החטא ועונשו (ברנר)/חלק שלישי/פרק I

פיודור דוסטויבסקי
החטא ועונשו
חלק שלישי, פרק I
→חלק שני, פרק VII	פרק II←

רסקולניקוב התרומם ויֵשב על הספה.
הוא עשׂה תנועה רפה בידו, בכדי להפסיק את זרמי דברי-הנחמה הבלולים והרותחים, אשר נשפכו מפי רזומיחין, כלפי אמו ואחותו, לקח את כפות שתיהן בכפותיו, וכשני רגעים הסתכל בהן דומם, חליפות. האֵם נפחדה ממבטו. במבט זה התנוססה הרגשה עזה, הרגשה עד לידי כאב ויסורים, אבל יחד עמה היה דבר-מה חסר-תנועה, כמעט חסר-דעה. פוּלחֶרִיה אלכסנדרובנה נתנה קולה בבכי.
אַבדוטיה רומנובנה היתה חִוֶרת; כף-ידה רעדה ביד אחיה.
– לֵכנה הביתה.... אִתּו, – בטא בקול מרֻסק, בהורותו על רזומיחין – עד מחר; מחר הכֹּל... הֲמִכְּבָר בָּאתן?
– בערב באנו, רודיה, – ענתה פולחריה אלכסנדרובנה – המסע אֵחר מאּד. אבל, רודיה, אני בשום אֹפן לא אלך עתה מעמך; אני אלין פה אצלך...
– אַל תְּעַנו אותי! – קרא והניע ידו בהתרגזות.
– אני אשאר אתו! – שאג רזומיחין – לא אעזבהו אף לרגע, ולעזאזל כל אורחי, יטפסו להם על הכתלים! דודי יושב שם בראש.
– במה, במה אִכֵּף לו! – התחילה פולחריה אלכסנדרובנה, בלחצה שוב את ידי רזומיחין, אבל רסקולניקוב הפריעה שוב:
– איני יכול, איני יכול – חזר בהתרגזות – אל תענוני! די, לְכוּ. איני יכול!...
– נֵלכה, אמא, נצא, למצער, מן החדר לרגע, – לחשה דוניה הנפרדה באזני אמה. – אנחנו ממיתות אותו. זה גלוי.
– אבל האֻמנם גם לא אביט בו, אחרי שלש שנות-פרידה! – בכתה פולחריה אלכסנדרובנה.
– עמֹדנה! – עצר בהן – אתן מבלבלות אותי, ואני רעיוני מסֻכסכים... את לוזשין ראיתן?
– לא, רודיה, אבל הוא יודע כבר כי באנו. אנחנו שמענו, שפטר פטרוביץ' בִּקר אותך הים בטובו, – הוסיפה פולחריה אלכסנדרובנה באיזה מדה של בושה.
– כן, בטובו... דוניה, אני אמרתי ללוזשין, שאשליכהו מעל המעלות ושלחתיו לכל הרוחות...
– רודיה, מה אתה סח! בודאי... אין כונתך לאמר, – התחילה פולחריה אלכסנדרובנה, אלא שמיַד נפסקה, בהביטה אל דוניה.
אבדוטיה רומנובנה התבוננה בשים-לב לאחיה וחכתה להֶמשך הדבר. מפי נסטסיה, עד כמה שזו היתה מסֻגלה להבין ולמסור, כבר נודה לה ולאמה דבר הריב מלפנות-ערב, ושתיהן כבר נתענו הרבה מתוך תמהון ואי-בֵרור.
– דוניה – המשיך רסקולניקוב בהתאמצות – אני איני רוצה בשִׁדוך זה, ולכן אַתּ צריכה מחר, ראשית כל, עם הפגישה הראשונה, להתפטר מלוזשין, שלא ישאר ממנו גם זֵכֶר.
– רבונו של עולם! – קראה פולחריה אלכסנדרובנה.
– אחי, חֲשוב על מה שאתה מדבר! – התחילה אַבדוטיה רומנובנה בחרי-אף, אבל מיד עצרה בעצמה. – אפשר שאתה אינך במצב... הנך עיף... – אמרה ברַכּות.
– מטֹרף אני? לא... אתהולכת להנשא ללוזשין בשבילי. ואני איני רוצה בקרבן זה. ולכן כתבי לו מכתב ליום המחרת, שלא... בּבֹּקר תתני לי לקראו – וסוף!
– אני איני יכולה לעשות זאת – קראה הנעלבה – איזו רשות יש לך...
– דונצ'קה, את גם-כן רגזנית, חדלי מהר... וכי אינך רואה? – נפחדה האם ומהרה אל בתה – הוי, מוטב לנו, שנלך...
– הוא הוזה! – צעק רזומיחין מתוך יינו – שאם לא כן, איך הוא מֵעֵז! מחר ירף ממנו כל השגעון הזה... והיום אמנם גרש אותו. פשוטו כמשמעו. נו, פלוני התקצף... הוא נאם כאן, הראה את ידיעותיו והלך לו, וזנבו בין רגליו...
– הרי שזה אמת? – קראה פולחריה אלכסנדרובנה.
– עד מחר, אחי, – אמרה דוניה בחמלה רבה – בואי, אמא... היה שלום רודיה!
– שומעת אַת, אחותי? – שָׁנה רסקולניקוב אחריה, באספו שארית כֹּחותיו – אני איני מדבר מתוך חֹם. נשואין אלה – נְבָלה היא. יהא שאני נבל, ואַתּ אינך צריכה... די באחד... ואני, אף-על-פי שנבל אני, לא אחשוב אחות כזו לאחותי. אני – או לוזשין! לֵכְנָה...
– מדעתך יצאת! עָריץ! – נָהַם רזומיחין נהימה גדולה, אבל רסקולניקוב לא ענה לו, ואולי, גם לא עצר כֹּח לענות. הוא שכב על הספה והפנה פניו אל הקיר בעיפות מחלטה. אבדוטיה אומנובנה העיפה מבט סקרני על רזומיחין; בעיניה השחורות עבר ברק; רזומיחין נרעד כֻּלו מן המבט הזה. פולחריה איבנובנה עמדה כּמֻכַּת-תמהון.
– אני בשום-אֹפן איני יכולה ללכת מפה! – לחשה לרזומיחין, כמעט ביאוש גמור – אני אשאר פה, באיזה מקום שהוא... ילַוה-נא את דוניה.
– ועל-ידי זה תְּאַבֵּד את כל הדבר! – לחש גם רזומיחין, כשהוא יוצא מכֵּליו – נצא, לכל-הפחות, אל המדרגות. נסטסיה, האירי! הנני נשבע לָכֶן, – המשיך בחצי-קול, – כשכבר עמדו על המדרגות – שזה-עתה כמעט שהכה אותנו, אותי ואת הרופא! המבינות אתן? את הרופא בעצמו! ואף הלה נשמע לו, בכדי שלא להרגיזו, והלך, ואני נשארתי מלמטה לשמור עליו, והוא התלבש ועשה פלֵיטה. וגם עתה יעשה פליטה, אם תרגיזוהו, באישון-לילה, וכך תטלנה את חייו מן העולם...
– אה, מה הוא מדבר!
– ואף לאַבדוטיה רומנובנה אין אפשרות להיות במלון לבדה, בלעדיה! תתן אל לבנה את טיב האכסניה שלכן! הן נבל זה, פטר פטרוביץ' כלום לא יכֹל למצא לכן מעון יותר טוב?... ואמנם, יודעות אַתֶּן, אני שכור קצת, ולכן... יצא הגדוף מפי; אל תשׂמנה...
– אבל, אני אלך לבעלת הבית הזה – התעקשה פולחריה אלכסנדרובנה – ואפיל לפניה את תְּחִנָתי, שתתן איזו פנה לי ולדוניה ללילה הזה. אני איני יכולה להשאירו כך, איני יכולה!
את הדברים האלה דברה, בעמדם על סף-המעלות, ממש לפני דלת מעון בעלת-הבית. נסטסיה האירה להם, בעמדה על שלב אחד מתחת לַסַף. רזומיחין היה במצב של סערת-רוח בלתי-מצויה. עוד לפני חצי-שעה, כשלִוָּה הביתה את רסקולניקוב, אף שפטפט יותר וכמעט זך ורענן, למרות הכמות הנוראה של יין, אשר הגיח לתוכו הערב. אולם עכשו היה מצב-רוחו דומה לאיזו מין התפעלות רבה, ויחד עם זה, כאלו כל היין אשר בא אל קרבו הכה כֻלו בראשו מחדש ובכֹח-מִשְׁנֶה. הוא עמד עם שתי הנשים, אחז בידי שתיהן, דִבֵּר על לִבָּן, הביע להן את חות-דעתו בהתגלות לב מתמיהה, ובודאי בכדי להגדיל את כֹּח-הוכחותיו, לחץ את כפּותיהן, עם כל מלה ומלה, בגבורה עצומה, כאלו היה נותנן בסד, עד לכאב, ואכל בעיניו, כפי שנדמה, את אבדוטיה רומנובנה, בלי כל דרך-ארץ. מתוך כאב יש שהיו מוציאות את כפותיהן מכף-ידו הגרומה והגדולה, אבל הוא לא רק שלא חש בדבר, אלא שעוד הוסיף למשכן אליו ביתר עֹז. אלו היו מפקדות עליו ברגע זה, שישליך עצמו בראש למטה מעל סֻלם-המדרגות לטובתן, היה עושה זאת מיד בלי-כל פקפוק. פולחריה
אלכסנדרובנה, שהיתה כֻלה דאגה לרודיה שלה, הרגישה בכל-זאת שהאדם הצעיר הלז הנהו נלהב ומשֻׁנה יותר מדי ושיותר מדי הוא מכאיב בלחיצת כפו; ואולם, היות שיחד עם זה היה הוא מַלְאָכָהּ-גואלהּ, השתדלה לבלי לראות את כל פרטי זרותו ופלאיו. אבדוטיה רומנובנה מצדה, למרות אותה הדאגה ולמרות שלא היתה כלל בעלת תכונה פחדנית, פגשה בתמהון וכמעט גם בפחד את עיני רֵע-אחיה, היורות למולה באש פראית, ורק האמון הבלתי-מֻגבל ששתלו בלבה אליו ספורי נסטסיה על האיש המוזר הלזה, רק אמון זה עכב בעדה לבלי לנסות לברוח מפניו ולמַלט גם את נפש אמה אִתָּה. אמנם, היא גם הבינה, שעכשו אולי אי-אפשר כבר גם להמלט ממנו; וכעבור עשרה רגעים אמנם נִתּנה להן האפשרות להרָגע הרבה בנִדון זה. לרזומיחין היתה הסגלה להראות את עצמו כֻלו בכל מצב שהוא באֹפן שמהרה נודע לכל בעלי-דבריו, עם מי שיש להם עסק.
– אצל בעלת-הבית אי-אפשר, זוהי שטות נוראה! – צָוח בפנותו בהוכחותיו לפולחריה אלכסנדרובנה – אף שהיא אֵם, אבל אם תשאר, תביאהו בזה לידי חֵמה גדולה, ואז השד יודע מה יהיה! תשמע, הנה מה שאעשׂה אני! עתה תשב אצלו נסטסיה מעט, ואני אלַוֶּה את שתיכן לבית-מלונכן, מפני שלבדכן אי-אפשר לכן ללכת ברחובות; אצלנו בפטרבורג בנוגע לזה... נו, לעזאזל... אחר-כך אני רץ מאתכן הלום ובעוד רבע שעה, על דברָתי ועל אמונתי, אני מביא לכן ידיעות נכונות: מה שלומו? הישן הוא אם לא? וכו' וכו'. אחר-כך, שמענה! אחר-כך הנני בכהרף-עין בביתי, – שם אורחַי יושבים, כֻּלם שתו לשכרה – והנני לוקח את זוסימוב – את הרופא המרפא אותו, גם הוא יושב אצלי שם ואינו שכור; זה אינו שכור, זה אינו משתכר לעולם! והרי אני סוחבהו לרודקה, ואחר זה מיַד אליכן; זאת-אומרת, שבמשך שעה אחת תקבלנה ידיעות פעמַים, ומהרופא, מהרופא בעצמו, ידיעות, שיש להן כבר יותר ערך מאשר על-ידי! אם המצב רע, הריני נשבע לכן, שאני בעצמי אביאָכן הֵנה, ואם טוב, תלכנה לישון. ואני אלין פה כל הלילה, בפרוזדור, והוא לא יֵדע, ועל זוסימוב אצוה ללון אצל בעלת-הבית, בכדי שיהיה בקֵרוב-מקום. נו, מה טוב בשבילו עכשו: אַתֶּן או הרופא? הֱוֵה אומר: הרופא, בו יותר תועלת! יותר תועלת! נו, ובכן, לֵכנה הביתה. ואל בעלת-הבית אי-אפשר: לי אפשר, ולָכֶן לא: לא תרשה, מפני... מפני שהיא טפשית גדולה! היא תקנא לי בגלל אַבדוטיה רומנובנה... וגם בגללה, בגללה תקנא אותי, אם אתן רוצות לדעת, אבל בגלל אַבדוטיה רומנובנה בוַדַאי. זהו אֹפי משֻׁנה, משֻׁנה מאֹד מאֹד! אגב\ אנח גפ-כן טפש... הבלים! בֹאנה! המאמינות אתן לי? נו, מאמינות אתן לי אם לא?
– נלכה, אמא, – אמרה אַבדוטיה רומנובנה – הוא בודאי יעשה כאשר אמר. הוא כבר החיה פעם את רודיה. ואם אמת היא, שהרופא יֵאות ללון פה, מה יכול להיות יותר טוב?
– הנה היא... היא מבינה אותי, מפני שהיא – מלאך! – קרא רזומיחין בהתלהבותו – נלכה! נסטסיה! עֲלִי כרגע ושבי שם אתו לאור-הנר; אני אבוא בעוד רבע שעה...
פולחריה אלכסנדרובנה, אף-על-פי שלא נוכחה לגמרי, כי רשאית היא ללכת, לא הוסיפה להתנגד. רזומיחין שלב זרועו בזרוע שתיהן וסחב אותן מעל המדרגות. אמנם, חשש היה בלבה: "אף שהוא חרוץ וטוב, אך כלום יש לאל-ידו למלא את הבטחתו? הן הוא במצב שכזה!...
– אַה, מבין אני, היא חושבת, שאני במצב שכזה! – הפסיק רזומיחין את מחשבותיה, שחָש בהן, ופסע ברגליו הגדולות על המדרכה, באֹפן ששתי הנשים כמעט שלא יכלו להלוך עמו, דבר שהוא, אמנם, לא הכיר בו. – הבלים! זאת אומרת... שכור אני כגולם, אלא שלא זה העִקר, שכור אני ולא מיין. אך ראיתי אתכן, מיד נעשיתי כַּהֲלום-יין... אלא מה אני! אל תשׂמנה לב: אני מכַזֵב; איני כדאי לכן... איני כדַאי לכן כל-עִקר!... ולאחר שאלַוֶה אתכן מיד, במקם הזה, בחפירה, אצוק על ראשי שני דליים מים – וחסל... אלמלי ידעתן, כיצד אני אוהב את שתיכן!... אל תצחקנה ואל תקצֹפנה!... קצֹפנה על הכֹּל, ועלי אל תקצֹפנה! אני רעהו, ולכן גם רעכן. אני רוצה כך... אני חשתי זאת מראש... אשתקד, רגע כזה היה... אגב, כלל לא חַשתי, שהרי נפלתן כמו משמים. ואני אפשר, לא אישן כל הלילה. זוסימוב חשש זה לא כבר, שמא יצא מדעתו... הנה משום-מה אסור להרגיזו...
– מה הוא מדבר! – קראה האם.
– האמנם כך אמר הרופא בעצמו? – שאלה אַבדוטיה רומנובנה, נפחדה.
– אמר, אבל דא לא הא, לגמרי לא הא. הוא גם רפואה כזו נתן, אבקה, אני ראיתי, ואתן באתן... אי!... מוטה היה, אלו באתן מחר! זה טוב אשר הלכנו. ובעוד שעה יתן לכם זוסימוב דין-חשבון מכֹל. הנה פלוני אינו שכור! וגם אני אהיה לא-שכור... ולמה שתיתי אני כל-כך הרבה הערב? מפני שמשכוני לתוך וִכּוחַ, הארורים! אני הן נדרתי לבלי התוכח!... לדבר כסילות שכזו! הן אני עוד מעט והייתי מכה אותם! אני השארתי שם את דודי לישב בראש... נו, התאמינו: הם דורשים שלילת-אישיות גמורה, ובזה הם מוצאים את כל הטעם הטוב! העִקר, שהאשם לא יהיה מה שהוא, שהאדם לא יהיה דומה לעצמו! זה נחשב אצלם לַפרוגרֶס הכי מעֻלה. ואילו, למצער, היו הם משקרים על דעת עצמם; ברַם...
– ישמע-נא... – הפסיקתהו פולחריה אלכסנדרובנה בקול רפֶה, ואולם זה הוסיף עוד הבל להתלהבותו.
– וכי מה היא סבורה? – צעק רזומיחין בקול יותר חזק – היא סבורה, שלי אִכפת מה שהם משַׁקרים? הבלים! אני אוהב כשבני-אדם משקרים! השקר הוא הפריבילגיה היחידה של האדם כלפי שאר האורגניזמים. אין אדם עומד על האמת, אלא אם-כן משקר מתחלה. הריני אדם, מפני שמשַׁקר אני. אין אמת בעולם, שבני-האדם באו אליה טרם ששקרו שבעים ושבע פעמים, ואולי מאה ושבעים ושבע פעמים, וזהו כבודם במדה ידועה; ואנחנו – וזה הדבר, שגם לשַׁקר על דעת עצמנו אין אנו יכולים! שַׁקֵר בן-אדם, אבל שהשקר יצא מלבך אתה, ואז אֹהַבְךָ. לשַׁקֵר באמת, מפי עצמו – זה כמעט טוב יותר מאשר לאמר אמת מפי אחרים; באֹפן הראשון אדם אתה ובאֹפן השני אינך אלא צפור, האמת לא תאבד. סופה שתמָצא, ומקור החיים – סכנה יש בדבר – עלול להִסָּתם; דוגמאות ישנן. נו, מה אנו עכשו? כֻּלנו, בלי יוצא מן הכלל, במקצוע המדע, ההתפתחות, המחשבה, ההמצאות, האידיאלים, הרצונות, הליברליות, השׂכל, הנסיון והכֹּל, הכֹּל, הכֹּל, הכֹּל, הכֹּל? במכינה א' של הגימנסיה אנו יושבים! מצא הדבר חן בעינינו – לחיות בשכלם של אחרים! האם לא כך? האם לא כן אני דובר? – צעק רזומיחין בהגיעו ובלחצו ידיהן של שתי הנשים – האם לא כן?
– אוי, רבונו-של-עולם, אני איני יודעת – מלמלה פולחריה אלכסנדרובנה המסכֵּנה.
– כן. כן... אף שלא בכֹּל אני תמימת-דעים אמו, – הוסיפה ברצינות אַבדוטיה רומנובנה, ומיַד הוציאה קול-צעקה: כל-כך לחץ הפעם את ידה.
כן? היא אמרה, כן? אם כך, הרי היא... היא... – צעק בהתלהבותו – מקור הטוב, הטהרה, השכל, ו... השלֵמות! תתן לי את ידה, תתן... וגם היא תתן את שלה. אני רוצה לנשק את ידיכן פה, תכף, על ברכַי.
והוא כרע על ברכיו באמצע המדרכה, שלאשרו לא היה בה איש בשעה זו.
– יחדל נא, אני מבקשת אותו, מה הוא עושׂה? – קראה פולחריה אלכסנדרובנה בדאגה קיצונית.
– יעמוד-נא, יעמוד! – צחקה ופחדה גם דוניה.
– בשום-אֹפן שבעולם לא, טרם שתִּתֵּנה לי את ידיכן! כך, כך, וְדַי, ועמדתי, ונלכה! אני גולם אֻמלל, אני איני כדאי לכן, וגם שכור, ומתבַּיֵש אני... לאהבכן איני כדאי, אבל להשתחוות לפניכן – זוהי חובת כל אחד ואחד, אם רק איננו בהמה בצורת אדם! ואני השתחויתי... והנה גם בית-מלונכן... ומה צדק רדיון, שגרש את פטר פטרוביץ' שלכן! היאך הֵעֵז פלוני להושיבכן באכסניה שכזו! זוהי שערוריה!
יודעות אתן, את מי מביאים הנה? והן היא ארוסה! היא ארוסה, כן? אם-כן אֹמַר לה, שהארוס שלה הוא נבל שבנבלים.
– ישמע, אדון רזומיחין, הוא שכח... – התחילה פולחריה אלכסנדרובנה.
– כן, כן, היא צודקת, אני שכחתי, הנני בוש ונכלם! – נזכר רזומיחין – אבל... אבל... אין אַתֶּן צריכות להיות בּרֹגֶז עלי בעד דבורי! מפני שאני מדבר בלב תמים, ולא משום... המ! אלו משום זה. היתה זו נבלה... במלה אחת, לא משום שאני... המ! מילא לא צריך, לא אגיד משום מה, איני מֵעֵז!... ואנו כלנו הֵבַנו מיד להכָּנסו, שאדם זה אינו מאנשי-שלומנו. ולא מפני שהוא בא כשֶׁשׂערותיו נוטפות מים, לא מפני שהוא נחפז להראות את תבונתו, אלא מפני שהוא מרַגל וספֶּקולַנט, מפני שהוא ז'יד ומתַעְתֵּעַ, וזה גלוי, שמא חושבות אתן, הוא חכם? לא, הוא טפש, טפש! נו, האם בן-זוג הוא לה? הוי, אלי! רואות אתן, גבירותי, – נצב פתאם בעלותן על המדרגות אל המלון – אף-על-פי שהם כלם שם אצלי סבואים, הנה הם כלם ישרים, ואף-על-פי שאנו מכזבים, שהרי גם אני מכזב, אבל סופנו לבוא לידי אמת. מפני שבדרך ישרה הולכים אנו, בעוד שפטר פטרוביץ'... הולך לא בדרך ישראה. אני, אף-על-פי שזה כרגע חרפתים וגדפתים, אך הן כבר אכבד את כלם; ואפילו את זמיטוב... אף-על-פי שאיני מכבדו, הרי אני אוהב אותו, מפני שהוא – כלב קטן! אפילו את החמור הזה, את זוסימוב, מפני שהוא ישר מאד ויודע את מעשהו... ואולם דַי. הכל נאמר ונסלח. נסלח? באמת? נו, נלכה. יודע אני את המסדרון הזה; הייתי כאן. כאן, בנומר שלשה, היתה שערורה... נו, היכן אתן מתאכסנות? בשמיני? נו, את החדר סגֹרנה על מסגר ואל תִּתֵּנה לאיש לבוא. בעוד רבע-שעה אני פה עם הידיעות, ואחר-כך בעוד חצי-שעה אבוא הנה עם זוסימוב. תראינה! שלום, אני רץ!
– רבונו-של-עולם, דונצ'קה, מה זה יהיה? – אמרה פולחריה אלכסנדרובנה, בפנותה לבתה בדאגה ופחד.
– הרָגעי אמא, – ענתה דוניה בהסירה מעליה את מגבעתה ומנטיליתה – אלהים שלח לנו את האיש הלז; אף שהוא בא ישר מאיזו הלולא. עליו אפשר לסמוך, מבטיחה אני אותך; וכל מה שעשׂה כבר בשביל רודיה...
– אח, דונצ'קה, אלהים יודע אותו, אם יבוא! ואיך יכֹלתי להסכים לעזוב את רודיה!... לגמרי, לגמרי לא כך שויתי לפני את פגישתנו! מה זועף היה כאלו אינו שׂמח לבואנו...
דמעות נראו בעיניה.
– לא, זה לא כך, אמא. אַתּ לא התבוננת, את בכית כל העת. הוא מרֻגז מאד ממחלה מסֻכנה, – הנה הסִבָּה לכל.
– אה, מחלה זו! מה זה יהיה, מה זה יהיה! ואיך דִבֵּר אתך, דוניה, – אמרה האם בהעיפה מבט-בושה על עיני בתה, בכדי לקרֹא בהן את מחשבתה; היא היתה כבר מנֻחמה למחצה, בשמעה, שדוניה ממליצה על אחיה, והרי שסלחה לו. – אני בטוחה שהוא ינָחם מחר על דבריו, – הוסיפה לעשׂות את חקירתה עד הסוף.
– ואני בטוחה, שגם מחר יחזור על דבריו... בנוגע לזה, – הגידה ישר אַבדוטיה רומנובנה. ואמנם, זו היתה נקודת הכֹּבד שבשאלה הקשה, ופולחריה אלכסנדרובנה נתיראה עכשו ביותר לנגוע בה. דוניה נגשה אל אמה ותנזק לה. זו חבקה אותה דומם ובכל כֹחה. אחר-כך ישבה בצִפִּיַת-דאגה לחזירתו של רזומיחין והתחילה להתחקות בבושה על אודות בתה, שגם היא, בצפיָתה שָׁלְבָה את זרועותיה על חָזֶהָ והתחילה להתהלך בחדר הלוך ושוב שקועה בהרהורים. הליכת-פנים-ואחור זו, מתוך השתקעות בהרהורים, היתה מדה שברגילות אצל אבדוטיה רומנובנה, והאֵם נתיראה תמיד להפריע אותה בשעה כזו.
רזומיחין היה מגֻחך, כמובן, בתאותו הפתאֹמית, השכורית, לאבדוטיה רומנובנה; ואולם מי שהיה רואה את אבדוטיה רומנובנה ביחוד עתה, בהתהלכה בחדר, ידיה משֻׁלבות על חָזֵהָ, עצובה ומהרהרת, אפשר שהיה מוחל לו, גם מבלי הביא בחשבון את מצבו המיֻחד. אבדוטיה אומנובנה היתה יפה עד-להַלל: רמת-הקומה, זקופה, אמיצה, בטוחה בעצמה – מה שהתגלם בכל תנועה מתנועותיה, שהיו, יחד עם זה, רכות וגרַצִיוֹזיות. פניה היו דומים לפני אחיה, אולם היא היתה יפת-תֹּאַר. שערותיה היו כתֻמות-כהות, קצת יותר בהירות מאשר לאחיה; עיניה כמעט שחורות, נוצצות, גאות, ויחד עם זה לפעמים, לרגעים, טובות שלא כרגיל. עור פניה היה חִוֵּר, אך לא חִוָּרוֹן חולני; כֻּלה היתה אור, רעננות ובריאות. פיה היה קטן, שפתה התחתונה, הרעננה והאדֻמה, בלטה משהו יחד עם הסנטר – השִׂרטוט הבלתי-ישר היחידי ברשמי פניה הנאים, אלא שגם הוא הוסיף לפנים האלה איזו אפיות מיֻחדה, שבָּהּ היה גם מעין איזו רָמות-רוח. הבעת פניה היתה תמיד קרובה יותר לרצינות מאשר לעליזות, הבעת-פנים מלאה הגיון; אולם תחת זאת מה נאוה לה בת-צחוקה, מה נאוה לה צחוקה העליז, הצעיר, החפשי! מובן, שרזומיחין הנלהב, הגלוי, הפשוט, הישר, היחזק כענק והשִׁכּור, שלא ראה מעולם כדומה לה, הלך אחריה שבי מראִיָה ראשונה. נוסף על זה היתה יד-המקרֶה בדבר להראות לו את דוניה בפעם הראשונה ברגע יפה של אהבה ושׂמחת הפגישה עם אחיה. הוא ראה אחר-כך, איך רעדה בחרונה שפתה התחתונה הפעוטה, בתור תשובה על פקודותיו החצופות, האכזריות וכפויות-הטובה של אחיה, – ולא עמד בו לבו.
אגב, דבר-אמת היה בפיו בעת שהשמיע על המעלות מתוך שכרות, שבעלת-הבית המשֻׁנה של רסקולניקוב, פרסקוביה פבלובנה, תקנא לו לא רק בגלל אבדוטיה רומנובנה, אלא, אולי, גם בגלל פולחריה אלכסנדרובנה. כי למרות אברעים ושלש שנות-חייה, נשמרו עדַין בפני פולחריה אלכסנדרובנה, שרידי יָפיָה קודם, ונוסף על זה היה מראה פניה הרבה יותר צעיר מכפי שנותיה, מה שמצוי כמעט תמיד אצל אותן הנשים, שבהירות הרוח, רעננות הרגשות וטֹהר אש הלב הישר נשמרו אִתּן עד לעת זקנה. ונרְשֶׁה לעצמנו להעיר בחצאי עִגול, שהשמירהאמצעי היחידי לבלי-תת ליֹפי לֶאֱבוד גם בידי זקנה. שערותיה כבר התחילו להפוך לבן ולנשור, קמטים קטנים מקרינים עלו זה מכבר סמוך לעינַים, הלחָיַים צמקו ויבשו מעֹניי ותלאה, ואף-על-פי-כן היו פנים אלה יפים. זו היתה דמות-דקיונה של דוניה לאחר עשׂרים שנה, מלבד הבעת השפה התחתונה, שלא בלטה אצלה. פולחריה אלכסנדרובנה היתה רגשנית (אמנם לא עד כדי מתיקות), בישנית ווַתּרנית, אבל רק עד גבול ידוע: היא יכלה לוַתּר הרבה, להסכים גם לזה שהתנגד להוכחתה הפנימית, אבל תמיד היה גבול של יֹשר, כללים והוכחות קיצוניות, שלעבור עליו לא יכלו להכריחה כל מצבים שבעולם.
כעבור עשׂרים רגע בדיוק אחרי לכתו של רזומיחין נשמעו בדלת שתי דפיקות לא-רמות, אבל נמהרות; הוא שב.
– לא אכָּנס, אין פנאי! – נחפז כשפתחו לו – הוא ישן שנת-צדיקים, שֵׁנה טובה, במנוחה, ויתן השם, שיישן כך שעות עשר. אצלו יושבת נסטסיה; פקדתי עליה לבלי לצאת עד שאבוא. עכשו אביא את זוסימוב, הוא יתן לכן דין-וחשבון. ואחר-כך תשכבנה גם אַתֶּן: נתיגעתן, כפי שאני רואה, דַיֵכֶן...
והוא השׂתער מֵאִתָּן לרוץ אֹרַח.
– איזה אדם מהיר!... מָסוּר! – קראה פולחריה אלכסנדרובנה, שמחה מאד על הבשׂורה הטובה.
– אישיות הגונה, כמדֻמה! – ענתה אבדוטיה רומנובנה בקצת התלהבות והתחילה שוב לטַיֵל ארֻכּות וקצרות בחדר.
בעוד שעה בערך נשמעו צעדים במסדרון ושוב דפיקה בדלת. שתי הנשים חכו הפעם באמונה שלמה, כי רזומיחין יקַים את דברו; ואמנם, עלה בידו להביא להן את זוסימוב. זוסימוב נאות מיד לעזוב את המשתה וללכת לראות את רסקולניקוב, אולם אל הנשים הלך בלי-רצון ובפקפוקים הרבה, בהטילו ספק בהוכחותיו של רזומיחין השכור. אולם אהבת-כבודו מצאה מיד את ספוקה. ואפילו את התרוממותה: הוא ראה, שאמנם חכו אל דבריו כאל דברי האורים. הוא ישב שם עשׂרה רגעים בדיוק והספיק להרגיע את רוחה של פולחריה אלכסנדרובנה לחלוטין. הוא דִבּר בהשתתפות בלתי-מצויה, אבל בהתאפקות רבה וברצינות מכֻוָּנה, ממש כדוקטור בן-עשרים-ושבע במועצה חשובה, ואפילו במלה אחת לא נטה מן הענין ולא הראה גם צל של חפץ להכנס ביחסים פרטיים עם שתי בנות-שיחתו. בהכירו עוד עם כניסתו כמה יפה היא אבדוטיה רומנובנה, השתדל כרגע לבלי לראותה כל-עִקר, ובכל שעת הבקור לא היה פונה אלא לפולחריה אלכסנדרובנה בלבד. כל זה גרם לו ספוק פנימי מיֻחד. ומה שנוגע לחולה, אמר, שהוא מוצא אותו בשעה זו במצב מַרנין למַדַי. לפי מה שיוצא מהסתכלותו, יש למחלת הנדון, מלבד המצב החמרי הרע של החדשים האחרונים, עוד סבות מוסריות אחדות, והיא, לאמר, תוצאה מהשפעות רבות ושונות, מָרכבות, חמריות ורוחניות, דאגות, חששות, פחדים, אי-אלו אידיאות וכו'. בראותו, אגב-אורחא, שאבדוטיה רומנובנה התחילה להקשיב רב-קשב, האריך זוסימוב קצת יותר בדרוש זה. ברם, על שאלתה המלאה-דאגה והנכלמה של פולחריה אלכסנדרובנה בנוגע "לאפשרות איזה חשד בשגעון", ענה בבת-צחוק גלויה ושוקטה, שמוֹסְרֵי-דבריו נתנו להם צורה מֻגזמה יותר מדַי; שאמנם, מובן, בחולה אפשר למצֹא איזה רעיון בלתי-חולף, מה שמגלה בו איזו נטיה למונומַניה – היות שהוא, זוסימוב, נתון עתה ביחוד ללמוד המקצוע המענין הזה של המֵדִיצינה – אלא הרי צריך לזכור, שהחולה היה כמעט עד היום בחֹם בלתי-פוסק ו... ו... כמובן, ביאתם של הקרובים תחלימהו, תבדרהו ותשפיע עליו לטובה, "אם רק אפשר יהיה להמלט מזעזועים חדשים מיֻחדים", הוסיף ברמיזה גדולה. אחרי הדברים האלה קם זוסימוב, השתחוה בחשיבות נמוסית ובהסברת-הפנים, ומֻקף בּרָכות מאליפות, תשואות-חן-חן נלהבות, בקשות ותפלות, – אבדוטיה רומנובנה הושיטה לו אפילואת ידה בכדי ללחוץ את ידו, מבלי אשר בקש ממנה – יצא שׂבע-רצון מאד מבקורו, ועוד יותר מעצמו.
– ואף-על-פי-כן, כמה חמודה היא, אבדוטיה רומנובנה זו! – העיר זוסימוב, כמעט בלקיקת-שׂפתים, כשיצאו שניהם החוצה.
– חמודה? אתה אמרת חמודה! – נהם רזומיחין נהימה גדולה. ופתאם השתער על זוסימוב ויאחז בגרונו. – אם רק תָּעֵז פעם... מבין אתה? מבין? – צעק בהניעו אותו בצוארונו ובלחצו אל הקיר – השמעת?
– הנח, לי, שד שכור! – אמר, מעֻנן וקודר, – אבל הלא... גם אתה.
– לא, אחא. לא גם-כן. לי אין הזיות-שטות כמו אלה.
הם עברו הלאה מחרישים, ורק כשקרבו אל מעונו של רסקולניקוב הפסיק רזומיחין, מלא-דאגה, את הדומיה.
– שמע, – אמר לזוסימוב – אתה בחור טוב. אבל אתה, מלבד כל סגֻלותיך הרעות, גם רועה-רוח, אני יודע, ומן הנאלחים. אתה בר-נש עצבני, חלש, אתה הולל ופוחז, אתה שמנת, עבית, עשׂית, ואינך יכול כבר להתגבר על יצרך בשום דבר, ולזה אינ קורא חלאה ובֹץ מפני שזה מביא לידי חלאה ובֹץ. אתה פנקת את עצמך כל-כך, עד שאודה ולא אבוש, תם אני ולא אדע, כיצד יכול אתה להיות ע-זה גם רופא טוב, רופא במסירות נפש, אדם ישן לו על כרים וכסתות, דוקטור! ובלילות הוא קם ללכת לחולה! ברם, בעוד שלש שנים לא תוסיף לקום בשביל חולה... נו, כן, שד, לא זהו הדבר, כי-אם זהו: אתה תלון הלילה אצל בעלת-הבית (ברֹב עמל עלתה לי ההרשאה!), ואני במטבח: והרי לך שעת-כֹּשר להתודע כראוי! לא מה שאתה חושב – כאן, אחא, אין אף צל של זה...
– אני איני חושב כלל.
– כאן, אחא, בישנות, שתקנות, ענותנות, תמות וצניעות של ברזל ויחד עם כל זה – אנחות, ונָמַסָה כדונַג, נמסה! הצילנו מידיה, בשם כל הרוחות שבעולם! אסיר-תודה אהיה לך, אסיר תודה!
זוסימוב צחק בקול יותר גדול.
– הדבר נגע בך, אבל למה היא לי?
הנני אומר לך, העבודה אינה רבה, עליך רק לדבר באזניה קצת דברי-הבאי, ככל אשר יעלה המזלג, רק לשבת לימינה ולדבר. נוסף לזה הרי אתה רופא, הַתחֵל אפוא לרפא לה דבר-מה, שבועה, שלא תתחרט. לה יש פסנתר; אני, הלא יודע אתה, מקרקש פורתא; לי יש שם איזו מנגינה, רוסית אמִתּית: "עיני זולגות דמעות מרות"... היא אוהבת אמִתיוּת, – נו, ומאותה מנגינה קלה התחיל הענין; לא-כל-שכן אתה, מנגן מֻמחה, maitre, רוּבּינשטֵין... הנני מבטיחך, שלא תתחרט!
– אבל מה אתה, הבטחות הבטחת לה? כתוב וחתום? הבטחת לִשָׂא אותה, אפשר...
– לא, לא, אף לא זֵכר; היא אינה כזו כל-עִקר; צֶ'בַּרוֹב, למשל, היה...
– נו, עזבֶנה אפוא!
– כך אי-אפשר!
– מפני מה אי-אפשר?
– אי-אפשר – וחסל! כאן, אחא, יש יסוד מושך...
– ובכן למה משכת?
– אני כלל לא משכתי, אני, אפשר, נמשכתי בעצמי, מתוך מדת הכסילות שבי, ולה הכל אחת, אתה או אני, ובלבד שישב מי-שהוא אצלה-ויאָנח, כאן, אחא... אין אני יכול להביע לך זאת, כאן – נוּ, – הנה יודע אתה חכמת המתמטיקה היטב, ועדַין עוסק אתה בזה, אני יודע... נו, נסה ולַמְדֶנָּה את החשבון האינטֶגְרַלי, חי נפשי, אינני מתלוצץ, ברצינות, לה יהיה הכל אחת: היא תביט בך, ותאָנח שנה שלמה. אני, למשל, דברתי באזניה זמן ארֹך, שני ימים, על הבית העליון של הפרוסים (שהרי על מה אדבר אִתּהּ?) – והיא לא חדלה מדאגה ומהזיע! רק על אהבה אל תדבר אִתהּ – כי בישנותה מגיעה עד לידי חרדה – ורק הַראֵה פנים, שקשה עליך להִפָּרד ממנה, – זה דַי. הקוֹמפוֹרט גדול מאד; ממש כמו בביתך: קרא, שב, שכב, כתֹב... רשאי אתה גם לנשקה, אך בזהירות...
– אבל למה היא לי?
– אי, כמה אני טורח, ועדַין לא פֹרַש לך! רואה אתה: אתם שניכם מתאימים מאד איש לרעהו! ובכן, האם לא אחת היא לך – במֻקדם או במאֻחר? כאן, אחא, מֻנח יסוד הרכות והחמימות שבחיים – ולא רק זה! כאן יש דבר המושך; כאן – סוף העולם, עֹגן-ההצלה, נוה-השַׁאֲנַנים, טבּור הארץ, יסודו של עולם על לויָתן ושור-הבּר, הלביבות, הדגים המטֻגנים, חמי-הערב, האנחות החשאיות, האפודות החמות ומושבי-התנור הרותחים – ממש כאילו מַתָּ ויחד עם זה עודך חי, שתי ההנאות בחדא מחתא! נו, אחא, שד, סאת פטפוטי נמלאה, עת לישון! שמע: אני בלילה מקיץ לפעמים, ואז אלך אליו לדעת את שלומו. אלא שאין דבר, הבלים, הכֹּל טוב, אל תדאַג גם אתה ביותר, ואם רוצה אתה, תבקרהו גם אתה פעם, ואולם אם תרגיש בו דבר-מה, קדחת, כדומה למשל, או חֹם, או כיוצא בזה, מיד הָעִירָה אותי. אמנם, זה לא יעלה ולא יבוא...