: אני רוצח!" הוא רעד כֻּלו בזכרו את זאת. וכל-כך דֻכּא משממון-אין-מוצא ומן הדאגה של העת האחרונה וביחוד של השעות האחרונות, עד שלא יכֹל לעמוד בפני האפשרות של הרגשה חדשה ושלֵמה כזו. היא תקפה אותו, התלקחה בנפשו כנץ ותלהטהו כֻּלו. הכל בבת אחת נתרכך בו, ועיניו זלגו דמעות. הוא נפל לארץ... עמד על ברכיו בלב המגרש, השתחוה אפים ארצה ונשק את האדמה הנרפשה בעֹנג ובאֹשר. הוא קם והשתחוה שנית.
– הַלָּה שתה היום לא מעט! – העיר סמוך לו בחור אחד.
נשמע קול צחוק.
– הוא הולך לירושלים, אחים; מבניו, ממולדתו הוא נפרד בברכה, לכל העולם משתחוה באנחה, עֲפַר פטרבורג הקדושה מנשק בקדשה, - הוסיף איזה עירוני שכור.
– אברכך צעיר עוד לימים! העיר השלישי.
– מבני האצילים! – העיר עוד אחד בקול מכבד.
– בימינו אי-אפשר להבדיל, מי הוא מבני-האצילים ומי לא.
כל אלו הקריאות וההערות עצרו את רסקולניקוב, והמלה "רצחתי", שהתכוננה, אולי להתמלט מפתחי פיו, מתה בתוכו. על-כל-פנים נשא במנוחה את כל החרפות, ומבלי הביט לאחוריו, שם את פעמיו ישר דרך הסַמִּטה אל לשכת הפוליציה. הופעה אחת חלפה לפניו בדרך, אולם הוא לא התפלא עליה: הוא כבר צפה, שכך צריך היה להיות. באותה שעה, שהשתחוה בפעם השניה ארצה. פנה מבלי-משים לשמאל וראה במרחק של צעדים חמשים את סוניה. היא התחבאה מפניו מאחורי אחת מסֻכּות-העץ, שעמדו על המגרש; הרי שהיא לותה אותו על דרכו האֲבֵלה! רסקולניקוב חש והבין בזה הרגע, הבין לנצח, שסוניה עמו היא מעתה לעולם, בכל אשר ילך, גם אם יטלטלהו גורלו לקצה-תבל. כל לבו נהפך בקרבו... אך – הנה כבר אותו המקום...
הוא נכנס החצרה בדי-אֹמץ. צריך היה לעלות לדיוטה השלישית. "עד שאעלה", חשב. בכלל, נדמה לו, שעד הרגע המר והמכריע עוד רחוק, עוד יש הרבה זמן ושהות לישוב-הדעת.
ושוב אותו הרפשׁ, אותן קלִפּוֹת-הביצים על סֻלם המדרגות המפֻתִָל, שוב דלתות פתוחות ואותם חדרי-הבשול, המפצים אֵד-קטב ובְאשה. רסקולניקוב לא היה פה מאז. רגליו כשלו, אבל צעדו קדימה. הוא עמד לרגע, בכדי לשאוף רוח, בכדי להתקין עצמו, בכדי שיכָּנס כ א י ש. "ולמה" בשביל מה" – חשב פתאם, כשנתחַורה לו מטרת תנועתו. – אם כבר צריך לשתות את הכוס הזאת, הַאם לא הכֹּל אחת היא? טוב לשתות ולמצות". לפני עיני-דמיונו רפרף רגע פרצופו של אליה פטרוביץ' אבק-שרפה. "האמנם דוקא אליו? אולי אפשר ללכת לאחר? אולי אפשר ללכת לניקודים פומיץ'? לשוב עתה וללכת למעונו של ניקודים פומיץ'? לכל-הפחות, יהיה הדבר לא בפֻמבי... לא! לא! לאבקה-שרפה! לאבק-שרפה! אם לשתות את קֻבּעת כוס התרעלה, אשתה אותה עם שמָריה, עד תֻּמהּ!"
בשרו סמר והכרתו טשטשה, כשפתח את דלת-הלשכה. בפעם הזאת היו בה אנשים מעט מאד, עמד איזה שוער ועוד איזה אדם. שומר-הדלת גם לא השקיף עליו ממחיצתו, רסקולניקוב עבר אל החדר השני. "אולי עוד אפשר יהיה לבלי להגיד" – רפרף בו איזה הרהור. כאן התכונן איזה כתבן, בסורטוק, על-יד שלחן-הכתיבה לכתוב דבר-מה. בפִנה קבע לו מושב עוד כתבן אחד. זמיטוב לא היה. ניקודים פומיץ', כמובן, גם-כן לא היה.
– אין איש? - שאל רסקולניקוב בפנותו אל הכתבן בסורטוק.
– וכי מי דרוש לו?
– אַה-אַה-אַה! לא נראה לעין ולא נשמע לאֹזן, אבל הריח הרוסי נדף... כמו שנאמר בהגדה... שכחתי! עבדו הנאמן... שלום!... צוח פתאם איזה קול נודע.
רסקולניקוב נרעד. לפניו עמד אבק-שׂרפה; הוא יצא פתאם מן החדר השלישי. "פקֻדת הגורל – חשב רסקולניקוב, - למה הוא פה?"
– אלינו? בדבר מה? – קרא אליהו פטרוביץ' (הוא היה כפי-הנראה, במצב-רוח מעֻלֶּה, כמעט מרומם). אם לרגל איזה דבר, הרי השעה מֻקדמה... אני בעצמי הנני פה לרגל מקרה אחד... אבל, אף-על-פי-כן, נכון אני לשרת. אודה ולא אבוש: לאדוני.. איך? איך? יסלח. –
– רסקולניקוב.
– מה: רסקולניקוב! וכי סבור הוא, שאת זה יכֹלתי לשכוח? בבקשה, אל-נא יחשוב אותי למין... רוֹדיון.. רוֹ... רוֹ... רוֹדיוניץ'... כך, כמדֻמה?
– כן, כן, כן! רודיון רומניץ', רודיון רומניץ'! זהו, זהו אשר חפצתי לדעת. ועל זה שאלתי ודרשתי אפילו לא פעם אחת בלבד. אני, אודה ולא אבוש: מאז נצטערתי באמת על מה שעבר אז בינינו... כלומר לי הגידו אחר-כך, לי הודע, שכבודו הוא סופר צעיר וגם מלֻמד... כלומר, הצעדים הראשונים... הוי, אלי! מי מהסופרים והמלמדים לא עשה בראשית עבודתו צעדים מיֻחדים? אני ואשתי – שנינו מכבדים את הספרות, ואשתי – עד כדי התפעלות!... ספרות ואמנות! צריך רק להיות ישר, והשאר אפשר להשיג תמיד על-ידי כשרונות, ידיעות, שֵׂכֶל, גאוניות! מגבעת- מה שַׁיָּך לאמר מגבעת? מגבעת אינה אלא מין כסוי, ואותה אפשר לקנות בחנות; אולם מה שמתחת למגבעת – את זה לא אקנה!... אני, אודה ולא אבוש, חפצתי אפילו להִכָּנס אליו בבקשת סליחה, אלא שחשבתי, אולי הוא... אבל למה איני שואל: אפשר שבאמת דרוש לו דבר-מה? אליו, אומרים, באו בני משפחתו?
– כן, אם ואחות.
– לי היה אפילו הכבוד והאֹשר לפגוש את אחותו, - עלמה משכלת ונחמדה. אודה ולא אבוש, אני הצטערתי על שהתלהבנו אז קצת יותר מדי. מאורע בלתי-מצוי! וזה שאחרי התעלפותו אז זקפתי עליו איזה מבט מיֻחד – הרי זה נתברר אחר-כף באפן היותר מזהיר! פראות ופַנַטִּיזם מצדי! מבין אני את כעסו. אולי מפני ביאת משפחתו הוא מחליף את מעונו?
– ל-לא, אני כך... נכנסתי לשאל... חשבתי, שאמצא פה את זמיטוב.
– אַח, כן! אתם התרועעתם; שמעתי. נו, זמיטו אינו כאן - לא מְצָאוֹ. כן, חסרנו את אלכסנדר גריגוריביץ'. מיום אתמול אינו בלשכתנו; עבר ללשכה אחרת... ובטרם עבר התקוטט עם כֻּלנו... ובגסות... נער רועה-רוח ותו לא; אפשר היה אפילו לקוות, כי לגדולות נוצא; אבל הנה רואה אדוני את בני-הנעורים בעלי-הכשרון שלנו! צריך היה לעמוד לאיזו בחינה, אבל אצלנו הרי בדבור בעלמא סגי. התהלל והתפאר – ובזה נגמרו כל הבחינות. הן זה לא אדוני, ולא האדון רזומיחין ידידו. גדולה הקַרְיֵרה שלכם – המדע, ולאי-הצלחה אינכם חוששים! בשבילכם כל תענוגות בני-אדם – אפס ותֹהו, מֻתּר לאמר nihil est... [3] מתמידים אתם, נזירים, קדושים!... בשבילכם הספר, העט מאחורי האֹזן, החקירות המדעיות – הנה המקום אשר רוחכם בוער בו!... אני בעצמי במדה ידועה... האם קרא את כתבי ליוִינגסטון?
– לא.
– ואני קראתי. בימינו, אמנם, נתרבו הניהיליסטים; נו, והרי זה כמנהג העולם. תקופה כזו הוא דורנו! ואגב, אני מדבר אתו... והוא... הן, כמובן, אינו ניהיליסט? יענה בהתגלות לבו, בהתגלות לבו!
– ל-לא.
– לא, יודע הוא, אַל יסתיר ממני, ממני אַל יסתיר, יהי רצון כאלו הוא מדבר עם עצמו! המשרה שלי – זהו דבר לחוד, אבל הלא יש גם רגשות האדם והאזרח, רגשות ההומניות והאהבה לאידיאל. אני יכול להיות נושא-משרה בפוליציה, אבל את האזרח והאדם אני מחֻיָּב לחוש תמיד בתוכי ולתת דין-וחשבון... הנה הוא הואיל להזכיר את שם זמיטוב... זמיטוב מסֻגל לעשות סקנדלים כדרך הצרפתים בבתי-קלון על כוס יין – הנה טיבו של זמיטוב שלו! ואני, אולי, כלומר בוער באש המסירות והרגשות הנעלים, ונוסף על זה יש לי ערך, אות-כבוד, אני תופס מקום! נשוי אני ואב לילדים. ממלא אני חובות האזרח והאדם, וזמיטוב מה? – ירשני לשאול. לאדוני אני מתיחס כמו לאדם שההשכלה הכתירה אותו בנימוסין טובים. הנה אלו המְיַלְּדוֹת נתרבו גם-כן ביותר בימינו.
רסקולניקוב הרים את בבותיו בשאלה. דברי אליה פטרוביץ', שכפי-הנראה לא הִזִּיר עצמו היום משתיה קטנה בסעדת-הערב, קשקשו לפניו ברבּם בצלילים ריקים; אולם מקצת מהם הבין בכל-זאת, הוא הביט בסבר פנים שואלים ולא ידע במה יִגָּמר כל זה.
– אני מדבר על אלו הבתולות הגזוזות, – המשיך אליה פטרוביץ' הנוח-לדבּור – אני בעצמי המצאתי בשבילן שם מְיַלְּדוֹת ומוצא, שהשם הזה מתאים להן. חֶה-חה! ממלאות את האקדמיות, לומדות אנטומיה; נו, יגיד לי, בבקשה, הנה אני אחלה, בדומה למשל, כלום אקרא לבתולה שתרַפּא אותי? חֶה-חה!
אליה פטרוביץ' צחק בקול רם, שבע-רצון לגמרי מחִדודיו.
– אמנם, החֵשק להשכלה אצלן הוא בלי-שעור; אבל אם השכַּלתְּ – דַּיֵּךְ. למה עוד להשתמש לרעה בזה? למה להעליב אנשים ישרים, כמו שהנבל הלז זמיטוב עושה? למה העליב אותי זמיטוב זה, אשאַל את אדוני? והנה גם מקרי אִבּוּד-עצמו-לדעת – כמה נתרבו, הוא אינו יכול לשער בנפשו, כל זה מאַבֵּד מתחִלה את הפרוטה האחרונה, ואחר-כך גם את עצמו. ילדות, נערים, זקנים... הנה עוד היום בּבֹּקר הודיעו לנו על איזה אדון, שבא זה לא-כבר הֵנה. ניל פבליץ', אַה, ניל פבליץ'! מה שמו של אותו ג'נטלמן, שהודיעו על-אודותיו, שֶׁיְרָה בעצמו ברבע הפטרבורגי?
– סוידריגֵילוב, – ענה קול צרוד ואדיש מן החדר השני.
רסקולניקוב נרעד.
– סוידריגֵילוב! סוידריגֵילוב המית את עצמו! – קרא.
– היאך! אדוני יודע את סוידריגֵילוב?
– כן... יודע... הוא בא הֵנה...
– כן, הוא בא הנה זה לא-כבר, אשתו מתה עליו, אדם בעל התנהגות מפקרה, ופתאום ירה בעצמו, ובאפן סקנדלי, שאין לתאר... השאיר בפנקסו מלים אחדות, שהוא מת מתוך דעה צלולה ומבקש לבלי להאשים איש במותו. אומרים, שהיה כסף לאדון זה. ואדוני כיצד יודע אותו?
– אני... התודעתי... אחותי היתה אומנת בביתו...
– בַּא-בַּא-בַּא... הרי שאדוני יכול לתת לנו איזה ידיעות על-אודותיו, והוא גם לא חשד בו?...
– אני ראיתיו אתמול... הוא... שתה יין... אני לא ידעתי כלום.
רסקולניקוב הרגיש שכאלו איזה משא כבד נפל עליו וידכּאהו.
– אדוני כאלו חָוַר שוב, האויר פה כל-כך מחניק...
– כן... אני צריך כבר ללכת... – מלמל רסקולניקוב – יסלח. הפרעתי...
– אה, במטותא, אדרבּה! גָרַם לי עֹנג, ואני שמח לאמר לו זאת. אליה פטרוביץ' הושיט לו אפילו את ידו.
– אני חפצתי רק... לזמיטוב...
– מבין אני, מבין, וגָרַם לי עֹנג...
– אני... שמח מאד... שלום! – הצטחק רסקולניקוב.
הוא יצא; הוא התנודד. ראשו הסתובב. הוא לא חש את הקרקע תחת רגליו. הוא התחיל לרדת מעל המדרגות, כשהוא נסמך בימינו בכֹּתל. לו נדמה, שאיזה שוער עם פנקס בידו דחף אותו בעלותו ממולו אל הלשכה; שאיזה כלב קטן נבח-נבח בדיוטה התחתונה ושאיזו אשה השליכה בו שבר-כלי ותצעק. הוא ירד למטה וַיֵצֵּא אל החצר. כאן, לא הרחק מן השער, עמדה סוניה, חִורת, מתה, ונתנה בו מבט פרא-פרא. הוא עמד לפניה. פניה הפיקו עִנויי-יאוש. היא ספקה כפיה. בת-צחוק נעדרת-צורה, בת-צחוק של איש אבוד, נדחקה ועלתה על שפתיו, הוא עמד רגע, הצטחק ושב על עקביו אל הלשכה.
אליה פטרוביץ' ישב במקומו ופשפש באיזה כתבים. לפניו עמד אותו בן-כפר, שזה עתה דחף את רסקולניקוב, בעלותו בסלם-המדרגות.
– אַה-אַה-אַה! שוב הוא! הוא שכח דמר-מה?... אבל מה אתו?
רסקולניקוב בשפתים לבָנות, במבט קפוא, קרב אליו לאט, נגש עד השלחן, נשען עליו בידו, רצה לאמר דבר-מה, אבל לא יכֹל; נשמעו רק איזה צלילים, שאין קשר ביניהם.
– הוא מתעלף, כסא! הנה, יֵשֵׁב על הכסא, יֵשֵׁב! מים!
רסקולניקוב צנח אל הכסא, אבל לא גרע מבטו מפני אליה פטרוביץ' המשתומם. שניהם הביטו רגע איש בפני רעהו וחכו. הובאו מים.
– אני הוא... התחיל רסקולניקוב.
– ישתה מעט מים.
רסקולניקוב דחה את המים, ובחשאי, בהפסקות, אבל ברור, מלל:
– אני הוא שהרגתי אז את הזקנה ואחותה אלישבע בקרדֹם ואת הרכוש בַּזוֹתי.
אליה פטרוביץ' פער פיו. מכל עברים נקהלו.
רסקולניקוב חזר על הודאתו......