החטא ועונשו (ברנר)/חלק שישי/פרק I

פיודור דוסטויבסקי
החטא ועונשו
חלק ששי, פרק I
→חלק חמישי, פרק V	פרק II←

ימים משֻׁנים באו לרסקולניקוב: כאִלו ירד עליו ערפל עב וַיָסָך בעדו לאין- מוצא. הוא היה בדד. מקץ הימים, כשהיה נזכר בעת הזאת, הבין, שלפעמים כמו נטשטשה הכרתו בימים האלה ושֱׁכַּך נמשך, בהפסקות קצרות, עד גמר האסון. ברי היה לו, שאז היתה הטעות מצויה אצלו בהרבה דברים, למשל, בקביעת זמנם של מאורעות אחרים. בכל-אֹפן, בזכרו את כל זה אחר-כך ובהתאמצו לבאר לעצמו את זכרונותיו, נודע לו הרבה על-אודות עצמו, בקחתו לו ליסוד את הידיעות שקבל מאחרים. דבר אחד היה מחליף בשני; ויש שהיה חושב איזה דבר ממשי לתוצאה מִדָּבר, שהיה רק פרי-דמיונו. לפעמים היתה תוקפת אותו דאגה חולנית-מעַנָּה, שהיתה עוברת לחרָדה. אולם הוא זכר, שהיו גם רגעים, שעות, ואולי גם ימים, של אַפַטיה גמורה, שהיתה באה אליו כמו בתור נגוד לחרדה הקודמת, – אַפַּטיה, שהיתה דומה לשויון-הנפש החולַני שלפני המיתה, שאנו מוצאים אצל אֵילו אנשים מסוג ידוע. בכלל, באלה הימים האחרונים יש שכמו משתדל היה להסיח דעתו מהבנה ברורה של מצבו; העובדות, שדרשו בירור בלי כל דחוי, הכבידו עליו ביותר. הוא היה שמח להשתמט מדאגות, שהשכחה על-אודותן יכולה היתה להמיט עליו שוֹאה, לא יוכַל למוש צוארו ממנה.
ביחוד גזל מנוחתו סוִידריגַלוב: אפשר היה גם לאמר, שכּל מחשבותיו נשארו עומדות על-יד סוִדריגַלוב. שטף-המחשבות הרגיל שלו כאִלו נעצר מאותה השעה, שעת מותה של קטרינה איבנובנה, שבה הגיד לו סוִידריגַלוב את הדברים האחרים הנוראים למדי והברורים למדי. אולם למרות מה שהעובדה החדשה הזאת הֵסַבַּה לו דאגה רבה, לא מיהר רסקולניקוב לברר את הענין. לפעמים, כשהיה מוֹצא את עצמו פתאם בחלק מרֻחק ומֻבדל של העיר, באיזה בית-מרזֵחַ דל אצל השלחן, בדד, שקוע במחשבות, כמעט בלתי-משיג, איך בא לכאן, היה נזכר פתאם בסוידריגַלוב; ואז היה מתחַוֵּר לו, בכל הבהירות המחרידה שבדבר, שצריך היה, בהקדם הכי-אפשרי, לבוא בדברים עם האיש הזה ובכל מה שאפשר, לקבל החלטה גמורה. פעם אחת, בצאתו אל שער העיר דִּמָּה, שהוא מחכה פה לסוידריגַלוב ושׁמקום זה נקבע אצלם לפגישה הדדית. בפעם אחרת הקיץ לפנות בֹקר באיזה מקום על הארץ, בין שׂיחים, וכמעט לא הבין, היאך תעה לכאן. אמנם, באלה שנים-שלשה הימים אחר מותה של קטרינה איבנובנה כבר נפגש כשתי פעמים בסוידריגַלוב (בהִכנסו באקראי ובלי מטרה לסוניה), אבל רק לרגע. הם החליפו שתים-שלוש מלים, אבל בענין העִקרי לא נגעו, כאִלו הֻשוו ביניהם להחריש על זה עד עת-מועד. גופה של קטרינה איבנובנה היה עדַין בארון. סוידריגַלוב התעסק בסדר הקבורה. סוניה היתה גם-כן עסוקה מאד. בפגישה האחרונה הודיע סוידריגַלוב לרסקולניקוב, שעניָנם של ילדי קטרינה איבנובנה כבר נסתדר, ובהצלחה; שהודות לאיזה יחסים, נמצאו לו אנשים, שבעזרתם עלה להכניס את כל שלושת היתומים למוסדות טובים בשבילם; שהכסף הנתון על שמם הועיל בהרבה, היות שנקל הוא ליתומים להתקבל, אם יש להם כסף מאשר אם אין להם. הוא אמר דבר-מה גם על-אודות סוניה, הבטיח להִכָּנס בעצמו לרסקולניקוב בימים האלה והזכיר, ש"רוצה היה להוָּעֵץ; שמאד נחוץ היה לדבּר דבר; שיש דברים כאלה"... השיחה הזאת היתה בפרוזדור, על המדרגות. סוידריגַלוב בחן בעיניו את עיני רסקולניקוב, ופתאם, אחרי שתיקה קצרה ובהשפלת הקול, שאל:
– אבל מה זה אתו, רודיון רומנוביץ', שכמו לא יֵדע את נפשו? באמת! שומע הוא ומביט, וכאִלו לא יבין מה שמדברים אליו. יתאושש. יבאו פעם אתי בדברים; חבל, שאני עסוק יותר מִדַּי, עסקי אחרים ועסקי עצמי... הוי, רודיון רומנוביץ’ הוסיף פתאם – לכל בני-האדם נחוץ אויר, אויר, אויר... ראשית-כֹּל!
הוא נפּנה פתאם, בכדי לפַנות דרך לכֹהן ולשַמָּש, שעלו על המדרגות. אלה הלכו להתפלל על נשמת המתה. סוידריגַלוב סִדֱּר תפלות אלו פעמַים ביום, בדיוק. אחר-כך הלך לדרכו. רסקולניקוב עמד רגע, פקפק ונכנס בעקבות הכֹהן לחדרה של סוניה.
הוא התיצב בפתח. התחילה תפלה חשאית, נוחה, נוּגה. בהכרת המות ובהרגשת המות היה בשבילו תמיד, מימי ילדותו, דבר-מה כבד, אשר מסתרי-אימה בו, וחוץ מזה עברו עליו כבר שנים הרבה ללא-שמוע תפלת-ההזכרה. ופה היה עוד דבר-מה אחר, דבר קשה ונורא ביותר. הוא הביט אל הילדים! כֻּלם עמדו אצל הארון על ברכיהם, פוליצ'קה בָּכְתָה. מאחריהם, בבכי חשאי וכמו מתבַּישת, התפללה סוניה. "והן בכל הימים האלה לא הביטה בי אף פעם ולא הגידה לי אף מלה אחת", חשב רסקולניקוב פתאם. השמש האירה את החדר באור בהיר, גאות עשן-הקטֹרת התאבכה, הכֹהן קרא "אל מלא רחמים, המצא מנוחה נכונה". רסקולניקוב עמד בכל שעת התפלה. בשעה שברך הכֹּהן ברכת-הפרידה הביט בעינים תמהות מסביב. אחרי התפלה נגש רסקולניקוב אל סוניה. זו אחזה בו פתאם בשתי ידיו והרכּינה את ראשה אל כתפו. הרֵעות הזאת הכתה את רסקולניקוב בתמהון. היאך? היא אינה מרגישה שום גֹעַל-נפש אליו, שום בחילה?! ובתנועת-ידה אין משהו רעד? זו כבר היתה איזו אין-סופיוּת של בטול-היש. כך, בכל-אֹפן, הבין הוא את זאת. סוניה לא הוציאה הגה. רסקולניקוב לחץ את ידה ויצא. מועקת לבו גדלה עד לבלתי נשֹא. אִלו אפשר היה ללכת בזה הרגע לאיזה מקום ולהִשָׁאר שׂם יחידי, ואפילו לכל ימות-חייו, כי אז היה חושב את עצמו למאֻשר. אולם זה הדבר, שבעת האחרונה, אף שכמעט תמיד היה לבדו, לא יכול היה להרגיש בשום-אֹפן, שהוא לבדו. קרה לו לצאת גם מחוץ לעיר, או אל דרך-המלך, ופעם בא אפילו לאיזו חורשה; ואולם ככל אשר גדלה בדידותו במקומות השוממים, כן גדלה וכן חזקה בו ההכרה, שאיזה "יש" קרוב ומפחיד מלַוה אותו על כל צעד, "יש" לא כל-כך נורא, אבל מרעים ביותר, עד כי היה ממהר העירה, מתערב בהמון, נכנס לבתי-מרזח, מטַיֵל בשוק-בלויי-סחבות, במגרש-סֱנַיה. כאן כאִלו הוקל לו, כאִלו הֻחזרה לו הבדידות המבֻקשה. בבית-מזון אחד, לפנות ערב, שרו בשירים; הוא ישב שם שעה שלמה, האזין והרגיש שהדבר נעים לו. אך לבסוף שבה אליו הדאגה וכאִלו יסרוהו כליותיו: "הנה יושב אני, שומע קול זמרה, וכלום זהו המעשה אשר עלי לעשותו!" אמנם, כאן נתברר לו, שלא רק זה בלבד הסב לו דאגה; היה דבר מה, אשר דרש פתרון תֵּכף-ומיד, אבל מהו הדבר – גם להבין, גם להביע באֹמר אי-אפשר היה. הכּל הסתבך באיזה קשר "לא, כבר טובה מזה המִלחמה, איזו שתהא... טוב מזה גם פּורפּירי... או סוִדריגַלוב... תבוא-נא איזו תגרה, איזו התנפלות מאיזה צד... כן! כן!" הוא יצא מֵבית-המזון וכמעט התנפל לרוץ (?). הזכרון על דוניה ואמו הפיל עליו פתאם משום-מה מעין חרדת-אלהים. בלילה ההוא, לפּנות-בֹּקר, הקיץ בין השיחים, באי קרֱסטובּסקּ, כֻּלו נִרעד מקדחת. הוא הלך הביתה ויבוא עִם בֹּקר. אחרי שעות-שֵׁנה אחדות עברה הקדחת, אבל השעה כבר היתה מאֻחרה: שתים אחרי הצהרים.
הוא זכר, שליום הזה נועַדה לויָתה של קטרינה איבנובנה וישמח, שלא היה שם. נסטסיה הביאה לו אֹכל; הוא אכל ושתה בתֵאבון גדול, כמעט כזולל וסובא. ראשו היה צלול קצת וכֻלו שקט מאשר בכל שלשת הימים האחרונים. גם מעין תמהון עבר בו בדרך-אגב על חרדתו היתֵרה בימים האחרונים. נפתחה הדלת ונכנס רזומֵיחין.
– אה, אוכל אתה, משמע, שאינך חולה! – קרא רזומיחין, נטל כסא וישב אל השלחן ממול רסקולניקוב. הוא היה עצוב ומלא דאגה ולא הסתיר את זה. הוא דבּר ברֻגזה גלויה, אבל לא נחפּז ולא הרים את קולו ביותר. אפשר היה לחשוב, שאיזו החלטה מיֻחדה, ואפילו בלתי-מצויה, התערתה בו. – שמע! – התחיל בהחלט – כל הענין הזה לא אִכפת לי, לעזאזל, מה לי ולכם וכֻלכם? אבל לפִי כל מה שאני רואה עכשו, ברור לי, שאין אני יכול להבין דבר; בבַקַּשה ממך, אל תחשוב, שבאתי לחקור ולדרוש. יורק אני על כל זה! בעצמי אי-אפשר בזה! בֹא וגלֵה לפני עתה את הכֹּל, את כל סודותיכם, לא אּבֱה ולא אשמע,אירק ואלך לי. אני לא באתי אלא לשמוע מפיך ובִהחלט: ראשית, האם נכון הוא, שאתה משֻׁגע? על-אודותיך, רואה אתה, מתהלכת דעה אחת (נו, שם, באיזה מקום), שאתה, אולי, משֻגע או נוטה מאד לשגעון. אודה לך על האמת, אני בעַצמי נטיתי מאד להחזיק בדעה זו, ראשית, בתתי אל לבי את הליכותיך האויליות והנפשַעות במדה ידועה (שאין להם שום פֵּרוש), והשנית, על-פי התנהגותך עם אמך ואחותך. רק רשע ונבל, אם לא משֻׁגע, יכול היה לנהוג בַהן כאשר נהגתה אתה; והרי שאתה משֻׁגע...
אימתי ראיתה אותן?
– זה עתה. ואתה לא ראיתה אותן מאז? היכן אתה מתגורר הגד לי, בבקשה ממך, אני הייתי אצלך זה שלש פעמים. אמא חולה מיום אתמול ברצינות. התחילה ללכת אליך; אבדוטיה רומנובנה עכּבה בה;אבל היא אטמה אזניה משמוע; "אם הוא חולה, אמרה אם הוא יוצא מדעתו, מי אפוא יעזור לו, אם לא אמו?" באנו הֵנַּה כֻלנו, מפני שהֵן לא יכֹלנו לעזוב אותה ללכת לבדה. עד הדלת של מעונך התחַנַנו לפניה,שתֵּרגע. נכנסנו, אתה אינך; הנה פה ישבה. ישבה כעשׁרים רגעים, אנחנו עמדנו עליה דומם. קמה ואמרה: אם הוא יוצא מביתו, הרי שבריא הוא, ואת אמו שכח, ואם-כן, לא יאה הוא לאם, בושה וחרפה היא,לעמוד על ספו ולהשתחוות לחבתו, באשר ישתחוו לאגורת-כסף". שבה הביתה ונפלה לערש-דוי; עתה כֻלה באש. "רואה אני, אומרת היא, בשביל "שלו" יש לו שהות". היא בטוחה, ששלך היא סופיה סמיונובנה, ארוסה או אהובה, איני יודע מה. מיד הלכתי לסופיה סמיונובנה, מפני, אהא, שחפצתי סוף-סוף לדעת – בּא אני. הארון עומד, הילדים בוכים. סופיה סמיונובנה מודדת להם שמלות-אֵבל. אתה אינך. הבטתי, בקשתי סליחה ויצאתי, וכך מסרתי גם לאבדוטיה רומנובנה. הרי שכּל זה דברי-הבאי, אין כאן "שלו" ויותר נכון מכֹּל: שׁגעון. אולם הרי אתה יושב וזולל בשר, כאִלו שלשה ימים לא בא אֹכל אל פיך. אמנם, גם המשֻׁגעים אוכלים, ואולם אף שלא דברת אתי דבר, הִנה... אינך משֻׁגע! אני נכון להִשָׁבע, שאינך. משֻׁגע בודאי לא. ובּכן, יקח השד את כֻּלכם, מפני שכאן יש איזה סוד, דבַר-סתר יצוק בכל זה. ואני איני רוצה כלל לשבר את ראשי ולמצֹא את סודותיכם. אני באתי רק לחרפך מעט, – גמר בקומו – להקל מעט מעל הנפש, ומעכשו יודע אני מה עלי לעשות!
– מה, למשל, רוצה אתה לעשות?
– ומה זה עסקך, מה שאני רוצה עתה לעשות?
– השׁמר לך, אתה תתן בכוס עינך!
– מִנַין... מנין נודע לך?
– שאלה היא!
רזומיחין החריש רגע.
– אתה היית תמיד אדם נבון מאד, ומעולם, מעולם לא היית משֻׁגע, – העיר פתאם בהתרגשות – נכון הוא: אני אתמכּר לשכּרות! היֵה שלום! – והוא עשה תנועה ללכת.
– אני דברתי על-אודותיך, שׁלשום, כמדֻמה, עם אחותי, רזומיחין.
– על-אודותי! אבל... היכן יכֹּלתּ לראותה שלשום? – נעצר רזומיחין פתאם, ואף הלבין קצת. אפשר היה לראות, שלבו התחיל לדפוק לאט ובהתאמצות.
– היא באה הֵנה, לבדה, ישבה פה, דברה אתי.
– היא!
– כן, היא! מה אפוא דברת... רצוני לאמר, על-אודותי?
– אני אמרתי לה, שאתה אדם טוב מאד, ישר מאד ואוהב-עבודה. שאתה אוהב אותה לא אמרתי לה, מפני שזה היא יודעת בעצמה.
– יודעת בעצמה?
– שאלה היא! ואני, גם אלך באשר אלך, אם יהיה איתי מה שיהיה, – אתה תשאר אִתָּן. אני, לאמר, מוסר אותן על ידיך, רזומיחין. אומר אני לך, מפני שיודע אני היטב, כמה אוהב אתה אותה ומפני שבטוח אני בטהרת-לבך. יודע אני גם-כן, שגם היא יכולה לאהוב אותך, ואולי אוהבת כבר. ומעכשו החלט בעצמך, הצריך אתה להתמכר לשכרות אם לא?
– רוֹדקה... רואה אתה... נו... אַה, שד! ואתה, לאן אתה רוצה ללכת? רואה אתה: אם כל זה סוד הוא, מילא, יהיה כך! אבל אני... אני אדע... ובטוח אני, שבודאי איזו טפשות ודברי-הבאי, ושאתה לבדך הכֹּל-וְלָך שבדבר. אבל, אמנם, אתה האדם הכי-נפלא! הכי-נפלא!...
– ואני, אמנם, חפצתי להוסיף לך, אלא שאתה הפסקתני, כי זה נכון מאד מצדך, לבלי השתדל לדעת את הסודות הללו. הַנַח להם עד עת-מועד, אל תגרום לך צער. הכֹּל יִוָּדע בעתו, בשעה הדרושה. אתמול אמר לי אדם אחד, שלאדם נחוץ אויר, אויר! אני רוצה ללכת אליו עתה, שיגיד לי, אל מה הוא מתכַּוֵן.
רזומיחין עמד ברוח נסערה ושקע באיזה מחשבות.
"זהו אחד הקושרים הפוליטיים! זה למעלה מכל ספק! והוא מתכונן לאיזה צעד – זה ודאי! אחרת אי-אפשר ו... ודוניה יודעת"... – אמר רזומיחין פתאם אל לבו.
– הרי שאבדוטיה רומנובנה הולכת ובאה אליך, – אמר בשִׁקוּל המלים – ובעצמך רוצה אתה להתראות עם אדם האומר, שנחוץ יותר אויר, יותר אויר... ו... והרי, שגם המכתב הזה... גם-כן שַׁיָך לאותו ענין, – גמר כמו בפני עצמו.
– איזה מכתב?
– היא קבלה היום מכתב אחד, שהסב לה דאגה רבה. רבה מאד. דאגה יתֵרה מאד. אני גלגלתי את השיחה על-אודותיך – בקשַׁתני לשתוק. אחר-כך... אחר-כך אמרה, שאפשר שנִפָּרד בקרוב, ואחר-כך התחילה להודות לי בחֹם רב בעד איזה דבר; אחר-כך הלכה אל חדרה ותסגור הדלת בעדה.
– היא קבלה מכתב? – שאל רסקולניקוב מתוך הרהורים.
– כן, מכתב; ואתה לא ידעתה? המ...
שניהם שתקו זמן-מה.
– שלום רודיון. אני, אחי, היה זמן אחד... אבל... היֵה שלום! רואה אתה, היה איזה זמן... נו, שלום לך! צריך אני כבר ללכת. ולשתות לשָׁכרה לא אוסיף. עתה לא צריך... לא!
הוא נחפז; אולם לאחר שכבר יצא וכמעט סגר את הדלת, פתח אותה שוב ואמר בהביטו לצדדין:
– אגב-אורחא! זוכר אתה את מעשה-הרצח, נו, אותו של פורפירי... הזקנה? נו, דע לך אפוא, שהרוצח נמצא, הודה בעצמו, עם כל האותות והמופתים. זהו אחד מאותם הפועלים, מן הצובעים, תָּאר לעצמך, זוכר אתה, אני עוד הגנתי עליהם פה? התאמין, שכל מחזה ההתאבקות והצחוק עם חברו, על המדרגות, בעת שהשוער ושני העדים עלו למעלה, עשה הוא בכַוָּנה, בכדי לסמא את העינים. איזו ערמה,איזה אֹמץ-הלב בכלב קטן שכזה! קשה להאמין; אבל אם הוא בעצמו מבאר, אם הוא בעצמו מודה בכֹּל! ואני איך נפלתי פה בפח! אבל מה הפלא, לדעתי, אין זאת אלא שהוא גְאון ההתחפשות ואֹמץ-הלב –ואין כלל מה להתפלא! וכי מן הנמנע הוא? ומה שלא עמד בדעתו והודה, הרי בגלל זה אני מאמין לו עוד ביותר, יותר קרוב אל האמת!... ואני – איך נוקשתי! איך נוקשתי אז! על הכתלים טפסתי בעדם!
– אמור לי, בבקשה, מאין נודע לך כל זה ולמה אתה מתענין כל-כך בזה? – שאל רסקולניקוב בהתרגשות גלויה.
– הרי לך שאלה! למה אני מתענין! שאלה יפה!... ונודע לי כל זה מפורפירי, כמו שזה נודע לרבים. אגב, מפיו אמנם נודע לי כמעט הכֹּל.
– מפורפירי?
– מפורפירי.
– מה אפוא... מה אומר הוא? – שאל רסקולניקוב נפחד.
– הוא באר לי כל זאת על צד היותר טוב. באֹפן פסיכולוגי, על-פי דרכו.
– בעצמו באר? בעצמו?
– בעצמו, בעצמו; שלום! לאחר-כך אספר לך עוד דבר-מה, ועתה אין לי פנאי. שם... היה איזה זמן, שאני בעצמי חשבתי... נו, אבל מה יש לדבּר! אחר-כך... למה לי עתה להשׁתּכּר? אתה שִׁכַּרְת אוֹתי ולא מיין. הן שׂכּור אני, רודקה! שכור ולא מיין, אבל, שלום; עוד אֱכָּנס; במהרה.
ויצא.
"זהו, זהו קושר קשר, בלי-כל-ספק! בלי-כל-ספק!" – החליט רזומיחין החלטה גמורה בלבו, ברדתו לאט מעל המדרגות – וגם את אחותו משך לחבורת-הקושרים; זה מתאים מאד לאָפיהּ של אבדוטיה רומנובנה... פגישות-סתרים בינו ובינה!... והרי גם היא רמזה לי... על-פי הרבה מדבריה... ובטוייה ורמזיה יוצא באמת כך! ובאמת, איך אפשר לבאר באֹפן אחר את כל הערבּוּביה הזאת? המ! ואני כבר חשבתי... הוי, אלהים, מה זה אשר חשבתי!... כן, זה היה איזה לִקוי-מוח אצלי, ואני חטאתי נגדו במחשבותי! אז, אצל העשָׁשית בפרוזדור הטיל עלי את האֹפל הזה. פו, איזו מחשבה רעה, גסה מגֻנה מצדי! בן-חיל ניקולקה, על שהודית!... ואף כל הקֹדם מתבאר עתה!... מחלתו, כל עלילותיו המשֻׁנות, עוד קֹדם, עוד באוניברסיטה... כמה היה קודר, זועף... אבל מה המכתב הזה? יש דברים בגו. ממי המכתב הזה? אני חשד... המ... לא, אני יודע הכֹּל".
הוא זכר ונתן אל לבו את כל הנוגע לדונצ'קה – ולבו מת בקרבו. הוא נִתּק ממקומו וירץ.
רסקולניקוב, מיד אחרי צאתו של רזומיחין, קם, פנה אל החלון. טלטל עצמו לזוית אחת, לשניה, כאלו שכח את הצרות של (?) וישב שוב על הספה, הוא כמו נתחדש; שוב מלחמה – הרי שנמצא המוצָא!
"כן, נמצא המוצא! כי יותר מדי נתעַבה העִפּוש, יותר מדי גדל העִנוי, איזו רוח שטות התחילה להכנס. למן אותו המחזה של הודעת מיקולקה אצל פורפירי התחיל הוא להחנק באויר זה, באין מוצא. אחרי זה, עוד באותו יום, היה המחזה אצל סוניה; באותו מחזה השתתף וגמר אותו כלל, כלל לא, כאשר יכול היה לשער מקֹדם, זאת אומרת, שהוא נחלש אז, פתאם לחלוטין! בפעם אחת! והן הוא הסכים אז לסוניה, הסכים בעצמו, בלבבו, שעם דבר כזה בנפשו אין הוא יכול לחיות עוד יחידי! וסוידריגַילוב?... חידה הוא סוידריגַילוב... סוידריגַילוב גורם לו דאגה ופחד, זה אמת, אבל לא מצד זה. גם עם סוידריגַילוב, אפשר, נכונה לו מלחמה. גם סוידריגַילוב, אפשר, מוֹצָא הוא, מוצאָ גמור; אבל פורפירי – זהו ענין אחר".
"ובכן, פורפירי בעצמו באר לרזומיחין ובאֹפן פסיכולוגי! שוב התחיל לצאת למערכה בפסיכולוגיה הארורה שלו! פורפירי? שהוא יאמין אף רגע אחד באשמתו של מיקולקה? אחרי כל מה שעבר ביניהם, אחרי כל אותו המחזה שהיה ביניהם, ביחידות, עד הופעתו של מיקולקה, שאין לו פֵרושים אלא אחד? (בימים האלה עלו בזכרונו לא-פעם קטעים ורפרופים מאותו המחזה; בשלֵמות לא היה מוחו סובלו). נאמרו ביניהם אז מלים כאלה, נעשו אז תנועות כאלו, הם החליפו מבטים כאלה, השמיעו, הטעימו והגיעו לגבולים כאלה, שאחרי זה לא למיקולקה, שפורפירי יודע אותו בעל-פה מן המלה הראשונה והתנועה הראשונה, לערער את היסוד של אמונת פורפירי".
"ועד היכן הגיעו הדברים! אפילו רזומיחין התחיל לחשוד! המחזה בפרוזדור, אצל הפנס, לא עבר אפוא בלי רֹשם... ואז רץ לפורפירי. אבל לשֵׁם מה התחיל הלה לרמות כך? לשם איזו מטרה הוא מַטֱּה אותו לעבר מיקולקה? לא, ודאי יש כאן איזה כַוָּנות; איזה? אמנם, הנה מאותו הבֹּקר עבר זמן מרֻבֱּה – מרֻבֱּה מרֻבֱּה ביותר – ופורפירי שותק... אבל זה, כמובן, יותר רע"... רסקולניקוב לקח את כובעו, ושקוע במחשבות, התחיל לצאת מן החדר. בכל העת הזאת היה לו היום הזה ראשון, שבו הרגיש למצער, כי הכרתו בריאה היא. "צריך לגמור עם סוידריגַלוב – חשב – ויהיה מה שיהיה, בהקדם הכי-אפשרי; גם זה מחכה, כמדֻמה, שאבוא אני אליו", וברגע זה התלקחה פתאם בלבו העיף שנאה עצומה כזו, עד שהוא, אפשר, היה מֻכשר להרוג אחד מאלה: את סוידריגַלוב או את פורפירי. לכל-הפחות, חש, שאם לא עכשו, הנה בזמן מן הזמנים הוא מֻכשר לעשות את זאת. "נראה, נראה" – חזר בפני עצמו.
ואולם אך פתח את דלת הפרוזדור, והנה נתקל בפורפירי. הלה הלך אליו. רסקולניקוב נדהם לרגע, אבל רק לרגע. ומוזר הדבר, הוא כאילו לא התפלא ביותר על בואו וכמעט שלא נפחד מפניו, הוא רק נרעד, אבל ברגע השני כבר היה מוכן. "אולי הקץ! אולם כיצד נגש זה בלאט, חרש, כחתול, ואני לא שמעתי? האמנם עמד מעבר לדלת והקשיב?"
– לא חכה לאורח כזה, רודיון רומניץ, – קרא פורפירי פטרוביץ, בצחוק – זה מכבר התכוננתי להכנס, ועתה עובר אני לתֻמי, וָאֹמר: אסורה נא לחמישה רגעים לבקרהו. מדוע לא? הוא התכונן ללכת? איני רוצה להפריע. אעַשן רק פפירוסה אחת קטנה, אם יַרשני.
– אך ישב-נא, פורפירי פטרוביץ', ישב-נא, – קבל רסקולניקוב את האורח בסבר פנים כל-כך מרֻצים וידודיתיים, עד שהוא בעצמו היה משתומם אִלו יכֹל לראות את עצמו. נמצאו לו בשביל זה שרידי הכֹּחות, שְׁיָרי הנפש! האדם יכול לפעמים לירֹא אימת-מות מפני הרוצח הנפגש לו ביער במשך של חצי שעה, אך כשהלה מגיש לו את הסכין לצוארו, חולפת גם היראה. הוא ישב לנֹכח פורפירי והביט אליו ישר. פורפירי מצמץ בעיניו והתחיל להעלות אש בפפירוסה.
"נו, דַבֵֹר, אפוא, דַבֵּר כבר" – השתקשקה הקריאה בתוכו של רסקולניקוב וכאילו היתה נכונה להתמלט בכל רגע. "נו, למה, למה, למה אתה מעכב את דבורך?"