החטא ועונשו (ברנר)/חלק שלישי/פרק V

פיודור דוסטויבסקי
החטא ועונשו
חלק שלישי, פרק V
→פרק IV	פרק VI←

הלה כבר נכנס אל החדר הפנימי; סבר-פניו היה כאִלו הוא מתאפק בכל כֹּחותיו לבל יתפּרץ בצחוק. אחריו צעד רזומיחין גדל-הקומה והמבֻיש שצורתו היתה זועפה ומבֻטלה לגמרי וכֻלו אדֹם כפיוניאה. פניו וכל פרצופו היו באמת מגֻכחים עכשו והצדיקו את צחוקו של רסקולניקוב.
רסקולניקוב לא חכה אד אשר יֻצג בפני בעל-הבית, שעמד בלב החדר והביט עליהם בשאלה, אלא השתחוה מיד, הושיט את ידו ולחץ את יד בעל-הבית, ועדַין באותה ההתאמצות הגלויה לדכּא את בדיחות-דעתו. לכל-הפחות, לרכוש את האפשרות לבַטא לוּ רק שתים-שלש מלים ולקרֹא בשם עצמו. ואולם אך עלה לו לתת לפניו הבעה רצינית ולמלמל מלים אחדות – והנה פתאם, שלא במתכַּון, כביכול, הביט שוב בפני רזומיחין, וכאן כבר לא יכֹל להבליג על עצמו: הצחוק העצור והמדְכּה עד הֵנה התפרץ ביתר שׂאת ויתר עֹז, כמתנקם על אשר שׂמו מחסום לו כל-כך הרבה. הזעם הנורא, שבו פגש רזומיחין את הצחוק ה"נפשי" הזה, נתן לכל המחזה צורה של עליזות שלמה, ובעִקר של טבעיות גמורה.
– פוּ, שד! – נהם רזומיחין, הניף ידו והורידה כמו לכתחלה על השלחן העגֹל הקטן, שכוס של מה ריקה עמדה עליו. בַּכֹּל הָשלך צלצול.
אבל למה לשבּר כסאות, רבותי, הרי יש בזה הפסד-ממון לרשות! – קרא פורפירי פטרוביץ' בבדיחות.
למחזה היתה תבנית זו: רסקולניקוב הלך וגמר את צחוקו, שכח לרגע את ידו ביד בעל-הבית, אבל לא הגדיש את הסאה, כי-אם מצא מיד את רגע-הכֹּשר ופסק מצחוקו בטבעיות מרֻבּה. רזומיחין, מבֻיש עד לקיצוניות מהפלת השלחן הקטן ושִׁבּוּר הכוס, העיף מבט נזעם על שברי-הזכוכית, יָרַק, הפנה פתאם עֹרף אל המסֻבּים, נגש אל החלון, ושם התיצב והביט החוצה בפנים זועפים מאד. פורפירי פטרוביץ' צחק וגם רצה לצחוק, אבל נראה היה, שהוא מחכה לבֵרור-דברים. בפנה, על כסא, ישב זמיטוב, אלא שעם כניסת האורחים קם ונשאר עומד במצב של צִפִּיה, כְּשֶׁפִּיו פעור קצת במין בת-צחוק, ואולם עיניו הביטו על כל המחזה בתמהון, כמעט בפקפוק, ועל רסקולניקוב – אפילו באיזה בלבול. מציאותו הבלתי צפויה של זמיטוב כאן עשתה רֹשם בלתי-נעים על רסקולניקוב.
"לזה צריך לשים לב!" – חשב.
– יסלח-נא, בבקשה, – התחיל כנכלם ביותר, – רסקולניקוב.
– במטותא, במטותא, נעים מאוד, וכל-כך נעימה היתה כניסתכם... מה, גם לאמר "שלום" אינו רוצה כבר? – הורה פורפירי פטרוביץ' על רזומיחין.
– חיי-נפשי, איני יודע על מה נִתּכה חמתו. אני אמרתי לו בדרך רק שהוא דומה לרומֵיאו ו... ו... והוכחתי, ויותר לא היה דבר, כמדֻמֶה.
– חזיר! – קרא רזומיחין מבלי הסב פניו.
– הרי שבודאי היו לו סבּות מכריעות לקצוף כך בגלל מלה אחת – צחק פורפירי.
– נו, אתה! חוקר-דין!... נו, מילא, יקח אֹפל את כֻּלכם! – חתך רזומיחין, ופתאם נתן בעצמו קול-צחוק, פניו הצהיבו, וכאלו לא קרא דבר, נגש לפורפירי פטרוביץ'.
– חסל! כֻּלנו טפשים; אל הענין. הנה רעי, רודיון רומַניץ' רסקולניקוב. ראשית, שמע את שִׁמעך ורוצה להתודע אליך, ושנית יש לו ענין קטן אליך. בַּא! זמיטוב! מה ללך פה! וכי יודעים אתם איש את רעהו? הֲמִכּבָר התרועעתם?
”חדשות!" – חלפה דאגה בלב רסקולניקוב.
זמיטוב כמו נכלם, אבל לא ביותר.
– הרי אצלך התודענו אתמול, – ענה בקלות.
– מעשי ההשגחה! לפני שבוע בקשַׁני מאד להציגו לפניך, פורפירי, והנה נתאחדתם בלעדי... היכן הטבק שלך?
פורפירי פטרוביץ' היה לבוש בגדי-בית: חַלַּט וסנדלים קלים; לבָניו היו נקיים מאד. זה היה איש כבן שלשים וחמש, בעל קומה למטה מבינונית, מסֻרבּל, בעל כרס לא-גדולה, גלוח, בלי שפם ובלי שערות בצדי הלחיים; גם שערות ראשו הגדול, העגֹל, היו מסֻפּרות למשעי, ופַדַּחתו העגֻלה בלטה ביחוד. לפניו המלאים, העגֻלים, עם החֹטם השטוח קצת, היה מראה חולני, צבע צהֹב-כהה, אבל יחד עם זה היתה להם הבעה זריזה, כמעט מלגלגלת. אפשר היה למצֹא בהם גם טוּב-לב, אלמלא הבעת העינים, שנוצצו באיזה אור מֵימי קלוש ושגבותיהן היו כמעט לבָנות, ממצמצות, כמו קורצות למי-שהוא, מבט העינים האלה לא התאים כלל וכלל עם כל פרצופו, שכעין איזו הבעה נָשִׁית היתה לו; המבט הזה נתן לאותו פרצות איזה כֹבד וחשיבות, שלכאורה, בסקירה ראשונה, אי-אפשר היה להכיר בו.
אך שמע פורפירי פטרוביץ', שלרסקולניקוב יש "דבר קטן" אליו, מיד בקשהו לשבת על הספה; בעצמו ישב בקצה השני ונתן באורחו את עיניו בצִפִּיה בלתי-נדחית להרצאת הדבר. שימת-לבו היתה מרֻבּה ביותר ורצינית ביותר, אותה שימת-הלב, שלפעמים היא מכבידה ומבַלבּלת, ביחוד בנוגע לאדם זר, ובפרט אם המַרצה מרגיש בעצמו, שהענין הנדון רחוק מהיות כדאי לשימת-לב בלתי-רגילה וחשובה כזאת. ואולם רסקולניקוב הרצה את דברו במלים קצרות, ברורות ומדֻיָקות, ונשאר מרֻצה מעצמו במדרגה כזו, שהספיק אפילו להתבונן כהוגן לפורפירי. הלה לא גרע גם הוא עין מרסקולניקוב כל עת דַּבּרו. רזומיחין, שישב ממולם, אצל שלחנם, האזין להרצאתו של רסקולניקוב בהתלהבות ובקֹצר-רוח, בהעבירו את עיניו חליפות מזה לזה, מה שהיה קצת יתר על המדה.
"טפש!" – חרפהו רסקולניקוב בלבו.
– עליו למסור מודעה לפוליציה. – ענה פורפירי בהבעה הכי-מעשית – היות שנודע לו על מאורע כזה וכזה, זאת אומרת, על הרצח הזה, הרי הוא מבקש מצדו להודיע לחוקר-הדין, המוציא והמביא בענין זה, שאותם ואותם חפָצים שַיָכים לו, ושהוא רוצה לפדותם... או.... הכלל, שם יתכבו לו את הנוסח.
– זה הדבר, שלפי שעה – השתדל רסקולניקוב להתבַּיֵש הרבה, ככל האפשר – אני דחוק קצת... ואפילו סכום מִצער שכזה אין לאֵל-ידי... ועל-כן חפצתי רק להודיע, שהחפצים שלי הם... וכשיהיה לי כסף...
– אחת היא, – ענה פורפירי פטרוביץ', בשמעו ביחס קר את דברי רסקולניקוב בנוגע למצבו הכספי – ואגב, יכול הוא, אם יש את נפשו, לכתוב ישר אלי באותו הנוסח, שכפי שנודע לי על זה ועל זה ובהודיעי על אותם ואותם חפצים שהם שלי, הנני מבקש...
– כל זה הן אפשר לכתוב על ניָר פשוט? – מהר רסקולניקוב להפסיקו, בהתענינו שוב רק בצד הכספי של הדבר.
– אָה, על הפשוט שבפשוטים! – ופתאם נתן בו פורפירי פטרוביץ' עין מלגלגת, מצמץ בה וכאלו קרץ לו, אמנם, יוכל היות, שזה רק נדמה לרסקולניקוב, מפני שכּל זה נמשך לאיותר מכהרף-עין. בכל אֹפן, מעֵין זה היה במבטו הפתאֹמי של איש-שיחו. רסקולניקוב נכון היה להִשָׁבע, שפורפירי קרץ לו בעיניו, השד יודע על שום-מה.
"יודע!" – חלף בו כברק.
– יסלח לי על שהטרדתיו בקטנות כאלה, – המשיך, בנטותו קצת מן הדרך – מחיר אותם החפצים שלי אמנם לא יותר מחמשה רֻבּלים, אבל הם יקרים לי ביחוד, כזכרון אותם, שמידם באו אלי, ומודה אני, שכשנודע לי הדבר, נפחדתי מאד...
– מפני כך רגזת אתמול כל-כך, כשאמרתי לזוסימוב, שפורפירי גובה עדות מפי בעלי-המשכונות? – הכניס רזומיחין בכַנָה גלויה.
זו כבר היתה הוספה יתֵרה עד לבלתי נשוא. רסקולניקוב לא עצר בעצמו ויור עליו מבט זועם של עיניו השחורות, הבוערות, אבל מיד שב אליו רוחו.
– אתה, אחי, כמדֻמני, מלעיג עלי? – פנה אליו בהתרגזות עוטיה יפה – מסכים אני, שאולי כבר יותר מדי אני דואג להבלים אלה בפניו; אבל הן אי-אפשר לחשוב אותי בשביל זה לא לאֶגואיסט ולא לבהול על ממונו, ובעיני אני אפשר שאין החפצים הללו קלי-ערך כל-עִקר. הן אמרתי לך, שזה שעון הכסף, שמחירו אסימון, הוא החֵפץ היחידי שנשאר לי מאבי. לעג לי כאַות-נפשך, אבל אֵלַי באה אמי – פנה פתאם לפורפירי פטרוביץ' – ואלמלא ידעה – מִהר לחזור לרזומיחין והשתדל ביחוד, שירעד קולו – שאבד שעון זה, היתה חושבת, נשבע אני, את הדבר לאסון גדול לה! אשה!
– אבל הן כלל לא, כלל לא במובן זה אמרתי! לגמר להפך! – צעק רזומיחין במרירות.
"האם טוב דברתי? לא מלאכותית? האם לא הפרזתי?" – חרד רסקולניקוב בלבו – למה אמרתי "אשה"?
– ואליו באה אמו? – שאל פורפירי לשם-מה.
– כן.
– אימתי?
– אמש.
פורפירי שתק זמן-מה, כחושב מחשבותיו.
– חפציו לא היו עלולים ללכת לאבוד בשום אֹפן, – אמר במנוחה ובקרירות – הן אני מצפה לו פֹה זה מכבר.
וכאלו לא אמר כלום, התחיל להקריב את המַּאפֵרה לרזומיחין, שלא חס על המרבדים נטוף אותם באפר מקטרתו. רסקולניקוב נרעד. אבל פורפירי כאלו גם לא הביט לעֶברו והיה עסוק כֻּלו, כביכול, בדאגתו לסיגרה של רזומיחין.
– מה-ה? צפית! וכי ידעת, שגם הוא מִשְׁכֵּן שם? – קרא רזומיחין.
פורפירי פטרוביץ' פנה ישר לרסקולניקוב:
– שני חפציו, הטבעת והשעון, היו אצלה מקֻפָּלים בניָר אחד, ועל הניר היה שמו רשום ברור, וגם היום והחֹדש, שבו קבלה אותם ממנו...
– מהיכן לו טביעת-עין שכזו?... – הצטחק רסקולניקוב באי-נעימות, בהשתדלו ביחוד להביט ישר בעיניו של פורפירי, אלא שלא עמד בנסיונו והוסיף:
– אני העירותי זאת, מפני שבודאי היו הרבה משכונות... באֹפן שלא יאֻמן, כי יזכור את הכל... והוא, להפך, זוכר ברור את הכל... ו... ו...
"הוספה טפשית! רפה! למה עשיתיה!"
– כמעט כל בעלי המשכונות ידועים עכשו כבר, ורק הוא האחד, שלא הואיל לבוא עד היום, – ענה פורפירי בכעין צל דק של לגלגול, שכמעט לא נִתּן להרגיש.
– אני לא הייתי לגמרי בקו-הבריאות.
– גם על זה שמעתי. שמעתי אפילו, שהיה מרֻגז ביותר על-ידי דבר אחד. כמדמני, שגם עכשו הוא חִוֵּר קצת...
– כלל לא חִוֵּר... אדרבה, בריא לגמרי! – חתך רסקולניקוב בגסות ובכעס, והטון שלו בנוגע לפורפירי נשתנה פתאם. הכעס עלה והרתּיח את כל קרָביו, והוא לא יכֹל לדכּאהו. "מתוך כעס אמסור את עצמי!" – חלפה שוב מחשבה בתוכו – "למה אפוא הם מעַנים אותי!"...
– לא לגמרי בקו-הבריאות! – התערב רזומיחין – אדם בא ואומר, שהיה לא לגמרי בקו-הבריאות! הן עד יום אתמול היתה דעתך מטֹרפה עליך... התאמין, פורפירי, עוד אתמול... כמעט לא היה בו כֹח לקום על רגליו, ואך אני וזוסימוב פנִינו ממנו לרגע – והילד איננו! התלבש ויצא בלאט והתנודד באיזה מקומות עד חצות, וכל זה בקדחת ובטֵרוף-דעת גמור, הגע בעצמך! לא יאֻמן כי יסֻפר!
– האֻמנם בטֵרוף-דעת גמור? מה אתם אומרים לזה! – הניע פורפירי בראשו במין תנועה של אשה זקנה.
– אֶה, הבלים! אל יאמין! ואמנם, הן הוא אינו מאמין גם בלאו-הכי! – התמלטו המלים מפי רסקולניקוב בחמתו כי רבה. אולם פורפירי פטרוביץ' כאלו לא שמע כלל את המלים המשֻנות הללו.
– אבל איך יכֹלת לצאת, אם לא מתוך טֵרוף? – התלהב רזומיחין – למה יצאת? לשֵׁם מה?... ולמה בלאט? וכי מתוך דעת עושים דברים כאלה? עכשו, כשהסכנה עברה, יכול אני להגיד זאת בפניך!
– למשא כבד יותרמדי היו הם לי אתמול – פנה פתאם רסקולניקוב לפורפירי בלגלוג של חֻצפּה והתגרות – וָאֶברח מהם לשׂכור לי חדר, בכדי שלא ימצאוני, ואף צרור-הכסף לקחתי אתי. הנה האדון זמיטוב ראה אצלי אמש כסף הרבה. מה, אדון זמיטוב, מיֻשב הייתי אמש או מטֹרף, יפתור הוא את השאלה!
הוא, דומה, נכון היה להחניק את זמיטוב ברגע זה, כל-כך לא מצאו חן בעיניו גם מבטו, גם שתיקתו של הלה!
– לדעתי, דִבּר אדוני אמש בשכל, ואפילו בערמה, ורק שמרֻגז היה ביותר, – הודיע זמיטוב בקול יבש.
– והיום אמר לי ניקוֹדים פומיץ', – הוסיף פורפירי פטרוביץ' – שפגשהו אמש בשעה מאֻחרה מאד במעונו של פקיד אחד, שעגלה עברה עליו...
– נו, הרי לכם, למשל, גם פקיד זה! – קרא רזומיחין – נו, כלום לא כמשֻׁגע התנהגת שם? את כל הכסף שהיה לו נתן לאלמנה לצרכי-קבורה! נו, נכספת לעזור – תן חמשה-עשר, תן עשרים, אבל שלשה רֻבּלים, לכל-הפחות, השאר לך, וכך – נתן לה את כל העשרים וחמשה שהיו לו!
– אני, יכול היות, אוצר מצאתי, ואתה לא ידעת! לכן הייתי פזרן כל-כך אתמול... הנה האדון זמיטוב יודע, שמצאתי אוצר!... כבודו יסלח לנו, בבקשה – פנה בשפתים רועדות לפורפירי – מה שזה כחצי-שעה אנו מבלבלים את ראשו חליפות במיני שטֻיות כאלה. נמאסנו עליו, אַה?
– במטותא, במטותא, אדרבה! אד-ר-בה! אלמלי ידע אדוני, כמה הוא מעַנין אותי! אני מוצא ענין רב, רב גם לראותו, גם לשמוע את דבריו... ומודה אני: אני כל-כך שמח על שהואיל, לאחרונה, לבוא אלי...
– אבל תן טֵה, לכל-הפחות! הגרון נִחר! – קרא רזומיחין.
– אידיאה נפלאה! בצַותא תדא! ואולי רוצה אתה... בקצת טעם-כעִקר... לפני הטה?
– לֵך לעזאזל!
פורפירי פטרוביץ' יצא לצוות להביא טה.
סער של מחשבות התחולל בראשו של רסקולניקוב. הוא היה מרֻגז באֹפן נורא.
"העִקר, שהם אינם מוצאים לנכון גם להתחפשׂ, שהם אינם רוצים גם להיות מנֻמסים אתי! שהרי למה אתה מדבר עם ניקודים פומיץ' על-אודותַי בעת שאינך יודע אותי כלל?! משמע, שגם אינם רוצים לכסות, כי רודפים הם אחרי כעדת-כלבים! יורקים בפני בגלוי! – רָעַד בחמה נוראה – נו, הַכּוני ישר, אך אל תשחקו אתי משחק החתול והעכבר. הן ככה לא יֵעָשׂה, פורפירי פטרוביץ', הן אפשר, שאני לא אַרשה לך!... הנה אקום ואגיד לכֻלכם את כל האמת, ותראו כמה בז אני לכם!" – הוא נשם בכבדות – "ומַה, אם כל זה רק פרי דמיוני? מה, אם כל זה תעתועים, ואני טועה בכֹּל וכועס מחֹסר נסיון, באין לאֵל-ידי למלא את תפקידי הארור? אפשר, שכּל זה נאמר בלי כַוָּנה מיֻחדת? כל דבריהם – דברים רגילים ומצוים, אבל פּטור בלא-כלום אי-אפשר. כל זה אפשר היה לאמר בכל זמן ובכל מקום, אבל דבר-מה יש באמירות אלה. למה אמר הוא ישר "אצלה"? למה הוסיף זמיטוב, שבערמה דברתי אליו? והטון שלהם? כן... הטון... אבל הלא רזומיחין גם הוא כאן – למה הוא אינו מרגיש בשום דבר? שוטה זה אינו מרגיש לעולם בשום דבר! שוב קדחת!... הֲקָרץ לי פורפירי בעיניו אם לא? בודאי שטות: למה יקרוץ? את עצבי הם רוצים להרגיז, או מתגרים הם בי? או אולי הכל תעתועים, או אולי יודעים הם! אפילו זמיטוב מֵעֵז פנים... האם באמת מֵעֵז הוא? זמיטוב חזר בו במשך הלילה. אני ידעתי מראש, שהוא יחזור בו! הוא יושב כאן כמו בביתו ואומר, שבפעם הראשונה! פורפירי אינו חושב אותו לאורח, אינו מֵסֵב לו פנים. נתאחדו! ובודאי בגללי... בלי ספק דבּרו עד בואי על-אודותי!... היודעים הם על-דבר הטעון? יחישו רק, ימהרו!... כשאמרתי, שברחתי אתמול לשׂכור לי מעון, לא שׂם הוא לזה לב... הוספה זו עלתה יפה: לא למותר!... אחר-כך כשישאלו – מתוך טרוף – חא-חא-חא! הוא יודע את דבר כל הנשף שלי אמש! את דבר ביאתה של אמי לא ידע!... והמכשפה רשמה גם את היום... לא, רבותי, לא אמסור את עצמי לידכם! הן כל זה עדַין אינן עובדות, אלא תעתועים! ואתם עובדות מוכיחות תנו הֵנה! וגם המעון אינו עובדה, אלא קדחת וטרוף; אני יודע מה להגיד להם... היודעים הם את דבר המעון? לא אצא מפּה עד אשר אדע! למה באתי הנה? זה שאני מתרגז עכשו – זאת, אולי, עובדה! פו, איזה רגזן אני! ואולי גם זה טוב: תפקיד של חולה... הוא ממשש ומגשש אותי. הוא רוצה לבלבלני, למה באתי?"
כל זה חלף במוחו כברק.
פורפירי פטרוביץ' שב כרגע. איזו עליזות הֻשרתה עליו – מֵההלוּלא שלך, אחא, אני חש בראשי... ובכלל, אין בי מתום היום – התחיל בטון אחר לגמרי, בפנותו לרַזומיחין בצחוק.
– ומה, היה מעַנין? אני הלא עזבתיכם בנקֻדת הרתיחה. מי נצח?
– איש לא נצח, כמובן. הן התוַכְּחו בשאלות עולמיות, התהלכו בעולמות עליונים.
– שער בנפשך, רודיה, במה התוַכּחו אתמול. התוַּכְּחו, אם יש חטא או אין חטא, דברי שטֻיות, עד כדי אסור לרחם!
– מהו הפלא שבדבר? שאלה סוציאלית רגילה – ענה רסקולניקוב מפֻזר.
– השאלה לא הֻצגה כך – העיר פורפירי.
– לא כך בדיוק, זה נכון – הסכים רזומיחין מיד, במהירות ובהתלהבות כדרכו. – רואה אתה, ר'דיון, שמע וחַוֵּה את דעתך. אני רוצה בכך. אני יצאתי מעצמי בגינם אמש וכל העת חכּיתי לך; אני גם להם אמרתי, שתבוא... התחילו מהשקפת הסוציאליסטים, השקפה ידועה: החטא אינו אלא מחאה נגד אי-הנורמליות שבסדר הסוציאלי, – וזה הכֹּל, ותו לא, ויותר אין סבּות, – ולא כלום!...
– שוב לא נכון! – קרא פורפירי פטרוביץ'. – הוא, כנראה, התבדח מרגע לרגע, הִרבָּה לצחוק אל מול פני רזומיחין, מה שהוסיף עוד חֹם על חֻמו של זה.
כל סבּות אחרות אינן באות אצלם בחשבון – זה נכון!... אני אַראה לך את רונטרסיהם: הכֹּל אצלם "קלקול הסביבה" – ויותר לא-דבר. "הסביבה קלקלה" – זוהי הפרַזה החביבה שלהם! מזה יוצא, שאם יסדרו את הסביבה באֹפן נורמַלי, מיד יתמו כל החטאים מן הארץ, שהרי לא יהיה נגד מה למחות, והכֹּל יהיו כרגע לצדיקים. הטבע אינו בא בחשבון, הטבע נרדף על צואר, הטבע – הס מלהזכיר! אליבא דידהו לא האנושיות, שהתתפתח בדרך היסטורית חיה עד הסוף תַּעָשֶׂה לבסוף מאליה לסביבה נורמלית, אלא להפך: איזו שיטה סוציאַלית שתִּוָּלד באיזה מוח מַתֶּמַטי, היא תבנה את כל האנושיות וברגע אחד תעשנה לצדיקה גמורה, קֹדם לכל פרוצס חי, בלי כל דרך היסטורית וחיה. לפיכך אין הם אוהבים את ההיסטוריה. שנאה אינסטינקטיבית. "אין בה בהיסטוריה אלא כִעור וכסילות" – ובכסילות זו הם רוצים לבאר הכֹּל! לפיכך הם שונאים כל-כך גם את הפרוצס החי: אין צֹרך בנפש חיה! הנפש החיה תדרוש חיים, הנפש החיה לא תשמע לקול המֵּכַניקה, הנפש החיה מפקפקת, הנפש החיה רֶטרוגְרַדית! וכאן אף-על-פי שריח פגר נודף, והכֹּל נעשה מקאוּטשוּק – אבל לעֻמת זה, לכל-הפחות, נפש מתה, בלי-רצון, נפש עבדותית, לא תמרוד. התוצאה היא, שהביאו את כל הענין לידי שאלה של כמה לבַנים, כמה פרוזדורים וכמה טרַקלינים בנוה השאנן של הסוציאליסטים. הבנין מוכן ומזֻמן, אבל הטבע אינו רוצה לדעת ממנו, הטבע רוצה בחיים, הפרוצס החיוני עוד לא נגמר, לא עת עוד ללכת לבית-הקברות! הלוגיקה גרידא לא תמית את הטבע! הלוגיקה מוצאת שלשה אפנים, והאפנים הם – מליון! התגרשו את כל המליון ותעמידו את הכל רק על אחת: על הקומפורט? פתרון נקל ביותר! ברור – ואין מה לחשוב! העִקר – לא צריך לחשוב! כל סוד החיים בקונטרס של שני גליונות דפוס!
– הרי לכם טרטור שבטרטור! הן מִצוה היא להחזיקו בידיו ולבלי תת לו לדבּר – צחק פורפירי. – יגיע בעצמו, – פנה לרסקולניקוב – בכל זה כִּבֵּד אותנו גם אמש, חדר אחד, ששה קולות יחדו, ומשקאות חריפים כנוספות – היכול הוא לשער בנפשו? – לא, אחא, לא תצדק בשפטך: ה"סביבה" גורם חשוב היא בחטא; זה יכול אני להוכיח לך.
– זה גם אני יודע; אבל אתה אמור לי רק אחת: איש בן-ארבעים הולך ומאנס ילדה בת-עשר, – האם גם פה אשמה הסביבה?
– ומה אתה סבור, אם להתעמק בדבר, אפשר שכך הוא – העיר פורפירי בחשיבות מפליאה – חטא כזה אפשר ואפשר מאד לבאר בקלקול הסביבה.
רזומיחין יצא מכליו.
– נו, אם כך, – נהם – הרי אני יכול לבאר לך, שגבּות עיניך לבָנות הן, מפני שאיבן הגדול היתה קומתו מאתים אמה, ואוכיח לך את זה בבהירות, בדיקנות, בפרוגרסיביות, ואפילו בצל של ליברליות! הנני נוטל זה על עצמי! נו, התערב עמי!
– שפיר! נשמע, במטותה, כיצד יוכיח!
– אבל הלא הוא מתחפשׂ כל העת, השד! – קרא רזומיחין, קפץ ממקומו והניע בידו – נו, כלום כדאי לדבּר אתך! הן כל זה הוא מדבר רק להכעיס. אתה עדַין אינך יודע אותו, רודיון! גם אתמול היה על צדם, רק בכדי להתל בהם בכֻלם. ואיזה דברים דִבּר אתמול. אֵלִי! והם שמחו עליו!... יש ששבועַיִם ימים רצופים הוא מתחפש בדבר אחד. אשתקד השׁיא אותנו משום-מה, שהוא הולך להיות לנזיר: שני חדשים רִמה אותנו! זה לא כבר עלה בדעתו להשׁיאני, שהוא הולך לִשָׂא אשה, שהכֹּל מתֻקן אצלו לחֻפּה. עשה לו אפילו מלבושים חדשים. אנחנו כבר התחלנו לשלוח לו ברכות. והנה – אין כַּלה, אין כלום, תעתועים!
– שוב לא נכון! את הבגדים עשיתי לי קֹדם, אותם הבגדים החדשים נתנו את המחשבה בלבי לרמותכם.
– הבאמת יש בו מדת התחפשות שכזו? – שאל רסקולניקוב כבדרך-אגב.
– כסבור הוא, לא? ימתין נא, אני אהתל גם בו – חא-חא-חא! לא, רואה הוא, אני אגיד לו את כל האמת. בנוגע לכל אלו השאלות, החטאים, החברה, הילדוּת, נזכרתי עכשו – אמנם הוא עִניֵן אותי תמיד – במאמר אחד קטן שלו, על החטא... או מה היה שמו של אותו מאמר, שכחתי עכשו. לפני שני חדשים היה לי העֹנג לקרֹא אותו ב"הדָּבר".
– מאמרי? ב"הדָּבר"? – תמה רסקולניקוב – אני אמנם כתבתי לפני חצי-שנה, כשיצאתי מן האוניברסיטה, בנוגע לספר אחר, מאמר אחד, אבל אני מסרתיו ל"השבוע", ולא ל"הדבר".
– ונדפס ב"הדבר".
– אבל הלא "השבוע" חדל מצאת, ולכן לא הדפיסו אז.
– זה נכון; אבל "השבוע" שנפסק, התאחד עם "הדבר" ולכן הופיע גם מאמרו לפני שני חדשים ב"הדבר", והוא לא ידע?
רסקולניקוב באמת לא ידע דבר.
– במטותא, הרי הוא יכול לבקש שכר מהם בעד המאמר! איזה אֹפי משֻׁנה לו על-כל-פנים! הוא כל-כך מתבודד, עד שאינו יודע אפילו מדברים שנוגעים אליו ישר. הלא זוהי עובדה.
– בְּרַווֹ רודקה! ואני גם-כן לא ידעתי, – קרא רזומיחין – עוד היום אהיה בבית-המקרא ואבקש את הגליון. לפני שני חודשים? באיזה גליון? מילא, אמצא! הנה ענין! ולא הגיד לי!
– והוא מהיכן ידע, שאני בעל-המאמר? המאמר חתום באות אחת.
– במקרה נודע לי בימים האלה. על-ידי העורך; הוא מכרי... התעַניַנתי מאד...
– אני דנתי שם, עד כמה שאני זוכר, על המצב הנפשי של החוטא בכל משך עשית החטא.
– כן, והוא מביע בכל תֹּקף את הדעה, שעשית החטא מתלַוָּה תמיד במחלה. דעה מקורית, מקורית מאד, אך... באמת... אותי ענין לא אותו החלק שבמאמר, כי-אם אותו הרעיון, שנאמר בקצור בסוף המאמר, שלדאבון-הלבן אין הוא מביעו בפֵרוש, אלא רק ברמז, אי-ברור... במלה אחת, אם הוא זוכר, הוא מרמז רמיזה קלה על זה, שיש בעולם, כלומר, אנשים כאלה, שרשאים הם... זאת אומרת, לא רשאים, אלא שיש להם זכות גמורה לעשות כל העונות והפשעים שבעולם, ושבשבילם, כביכול, אין חֹק.
רסקולניקוב הצטחק על עקום-הכתובים המכֻון של פורפירי.
– מה? מה? רשות לחטוא? אבל הן לא מפני ש"הסביבה מקלקלת"? – שאל רזומיחין כנפחד.
– לא, לא, לא מפני זה, – ענה פורפירי – עִקר הדבר הוא, שבמאמרו של האדון רסקולניקוב נחלקים כל בני-האדם לשני מינים: מצוּים ובלתי-מצוּים. המצוים חַיָבים לשמוע לקול החֹק ואסור להם לעבור עליו, מפני שהם, רואים אתם, מצוים. ברם הבלתי-מצוים רשאים לעשות כל מיני חטאים שבעולם ולעבור על כל מיני חֻקים, מפני שהם הלא בלתי-מצוים. כך, כמדֻמני, נאמר אצלו, אם איני טועה?
– איך? הרי אי-אפשר כך? – מלמל רזומיחין בתמהון.
רסקולניקוב הצטחק שנית. הוא הבין מיד את כל הענין ואל מה רוצים להטותו; הוא זכר את מאמרו. הוא החליט לתת לפורפירי פטרוביץ' תשובה כהלכה.
– כך בדיוק לא נאמר אצלי – התחיל בפשטות ובעניווּת. – אמנם, מודה אני, שהוא מסר את תֹּכן מאמרי כמעט באֹפן נכון, ולכשירצה, לגמרי נכון... (לו כמו נעים היה להסכים, שלגמרי נכון). ההבדל הוא רק בזה, שאני איני תובע כל-עִקר מהאנשים הבלתי-מצוּים, שצריכים וחַיָבים הם, כביכול, לעבור על כל עבֵרות שבעולם, כמו שאמר הוא. דומה אני, שלמאמר כזה לא היו מניחים גם לבוא בדפוס. אני לא רמזתי אלא, פשוט, על זה, שהאדם ה,בלתי מצוי" יש לו הרשות... זאת אומרת, לא רשות רשמית, אלא יש לו רשות שלו, כלפי מוסר-לבו, לעבור... על איזה מעצורים, ודוקא רק כשזה דורשת ממנו האידיאה שלו (שלפעמים יכולה היא להיות להצלה, אפשר, לכל האנושיות) ויציאתה אל הפֹּעל. הוא הואיל לאמר, שמאמרי אינו מחֻוָּר כל-צרכו; אני נכון לבארו לו, כפי האפשר. אני אולי לא אטעה אם אחשוב, שהוא, כמדֻמה, רוצה בזה; והנה – לדעתי, אִלו אי-אפשר היה, בעקב איזה קוֹמבִּינציות, להתגלֻיות של קֶפּלר וניוּטוֹן, להִוָּדע לעולם אלא על-ידי קרבן חייו של אדם אחד, של עשרה, של מאה וכו', שהפריעו בעד ההתגלות, כי אז היתה הרשות לניוּטוֹן, ואולי גם החובה... להסיר מעל דרכו את אֵלה עשרות או מאות האנשים, בכדי להביא את תגליותיו לאנושיות. אולם מזה, כמובן, אין אתה למד, שלניוּטוֹן היתה הרשות להרוג את כל מוצאו, כאַות נפשו, או לגנוב בשוק. הלאה, זכורני, אני מביע במאמרי את הרעיון, שכּל... נו, למשל, נאמר, המחוקקים ואדירי האנושיות, מן הקדמונים ועד הלִיקוּרגים, הסוֹלוֹנים, המחמדים, הנַפּוֹליונים וכו' וכו', בלי יוצא מן הכלל, היו עוברי עבֵרה כבר בזה בלבד, שבתִתּם חֹק חדש, הרי בזה גופא עברו על החֹק הישן, מורשת-אבות, שהיה קֹדש לכל הצבור, ואין צריך לאמר, שלא נרתעו לאחור מפני שפיכת דם (לפעמים דם נקי מאד ונשפך בגבורה בעד החֹק הישן), אם זו נדרשה למטרתם. – ראוי אפילו להעיר, שהחלק היותר גדול של מיטיבי האנושיות האלה היו שופכי-דם איֻמים. במלה אחת, מכל זה אני בא לידי מסקנה, שכּל אלה, שגם אינם אנשים גדולים, אלא שהם קצת יוצאים מן הכלל, קצת מֻכשרים להגיד דבר חדשׁ, צריכים על-פי טבעם להיות עוברי-עבֵרה – פחות או יותר, כמובן. באֹפן אחר קשה יהיה להם לצאת מסביבתם, ולהשאר בסביבתם הם, כמובן, אינם יכולים להסכים, על-פי טבעם אינם יכולים, ולדעתי, גם חַיָבים לבלי להסכים. במלה אחת, הוא רואה, שעד כאן אין בכל זה שום רעיון חדש. כל זה נדפס ונקרא אלף פעמים. מה שנוגע לזה, שאני מחלק את כל האנשים למצוּים ולבלתי-מצוּים, הרי אני מודה, שהחלוק הזה הוא קצת זדוני, אולם הן אני איני קובע מסמרות ואיני מעמיד על מספְּרים. אני מאמין רק בעִקרו של רעיוני, והוא, שבני-האדם, על-פי חֹק-הטבע, נחלקים בכלל לשני סוגים: לאדם תַּתֶּאָה (מצוּים), שהם, נאמר, חֹמֶר המשמש לעשִׂית אנשים אחרים בצלמם כדמותם, ולאנשים שחוננו במתת-יהּ להגיד בסביבתם מלה חדשה. כאן, כמובן, יש עוד מקם לחלוקים בלי-שעור, אבל השרטוטים המצַינים את שני הסוגים הללו הרי הם בולטים למדי: הסוג הראשון, זאת אומרת, החֹמר, הוא בדרך כלל: אנשים קוֹנסרטַטיביים על-פי טבעם, נמוסיים, צַיתנים ואוהבים לצַית. לדעתי, הם גם חַיָבים לצַית, מפני שזוהי תעודתם, והַצַּיתנות אינה מדה משפילה לגבי דידהו כלל. הסוג השני הוא: פורצי-גדר או נוטים לזה, הכֹּל לפי יכלתם וכשרונם. החטאים של בני-אדם כמו אלה אינם, כמובן, אלא יחוסיים וכמה פנים להם: לרֹב דורשים הללו, באֹפנים שונים, סתירת הה_וֶה בשם הטוב לעתיד. ואולם אם לבן-אדם שכזה נחוץ בשביל האידיאה שלו לצעוד על גופו של מת, לעבור דרך דם, הרי הוא, לדעתי, יכול להרשות לעצמו בפנימיותו, על-פי מוסרו שלו, את הדבר הזה – אמנם הכֹּל לפי האידיאה ולפי מדתה – ישימו אל לב. רק במובן זה אני מדבר במאמרי על רשותם לחטוא (אתם זוכרים, אנחנו הן מדברים בנדון מן הצד היוּרִידי). אגב, לדאוג ביותר אין מה; כמעט לעולם אין ההמון מודה ברשותם זה של העליונים, והוא מעניש אותם וצולב אותם (פחות או יותר), ובאֹפן הזה הוא ממלא בצדק את תפקידו (פחות או יותר). הסוג הראשון הרי הוא תמיד אדון ההוֶֹה; הסוג השני – אדון העתיד. הראשונים שומרים על העולם ומרבים את מספרו, השניים מניעים את העולם ומובילים אותו אל מטרתו. וגם אלה גם אלה יש להם הזכות הגמורה, בקִצור, אליבא דידי, יש לכֹּל זכות שוה, – Vive la guerre éternelle^[1] – עד ירושלים החדשה, כמובן!
– הרי שאף-על-פי-כן מאמין הוא בירושלים החדשה?
– מאמין, – ענה רסקולניקוב בתקיפות; גם באמרו את המלה הזאת, גם בדברו את כל דברי הטִירַדה הארֻכּה שלו הביט לארץ, לתוך נקֻדה אחת, אשר בחר לו על המרבד.
– וְ-וְ-וְגם באלהים מאמין הוא? יסלח לי את סקרנותי.
– מאמין אני, – נשא רסקולניקוב את עיניו אל פורפירי.
– וגם בזה, שֶׁלַּזַּר קם מן המתים?
– גם בזה, למה לו לדעת כל זאת?
– ומאמין הוא באמונה שלמה?
– באמונה שלמה.
– ככה... כך, הסקרנות שלי. יסלח-נא, אולם במטותא – אני חוזר לעניננו – הן לא תמיד מענישים אותם; יש מהם שלהפך...
– מנצחים בחייהם? אַה, כן, יש שהם מנצחים גם בחייהם, ואז...
– הם בעצמם מתחילים להעניש?
– כשיש צֹרך בדבר, ואם תמצא לאמר, לרֹב, בכלל, הערתו זו שנונה.
– חן-חן, אולם יגיד נא לי: במה אפשר להכיר את ההבדל שבין הבלתי-מצוּים והמצוים? האם יש איזה סִמנים לזה בשעת הַלֵּדה? אני שואל כל זה, מפני שכאן דרוש היה יותר דיוק, כלומר, יותר הגדרה חיצונית. יסלח לי את דאגתי, דאגה טבעית לגבי אדם פרַקטי ומתכַּוֵן לטוב; אבל אולי אפשר היה להנהיג, למשל, תִּלבּשת מיֻחדה בשביל אנשים כאלה, איזה תָו במצחם?... שהרי, יודה-נא, מה אם תבוא איזו אנדרלמוסיה, ואחד מן הסוג התחתון יחשוב בלבו, שהוא מהסוג העליון ויתחיל "להסיר את כל המפריעים", על-פי מבטאו המֻצלח, ואז הלא...
– אָה, זה יִקרה לעתים קרובות מאד! הערתו זו עוד יותר שנונה מהקודמת.
– חן-חן.
– על לא דבר; אולם יתן-נא אל לבו להבין, שאין טעות זו אפשרית אלא אצל הסוג הראשון, זאת אומרת, "המצוּים", כַּשֵׁם, שאולי אינו עולה יפה, אשר קראתי להם, למרות נטיתם הטבעית לצַיֵת, הנה על-פי התהפוכות והשעשועים, שהטבע אוהב לעשות לו לפעמים, מה שאנו מוצאים גם אצל הבהמה, רבים מהם אוהבים לתאר את עצמם בדמיונם בתור בני-אדם מתקדמים, "מהפכים", להיות מבעלי "המלה החדשה" – ובאמת ובתמים, באותה שעה אין הם רואים את החדשים האמתיים, ויש גם שהם מתיחסים אליהם בבוז, כמו לאנשים נחשלים בדעותיהם. אולם, אליבא דידי, אין הסכנה מרֻבּה כאן ביותר, ולכבודו אין באמת מה לדאוג כל-כך, מפני שאֵלה לעולם אינם מרחיקים ללכת. מובן, בעד התפעלותם שלא במקומה כדאי להלקותם קצת לפעמים, בכדי להזכיר להם את מקומם, אבל לא יותר; כאן לא דרוש אפילו מי שיַלקה אותם; הם, סוף-סוף, ילקו את עצמם, מפני שהם בעלי-דרך-ארץ מאד מאד; יש שאיש את אחיו יעזרו במעשה מועיל זה, ויוסי יכה את יוסי, ויש שיוסי ישתמש ברצועה לטובת עצמו, בידי עצמו ממש... מתוַדים ברבים ומקבלים על עצמם כל מיני תשובת-המשקל – יוצא יפה, "למען ישמעון ויראון", ואין לכבודו מה לדאוג... יש חֹק כזה.
– נו, מצד זה, לכל-הפחות, הרגיע אותי במקצת; אבל הרי שוב "צרה": יגיד נא לי, במטותא, האם רבים הם אותם האנשים שיש להם הרשות לרצוח, אותם ה"בלתי-מצוּים"? אני, כמובן, מוכן ומזֻמן לכרוע ברך לפניהם, אבל יודה-נא, שגדול הוא הפחד, אם רבים הם ביותר, אַה?
– אָה, אַל-נא ידאג גם לזה, – המשיך רסקולניקוב בַּטון שלו. – בכלל, אנשים בעלי רעיון חדש, המֻכשרים אפילו משהו מן המשהו לחַדש, נולדים מעט מזעיר, הרבה פחות ממעט. ברור הוא רק, שסדר הִוָּלד האנשים האלה ויתר המינים והסוגים מֻתנה, בודאי, בדיוק נכון על-ידי איזה חֹק טבעי. החֹק הזה אינו ידוע לנו עכשו, כמובן, עוד לא נחקר, אבל מאמין אני, שחֹק זה ישנו במציאות ושבזמן מן הזמנים יוכַל גם להַחקר ולהִוָּדע. ההמונים הרבים, החֹמר, לא נבראו אלא בכדי שסוף-סוף, על-ידי עמל רב, על-ידי איזה פרוצֶס נסתר מאתנו עד כה, על-ידי איזו שזירה של טִיבים וסוגים שונים, יאַמץ פעם כל כחותיו ויוציא מתוכו לוּ אחד מאלף, שיקבע ברכה לעצמו, אדם בעל-ערך, בעל-ערך יותר גדול מזה נולד, אולי, אחד מרבבה (אני מדבר בדרך-משל); עוד יותר – אחד ממאת אלף; הגאונים – אחד ממליונים; והגאונים הגדולים, גדולי האנושיות, נולדים אחרי עבור דורות הרבה של אלפי מיליונים אנשים בארץ. במלה אחת: באוצר-הנשמות, במקום שכל זה מתהַוֶּה, לא הסתכלתי. אולם איזה חֹק יש לכל זה בודאי: כאן אין מקום למקריות.
– אבל מה זה היה לשניכם, מתלוצצים אתם? – קרא רזומיחין לבסוף – מרבים אתם איש את רעהו? יושבים להם ואחד מהתל בשני? אתה מדַבר ברצינות, רודיה?
רסקולניקוב הרים אליו דומם את פניו החִורים, הנוגים, ולא ענה דבר, יחד עם הפנים השוקטים והעצובים האלה ראה רזומיחין את הקנטרנות הגלויה; הרגזנית והמחֻצפה של פורפירי – ותמה עליה.
– נו, אחא, אם אתה מדבר זה באמת, אז... מובן, שצדקת באמרך, כי כל זה אינו חדש ודומה לכל מה שקראנו ושמענו אלפי פעמים; אולם המקורי שבכל זה, מה ששַׁיָך באמת לך ורק לך, לְאֵימָתִי הָרַבָּה, הוא, שבכל אֹפן אתה מתיר דם על-פי מוסר-הלב, וסלח לי, אפילו באיזו קנאות... משמע, שבזה הוא הרעיון העִקרי של מאמרך. והן הַתָּרה זו... לפי דעתי נוראה היא הרבה יותר מהתרה רשמית, חֻקית, לשפוך דם...
– נכון מאד, הרבה יותר נוראה, – קרא פורפירי.
– לא, אתה נתעית ברעיו-שוא! זוהי טעות. אני אקרא את המאמר... רעיון שוא! אי-אפשר שאתה תחשוב כך... אני אקרא.
– במאמר אין כל זה, שם רק רמזים, – אמר רסקולניקוב.
– כן, כן, – לא יכֹל פורפירי לשבת על מקום אחד – לי נתחַוֵּר עכשו כמעט, מה היא השקפתו על החטא, אך... יסלח לי את טרחנותי (מטריח אני אותו כבר יותר מדי, בושתי ונכלמתי!)... רואה הוא: הוא הרגיע אותי, ומאד-מאד, בנוגע למקרי-טעות ואנדרלמוסיה בין הסוגים השונים, אך... מקרים אחדים מעולם השמוש, מקרים שונים שבפֹעל ממש, עדַין מסבּים לי דאגה! נו, מה אם איש אחד או עלם יחשוב בנפשו, שהוא ליקוּרג או מחמד... – בעתיד, כמובן – ויתחיל להסיר מעל דרכו את כל המפריעים... לפניו, נֹאמר, דרך ארֻכּה ולהוצאות הדרך נחוץ כסף... נו, והוא יתחיל לרכוש לו כסף בכל האפנים... מה?
זמיטוב נתן קולו בצחוק פתאֹמי מקרן-זויתו, רסקולניקוב גם לא הביט בו.
– אי-אפשר לי שלא להודות, – ענה במנוחה, – שאמנם יש במציאות מקרים כאלה. כסילים פעוטים ורודפים אחרי הכבוד המדֻמה נלכדים ברשת זו; ביחוד בני-הנעורים.
– הנה, רואה הוא. ובכל מה אפוא?
– זה אפוא, – הצטחק רסקולניקוב – לא בצוָארי אני תלוי הקולר, כך הוא הדבר וכך יהיה לעולמים. הנה הוא (הוא הורה על רזומיחין) אמר זה עתה, שאני מתיר דם, ובכן מה? לחברה הלא יש די והותר עונשין, בתי-סֹהר, חוקרי-דין וקַטורגות, – מה יש לירא? לִכדו את הגנב!...
– ואם נלכדהו?
– עשו לו כרצונכם.
– אדוני הגיוני, על-כל-פנים. ומה בנוגע למוסר-כליותיו?
– מה אִכפת לכם?
– אף-על-פי-כן: אהבת-האדם!
– מי שכליותיו ייסרוהו, הוא יֵעּנה, אם מכיר הוא בחטאו. זהו ענשו – מלבד הַקַּטוֹרגה.
– נו, והגאונים האמתיים – שאל רזומיחין בפנים זועפים – אותם, שהרשות נתונה להם לרצוח, הם אינם צריכים להֵעָנות כל-עִקר, גם בעד הדם אשר שפכו?
– מה שַׁיָך לאמר "צריכים"? כאן אין מִצוה ואין עבֵרה. יֵעָנה, אם לבו לקרבן יהמה... מכאובים ויסורים הנם תמיד גורלם של הלב הרחב וההכרה העמֻקה. האנשים הגדולים באמת צריכים, כמדֻמה, להרגיש בעולם עצב. – הוסיף פתאֹם, מתוך הרהורים, בשנוי-הטון.
הוא נשא את עיניו, העמיק להביט בכל המסֻבּים, הצטחק ונטל את כובעו. הוא היה שוקט מאד בהשוָאה למצב-רוחו בשעת כניסתו – וחש בזה. הכל קמו.
– נו, יקללני או לא יקללני, יקצוף עלי או לא יקצוף, ואני התאפק לא אוכל, אמר שוב פורפירי פטרוביץ' – ירשנה-נא לי להציג לו עוד שאלה קטנה (כמה אני מטריח אותו!), להביע עוד רעיון אחד קטן שבקטנים, בכדי שלא לשכוח...
– טוב, יביע את רעיונו, – רסקולניקוב עמד לפניו בצִפִיָּתו רצין וחִוֵּר.
– הנה... באמת איני יודע, איזה מלים יותר מֻצלחות אבחר לי... ברעיוני זה יש קלות-דעת יותר מדַי... שעשוע פסיכולוגי... הנה, כשחִבּר הוא את מאמרו – הרי אי-אפשר, חֶה-חֶה, שהוא לא יחשוב את עצמו, נו, לכל-הפחות, במקצת – לאדם "בלתי-מצוי", שֶׁמִּלה חדשה בפיו – במובנו, כלומר... הן כך?
– אפשר מאד – ענה רסקולניקוב בבוז. רזומיחין עשה איזו תנועה.
– ואם כן, האמנם היה מֻכשר, – בשים אל לב למצבו הדחוק או לטובת האנושיות – להסיר מין מפריע שכזה?... נו, למשל, להרוג ולגזול?...
וממש כמו לפני שעה קרץ לו פתאם בעינו השמאלית וצחק לו צחוק בלתי-נשמע.
– אִלו כן, כי אז, כמובן, לא הייתי מסַפר לו, – ענה רסקולניקוב בבוז גֵאֶה.
– לא, אני הן איני אלא מתענין בעלמא, בעקר, להבנת מאמרו, רק במובן הספרותי גרידא...
"פוּ! איזו חֻצפּה גלויה!" חשב רסקולניקוב בגֹעל-נפש.
– יַרשני-נא להעיר לו, – אמר בקול יבש – שלנפוליאון או למחמד אין אני חושב את עצמי... ולא לכיוצא בהם... והרי שאיני יכול לסַפֵּק את התענינותו ולאמר לו, כיצד הייתי נוהג אני, אלמלי הייתי מה שאינני...
– מה הוא מדבר! מי בימינו ברוסיה אינו חושב את עצמו לנפוליון? – קרא פורפירי פתאם בהתקרבות נוראה. גם בנגינת קולו היה הפעם יותר מֵרֶמז.
– האם לא איזה נפוליון-לעתיד-לבוא הרג בקרדֹם גם את אלינה איבנובנה שלנו בשבוע שעבר? – קרא פתאם זמיטוב מקרן-זויתו.
רסקולניקוב החשה והביט על פורפירי בעינים בוחנות, עזות. פני רזומיחין קדרו. גם עוד לפני זה נדמה לו מָה. הוא העיף מבט זועם מסביב. עבר רגע של דממה קשה. רסקולניקוב עשה צעד ללכת.
– הוא הולך כבר! – אמר לו פורפירי בקול מלטף ויושט לו את ידו ברֹב חִבּה – שמחתי מאד מאד על ההתוַדעות. ובנוגע לבקשתו, אַל ידאג כלל. יכתוב רק כמו שאמרתי לו. אך טוב מכֹּל, שיִכָּנס אלי בעצמי לשם... כשֶׁיפָּנה... בימים האלה... ואפילו מחר. אני אהיה שם באחת-עשרה בערך, בודאי. ושם נסדר הכֹּל... נשוחח קצת... הוא, בתור אחד מהאחרונים, שהיו שם, אפשר שהיה יכול גם להגיד לנו דבר-מה... הוסיף בהבעה של טוּב-לב שאין למעלה הימנו.
– הוא רוצה לגבות מפי עדות רמשית, לכל פרטיה ודדקדוקיה? – שאל רסקולניקוב קשות.
למה? – לעת-עתה אין צֹרך בזה. הוא לא הבין אותי. אני, רואה הוא, איני פוסח כל כל מקרה ו... ועם כל בעלי-המשכונות כבר לקחתי דברים... יש מהם שגביתי עדות מפיהם... והוא, בתור אחרון... והנה, אגב! – קרא בשמחה פתאֹמית – נזכרתי אגב-אורחה, מה זה אני! – פנה לרזומיחין – הנה אתה החרשת את אזני בנוגע לניקולשקה... נו, והרי אני יודע בעצמי, יודע בעצמי – פנה לרסקולניקוב – שנקי הוא הבחור, אבל מה לעשות, וגם את מיטקה נאלצתי להחריד מרבצו... הנה זהו הדבר, זה? כל הענין: אז, כשעבר על המדרגות... יַרשה-נא: הן הוא היה בשמונה?
– בשמונה, – ענה רסקולניקוב, ובאותו רגע הרגיש איזו הרגשה אי-נעימה, שכלל לא היה צריך לענות כך.
– ובכן, כשעבר בשמונה בערב... על המדרגות... האם לא ראה, למצער, בדיוטה השניה, במעון הפתוח – זוכר הוא? שני פועלים, או למצער, אחד מהם? הם צבעו שם, הוא לא ראה? זה חשוב מאד מאד בשבילם!...
– צובעים? לא, לא ראיתי... – ענה רסקולניקוב לאט וכמזכיר נשכחות, כשהוא מתאמץ באותו רגע בכל כֹּח-שכלו למצֹא במֻקדם את המוקש הטמון וכשלבו מת מֵחֲשש, שמא הוא נופל באותו מוקש – לא, לא ראיתי, וגם מעון פתוח לא היה שם... אך הנה בדיוטה הרביעית (הוא כבר מצא את המוקש וחגג את נצחונו) – זוכר אני, שאיזה פקיד עקר את דירתו... ממול אלינה איבנובנה... זוכר אני... זה זוכר אני ברור... אנשי-צבא הוציאו איזה ספה ולחצו אותי אל הקיר... אבל צובעים – לא, צובעים לא אזכור... וגם מעון פתוח לא היה, כמדמני, לא, לא היה...
– אבל מה אתה! – קרא פתאם רזומיחין, כמי ששב אליו רוחו – הלא הצובעים עבדו ביום הרצח, והוא היה לפני שלשה ימים? מה אתה שואל?
– פוּ! – הטיח פורפירי באצבע על מצחו – ערבּבתי את היוצרות! שֵדין ורוחין, בקשת-סליחה – לנו הלא כל-כך חשוב לדעת, אם לא ראה אותם איש בשמונה שעות במעון, עד שעלה בדעתי עכשו, שגם הוא יכול היה להגיד לנו... ערבבתי לחלוטין!
– על-כן דרושה תשׂומת-לב, – העיר רזומיחין בפנים קודרים.
המלים האחרונות נאמרו בביאה. פורפירי פטרוביץ' לִוה אותם עד הדלת בחביבות יתִרה. שניהם יצאו החוצה קודרים וזועפים וצעדים אחדים לא דבּרו דבר. רסקולניקוב שאף רוח...

1. תחי המלחמה הנצחית (צרפתית, הערת ויקיטקסט).