החטא ועונשו (ברנר)/חלק ראשון/פרק I

פיודור דוסטויבסקי
החטא ועונשו
חלק ראשון, פרק I
	פרק II←

בראשית ירח יולי, בעונת־חֹם תקיפה, לפנות ערב, יצא החוצה איש צעיר לימים ממדורו הקטן, שהיה שָכוּר לו מאת אחד מגָרֵי הסִמטה ס., ובמתינות, כאִלו היה תוהה ומפקפק בדבר, כונן צעדיו אל גשר ק. –
השעה שִׂחקה לו לאיש להִמָלט מפגישה את בעלת־דירתו על המדרגות. מדוֹרוֹ הקטן של היוצא נמצא סמוך ממש לגג הבית הרם, בעל חמש הַדְיוּתות, ודומה היה אותו חדר יותר לארון מאשר למעון. והנה בעלת־דירתו, שממנה שכר את החדר הזה, יחד עם סעֻדת־צהרים ושֵרות, שָכְנה בדיותה תחתונה מזו, במעון מיֻחד, ומדי צאת האיש החוצה, היה עליו לעבור על־כרחו אצל מטבֳּחהּ, של בעלת־הדירה, זה החדר, שפִּתְחו היה כמעט תמיד פתוח אל עבר המדרגות. ובכל פעם, מדי עֲבוֹר האיש הצעיר עליו, היתה אִתּו איזו הרגשה חולנית ופחדנית, שהתבַּיֵש מפניה והתכּוֵץ מתוֹכה. הוא היה עמוס בחובות־ממון הרבה כלפי אשה זו והיה חושש להִפּגש אתּה פנים.
לא מפני שהאיש היה בטבע כל־כך פחדני ונופל־ברוחו; אדרבא ואדרבה, דוקא לא־כן: להפך, אלא שזה זמן־מה שמעמד נפשו היה מָתוּח ומֵעֵין רוח של מרה־שחורה הֻשרתה עליו. הוא התכנס לתוך עֹמק עצמו ובקש בדידות במדה כזו, שכל פגישה, איזו שהיא, הטילה עליו אימה,– לא רק הפגישה עם בעלת־ביתו, הוא היה מדֻכדך־עֹני; אפס כי גם מצבו הדחוק חדל בעת האחרונה מהיות לו למועקה. עסקיו ההכרחיים שוב לא העסיקוהו, והוא מאן לדעתם כל־עִקר. בעצם הדבר לא חשש כלל לשום בעלת־בית שבעולם, ואפילו אם זו חרשה עליו מזמות להרע עמו, אולם לעמוד על המדרגות, לשמוע כל מיני שטות בדבר כל אלה ההבלים, שאינם נוגעים בך אף כמלוא־נימה; כל אלו ההפצרות, כל אלה האיֻמים, הקבּלנות; ועם זה עוד להתהפך בפניה, להתנצל. לשַקר – לא, טוב, טוב לו מזה להשתמט באיזה אֹפן שהוא כשונרה זו, מעל־פני המדרגות ולחמוק, חמוק ועבור, לבל תשורנוֹ עין.
אמנם אימת־הפגישה מפני בעלת־חובו הפליאה הפעם גם אותו בעצמו, לאחר שיצא החוצה.
"לדבר כזה אני מתנקש, ובאותה שעה הנני מתירא מפני הבלים שכמו אלה! – אמר לנפשו בבת־צחוק משֻׁנה – המ...כן... הכל הוא בידי האדם, והכל הוא מאבד בידים רק מפּני הפּחדנות... זה מֻשכֳּל ראשון... ומה שמעַנין: מהו הדבר, שממנו יפחדו בני־האדם ביותר? מפני צעד חדש, מפני מלה חדשה שלהם הם מפחדים ביותר... אגב, הנני מפטפט הרבה יותר מדי, לפיכך אין אני עושה דבר – משום שאני מפטפט. ואגב, אם תמצא לאמור: לפיכך אני מפטפט – משום שאיני עושה דבר, הנה זה בחֹדש האחרון למדתי לפטפט, בשְׁכבּי ימים ולילות שלמים בקרן־זוית שלי וחושב על... על ביצה שלא נולדה. והרי...למה אני הולך עכשו? כלום הנני מֻכשר לעשות זאת? כלום באמת ובתמים אני חושב על זאת? אין זה באמת ובתמים כלל וכלל. כך, מתוך דמיון סתם, הריני משעשע את עצמי; שעשועים! שעשועים – ותו לא מידי!"
להט־החֹם בחוץ היה כֳבד מנשוא; נוספוּ עליו ההבל והדחק; מסביב, מסביב – סיד, עצים, אבנים, אבק, ואותה בָאשת־הקיץ המיֻחדה, הידועה כל־כך לכל יושב־פּטרבורג, שאין לאֵל־ידו לשכור מעון בנאות־דשא. כל אלה חֻברוּ יחד וזעזעו עד־היסוד את עצבי האיש הצעיר, שהיו מרֻגזים גם בלאו־הכי, והצחנה הנוראה, שנִשאה מבתי־המרזח, המרֻבים ביחוּד ברֹבע־העיר הזה, והשִׁכּוֹרים, שנפגשו על כל צעד, למרות מה שהיום היה אחד מימי החֹל, – כל אלה השלימו את צבעי התמונה המאוסה והמעציבה, רֹגז של גֹעל־נפש עמֹק מאד הבהיק לרגע בשִׂרטוטי פניו הדקים של האיש הצעיר, (אגב אורחא: הוא היה יפה עד להַלֵל; עיניו שחורות ונאות, שערותיו כהות אדמדמות, קומתו למעלה מבינונית; דק וזקוף). אולם מהרה שקע כמו בתהום מחשבות עמֻקות ואף מֻתָּר, וגם יותר נכון לאמר, שכאילו אבדו לו עשתונותיו – וישא, את רגליו וילך, מבלי שים עוד כל לב לאשר מסביב לו וגם מבלי כל חֵפץ לשים לב. רק לעתים רחוקות רטן דבר־מה בפני עצמו, מתוך אותו ההרגל לפטפוטי־מונולוגים, שזה רגע נתן תודה עליו לפני נפשו. ומיד הכיר, כי הרהוריו מתבלבלים לפרקים ושחלוש הוא עד מאד: הנה היום השני אשר כל אֹכל כמעט שלא בא אל פיו.
לבושו היה כל־כך דל וגרוע, עד שאַחֵר במקומו, ואפילו אדם מלֻמד בעניות, היה מתבַּיש לצאת יומָם בקרעים כאלה. אמנם, הרחוב הזה היה מאותם הרחובות, שבהם קשה להפליא את מי־שיהיה באיזו תלבֹּשת שתהיה. קרבת מגרש־החציר, שפעת הבתים הידועים וכל אותו הישוב של פועלים ובעלי־מלאכה, הדחוק והצפוף בתוך המבואות והסמטאות שבלב פטרבורג. – כל זה נתן מין גַוָן מיֻחד לתמונה הכללית וערבב בה לפעמים מיני בריות כאלו, שמוזר היה, אִלו השתוממו באותו מקום למראה כל פרצוף, ויהי מֻפלא כמה שיהיה. ברם, כל־כך הרבה בוז וצער נֶערַם כבר בלב האיש הצעיר, עד שלמרות כל מדת־בישנותו, שהיתה אצלו לפעמים חריפה יתר על המדה, לא נכלם כלל וכלל בלכתו עתה בחוץ קרוע ובלוי־בגד באֹפן שכזה, מובן, שאין הכתוב מדבר בהִפּגשו עם איזה מַכָּר או עם רֵע מלפנים, שבכלל לא אהב להִפָּגש עמם... אלא, בינתים, כששִׁכּוֹר אחד, שהיה מובל באותה השעה מי יודע בעד מה ולמה בעגלה גדולה רתומה לסוס־משא גדול, צעק אליו פתאם מדי עברו: "אִי לך, מגבעת אשכנזית!" ונתן עליו קולו בכל כֹח גרונו, והורה עליו באצבע, – אז התיצב האיש לפתע ואחז ברטט במגבעתו, המגבעת הזאת היתה גבוהה, עגֻלה, כעין אלו שהנגרים חובשים לראשם, רק קרועה ובלויה כֻלה, צהֻבּה לגמרי, נקובה, חלולה ומלאה כתמים, בלי שולַים, יוצאת דֹפן ונטויה לצדדין. ואמנם, לא כלִמה, כי־אם רגש אחר לגמרי, הדומה גם לפּחד, תפס אותו.
– ידעתי זאת מראש! – דובבו שפתיו מתוך מבוכה – מראש חזיתי זאת! רעה חולה היא, שאין למעלה הימנה! הנה לך איזו טפּשות, איזו קטנות שבקטנות, והיא היא שיכולה לבַלֵע את כל מזִמתי! כן, במגבעתי יש יותר מדאי משום מראית־העין... מגֻחכה היא, ועל־כן נִכּרת ביותר... לקרעַי שלי יתאים כובע, ואם גם בלוי מִישֶן, אך לא מפלצת זו... אין חובש לראשו מגבעת שכזו; במרחק של פרסה יכירו בכזו, יזכרו... העִקר שאחר־כך יזכרו, – והרי לך עֵד דוֹמֵם. הוכחה בנִדון דידן דרוש, עד כמה שאפשר, לבלי התראות... הקטַנות, הן הנה העִקר!... והרי קטנות אלו הן הנה המבלעות תמיד את הכל...

מחוז חפצו לא היה למרחוק; הוא ידע אפילו, כמה צעדים אליו משער ביתו: שמֹנה מאות ושלשים בדיוק. מעשֶׂה, והוא סִפרם אחד לאחד, מתוך רבות מחשבות בלב. בעת ההיא עדַיִן לא האמין בעצמו במחשבות הללו ולא עסק בהן אלא מתוך שהן גֵרו אותו בחֻצפתן המגֻנה והצוֹדָה. ברם עכשו, כעבור ירח ימים מאז, התחיל הוא להתיחס אל הענין באֹפן אחר, ולמרות כל הפּזמונות המּגָרים בנוגע לחולשתו והעדר־האֹמץ שבו, התרגל כבר מבלי־משים לחשוב את "המזמה המגֻנה" למפעל; אף־על־פי שגם עכשו עוד לא חדל לבלי האמין לעצמו. הגיע אפילו לידי־כך, שעכשו הלך לעשות נסיון למפעלו, ועם כל צעד וצעד הלכה סערת־רוחו הלוך וחזוק.

בהתחַמצות־לב רבה וברעד כל עצביו נגש אל בית גדול מאד, שכֹּתל אחד ממנו יצא אל איזו חפירה והשני אל רחוב. – הבית הזה היה עשוי דירות־דירות קטנות ומלא היה אֻמנים, סוחרים פעוטים ובעלי־מלאכות, חַיָטים, נַגָּרים, רקחות וטבחות, אשכנזים שונים, בתולות יצאניות, פּקידי־רָשות נמוכים וכדומה. היוצאים והנכנסים במקום הזה רצו לכאן ולכאן כעכברים דרך שתי החצרות ושני השערים של הבית. כאן שִׁמשו שלושׂה או ארבעה שוערים. האיש הצעיר היה מרֻצה מאד על שלא נפגש אף באחד מהם, ומבלי היות נראה לעין איש, מִהר ועלה בכהרף־עין על המדרגות הסמוכות לשער מימין. סֻלם־המדרגות היה אפל וצר, אך האיש כבר למד מאז לדעת את המקום הזה אל־נכון, וכל הסביבה מצאה חן בעיניו; בחשכה כזאת אין סכנה יתֵרה גם במבט סקרני מן הצד, אם יבוא. "אם כבר אני מפחד כל־כך, מה היה אֵפוא, אִלו נזדמן באמת להגיע באיזה אֹפן לאוֹתו מעשֶׂה?...– חלפה מחשבת־אגב במוחו, בעלותו לדיוטה הרביעית. כאן חסמו בעדו את הדרך נושאי־סבל, שהוציאו רהיטים מחדר אחד. הוא ידע מקֹדם, שבחדר הזה גר אשכנזי, בעל־משפחה, פקיד; "זאת אומרת, שהאשכנזי הלז עוקר דירתו מכאן, ובדיוטה הרביעית, היינו, בסֻלם־מדרגות זה ובעלִיָה זו נשארת הזקנה לבדה בדירתה... זה טוב... לכל אֹפן..." – חשב הוא שוב וצלצל בפּעמון אשר לדירת הזקנה. הפּעמון השׂמיעַ קול רפה, כאִלו היה עשוי מפַח ולא מנחֹשת, הפעמונים שבדירות הדלות, הבלתי חשובות, עשויים כמעט תמיד כך. קול הפעמון הזה כמו שהוא כבר נשכח מאתו, ועתה היה לו פּתאם הקול המשֻׁנה כמזכיר דבר־מה וכמתאר איזו תמונה בהירה... הוא נרעד; רפּו עצביו ביותר הפעם. כעבור שהות־מה נפתחה הדלת כמעט קט, לכעין סדק קטן; מתוך הסדק התבוננה גָרַת־הבית אל הבא בחשד גלוי; נראו רק עיניה הקטנות, הנוצצות מן האפלה. אולם בראותה אנשים הרבה בפּרוזדור, התאוששה ופּתחה כראוי. האיש הצעיר עבר את המפתן ונכנס לבִאָה אפלה, שהיתה גדורה במסך; מעבר למסך היה חדר־מטבח קטן. הזקנה עמדה לפני הבא, מחרישה והביטה אליו בשאלה. זו היתה זקנה פעוטה ויבשה כבת־שׁשׂים, בעתת עינים קטנטנות, חדות ורגזניות, חֹטם קטן חד ושערות פּרועות. שערותיה אלו שאך מעט הפכו לבן, היו משוחות בשמן הרבה. צוארה הדק והארֹך, דומה לרגל של תרנגֹלת, היה עטוף באיזה מין ארג סמרטוטי, ועל כתפיה, למרות החֹם החזק, התנודדה מעטפת־שער מרוטה וצהֻבה מזֹקֶן. הזקנה השתעלה וגנחה לרגעים. כפי הנראה, הביט בה האיש הצעיר באיזה אֹפן מיֻחד; בעיניה נתגלה שוב החשׂד הקודם.
– רַסקוֹלניקוֹב, סטודנט, הייתי אצלה לפני חֹדש ימים, – מִהר להזכיר האיש

הצעיר בהשתחויה קלה, בהביאו בחשבון את הצֹרך להיות נמוסי ככל האפשר.

– זוכרת אני, אבי, זוכרת היטב, שהיה, – קראה הזקנה בשפה ברורה מבלי הסר ממנו את עיניה המלאות שאלה ופקפוק.
– ובכן... באתי שנית בדבר ענין שכזה... המשיך רסקולניקוב, נכלם קצת ותמה על חשדנותה של הזקנה.
"אפשר, אמנם, שדרכה בכך, אלא שאז לא הכרתי בזה" – חשב מתוך הרגשה אי־נעימה.
הזקנה שתקה רגע, כנמלכת בדעתה; אחר־כך צָעדה צעד הצדה. ובהראותה על דלת החדר הפנימי, ובתתה לאורח להִכָּנס ראשון, אמרה:
– יכָּנס, אבי.
החדר הבלתי־גדול, שבו נכנס האיש הצעיר, עם כתליו המכֻסים ניָר צהֹב, עם מיני פרחיו היבשים, עם מסכי־הבד שעל חלונותיו, היה באותו רגע מואר בקרני החמה השוקעת. "וגם אז תזרח ככה החמה!" – חלף מבלי־משים רעיון במוחו של רסקולניקוב, ובמבט חד העביר את עיניו על כל הנמצא בחדר, בכדי ללמוד לדעת ולזכור היטב את כל מצב המקום. אולם בַּחדר לא היה שום דבר יוצא מגדר הרגיל. בין כל הרהיטים – ישָׁנים מאד ומצבע צהֹב – אפשר היה למנות רק: סַפָּה יוצאת דֹפן גדול, שלחן עגֹל לפני הספה, שלחן־תלבֹּשת קטן עם מראָה קטנה, כסאות אצל הכתלים ושתים־שלש תמונות־אגורה במסגרות צהֻבּות, שבהן היו מצֻיָרות איזו בתולות אשכנזיות וצפָּרים בידיהן. הנה כל רהיטי־הבית. בפנה, לפני איקוֹנין לא־גדולים, דָּלק נר־התמיד. בַּכֹל שׂרר נקיון גדול; גם הרהיטים, גם הרצפה היו מצֻחצחים למִשעי. "עבודת אלישבע" – חשׂב האיש הצעיר. אף קֹרט של אבק היה בבלי־יראה ובבלי־ימצא. נקיון כזה שׂורר רק בדירותיהן של אלמנות זקנות וקפדניות. כך הוסיף רסקולניקוב לחשוב בפני עצמו והעיף מבט אלכסוני־סקרני על מסך הקנכוס של דלת החדר השני הקטנטן, ששם עמדה מטתה של הזקנה וגם ארון־חפציה ושעד כה לא הביט שׂמה אף פעם. בכל המעון היו רק שני החדרים האלה.
– מה דרוש לו? – פּנתה אליו הזקנה בקול שנון, לאחר שנכנסה הַחדרה וכמקֹדם נִצבה ישר לנכחו, בכדי להביט ישר בפניו.
– משׁכון הבאתי, הנה! והוא הוציא מכיסו שעון של כסף ישן ומחֻסר־צורה. מצד שני למכסה היה ציור של גלוֹבּוּס. השרשרת היתה מעופרת.
– אבל הן הגיע כבר גם זמן הפרעון של החובּ הקודם. החֹדש עבר כבר שִלשום.
– אני אשׂלם לה רִבית בעד עוד חֹדש; תמתין לי.
– זה כבר תלוי ברצוני הטוב, אבי; להמתין או למכור את המשׂכון שלו מיד.
– כמה תתן לי בעד השעון, אלינה איבנובנה?
– חפצים שאינם שוים כלום הוא הולך ומביא לי. בעד הטבעת נתתי לו בפעם ההיא שני שטרות. והנה כמותה אפשר לקנות חדשה מאת הצורף בעד רֻבל וחצי.
– תתן לי ארבעה רֻבלים בעד השעון, אני אפדהו, ירֻשת־אבי הוא לי. אני אקבל כסף במהרה.
– רֻבל וחצי יקח, הרִבּית מראש, אם יש את נפשי.
– רֻבל וחצי! – קרא האיש הצעיר.
– כחפצו. – והזקנה הושיטה לו השעון בחזרה.
האיש הצעיר לקח את החֵפץ, וכל כך חרה לו, עד כי כבר אמר ללכת; אך בו ברגע שב אליו רוחו, נִזכר, כי ברֵרה אחרת אין לו ושעוד מטרה אחת יש לו בבקורו זה.
– תני! – קרא בגסות.
הזקנה פשפשה בכיסה, בכדי להוציא משׂם את המפתחות, ועברה לחדר השני שמעבר למסך. האיש הצעיר, כשנשאר לבדו בלב החדר, הקשיב בסקרנות וחשב מזמות. נשמע, איך הזקנה פותחת את ארון־חפציה. "נראה, שיש שם ארגז עליון", שִער, "ויוצא מזה, שאת המפתחות היא נושאת בכיס מימין... כֻּלם בצרור אחד, בטבעת של בדיל... ומפתח אחד יש שם, שהוא גדול מחבריו, גדול פי שלשה, וזיז יוצא ממנו; בָרי, שלא מארון החפצים... שמע מינה, שיש לה איזו תֵבה קטנה, מיֻחדה... הרי זה מענין. לתֵבות הקטנוֹת תמיד מפתחות כאלה, ואגב מה מזֹהם לחשוב על כל זה"...
הזקנה שָׁבה.
– הרי כך, אבי: כשאני לוקחת ממנו עשר קופיקות רבית בעד רֻבּל לחֹדש, הרי בעד רֻבּל וחצי הוא חַיָב לי חמש־עשרה קופיקות, בעד חֹדש במֻקדם; עכשׂו בעד שׂני הרֻבּלים הקודמים מגיע לי על חשבון זה עשרים קופיקות. סך־הכל שלשים וחמש קופיקות. יוצא, שבעד השעון שלו הוא מקבל ממני רֻבּל וחמש־עשרה קופיקות. הרי שלו לפניו.
– כיצד! רק רֻבּל וחמש־עשרה קופיקות?!
– כן נכון וקים.
האיש הצעיר לא הוסיף להתוַכּח ונטל את המעות. הוּא הביט על הזקנה ולא מהר ללכת, כאִלו היה בחפצו להגיד דבר־מה או לעשות מה, אלא שבעצמו לא ידע מה.
– אני, אלינה איבנובנה, אפשר שאביא לה בימים האלה עוד חפץ אחד... של כסף... חפץ טוב... קֻפסה לפּפּירוסים... מיד כשאחזירה מֵרֵעי... הוא נכלם ונשתתק.
– נו, אז נראה ונדבר.
– שלום לה... והיא יושבת תמיד בבית לבדה, אחותה אינה? – שאל כבלתי נוגע כלל בדבר, כשיצא אל הבּיאָה.
– ומה לו ולה, אבי?
– לא־כלום, שאלתי בעלמא, למה תתרגז? שלום, אלינה איבנובנה!
רסקולניקוב יצא בכלִמה גמורה, הכלמה הזאת הלכה הלוך וגדול, ברִדתו מעל המדרגות נעצר אפילו פעמים אחדות, כאיש אשר יבָּהל פּתאם בדרך־הלוכו – והוא עומד, ולאחרונה, כשהיה כבר בחוץ, קרא:
"הוי, אלי! כמה מזֹהם כל זה! והאמנם, האמנם אני... לא, זה הבל, זהו דבר אשר אין לו שחר! – הוסיף בהחלט, – האפשר היה שדְבר־זוָעה שכזה יעלה גם על דעתי? שלכִעור כזה יהא מקום בלבי?! העִקר; כעור, זֻהמה, זֻהמה!... ואני, חֹדש ימים"...
ואולם גם במלים, גם בקריאות לא יכֹל להביע את התרגשותו כי רבה. ההרגשה של גֹעל־נפש לאין שעור, אשר התחילה לדכדך ולעכר את לבו בשעה שהלך אל בית הזקנה, הגיעה עכשו למדה שכזו ונעשתה כל־כך ברורה, עד שלא ידע אנה לברוח מיגונו. הוא צעד על פני המִדְרָכה כשִׁכּוֹר, מבלי להכיר בעוברים ושבים, הלך ונתקל בהם, ורוחו לא שב אליו אלא כשהיה כבר ברחוב השני. הוא נשא את עיניו וראה כי הוא עומד אצל בית־מרזח, שהכְּניסה אליו היא מן המדרכה למטה, על־פני סֻלם יורד למרתף. בו־ברגע יָצאו מן הדלת שני שׂכּוֹרים, שתמכו איש ברעהו, גדפו איש את רעהו וטפסו למעלה. מבלי הרבות מחשבות, ירד רסקולניקוב כרגע למטה. עד היום הזה לא בא מעודו לבתי־מרזח, אלא שעתה הסתובב ראשו וצמאון לוהט עִנָה אותו, תשוקה נתעוררה בו לשתות מעט שכר קר, בפּרט בחשבו את חֻלשתו הפתאֹמית גם לתוצאה מרעבונו. הוא קבע לו ישיבה בפִּנה אפֵלה ונרפשה, אצל שלחן לח, בקש להגיש לו שכר ושתה בצמא את הכוס הראשונה, מיד הוקל לו והואר לו. "כל זה הכל", אמר לעצמו בתקוה, "ואין כאן כלל ממה להתפעל! פשוט, חֻלשה גופנית! איזו כוס שׂכר, איזו פרוסת־לחם, – וכבהרף־עין יֶחזק השכל, תתבהר המחשבה, יתגבר הרצון! טפו, מה נבער כל זה!..." אך למרות רקיקת־הבוז הזאת, הצהיבו־האירו פניו, כאִלו הוסר ממנו פתאֹם איזה משא לעיפה, ובאחוה ורעות העיף עיניו על כל המסֻבּים. ברם, גם ברגע זה כאִלו חזה בלבו, שכל השנוי־לטובה אף הוא ממקור חולני יהלך.
בינתים, ובבית־המרזח נשארו אנשים מעט, מלבד אותם שני השכורים, שנפגשו על סֻלם־המדרגות, יצאה אחריהם מן הבית כנופיה שלמה, בת חמשׁה־ששׁה אנשים עם בתולה אחת ועם הרמוניקה. אז נעשה בבית־המרזח שקט ומרֻוח. נשארו: שכור אחד, אבל לא מבֻסם יותר מדאי, שישב על כוס שכר, ומראהו כפני אחד העירונים; חבֵרו, בן־אדם עבֶה, גדול, בגלימה סִבּירית ובעל זקן לבן, שכור מאד מאד, שנרדם על הספסל, ורק לעתים, פתאֹם, כמו מתוך שֵׁנה, היה מתחיל למולל באצבעותיו, כששתי ידיו פּרושות לימין ולשמאל, וחלק גופו העליון, מבלי התרומם מעל הספסל, מזדעזע; ואגב היה מזמזם איזו מלים כסיליות, מתאמץ לזכור דברי־זמר, מעין:

כּל הַשָׁנָה נָשַׁק לְאִשְתּוֹ
כּל הַשָׁ־נָה נָ־שַׁק לְאִשְׁתּוֹ...

ואז פּתאם, בהקיצו משׂנתו:
הָלך לוֹ בִרְחוֹב־פּוֹדְיָצָה
וְאֶת הָרִאשׁוֹנָה מָצָא, מָצָא...
אבל איש לא השתתף בשמחתו: חברו השתקן התיחס לכל אלו ההתפרצֻיות במין איבה ובפּקפּוק. היה כאן עוד בן־אדם אחד, דומה במראהו למי־שהיה פּקיד. זה ישב לבדו, לפני כוסו, לוגם לעתים ממנה ומביט לצדדין. ואף הוא היה כמו שקוע בכעין סערת־רוח.