ההיסטוריונים של יוון ורומא (שור)/כתבי הירודוטוס/כרך א/ספר ראשון

זה תאור חקירותיו של הֵירוֹדוֹטוֹס מהַלִיקַרְנַסוֹס, למען לא תמחינה במשך הזמן פעולות בני האדם, ולא ישארו בלי זכר מעשיהם הגדולים והמפורסמים, אלה שעשו היוונים ואלה של הברברים^[1] ביחוד סבת המלחמות אשר נלחמו אלה באלה.

1. לדברי יודעי קורות העתים מבין הפרסים היו הפניקים^[2] הגורמים לריב כי הם באו מן הים הנקרא האדום^[3] אל הים הזה^[4] ואחרי אשר התישבו בארץ שבה הם יושבים גם היום, החלו עד מהרה לצאת למסעות רחוקים בים ובהובילם סחורות מצרים ואשור הגיעו לארצות שונות ואף לאַרגוס^[5]. בימים ההם עלתה ארגוס בכל על כל הערים אשר בארץ הנקראת היום יון. הפניקים אפוא באו לארגוס זו ופרשו את סחורותם למכר. ביום החמישי או השישי לבואם, אחרי מכרם כמעט הכל, באו אל הים נשים רבות וביניהן גם בת המלך; שמה היה גם לדברי היוונים אִיוֹ בת אִנַכוֹס. בעמדן על ירכתי האניה לקנות מהסחורה, אשר עליה נשא לבן, התנפלו עליהן הפניקים, בעודדם איש את אחיו. אמנם רוב הנשים ברחו, אך איו ואחרות נתפסו; ובהביאם אותן אל תוך האניה מהרו להפליג לעבר מצרים.

2. כן באה איו למצרים, אומרים הפרסים שלא כדברי היוונים^[6]. זאת היתה ראשית מעשי העול. מספרים, כי אחרי־כן הפליגו והגיעו אחדים מהיוונים – כי אין הם יודעים לכנות אותם בשם – לצור אשר בפניקיה וגזלו את בת המלך, את אֶברוֹפּה^[7] יתכן כי כְּרֵתִּים היו. ובזה שולם להם מדה כנגד מדה. ואולם אחרי המעשה הזה היתה מידי היוונים הנסבה לעול השני. כי נסעו באניות מלחמה לְאַיאה אשר בקולְכִיס^[8] ועל הנהר פַסִיס^[9]. ומשם אחרי גמרם את יתר הענינים שלשמם באו^[10], גזלו את מֵידֵיאֵה בת המלך. וישלח מלך קולכיס מלאך לארץ יון וידרש פיצוי על הגזלה והשבת בתו אך אלה השיבו לו דבר כי גם הם^[11] לא נתנו פצוי על גזלת איו האַרְגִיוִית ולכן לא יתנו גם הם להם פצוי.

3. ומספרים כי בדור השני אחרי אשר קרו הדברים האלה, התאוה אלכסנדר בן פְּרִיאַמוֹס^[12], בשמעו את המעשים האלה, לקחת לו בגזלה אשה מארץ יון, בדעתו היטב, כי לא יתן פיצוי, יען כי הם לא נתנו. וכה גזל את הֶלֶנֵי^[13] והיוונים החליטו לשלח תחילה מלאכים לדרש את הלני ולתבוע פצוי על הגזלה. ואולם כאשר דרשו מהם זאת, הוכיחום אלה^[14] על גזלת מידיאה, כי לא נתנו להם פצוי וגם לא החזירוה בדרשם אותה ועתה הם דורשים כי יפיסו אותם אחרים.

4. עד הנה אפוא עשו^[15] זה לזה רק מעשי שוד, מעתה נעשו היוונים אשמים מאד. כי הם היו אשר יצאו ראשונה למלחמה על אסיה ולא הללו על אירופה. גזלת נשים הוא מעשה בני־בליעל, סוברים הם^[16], לבקש נקמת הגזולות בכל תוקף, מעשה שוטים; לא לשים לב להן כלל, מעשה נבונים; הלא גלוי הוא, כי לולא חפצו הן עצמן, לא היו נגזלות. הם, בני אסיה, אומרים הפרסים, לא שמו לבם לנשים הגזולות כלל, אך היוונים אספו בגלל אשה לקדימונית אחת חיל רב ובאו לאסיה והשמידו ממלכת פריאמוס. ומעת ההיא ראו תמיד את עם יון כאויב להם, כי את אסיה עם כל העמים הברברים היושבים בה, ראו הפרסים כילידי ביתם, אך את אירופה ואת עם יון כנפרדים מעליהם.

5. ככה, אומרים הפרסים, נתגלגל הדבר ובכבוש אִילִיון^[17] הם רואים ראשית שנאתם ליוונים. בדבר איו אין דברי הפניקים בכל כדברי הפרסים: הם אומרים, כי לא השתמשו בגזלה להביאה למצרים, אך היא זנתה בארגוס^[18] עם רב החובל של האניה, וכאשר ראתה כי הרתה, ביראה מפני הוריה, הפליגה מרצונה יחד עם הפניקים, למען לא יוָדע הדבר. וכך אפוא מספרים הפרסים וככה הפניקים. ואני לא באתי לאמר אם כה או כה קרה הדבר. אך האיש, שאני יודע, כי הוא היה המתחיל בעול נגד היוונים, את שמו אודיע, ואחר כך אמשיך את דברי ואדבר במדה שוה על הערים הקטנות והגדולות של בני האדם, כי אלה שהיו גדולות בזמן קדום, רטבן היו לקטנות ואלה שהיו בימי גדולות, היו קטנות לפנים. ובדעתי כי האושר האנושי הוא בן חלוף, אזכיר את שתיהן בשוה.

6. קרוֹיסוֹס^[19] היה לפי מוצאו לוּדִי, בנו של אַלִיאַטֵס טִירָנוֹס^[20] העמים היושבים מעבר מזה של הנהר הַלִיס^[21], השוטף מדרום בין הסוריים^[22] והפַּפְלַגוּנים ומשתפך צפונה לתוך הים הנקרא האֶבְכְּסִינוֹס^[23]. קרויסוס זה היה, כפי שאני יודע, הראשון בין הברברים, אשר הכניע חלק מן היוונים והיו לו למס עובד, וחלק רכש לו לאוהבים^[24]. הוא הכניע את היונים ואת האַיאוֹלים ואת הדוֹרים אשר באסיה, אולם לאוהבים רכש לו את הלַקֶדַימוֹנִים. אולם לפני ממשלת קרויסוס היו כל היוונים חפשים. כי חיל הקימֶרִים^[25] שבא עוד לפני קרויסוס על יוניה לא לכד את הערים, רק התנפל לשלול שלל.

7. השלטון שהיה בידי הֵירַקלֶס, עבר למשפחתו של קרויסוס, המכונה מֶרְמְנָדִים, בדרך זו: קַנְדָאבלֵיס, זה שהיוונים קוראים לו מִירְסִילוֹס, טִירָנוֹס בסַרְדֵיס, היה נינו של אַלְקיוס בנו של הירקלס. כי אגרון בן גינוס בן בילוס בן לקיוס היה הראשון מבני הירקלס אשר מלך בסרדיס וקנדאבליס בן מִירְסוֹס האחרון. אלה שמשלו בארץ הזאת לפני אגרון היו יוצאי ירך לידוס בן אטיס, אשר על שמו^[26] נקרא כל העם הלודי, בעוד אשר לפנים היה נקרא המַיוֹנִי. ממנו קבלו בני הירקלס את השלטון והחזיקו בו בהתאם לדבר־אל. הם נולדו משפחה אחת של אִיאַרְדַנוֹס והירקלס ומשלו במשך עשרים ושנים דורות אנשים, חמש מאות וחמש שנים^[27], וירשו את הממשלה בן מאביו עד קנדאבליס בן מירסוס.

8. קנדאבליס זה אהב מאד את אשתו ובאהבתו אותה האמין כי היא היפה בכל הנשים. ולכן בהאמינו ככה, הלל מאד לפני גִיגֵיס בן דַסְקִילוֹס, שהיה אחד מנושאי־כידון^[28] שלו, אשר מצא חן בעיניו מאד; לגיגיס זה היה קנדאבליס מגלה גם את הדברים החשובים ביותר וגם הללו לפניו את יפיה של אשתו. אחרי עבור זמן מה אמר לגיגיס את הדברים האלה, כי באה השעה להמיט על קנדאבליס רעה: “גיגיס, כמדומני, שאינך מאמין לי בדַברי על יפי אשתי, כי אין האזנים נאמנות על בני אדם כעינים; השתדל אפוא לראותה ערומה”. אולם זה צעק בקול ואמר: אדוני, מה נבער הדבר אשר דברת בצוותך עלי לראות את גברתי ערומה! הלא עם הכתונת פושטת האשה גם את הבושה, כי עוד בימים קדומים נתברר לבני אדם מה יאה להם ומהם יש ללמוד, ובכלל זה גם הדבר שיסתכל כל אחד במה ששיך לו. הלא מאמין אני, כי היא היפה בכל הנשים ואותך אבקש כי לא תדרש ממני דבר בלתי הגון".

9. כה דבר ודחה את ההצעה, כי ירא שלא תצא לו מזה רעה. אך קנדאבליס השיב כדברים האלה: "חזק גיגיס, ואל תפחד לא מפני, כאלו דברתי דברי בכדי לנסותך, ולא מפני אשתי, כי תצא לך איזה תקלה מצדה. אני אסדר את הדבר מראש, כי לא תרגיש בהֵראותה לפניך. הלא אני אעמידך בחדר, אשר בו אנו ישנים, מאחורי הפתח הפתוח, מיד אחרי הכנסי תבוא גם אשתי לעלות על המטה. על יד הפתח עומד כסא; על זה תשים את הבגדים אשר תפשט אחד אחד ובמנוחה רבה תוכל להסתכל בה. אך כאשר תצעד מן הכסא אל משכבה ותפנה לך ערפה, אז עליך להתאמץ כי לא תראה אותך יוצא דרך הפתח.

10. ויען כי לא יכול עוד להשתמט, היה מוכן. וקנדאבליס, כאשר חשב כי שעת השנה באה, הביא את גיגיס אל החדר, ומיד אחרי כן באה גם אשתו, וגיגיס ראה אותה בבואה ובהסירה את בגדיה, וכאשר הפנתה אליו האשה את ערפה והלכה אל המטה, התחמק בלאט לצאת. אולם האשה הרגישה בו בצאתו, ובהבינה כי בעלה הוא שעלל לה זאת, לא הרימה קולה מפני הבושה, גם לא הראתה כל אות כי הרגישה בדבר. אך בלבה החליטה להתנקם בקנדאבליס. כי ללודים וכמעט לכל הברברים האחרים לחרפה גדולה יחשב אף לאיש להראות ערום.

11. אכן באותה שעה לא נתנה להכיר בה מאומה, והיתה שקטה. אולם, אך האיר היום, זמנה מבין עובדיה את אלה שידעה כי נאמנים הם לה וקראה את גיגיס. והוא, יען חשב בלבו כי לא תדע מאומה מכל אשר קרה, בא לקריאתה, כי גם לפני כן היה רגיל לבוא מדי תקראנו המלכה, וכאשר בא גיגיס אמרה האשה את הדברים האלה: “שתי דרכים לפניך, גיגיס, אני נותנת לך את הברירה באיזו מהן תבחר ללכת: או שתהרג את קנדאבליס ותקח אותי ואת ממלכת הלודים, או שתמות את הפה מיד, למען אשר לא תשמע עוד בקול קנדאבליס לכל דבר ולא תסתכל עוד במה שאין לך רשות להסתכל. לכן או עליו למות על אשר יעץ לך כזאת, או אתה אשר ראיתנו ערומה ועשית דבר שלא כהוגן”. בתחלה השתומם גיגיס לדבריה, אחרי־כן התחנן לבל תכריחהו לברור ברירה כזאת. אולם לא עלה בידו להטות את לבה ובראותו כי אמנם אין דרך לפניו רק או להרג את אדוניו או לֵהרג הוא עצמו בידי אחרים, בחר להשאר בחיים. לכן שאל ואמר את הדברים האלה: “יען כי תכריחני להרג את אדוני ולא חפצי, אמרי ואשמע, איך נשלח ידינו בו?” והיא ענתה ואמרה: “מן המקום, שממנו הראה אותי ערומה, משם תצא ההתנפלות עליו: בשנתו תשלח ידך בו”.

12. כאשר הכינו את מעשה ההתנקשות ובא הלילה, הלך גיגיס אחרי האשה אל החדר, כי לא נתנה לו לצאת ולא היה לו מוצא אחר רק כי או ימות הוא או קנדאבליס. היא נתנה בידו פגיון והחביאתו מאחורי אותה הדלת וכשהלך קנדאבליס לנוח, נגש גיגיס בלאט וימיתהו ויקח את האשה ואת הממלכה. אותו מזכיר גם אַרכילוֹכוֹס מִפַּרוֹס^[29], אשר חי באותו זמן, ביַמְבּוֹס בעל שלש קצובות.

.13 והנה היתה לו הממלכה ונתחזק בה על ידי האוֹרָקוּלוּם אשר בדֶלְפוי. כי כאשר עלתה מאד חמת הלודים בגלל הדבר המר שקרה את קנדאבליס ושלחו אל הנשק ידם, הסכימו ביניהם המורדים אשר עם גיגיס והלודים האחרים: אם האורקולום יענה כי יהיה מלך הלודים, ימלך, ואם לא, יחזיר את הממשלה לבני הירקלס. והנה האורקולום ענה וימלך גיגיס^[30]. אך זאת אמרה הפִיתִיָה, כי בדור חמישי לגיגיס ינקמו בני הירקלס את נקמתם. אולם לדבר הזה לא שמו לבם הלודים ומלכיהם עד אשר קם והיה.

14. ככה באו המרמנדים אל הטִירָנִיָה אשר לקחו מאת בני הירקלס. אחרי אשר נעשה גיגיס לטירנוס שלח מנחות לא מעטות לדלפוי; מנחות כסף נמצאות ממנו הרבה מאד בדלפוי; מלבד הכסף הקדיש זהב למכביר, בין שאר חפצים הראויים ביחוד להזכר עומדים שם מוקדשים ממנו גביעי זהב, ששה במספר; הם עומדים באוצר הקורינתיים ושלשים ככה משקלם. באמת אין זה אוצר עם הקורינתיים, כי אם אוצרו של קִיפְּסֶלוֹס^[31] בן אֵאֶטיוֹן. גיגיס זה היה הראשון לברברים, אשר אנו יודעים, ששלח מתנות לדלפוי, אחרי מִידַס^[32] בן גוֹרְדִיוֹס מלך פְרִיגִיָה. כי גם מִידַס הקדיש את כסא המלוכה אשר ישב עליו למשפט, וכדאי הוא לראותו. הכסא הזה עומד במקום שעומדים גביעי גיגיס. זהב זה והכסף שהקדיש גיגיס, נקראים בפי הדלפים אוצר גיגיס, על שם האיש שהקדיש אותם. אחרי הגיעו לממשלה יצא גם הוא למלחמה על מִילֵטוֹס ועל סְמִירְנָה ולכד את העיר קוֹלוֹפוֹן. אך דבר גדול אחד לא נעשה על ידו בשלושים ושמונה שנות מלכותו^[33]. לכן נעזבהו עתה אחרי שהזכרנו כל אלה.

15. אך אזכיר את אַרְדִּיס בן גִיגֵיס שמלך אחרי גיגיס. הוא לכד את פְרִיאֵינֵי ויצא למלחמה על מִילֵיטוֹס. בימי מלכו בסרדֵיס באו לאסיה הקִימֶרִים שגורשו ממקומות מושבותיהם על ידי הסְקִיתִים הנודדים ולכדו את סרדיס חוץ מהמצודה.

16. אחרי אשר מלך אַרְדֵיס תשע וארבעים שנה^[34], מלך אחריו סָדִאָטִיס בן ארדיס שתים עשרה שנה^[35], ואחרי סדיאטיס אַלִיאַטֵיס^[36]. הוא נלחם בקיאַכסַרֵיס, מזרע דֵיאוקיס ובמדים^[37], ואת הקימרים גרש מתוך אסיה וכבש את סמירנה^[38] שנתישבה על־ידי אנשי קולופון ונלחם בקְלָזוֹמֶנֵי. מפה נסג אחור, לא כאשר דמה בלבו, כי אם אחרי תבוסה גדולה. מעשים אחרים ראויים ביותר להזכר שעשה בשלטונו הם:

17. הוא נלחם במליטים, כי ירש את המלחמה מאת אביו. הוא יצא נגדם וצר על מיליטוס בדרך זו: כאשר בשלו הפירות על פני השדה, היה מסיע את הצבא, שהלך לקול חלילים, נבלים, אבוב נקבה ואבוב זכר^[39]. וכאשר הגיע על גבול מיליטוס, לא הרס ולא שרף את הבתים על פני השדות ולא הסיר דלתות כי אם השאיר הכל על מקומו. אך את הפירות ואת העצים שבשדה השחית מדי פעם בפעם ואחרי־כן נסוג אחרו. כי על הים היו המיליטים חזקים מאד, עד כי נבצר היה מהצבא לשים מצור עליהם. ואת הבתים לא הרס מלך הלודים, למען יהיה למיליטים מקום לצאת משם ולזרע ולעבד את אדמתם, והוא ימצא בבואו לתוך גבולם מה להשחית מעבודתם.

18. בדרך זו נלחם אחת־עשרה שנה ובהן הוכו המיליטים פעמים מכה גדולה בהלחמם על יד לִימֶנֵייוֹן^[40] בתוך גבולם ועל פני מישור המַיאַנְדְרוֹס^[41]. שש שנים מחאת־עשרה אלה עוד משל סַדִיאַטֵיס בן אַרְדֵיס בלודים והוא היה הפורץ עם צבאו לתוך גבול המיליטים, כי הוא היה האיש אשר החל להתגרות בהם מלחמה. ובחמש השנים שבאו אחרי השש נלחם אליאטיס בן סדיאטיס, אשר ירש את המלחמה מאת אביו, כמו שאמרתי למעלה, ונלחם בחזקה. מהיוֹנים לא בא איש להקל למיליטים במלחמה זאת זולת החִיִיִם^[42] לבדם. ואלה באו לעזרתם לגמול להם כגמולם, כי לפני זה עזרו המיליטים לחיים במלחמתם עם הָאֶרִיתְרַיִים^[43].

19. וכאשר בשנת השתים־עשרה נשרף יבול האדמה על ידי הצבא, קרה מקרה כזה: אך הוצתה האש ביבול השדה, התלקחה על ידי הרוח ונאחזה האש במקדש אַתֵינֵי המכונה הָאַסֵיסִית^[44], ובהאחז המקדש באש נשרף. בהתחלה לא שם איש אל זה לב, אולם אחרי שוב הצבא לסרדיס, חלה אליאטיס. וכאשר ארכה מחלתו ימים רבים, שלח מלאכים לדלפוי, יען כי יעץ לו מי שהוא, או כי נתן בעצמו אל לבו לשלח ולדרוש באל על חליו. בבואם לדלפוי, אמרה להם הפיתיה, כי לא תענה להם טרם יבנו את מקדש אתיני אשר באָסֵיסוֹס, בגבול מיליטוס.

20. אני יודע שכך היה הדבר, כי שמעתי את הענין מפי הדֶלְפִים, אך המיליטים מוסיפים את הדברים האלה: כאשר נודע לפֶרִיאַנְדְרוֹס בן קִיפְּסֶלוֹס, ידיד נפשו של תְרַסִיבּוּלוֹס, שהיה טירנוס בימים ההם במיליטוס, דבר האורקולום אשר הוגד לאליאטוס, שלח מלאך להודיעהו זאת, למען ידע מראש ויחליט דבר מה לפי מצב הדברים. לדברי המיליטים כך היה הדבר.

21. ואליאטיס, כאשר נודע לו זה, מהר לשלוח ציר למיליטוס, כי יכרות ברית עם תרסיבולוס ועם המיליטים לימי בנותו את המקדש. וילך השליח למיליטוס, ותרסיבולוס אשר ידע כבר היטב את הדבר וידע מה ברצון אליאטיס לעשות, עשה ככה את מעשהו בערמה: הוא צוה למיליטים להביא ולצבור בשוק את כל הדגן הנמצא בעיר, שלו וכן של האזרחים, וכאשר יתן אות, אזי יתחילו לשתות וללכת למשתאות איש אל רעהו^[45].

22. כל זה עשה וצוה תרסיבולוס למען יראה הציר מסרדיס את ערמת הדגן הגדולה הנערמה ואת המיליטים החיים חיי נועם ויודיע זה לאליאטיס. וכך היה. כי בראות זאת הציר, ובמסרו לתרסיבולוס את מצות המלך הלודי, שב לסרדיס. כפי ששמעתי, רק בגלל דבר זה נעשה השלום. כי אליאטיס קוה, כי מחסור גדול בתבואה שורר במילטוס והעם הגיע עד המשבר, והנה שמע מפי הציר השב ממיליטוס את ההפך ממה שקוה. אחר הדברים האלה קם השלום ביניהם בתנאי כי יחיו באהבה ויעזרו איש לרעהו. ובמקום המקדש האחד בנה אליאטיס שני מקדשים לאתיני באסיסוס והוא קם מחליו. כזאת קרה לאליאטיס במלחמתו עם המיליטים ותרסיבולוס.

23. פֶּרִיַאַנדְרוֹס היה בנו של קִיפְּסֶלוס, הוא אשר הודיע את דבר האורקולום לתרסיבולוס. פריאנדרוס היה טירנוס בְקוֹרִינְת. בחייו קרה לו, כה מספרים הקורינתיים והלֶסְבִיים מסכימים עמהם, פלא גדול מאד: אָרִיוֹן^[46] מִמיתִימְנָה^[47] הובא על יד טַינָרוֹן^[48] רכוב על דולפין. הוא היה מנגן בקיתרוס ובדורותיו לא היה כמוהו וגם היה הראשון כאשר אנחנו יודעים, אשר חבר דִיתִירַמְבוּס וכנהו בשם זה והורהו בקורינת.

24. הם מספרים כי אריון זה, אחרי אשר חי רוב הזמן בבית פריאנדרוס, השתוקק להפליג לאיטליה ולסִיקֵלִיָה, וכאשר אסף הון עצום אמר לחזור ולשוב לקורינת. הוא נסע מִטַרַס^[49] ויען כי לא בטח בכל איש כאשר בטח בקורינתיים שכר לו אניה עם אנשים קורינתיים. ויהי בהיותם בלב ים, זממו מזימה להשליך את אריון מתוך האניה ולקחת את רכושו. כאשר הרגיש בדבר התחנן אליהם שאת הונו אמנם ימסור להם, רק את נפשו יציל. אולם שומע לא היה לו ביניהם, כי אם צוו לו או כי ימית את עצמו, למען ימצא קבר באדמה או כי ימהר ויקפץ לתוך הים. בצר לו בקש אריון, בהיות הדבר מחלט אצלם, כי יתנו לו לעמוד מקושט בכל עדיו על ספסל תופשי המשוט ולשיר, והבטיח להמית עצמו ככלותו לשיר. והנה תקפה^[50] אותם התאוה לשמוע את שירו של המשורר המצוין בין בני האדם ויסוגו אחור מירכתי האניה עד אמצעה. והוא שם עליו את כל עדיו, תפס בקיתרוס ויעמוד על ספסל תופשי המשוט וישר שירה נשגבה וככלותו את השיר השליך עצמו לתוך הים כמו שהיה, עם כל העדי. המלחים המשיכו את דרכם לקורינת, אך אותו, מספרים, לקח דולפין והביאו לטינרון. הוא עלה על היבשה והלך לקורינת ועדיו עליו ובבואו ספר כל מה שקרה. פריאנדרוס, מתוך אי אמון, שם את אריון במשמר ולא נתנו לצאת וחיכה למלחים. וכאשר באו, קרא אותם וישאלם אם הם יודעים להגיד דבר מה אודות אריון. וכאשר אמרו כי הוא נמצא בחיים באיטליה וכי עזבוהו בטרס בכל טוב, הופיע לפניהם אריון לבוש כמו שהיה בקפצו מתוך האניה. הם נבהלו מאד ולא יכלו עוד להכחיש אחרי אשר נאחזו בדאים. את זה מספרים הקורינתיים והלסביים ועל טינרון נמצאה מתנה של מתכת, לא גדולה, אשר הוקדשה מאת אריון: איש רוכב על דולפין^[51].

25. אליאטיס הלודי מת אחרי עזבו את המלחמה במיליטוס. הוא מלך שבע וחמישים שנה. כאשר קם מחליו, הקדיש לדלפוי, השני^[52] במשפחה הזאת, גביע כסף גדול וכנו ברזל מרותך, הם ראויים לֵרָאות בין כל המתנות אשר בדלפוי, מעשה ידי גְלָאבקוֹס מחִיוס, שהוא לבדו בכל בני־האדם המציא את ריתוך הברזל.

26. אחרי מותו של אליאטיס קבל את המלוכה קרויסוס בן אליאטיס והוא בן שלשים וחמש שנה. מהיוונים היו הָאֶפֶסים הראשונים, אשר תקף אותם. ויהי כאשר צר על האפסים, הקדישו את העיר לאַרְטֶמִיס^[53], במתחם חבל מן המקדש עד החומה. ומהעיר העתיקה אשר עליה צר אז, עד המקדש שבעה ריסים. קרויסוס תקף אותם ראשונה, אחרי כן אחרים מהיונים והאיאולים, אלה אחרי אלה, במצאו תואנות מיוחדות לכל חלק מהם; לאלה אשר יכול למצוא נגדם יותר נכונות, השתמש בהן, ונגד אחדים מהם השתמש גם בקלושות.

27. וכאשר הכניע את היוונים באסיה וישימם למס עובד, שם לבו לבנות אניות לתקף בהן את יושבי האיים. וכאשר היה הכל מוכן לבנין האניות, בא לסרדיס בּיאַס^[54] מִפְּרִיֵנֵי, לדברי אחדים, ולדברי אחרים, פִּיטַקוֹס ממִיטִילֵינֵי. ועל שאלת קרויסוס, היש חדשות ביון, ענה כדברים האלה ובהם שם קץ לבנין האניות: “המלך, יושבי האיים קונים ואוספים סוסים לרבבות, כי אומרים הם לעלות למלחמה על סרדיס ועליך”. קרויסוס השיב, בהאמינו, כי האיש הזה מדבר אמת; “מי יתן ונתנו האֵלים בלב יושבי האיים לעלות עם סוסיהם על בני הלודים”. על זה ענה ואמר: “המלך, רואה אני, כח תשאף בכל נפשך לתפוש ביבשה את יושבי האיים הרוכבים, ותקותך מובנה. האם לא תחשב כי גם יושבי האיים אינם שואפים אחרת מאשר לתפוש עד מהרה על הים את הלודים, מאחרי ששמעו כי אתה עומד להכין אניות נגדם ולנקם את נקמת היוונים היושבים ביבשה, אשר כבשת לעבדים ומחזיק בהם”? מאד שמח קרויסוס לדברים האחרונים האלה, ויען כי נראו לו נכוחים, שמע לו וצוה לחדול לבנות האניות. וככה כרת ברית שלום עם היונים תושבי האיים.

28. כעבור זמן מה נכבשו כמעט כל העמים היושבים מעבר הָהַלִיס מזה. כי מלבד הקיליקיים והליקיים, הכניע קרויסוס תחתיו את כל הנשארים והחזיק בהם, והם: הלודים, הפְרִיגִים, המִיסִים, המָרִיאַנְדִינִים, החָלִיבִים, הפַּפְלַגוֹנִים, התְּרַקִים, התִּנִיים והבִּיתִינִיים^[55], הקָרִים, היוֹנִים, הדוֹרים, האיאוֹלים והפַּמְפִילִים.

29. וכאשר הכניעם קרויסוס וספח אותם אל הלודים, באו לסרדיס, שהיתה על פסגת עשרה, רבים, וכן גם כל חכמי יון, שהיו בימים ההם, פעם זה ופעם זה, וביניהם גם סולון^[56] איש אתונא, אשר נתן חוקים לאתונאים על־פי בקשתם ויצא לנכר לעשר שנים, ויסע למען יראה, את העולם, ואולם ברור, למען לא יהא נאלץ לבטל אחד מהחוקים אשר חקק; כי האתונאים עצמם לא יכלו לעשות זאת, יען אסרו עליהם בשבועות חמורות לחיות עשר שנים לפי החוקים שנתן להם סולון.

30. מטעם זה וגם למען יראה את העולם, נסע סולון ובא למצרים אל אַמסיס^[57] וכן גם לסרדיס אל קרויסוס. בבואו נתקבל מאת קרויסוס בסבר פנים יפות בבית המלך. אחרי כן, ביום השלישי או הרביעי, הוליכו העבדים במצות קרויסוס את סולון דרך האוצרות והראו לו כל דבר יקר ונחמד. אחרי אשר ראה כל והתבונן כאות נפשו, שאלו קרויסוס את הדברים האלה: “האורח מאתונא, רבות שמענו על אודותיך, על חכמך ונדודיך ואשר בקרת, בתשוקתך לדעת ארצות רבות למען תראה את העולם, והנה מלא לבי תשוקה לשאול אותך, אם ראית בין כל בני האדם את המאושר בהם?” הוא שאל זאת באמרו בלבו כי הוא המאושר באדם. ואולם סולון, אשר לא החניף כלל, כי אם דבר את האמת אמר: “המלך טֶלוֹס מאתונא”. וישתאה קרויסוס לשמע הדבר וישאל מעוּנין: “במה אתה חושב את טלוס להמאושר?” וזה השיב: “יען כי, ראשית לטלוס היו בנים טובים וישרים בעת הצלחת העיר ולכולם נולדו בנים וכולם נשארו בחיים. ושנית, אחרי אשר חי חיי אושר לפי השקפתנו, היתה לו אחרית מאושרת מאד. כי כאשר נפגשו האתונאים עם שכניהם בקרב ליד אֶלָבסיס, בא גם הוא לעזרה והכה את האויבים אחור ומת יפה מאד. והאתונאים קברו אותו על חשבון הציבור במקום אשר נפל וכבדוהו מאד”.

31. תאור האושר הרב של טלוס על־ידי סולון עניין את קרויסוס עד מאד והוא שאל, את מי הוא חושב השני^[58] לו, בחשבו כי יבוא לכל הפחות במעלה השניה. אך הוא ענה: “קְלֶאוֹבִּיס ובִּיטוֹן. הם היו משבא הארגיוים והיה להם די מחסורם, ומלבד זאת היה כח גופם כה גדול עד כי שניהם זכו בשוה בפרס משחקי התחרות, וביחוד מספרים על־אודותם את הספור הזה: היה היה חג הירה לארגיוים והיה צורך להביא את אמם בעגלה אל המקדש, אולם שוריהם לא באו מן השדה בשעה הנועדה. ויען כי השעה היתה דחוקה נכנסו הנערים בעול ומשכו את העגלה, ובעגלה נסעה אמם. ארבעים וחמשה ריס העבירוה ובאו אל המקדש. אחרי עשותם את המעשה הזה ואחרי אשר ההמון החוגג ראה אותם, בא הקץ הטוב ביותר לחייהם, ובהם הראתה האלהות כי טוב לבן־האדם למות מלחיות. כי הארגיוים שעמדו מסביב הללו את כח הנערים, והארגיויות את אמם שזכתה לבנים כאלה. האם, אשר שמחה מאד למעשה בניה ולדברי השבח, התיצבה מול הפסל והתפללה כי הָאֵלָה תתן לקלאוביס וביטון בניה, אשר כבדוה מאד, את הטוב לאדם. אחרי התפלה הזאת, לאחר שהקריבו וסעדו, שכבו הנערים לישון בתוך המקדש ההוא ולא קמו עוד. וזה היה קצם. והארגיוים הקימו להם מצבות והקדישון לדלפוי על היותם אנשים טובים מאד”.

32. ויתן בזה סולון לשני אלה את המעלה השניה באושר. ויחר אף קרויסוס ויאמר: “הוי אורח מאתונא, האם אין אשרנו בחשב בעיניך למאומה עד כי לא הערכת אותנו אף כערך אנשים פשוטים?” והלה השיב: “קרויסוס, האת האיש היודע כמה מלאה האלהות כולה קנאה ותהפוכות, האותי תשאל לגורל האנושי?^[59] כי בחיינו הארוכים יש לראות הרבה מה שאיננו לרצון לנו ויש לסבל הרבה, כי את גבול חיי האדם אני קובע לשבעים שנה^[60]. שבעים שנה אלה הם עשרים וחמשה אלף ומאתים יום, בלי חדשי העבור. ואם כל שנה שניה מהשנים האלה תגדל בחדש כדי שהתקופות תבאנה בעתן^[61], יהיו חדשי העבור בשבעים השנה שלשים וחמשה, והימים אשר בחדשים אלה אלף וחמשים^[62]. בכל הימים האלה אשר בשבעים השנה, שהם עשרים וששה אלף ומאתים וחמישים יום, אין אף יום אחד המביא לשני דבר דומה לגמרי. אם כן הדבר, קרויסוס, האדם לגמרי בן המקרה הוא. לי, אמנם, נדמה אתה עשיר גדול ומלך על עם רב. אך את הדבר אשר תשאלני לא אוכל לאמר לך טרם אשמע כי חייך נגמרו בטוב. כי העשיר המופלג אינו מאושר ממי שרק לחם יומו יש לו, אם אין גורלו, כי כל נכסיו ישארו בידו עד בוא יומו בטוב^[63]. הלא רבים הם העשירים הגדולים שאינם מאושרים ואולם רבים הם המאושרים, אף כי עליהם לחיות במדה ובמשורה. יתרון לעשיר הגדול שאינו מאושר על מי שאינו אלא מאושר בשני דברים, וזה יתרונו על העשיר והבלתי־מאושר בהרבה דברים: בידי זה למלא תאותו ולשאת יותר קל אסון גדול אשר בא עליו, אבל זה עולה עליו באלה” את האסון אמנם אינו יכול לשאת ואת תאותו למלא בשוה כמוהו, אבל את אלה מרחיק ממנו מצבו הטוב, הוא שלם בכל אבריו, בריא, בלי מחלה, ילדיו טובים, והוא טוב תואר. ואם נוסף לכל אלה הוא גומר את חייו יפה, הנהו אשר אתה מבקש והוא ראוי להקרא מאושר. טרם שאחד מת, יש להמנע מלקרא אותו מאושר כי אם כי טוב לו. ומן הנמנע הוא כי יהיו כל אלה יחד לאיש, כמו אין ארץ אשר תספיק לה לעצמה את כל הדרוש לה, כי אם דבר אחד יש לה והדבר השני חסר לה; וזאת, שלה מרבית הדברים היא הטובה. כן גם בן האדם אינו מספיק לו לעצמו כי אם דבר אחד יש לו, ודבר אחד חסר לו. מי אשר לו רוב הדברים עד סוף ימיו ובנפש שמחה הוא משלים את חייו, הוא, המלך, לפי דעתי, אשר בצדק יאות לו תואר זה. בכל ענין יש להתבונן על קצו, איך יגמר. כי לאנשים רבים הראה האל את האושר ואחרי כן הרס אותם עד היסוד".

33. כדברים האלה דבר אל קרויסוס. ויען כי לא דבר כפי רצונו וגם לא שם לבו אליו, שלח אותו קרויסוס מפניו, בחשבו אותו לסכל גדול, המבטל את קניני האדם אשר בידו ומצוה לראות לסופו של כל דבר ודבר.

34. אחר אשר עזבו סולון, השיב אחד האלים גמולו בראשו, כנראה על אשר ראה קרויסוס עצמו המאושר מכל האדם. כעבור זמן מה בא אליו בשנתו חלום אשר הודיעהו את האמת על דבר האסון אשר יבוא על בנו. כי היו לקרויסוס שני בנים, מהם האחד אשר מום בו. הוא היה חרש, אך השני עלה בכל דבר הרבה על בני גילו. שמו היה אַטיס, ובאטיס זה, כן הראה החלום לקרויסוס, תפגע להבת חנית ברזל וימות. כאשר הקיץ קרויסוס וחשב בדבר, ירא מאד מפני החלום, והשיא את בנו אשה ולא הוסיף לשלחהו אל המערכה, בעוד אשר עד עתה היה הוא היוצא לפני הלודים למלחמה. את הכידונים ואת החניתות וכל כלי מלחמה צוה להוציא מחדרי הגברים ולאספם לתוך בית הנשק, פן יפול על בנו דבר מן התלויים.

35. עודו עסוק בנשואי בנו, בא לסרדיס איש אשר אסון הציק ללבו וידיו מגואלות בדם, בן פריגיה מזרע המלוכה. הוא בא אל בית קרויסוס ובקש ממנו כי יחטא עליו, כפי מנהג הארץ, וקרויסוס חִטֵא עליו. הכפרה של הלודים דומה כמעט לזו של היוונים. אחרי אשר גמר קרויסוס את הכפרה כמשפט^[64] שאלו מנין הוא ומי הוא, בדברו את הדברים האלה: “בן אדם, מי אפוא אתה, ומאיזה מקום מפריגיה אתה בא לחסות בתוך ביתי? מי האיש או האשה אשר רצחת?” והלה השיב: “המלך, בנו של גוֹרדיוֹס בם מידס אני, ושמי אַדְרַסְטוֹס. את אחי הרגתי בשגגה ובאתי מגורש על־ידי אבי ובחוסר כל”. וקרויסוס ענה לו ואמר: “מאנשים ידידים נולדת ובאת אל ידידים. השאר בביתי ולא תחסר דבר. יותר שתשא את אסונך בלב שקט, יותר יועיל לך זה”.

36. ובכן חי האיש בבית קרויסוס. בעת ההיא חי על הָאוֹלִימְפּוֹס המִיסִי^[65] חזיר־יער אדיר מאד. הוא ירד מדי פעם בפעם מן ההר והשחית את השדות הזרועים אשר למיסים. פעמים רבות יצאו המיסים נגדו, אך לא יכלו לעשות לו כל רעה וסבלו ממנו. לסוף באו מלאכים מאת המיסים אל קרויסוס ודברו אליו כדברים האלה: “המלך, חזיר אדיר מאד נראה בארצנו והוא משחית את שדותינו. התאמצנו לצוד אותו ואין עולה בידינו. ועתה אנו מבקשים ממך, כי תשלח אתנו את בנך ואתו צעירים נבחרים ולהקת כלבים ונשחית את החיה מן הארץ”. הם בקשו את הדברים האלה. וקרויסוס נזכר בדברי החלום ואמר להם את הדברים האלה: על אודות בני אל תחשבו עוד, כי לא אשלחהו אתכם. זה עתה נשא אשה ובה כל מחשבות לבו. אולם לודים נבחרים עם כלבים אשלח אתכם ואצום כי ישתדלו בכל כוחם להשחית את החיה מן הארץ".

37. כדברים האלה השיב והמיסים היו מרוצים בהם. בין כה וכה נכנס בנו של קרויסוס, כי שמע את בקשת המיסים. וכאשר מאן קרויסוס לשלח את בנו אתם, אמר הנער אליו כדברים האלה: “אבי, לפנים היה לי העניין היפה והרצוי ביותר לצאת למלחמה ולציד ולקנות לי שם תפארת. ועתה מרחיקני אתה משני אלה, אף כי לא מצאת בי לא מורך ולא פחד. איך יביטו בי בלכתי לאספת עם ובשובי ממנה? מה יחשבו עלי בלבם יושבי העיר ואיך תביט בי אשתי החדשה? מה תחשב היא בלבה על בעלה החי עמה? ובכן, שלחני לציד או תוכיחני על פני כי הנעשה ככה הוא הטוב לי”.

38. ויען קרויסוס ויאמר: "בני, לא יען כי ראיתי מורך לבך או דבר אחר בלתי־ראוי אני עושה זאת כי אם חזון בא אלי בשני ויאמר לי, כי מעטים יהיו ימי שני חייך וכי להב של חנית ברזל ימית אותך. מפני המראה הזה מהרתי כל כך בנשואיך ובדרכים כאלה אינני שולחך, בדאגתי אשר אני דואג לך, אולי, אוכל להצילך כל ימי חיי. הלא בני יחידי אתה. כי את זה השני, בעל המום אינני חושב לבן לי.

39. על זה עונה הנער כדברים האלה: “אמנם יש לסלוח לך, אבי, כי שמרת עלי אחרי ראותך מראה כזה. אולם, מה שאינך יודע, כי נעלם ממך, עלי להגיד לך אל נכון. לפי דבריך אומר החלום כי עלי למות בלהב של חנית. הידים לחזיר, החוד של חנית לו? אשר תירא מפניו? לוּ אמר לך כי אמות על ידי שן או על ידי דבר אחר הדומה לה, אזי היה עליך לעשות את אשר תעשה. אך דבר החלום היה רק על להב, ואם ככה הדבר, הלא המלחמה לא תהיה לנו באנשים, שלחני”.

40. ויען קרויסוס: “בני בזה נצחתני בהביעך את דעתך על החלום. ויען כי נצחתני, אני חוזר מהחלטתי ומרשה לך לצאת אל הציד”.

41. כדברים האלה דבר קרויסוס וישלח ויקרא לְאַדְרַסְטוֹס מפריגיה וכאשר בא, דבר אליו ככה: “אדרסטוס, כאשר קרך האסון המעציב – לא אבוא אתך על זה במשפט – חִטֵאתִי אותך ואספתיך אל ביתי וכל מחסורך עלי. ועתה עליך לשלם לי כגמולי, טובה תחת טובתי, מוכרח אתה לשמר על בני, היוצא לצוד ציד, כי לא יפרצו בדרך שודדים רעים וימיטו שואה עליכם. ומלבד זאת שומה עליך לצאת למקום אשר שם תהיה למהולל על ידי מפעלים כמו אלה. מאת אבותיך בא לך הדבר וגם כח וגבורה לך”.

42. ויען אדרסטוס: “המלך, מסבה אחרת לא הייתי יוצא לקרב כזה, כי לא יאה לאיש, אשר אסון גדול רובץ עליו, לבוא בחברת חברים עליזים. גם אין הדבר לרצון לי ופעמים רבות כבשתי את יצר לבי. ועתה כי חפצך זאת ועלי למלא אותו – הלא עלי לגמול אותך טובה – נכון אני לעשות את הדבר, וקוֵה, כי בנך, אשר תצוני לשמור עליו, ישוב שלם, עד כמה שזה תלוי בשמירתי”.

43. אלה היו דבריו לקרויסוס, אשר ענהו; אחרי כן יצאו בלוית צעירים נבחרים וכלבים. ובבואם אל ההר אולימפוס, רדפו אחרי החיה, השיגוה, הקיפוה וירו בה את חניתותיהם; והנה מטיל האורח, זה אשר התחטא מהרצח, הנקרא אדרסטוס, את חניתו על החזיר ומחטיא, אך פוגע בבן קרויסוס. ובפגוע בו להב החנית, באו דברי החלום, ואחד רץ להודיע לקרויסוס את אשר קרה ובבואו לסרדיס, ספר לו על הקרב ועל מות בנו.

44. וקרויסוס נדהם על מות בנו ועוד יותר התאונן על שהרגהו האיש אשר הוא עצמו חִטֵא אוו מרצח. ובצערו הגדול על האסון קרא בקול לזוס המחַטֵא, כי יהיה לעד על מה שמצא אותו מאת האורח; הוא קרא לו גם כמגן הכנסת אורחים ורֵעות בקראו לאותו האל בשמו; למגן הכנסת האורחים קרא, יען כי אסף אל תוך ביתו את האורח ופרנס בלי דעת רוצח בנו, ולמגן הרעות, יען כי זה אשר נשלח כשומר, נמצא שונאו הגדול ביותר^[66].

45. והנה באו הלודים נושאי המת; אחריו הלך הרוצח. הוא נעמד על יד המת ומסר את עצמו בידי קרויסוס, ובפרשו את ידיו דרש כי ישחט גם הוא על המת וספר את אסונו הראשון ואיך אחרי זה הרג את האיש אשר חטְאהו וכי אינו יכול לחיות יותר. קרויסוס בשמעו את דבריו, חמל על אדרסטוס, אף כי האסון בביתו היה כה גדול ויאמר אליו: “נקמתי, אורח, את כל נקמתי בך, כי חרצת עליו משפט מות. לא אתה גרמת לי את כל האסון הזה, מלבד עד כמה שאתה למרות רצונך פעלת אותו, כי אם אחד האלים אשר גלה את אזני כבר מהנכון להֵעָשות”. קרויסוס קבר את בנו כמשפט, ואדרסטוס בן גוֹרדיוֹס בן מידַס, אשר היה לרוצח אחיו ורוצח האיש אשר חטאהו, אחרי ששקט מאנשים מסביב לקבר, רצח את נפשו על הגל, בהוכחו, כי הוא האיש רע המזל בכל בני אדם.

46. וקרויסוס שהה שנתיים ימים באבלו הגדול על בנו כי נלקח ממנו, אולם אחר כך גרמו הרס השלטון של אַסְטִיאָגֵיס בן קִיאַכְּסָרֵיס על ידי כוֹרש בן קַמְבִּסֵיס ועלית עוזם של הפרסים, שקרויסוס עזב את אבלו והתחיל לחשב מחשבות, אם הוא יוכל, טרם שנעשו הפרסים אדירים, לעצר בהם מלהגדיל את כוחם. אחרי אשר עלתה המחשבה הזאת בלבו, נסה מיד את הָאוֹרָקוּלָאוֹת, כן אלה אשר בארץ יון וכן זה אשר בלוב, בשלחו מלאכים לכאן ולכאן, אלה שילכו לדלפוי, אלה לְאָבַּי^[67] של הפוֹקִים ואלה לְדוֹדוֹנָה^[68]. אחרים נשלחו אל אַמְפִיאָרֵאוס^[69] ואל טְרוֹפוֹנִיוס^[70] ואחרים אל הַבְּרַנְחִידִים^[71] בארץ המיליטים. אלה הם האורקלאות היוונים, אשר שמה שלח קרויסוס לשאול. ואל אָמון^[72] בארץ לוב שלח אחרים לדרוש באל. הוא שלח לנסות את האורקולאות, מה ידעו, ואם יִמָצֵא שהם יודעים את האמת, ישלח שנית לדרוש, אם יהין לצאת למלחמה בפרסים.

47. ועל הלודים ששלח לנסות את האורקולאות פקד: מיום צאתם מסרדיס יספרו את העת אשר חלפה וביום המאה ישאלו את שאלתם מאת האורקלאות באמרם: מה עושה עתה מלך הלודים, קרויסוס בן אליאטיס? ואת אשר יענה כל אורקולום ואורקולום, ירשמו ויביאו אליו. אמנם מה שענו שאר האורקולאות לא ספר איש, אבל בדלפוי, מיד אחרי אשר נכנסו הלודים אל תוך הדביר לדרוש באל ושאלו כאשר צֻוו, השיבה הפִּיתִּיָה במשקל ההֶכְסָמֶטֶר את הדברים האלה:

אדעה את מספר החול ומדת הים

ואשמעה את האִלֵּם ואקשיבה לאי־מְדַבֵּר^[73],

ריח נודף לקרָבַי מבשר הצב המשוּרְיָן

מבושל בכלי נחושת יחד עם בשר הטלה,

נחושת שמו תחתיו, נחושת מכסהו.

48. את מענה הפיתיה זאת רשמו הלודים ושבו לסרדיס. וכאשר היו נוכחים גם האחרים אשר נשלחו למקומות שונים ומענות האֵלים בידיהם, פתח קרויסוס כל אחת והתבונן אל הכתוב בהן. אף אחת לא מצא חן בעיניו. אולם בשמעו זאת מדלפוי, מיד העריץ אותה וקבל אותה והאמין כי אורקולום הוא רק זה אשר בדלפוי, כי שם מצאו את מה שעשה הוא. יען כי אחרי שלחו את המלאכים אל האורקולאות שמר את היום המיועד ועשה ככה: הוא חשב על דבר שיהיה מן הנמנע למצא ולחקור: הוא חתך צב ושה לנתחים ובשלם יחד בדוד נחושת מכוסה מכסה נחושת.

49. את הדברים האלה אפוא ענו לקרויסוס בדלפוי; ואשר לאורקולום של אַמְפִיאָרֵאוס, אינני יכול לספר, מה שענה הוא ללודים בעשותם בתוך המקדש כחוק^[74]. יען כי על דברים כאלה אין מדברים מאומה, רק זאת, כי הוא חשב גם אותו^[75] לבעל אורקולום לא מכזב.

50. אחרי הדברים האלה בקש קרויסוס לרַצות^[76] את האל אשר בדלפוי בקרבנות גדולים: כי מן הבהמה הראויה לקרבן הקריב מכל מין שלשת אלפים, וצבר לערמה מטות מצופות זהב וכסף, סִפֵּי זהב, בגדי ארגמן וכתנות ושרף אותם וקוה להפיק על ידי אלה עוד יותר רצון מאת האל. ועל כל הלודים צוה, כי כל אחד מהם יקריב דבר, כפי אשר תשיג ידו. וכאשר כלה להקריב את קרבנו, יצק זהב לאין מספר והקיש ממנו אריחים, הגדולים בני שש זרתות, והקטנים בני שלש זרתות ארכם וזרת עבים, במספר מאה ושבעה עשר, ומהם היו מזהב טהור ארבעה, משקל כל אחד ככרַים וחצי, והאריחים האחרים היו זהב לבן^[77] ככרים משקלם. הוא עשה גם ארי מסכה מזהב טהור, עשר ככרים משקלו; הארי הזה נפל בעת שרפת המקדש בדלפוי^[78] מעל האריחים, כי עליהם הועמד וכעת הוא באוצר הקורינתיים ומשקלו שבע ככרים וחצי, כי נתכו ממנו שלש ככרים וחצי^[79].

51. כאשר השלים את כל אלה, שלח אותם קרויסוס לדלפוי ויחד אתם את הדברים האלה: שני גביעים^[80] מצוינים בגדלם, מהם היה אחד זהב ואחד כסף; זה של זהב עמד בצד ימין בפתח המקדש, וזה של כסף בצד שמאל. גם הכלים האלה נדדו למקומות אחרים אחרי שרפת המקדש וגביע הזהב עומד באוצר הקְלַזֵוֹמֵנִים^[81] ומשקלו תשע וחצי ככרים ועוד תשע מָנִים. וזה של כסף עומד בפנה במבוא המקדש, שש מאות אמפורות יין יכיל: כי הדלפים מוזגים בו את היין בחג תֶאוֹפָנִיָה^[82]. והדלפים אומרים, כי הוא מעשה ידי תֶאוֹדוֹרוֹס מסַמוס^[83]. וכך גם דעתי, כי אינו נראה לי כמלאכת איש פשוט. גם שלח ארבע חביות כסף העומדות באוצר הקורינתיים. ועוד הקדיש שני מזרקים, אחד זהב ואחד כסף, על מזרק הזהב כתוב “לַקֶדַימוֹנִיוֹן”, לאמר, המתנה היא מהם, אך לא נכון הדבר. כי גם זה של קרויסוס הוא. אחד מהדלפים אשר רצה למצא חן בעיני הלקדימונים כתב זאת. אף כי יודע אני את שמו, אין אני רוצה לפרסמו. רק הנער, אשר דרך ידו נוזלים מים, הוא מאת הלקדימונים, אולם מהמזרקים, אף אחד לא. גם מתנות אחרות רגילות שלח קרויסוס הרבה ביחד עם אלה, ספלי כסף עגולים, ואף צלם אשה מעשה זהב, שלש אמות גבהו; הדלפים אומרים, כי זה הוא צלם האופה של קרויסוס^[84]. נוסף על כל אלה הקדיש קרויסוס גם את רביד אשתו וחגורותיה.

52. כל אלה שלח לדלפוי, אך לאַמְפִיאְרֶאוֹס הקדיש שלט כולו זהב טהור וחנית כולה זהב מוצק ויד החנית וחודיה גם הם זהב, כי שמע את ישרו ואת אסונו^[85]. ועוד בימי היו שניהם בְתֵיבֵּי, זאת אומרת במקדש אפולון אִיזְמֶנִיוֹס אשר בתֵיבֵּי.

53. את הלודים, אשר עליהם היה להביא את המתנות האלה אל המקדשים, צוה קרויסוס לשאול את האורקולואות, אם יצא למלחמה על הפרסים ואם יקח עמו צבא מבעלי בריתו. כאשר באו הלודים אל המקומות אשר נשלחו שמה, מסרו את המתנות למקדש ושאלו את האורקולום באמרם: “קרויסוס מלך הלודים ועמים אחרים, המאמין כי האורקולאות האלה יחידים הם בין בני אדם, שלח לכם מתנות הולמות את גִילוּיֵיכֶם, ועתה הוא שואל אתכם, אם יצא למלחמה על הפרסים ואם יקח לו לעזרה צבא של בעלי ברית”. כדברים האלה שאלו; דעות שני האורקולאות כונו לאחת, כי נבאו לו לקרויסוס: אם ילחם בפרסים יהרוס ממלכה גדולה^[86]. גם יעצו לו למצא את החזקים מבין היוונים ואותם ירכוש לו לאוהבים.

54. כאשר הובאו דברי האל לפני קרויסוס והוא שמע אותם, שמח על דברי האורקולאות האלה, כי קָוֹה קִוָה, כי את ממלכת כורש יהרוס. הוא שלח שנית לפיתו^[87] ונתן מתנות לדלפים, שני אסתירי־זהב^[88] לכל איש, אחרי אשר שמע את מספר יושביה. חלף זה נתנו הדלפים לקרויסוס וללודים את הזכות להיות ראשונים לשואלים באֵל ופטורים יהיו ממסים, ולשבת ראשונה^[89] וכל הרוצה מהם יהיה אזרח בדלפוי לעולם^[90].

55. אחרי אשר מסר את המתנות לדלפים, שאל קרויסוס באורקולום בשלישית. כי כאשר ראה אורקולום אמת לפניו, לא יכול להשביע את נפשו. הוא שאל בפנותו אל האורקולום, אם ממשלתו תמשך זמן רב, והפיתיה השיבה לו כדברים האלה:

אם באחד הימים יהיה הפרד למלך המדים,

אז, לודי, רך רגלים^[91], אל הָהֶרְמוֹס^[92], המלא אבנים,

ברח, ואל תעמוד, ואל תתביש להיות מוג לב.

56. כאשר באו הדברים האלה לפני קרויסוס, שמח עליהם הרבה יותר מעל שאר הדברים, כי קוה, פרד במקום איש לעולם לא ימלוך על המדים והוא וזרעו אחריו לעולם לא יחדלו ממלוך. אחרי כן עמל לחקור, מי מהיוונים הם החזקים ביותר וירכוש אותם לאוהבים; ובחקרו מצא כי הלקדימונים והאתונאים עולים על האחרים, אלה מגזע הדורים ואלה מגזע היונים. כי אלה היו החשובים. מהם היה בזמן קדום עם פֶּלַסְגִי, השני יווני. העם הראשון לא יצא מעולם מחוץ לארצו, והשני נדד הרבה. כי בעת מלוך עליו דֶאבקַלִיוֹן ישב בארץ פתִיאוֹטֵיס, אולם בעת מלוך דוֹרוֹס בן הֶלֵין, ישב בארץ אשר מסביב להר אוֹסָה ואוֹלִימְפּוֹס הנקראת היסטיאַיאָטִיס^[93]. כאשר גורש מהיסטיאַיאָטִיס בידי הקִידְמֵאִים^[94] התישב על הפינדוס ונקרא המַקֶדְנִי. משם נסע לארץ דריאופיס^[95] ומדריאופיס בא סוף סוף אל הפּלופּניסוס ונקרא הדורי.

57. מה השפה אשר בה דברו הפֶּלַסְגִים לא אוכל לאמר אל נכון. אולם אם יש האפשרות להוכיח על פי הפלסגים החיים עוד היום והיושבים מאחורי הטִירְסֵנים בעיר קְרֵיסְטון^[96] ואשר היו לפנים שכנים לאלה הנקראים היום דורים, ובימים ההם ישבו בארץ הנקראת היום תֵסַליוֹטֵיס, ועל־פי הפלסגים אשר ישבו בפְּלָקִיָה וסְקִילָקֵי^[97] על חופי ההלספונטוס ואשר ישבו ביחד עם האתונאים, וגם על־פי הערים האחרות של הפלסגים אשר שנו את שמותיהן, אם נוכיח על פי אלה עלינו לאמר, כי הפלסגים דברו שפה ברברית. ולכן, אם גם כל הגזע הפלסגי היה כזה, אזי העם האָטי, בהיותו פלסגי, שנה גם את שפתו בעברו להיות יווני, כי לא יושבי קריסטון מדברים שפה אחת עם אף אחד מאלה היושבים סביבם היום, ולא יושבי פלקיה, אך הם מבינים אלה את אלה. מזה נראה ברור, כי אופי השפה אשר הביאו אתם בבואם אך הארץ הזאת, את זו שמרו.

58. אולם העם היווני משתמש, מעת שנתהוה, תמיד באותה שפה, כן נראה בעיני. כי בהפרדו מהפלסגי היה חלש, אך הוא גדל למספר עמים, אף כי ראשיתו היתה מצער, יען כי הפלסגים ביחוד, וגם הרבה עמים ברברים אחרים נספחו אליו. מלבד זאת חושב אני, כי הגזע הפלסגי, בהיותו ברברי, לא פרה ורבה ביותר בכל זמן.

59. קרויסוס שמע, כי בין העמים האלה יושבי אטִיקָה הם מדוכאים ונפלגים למפלגות על ידי פֵּיסיסטְרָטוֹס בן היפּוקְרָטֵיס, המושל בימים ההם על האתונאים^[98]. להיפוקרטיס נעשה נס גדול, כאשר בא לראות במשחקי אולימפיה כאחד האזרחים. כי בזבחו את זבחיו החלו הדוּדִים שעמדו שם ושהיו מלאים בשר ומים לרתח ולעבור על שפתם בלי אש. חילוֹן הלקדימוני^[99], אשר היה נוכח במקרה וראה את המופת, יעץ להיפוקרטיס, ראשית, כי לא יקח אשה בת־בנים אל תוך ביתו, ושנית, אם יש לו כבר אשה, לגרשה, ואם יש לו כבר בן, למשך ידו ממנו. ולא אבה היפוקרטיס לשמוע לעצת חילון בדבר הזה, ויולד לו אחרי־כן פיסיסטרטוס זה, שכאשר רבו יושבי החוף ויושבי המישור מהאתונאים אלה באלה – בראש אלה עמד מֶגַקְלֶס בן אַלְקְמֶאון, ובראש יושבי המישור לִיקוּרגוס בן אַרִיסטוֹלָאידֶיס – יצר מפלגה שלישית, כי השתוקק להגיע אל השלטון. באספו את אנשי מפלגתו, הערים ואמר להם, כי עומד הוא בראש יושבי ההר וחִבֵּל תחבולה זאת; הוא חבל בגופו ובפרדותיו ובא במצב זה עם צמדו אל השוק כמו נמלט זה עתה מידי אויביו אשר עמדו לרצחו נפש לפי דבריו, בעת צאתו אל שדותיו, ובקש מאת העם לתת לו איזה שומרים לשמור עליו, יען כי לפני זה יצא לו שם לתהלה במלחמה נגד מֶגָרָה, בלָכדו את נִיסֵיאָה ובעשותו מעשים גדולים אחרים. באופן זה הוטעה עם אתונא ונתן לו לבחר אנשים מבין אנשי העיר ואלה נעשו לא לנושאי כידונים של פיסיסטרטוס כי אם לנושאי אַלות, כי מזויני אלות־עץ הלכו אחריו. אלה מרדו יחד עם פיסיסטרטוס ולכדו את המבצר. מאז משל פּיסיסטרטוס באתונאים, אך לא בטל את משמרות הפקידים אשר מצא ולא שנה את החוקים, כי אם משל על העיר היטב וביושר על פי החוקים הקיימים.

60. אך כעבור עת קצרה השלימו אלה אשר עם מגקלס עם אלה אשר עם ליקורגוס ויגרשוהו. ככה רכש לו פיסיסטרטוס את הטִירָנִיָה על אתונא בראשונה ובטרם הכתה שרשים היטב, אבדה. והאנשים שגרשו את פּיסיסטרטוס נלחמו שנית אלה באלה. כאשר הציקו המורדים למגקלס, שלח לפּיסיסטרטוס שליח להציע לו, אם יאבה לקחת את בתו לאשה תמורת הטירניה. פיסיסטרטוס נאות לעשות זאת ובתנאי זה השלימו. ועתה חבלו תחבולה בדבר השיבה, מעשה מחפיר מאד, כפי שאני חושב. כי מזמן קדום נבדל העם היווני מעם הברברים בזה, שהוא עולה עליהם בחכמתו ורחוק מאד מאולת נפרזה, ועתה חבלו האנשים נגד האתונאים, הראשונים לחכמה בין היוונים, כפי שאומרים, את התחבולה הזאת: בְדֵימוֹס פּאָנִיה היתה אשה אחת ושמה פִיאֵה, גבהה ארבע אמות פחות שלש אצבעות ובכלל היתה יפת־תואר. את האשה הזאת קשטו בכל הנשק והעמידוה בתוך מרכבה, בהראותם לה את עמדת גופה שתהיה נראית יפה ביותר ונסעו העירה. לפניה שלחו מלאכים, אשר בבואם העירה יקראו, כאשר שמו בפיהם, ויאמרו כדברים האלה: “אתונאים, קבלו בסבר פנים יפות את פּיסיסטרטוס אשר אתיני עצמה מעריצה אותו מכל האנשים ומובילתהו אל מבצרה”. כדברים האלה דברו בלכתם הנה והנה, ומיד התפשטה השמועה בין הדימים, כי אתיני מביאה את פּיסיסטרטוס. ואנשי העיר נפתו כי האשה היא האלה עצמה והשתחוו לפני האשה וקבלו את פּיסיסטרטוס.

61. אחרי אשר לכד פּיסיסטרטוס שנית את הטירניה באופן המסופר, לקח לו לאשה כפי שהיה ההסכם עם מגקלס, את בתו. ויען כי היו לו כבר בנים גדולים^[100] וקללה היתה רובצת, לדברי בני האדם, על האַלקמֵיאוֹנידים,^[101] לכן לא רצה כי יהיו לו בנים מהאשה החדשה ובא אליה שלא כדרכה. בהתחלה הסתירה האשה את הדבר, לסוף ספרה לאמה, או כי שאלה אותה, ואולי גם לא, וזאת לבעלה. וזה התרגש מאד להבזה מאת פּיסיסטרטוס, ובקצפו השלים עם המורדים. כאשר שמע פּיסיסטרטוס על הנעשה נגדו, עזב כליל את הארץ^[102] ובא לאֶרֶטְרִיאָה^[103] ושם התיעץ עם בניו ונצחה דעתו של הִפִּיִאַס ללכד בחזרה את הטירניה. ויאספו משאות מאת כל הערים אשר היו אסירות תודה להם בעד איזה דבר. ערים רבות הביאו הון רב, אך אנשי תֵּיבֵּי עלו על כולן במתנותיהם. אחרי כן, לא ארבה במילים, עבר איזה זמן והכל היה מוכן לשיבה. כי באו אליהם גם ארגִיוִים שְכוּרים מהָפֶּלוֹפּוֹנֶסוֹס, גם איש אחד מִנַכְּסוֹס בא אליהם מרצונו הטוב, שמו לִיגְדַמִיס, שהראה מסירות רבה והביא עמו כסף ואנשים.

62. והנה יצאו מאריטריאה בשנה האחת־עשרה והלכו לביתם. המקום הראשון שלכדו באטיקה היתה מרתון. כאשר חנו במקום הזה באו אליהם מורדים מתוך העיר ונספחו אליהם אנשים מהדימים, אלה שהטירניה היתה להם יותר רצויה מהחופש. אלה התאספו אפוא, והאתונאים אשר בעיר, כל עוד שאסף פּיסיסטרטוס את הכסף ואחרי כן כאשר לכד את מרתון, לא שמו לבם אליו. אמנם בשמעם כי יצא ממרתון והולך ובא נגד העיר, אז נזעקו לקראתו. והם יצאו עם כל צבאם מול אלה ההולכים ושבים, ופּיסיסטרטוס ואנשיו יצאו ממרתון ועלו על העיר ובלכתם במקום ההוא נפגשו על יד מקדש אָתֵינֵי הפָּלֵינִית^[104] ויערכו שם מערכה לקראת מערכה. שם התייצב לפני פּיסיסטרטוס בשליחות האֵלה הרואֶה אַמְפִילִיטוֹס מֵאַחַרְנַי אשר בגשתו אליו חזה במשקל ההכסמטר את הדברים האלה באמרו:

פּרוּשה כבר המִכְמרת ומְזֹרָה הרשת

וינהרו האטונסים^[105] לתוכן בליל ירח.

63. את הדברים האלה חזה לו מלא רגש אלהי, ופּיסיסטרטוס, אשר הבין את האורקולום, אמר, כי הוא מקבל את דברי האורקולום והקריב את צבאו. והנה האתונאים, אלה מהעיר, הפנו עצמם באותה שעה לאכל את ארוחת־הבקר ואחרי הארוחה אחדים מהם לשחק בקוביה ומהם לישון. וישתערו פּיסיסטרטוס ואנשיו על האתונאים וינוסום. אחרי כן, בעת נוסם, מצא פּיסיסטרטוס תחבולה מחוכמה מאד, כי לא ישובו האתונאים להתאסף, אלא ישארו נפוצים. הוא הרכיב את בניו על סוסים וישלחם לפניו. הם השיגו את הנסים ואמרו להם מה שצוה פיסיסטרטוס כי לא יפחדו וישובו כל אחד לביתו.

64. האתונאים שמעו לקולם ופּיסיסטרטוס לכד בדרך זו את אתונא בפעם השלישית^[106] וחזק את הטירניה על ידי שכירים רבים והכנסות כסף, אשר באו לידו חלק מן הארץ עצמה וחלק מנהר סטרימון^[107], וגם על־ידי שלקח לבני־תערובות את בני האתונאים שנשארו ולא מהרו להמלט ושלח אותם לנַכְּסוֹס, כי גם אותה לכד פיסיסטרטוס במלחמה ומסרה ללִגְדָמִיס. מלבד זאת טהר את האי דילוס כפי מצות האלים. הוא צוה לחפור את המתים מכל החבל ככל אשר יכלו לראות מן המקדש ולהביאם אל חלק דילוס אחר. ופיסיסטרטוס משל על האתונאים, אולם מהאתונאים נפל חלק המלחמה וחלק, ביחד עם האלקמַיאונִידיִם ברחו ממקום שבתם.

65. וקרויסוס שמע על מצב האתונאים שהם נמצאים בו בעת הזאת, וכי הלקדימונים יצאו זה עתה מצרות רבות וכבר ידם על העליונה במלחמה עם אנשי טֶגֶאָה^[108], כי במלוֹך לֶאוֹן והֵיגֵיסִיקְלֵיס^[109] בשפרטה הצליחו הלקדימוֹנים בכל המלחמות, רק במלחמתם נגד אנשי טגאה היתה ידם על התחתונה. ובימים שלפני זה היו חוקיהם גם כמעט הרעים בין כל היוונים, והיו נבדלים כן בנוגע בינם לבין עצמם וכן בנוגע לזרים. ושנוי לחוקים טובים בא להם בדרך זאת. בבוא ליקורגוס, איש נכבד בין השפרטים לדלפוי אל האורקולום, ויהי כאשר רק נכנס אל האולם, אמרה אליו הפיתיה כדברים האלה:

באת, ליקורגוס, אל מקדשי העשיר,

אתה, ידי זוס ושאר יושבי האולימפוס,

לא אדע אכנך אל או אדם,

חושבני, יותר אל אתה מאדם, ליקורגוס!

אחדים מוסיפים ואומרים, כי הפיתיה מסרה לו גם את החוקים הקיימים עד היום בשפרטה, אך הלקדימוֹנים עצמם אומרים, כי כאשר היה ליקורגוס אפוטרופוס על לֶאוֹבּוֹטֵיס בן אחיו, המלך בשפרטה, הביא אותם מכרתים. כאשר רק היה לאפוטרופוס, שִנה את כל החוקים ושמר לבל יעברו עליהם מלבד זאת קבע כל הנוגע למלחמה, את הפלוגות של חמש עשרה ושלושים^[110] ואת הארוחות המשותפות וגם מנה ליקורגוס האֶפוֹרים^[111] והזקנים^[112].

66. ככה עברו לחוקים טובים. אחרי מות ליקורגוס בנו לו מקדש ומעריצים אותו מאד. ויען כי חיו בארץ טובה ומספר יושביה היה לא מעט, לכן עלו מהר ויעצמו מאד, ותקצר נפשם במנוחתם ויאמרו בלבם כי חזקים הם מהאַרְקַדִים וישאלו בדלפוי על כל ארץ הארקדים^[113]. ותען להם הפיתיה כדברים האלה:

ארקדיה אתה שואל ממני? הרבית לשאל, לא אתננה לך.

רבים הם האנשים בארקדיה אוכלי בָלוֹטִים,

שיתיצבו לעצור בך. אך עיני אינה צרה בך;

אתן לך לרקוד בטגאה ברקעך ברגל

ואת המישור היפה למדד בחבל לחלֵק.

כאשר שמעו הלקדימונים את האורקולום הזה, משכו את ידם משאר הארץ הארקדים אך על אנשי טגאה יצאו למלחמה, כי נשענו על האורקולום המטעה. ויקחו עמהם כבלים לקחת את אנשי טגאה לעבדים, אך הם נגפו בקרב, ואלה מהם אשר נשארו בחיים, עבדו אסורים בכבלים, שר הם עצמם הביאום, ומדדו בחבל את מישור אנשי טגאה. והכבלים אשר היו אסורים בהם עוד היו תלויים בימי שלמים בטגאה, מסביב למקדש אתיני אֶלָאֵי^[114].

67. הנה במלחמה הראשונה הזאת נלחמו מדי פעם בפעם עם אנשי טגאה ולא הצליחו. אך בימי קרויסוס, במלוך אָנַכְּסַנְדְרִידֵיס ואָרִיסְטוֹ^[115] בלקדימוניה היו כבר ידי השפרטים על העליונה במלחמה וככה בא להם הדבר: יען כי מדי פעם בפעם נגפו בקרב נגד אנשי טגאה, שלחו מלאכים לדלפוי לדרש, מי מהאלים עליהם לרצות כי תהיה ידם על העליונה במלחמתם עם אנשי טגאה. והפיתיה ענתה להם, אם יביאו את עצמות אוֹרֶסְטֶס בן אַגַמֶמְנוֹן. ובאשר לא יכלו את קברו של אורסטס, שלחו שנית אל האל לשאול אותו, מקום קברו של אורסטס איהו. על שאלתם ענתה הפיתיה למלאכים כדברים האלה:

טגאה אשר בארקדיה היא כר נרחב,

שתי רוחות מנשבות שם, דחופות בעוז,

ומכה נגד מכה, ושבר על שבר רובץ.

שמה האדמה המחיה מכסה על בן אגממנון,

בהביאך אותו תנצח על טגאה העוזרת.

כאשר שמעו הלקדימונים גם את הדברים האלה, היו בכל זאת רחוקים מלמצא אותו, למרות שבקשוהו בכל מקום, עד אשר בסוף מצא אותו לִיּחֵיס, אחד האנשים הנקראים בשפרטה אנשי־חסד. אנשי חסד אלה הם מתושבי העיר היוצאים מבין הפרשים, מהזקנים שבהם, חמשה בכל שנה ושנה. באותה השנה שבה הם יוצאים מבין הפרשים. עליהם ללכת בשליחות מדינת שפרטה זה לכאן וזה לכאן, ואין להם להתעכב בשום מקום.

68. אחד האנשים האלה היה ליחיס אשר מצא את הקבר בטגאה בהשתמשו במקרה ובבינתו. כי כאשר עמדו בעת ההיא בקשרי דברים עם אנשי טגאה, בא הוא לבית נפח להתבונן איך הולמים את הברזל, והתפלא בראותו את הנעשה. כאשר ראה הנפח את השתוממותו, הפסיק בעבודתו ואמר: “אמנם אורח לקדימוני, לו ראית את אשר ראיתי אני, מה מאד התפלאת, אם תתפלא עתה על מלאכתי בברזל. אמרתי לחפר לי באר בחצר זה. ובעת חפרי מצאתי ארון, שבע אמות ארכו; אך יען לא האמנתי כי האנשים לפנים היו פעם יותר גדולים מאלה אשר בימינו, פתחתיו וראיתי אורך המת כאורך הארון, מדותיו ושבתי וכיסיתי אותו”. האיש סיפר לו את אשר ראה, אולם ליחיס חשב על אשר נאמר ושער כי זהו אורסטס כדברי האל. הוא שער ככה: בשני מפחי הנפח אשר ראה מצא את שתי הרוחות, בסדן ובפטיש את המכה והחזרתה, בברזל ההלום – את השבר הרובץ על שבר, כאשר חשב בערך, כי את הברזל המציאו רק לאסונו של האדם^[116]. כך שער בנפשו ושב לשפרטה וספר ללקדימונים את כל הדבר. אבל הם העמידוהו למשפט בגלל דברים אשר בדו מלבם וגרשוהו. הוא בא לטגאה וספר את אסונו לנפח ורצה לשכור ממנו את חצרו משהלה לא רצה, כעבור זמן מה פתה אותו והוא גר שם. הוא פתח את הקבר ואסף את העצמות והביא אותן לשפרטה. ומעת ההיא, מדי התנגחו אלה עם אלה, גברו בקרב הלקדימונים. אמנם כבר נכבש על ידי החלק היותר גדול מהפלופונֵיסוס.

69. והנה כאשר שמע קרויסוס את כל הדברים האלה, שלח מלאכים לשפרטה ותשורות בידיהם לבקש לכרות ברית וצוה עליהם את אשר יאמרו. ובבואם אמרו: “קרויסוס מלך הלודים ועמים אחרים שלח אותנו וכה אמר: לקדימונים! יען כי דבר אלי האל לדרש את אהבת היוונים ושמעתי כי אתם הראשונים בארץ יון כדברי האורקולום, אני שואל מכם ודורש להיות אוהבכם ובעל בריתכם, בלי ערמה ובלי כחש”. את הדברים האלה אפוא הודיע קרויסוס להם על־ידי מלאכיו. והלקדימונים, אשר כבר שמעו את דברי האורקולום הזה הנאמר לקרויסוס, שמחו לקראת הלודים בבואם וכרתו ברית שלום ועזרה, כי גם עוד לפני זה קבלו איזה טובות מאת קרויסוס. כי כאשר שלחו הלקדימונים לסרדיס לקנות זהב, ברצותם להשתמש בו לפסל, זה של אפולון העומד היום בְּתּוֹרנַכְּס^[117] בארץ הלָקוֹנִים, נתן להם קרויסוס, כאשר באו לקנות, זהב חנם.

70. ולכן, מטעמים אלה, כרתו הלקדימונים עמו את הברית וגם יען כי כבד אותם נגד כל היוונים ובחר בהם לאוהבים. הם היו גם נכונים לעת אשר יקרא אותם וגם עשו גביע נחושת, על שפתו החיצונה הרבה ציורי חיות וגדול היה עד כי הכיל שלש מאות אמפורות. אותו אמרו להשיב מתנה לקרויסוס. הגביע הזה לא הגיע לסרדיס מאחת משתי סבות אלה שמספרים: הלקדימונים אומרים, כי כאשר הוליכו את הגביע לסרדיס ועברו לפני סמוס, הגיעה השמועה לאזני הסמים ויצאו באניות מלחמה ולקחוהו. והסמים עצמם אומרים, כי מוליכי הגביע מהלקדימונים אחרו בדרכם וכשמעם כי סרדיס ביחד עם קרויסוס בידי האויב, העמידו את הגביע למכירה בסמוס ואנשים פרטיים קנו אותו ונדבוהו למקדש הֵירָה. ואולי אמרו המוכרים בשובם לשפרטה, כי נלקח מהם על ידי הסמים.

71. כך הוא הדבר בנוגע לגביע. וקרויסוס אשר לא הבין לדברי האורקולום, יצא למלחמה לקַפַּדוֹקִיה^[118] בקוותו לנחול נצחון על כורש ועל חיל הפרסים. עוד קרויסוס מתכונן לצאת למלחמה על הפרסים, והנה איש מן הלודים, אשר גן לפני זה היה נחשב לחכם ועתה בגלל עצתו גדל שמו מאד בין הלודים – סַנְדַנִיס היה שמו – ויעץ לקרויסוס בדברים האלה: “המלך, אתה מתכונן לצאת למלחמה על אנשים כאלה הלובשים מכנסי עור ויתר מלבושיהם עור; הם לא יאכלו את אשר הם רוצים, כי אם את אשר יש להם, כי ארצם קשה. מלבד זאת לא ישתו יין כי אם הם שותי מים; תאנים אין להם לאכל ולא כל דבר טוב אחר. ועתה, אם תנצחם, מה תקח מהם, אם מאומה אין להם? ואם תנוצח אתה שים אל לבך כמה דברים טובים תאבד. אם יטעמו מהדברים הטובים שלנו, יאחזו בהם ולא ירפו מהם. מודה אני לאלים, כי לא נתנו בלב הפרסים לעלות על הלודים”. את הדברים האלה דבר, אך קרויסוס לא שמע אליו. ואכן לא היה לפרסים מאומה מכל התפנוקים ומכל הדברים הטובים לפני לכדם את הלודים.

72. הקפדוקים נקראים בפי היוונים סורים. לפני ממשלת הפרסים היו הסורים האלה נכנעים למדים ואחרי כן לכורש. כי הגבול בין ממלכת המדים ובין זו של הלודים היה הנהר הַלִיס, השוטף מהרי אַרְמֶנִיָה דרך ארץ הקִילִקִים; הלאה בשטפו יושבים המַטִיאָנִים לימינו, ולשמאלו הפְרִיגִים; ואחרי עברו עליהם הוא שוטף ופונה צפונה וגובל מפה לימין את הסורים הקפדוקים ולצד שמאל את הַפַּפְלָגוֹנִים. ככה מבדיל הנהר הליס כמעט את כל אסיה התחתונה^[119], משפת הים מול קפריסין עד הים השחור: זהו צואר^[120] הארץ כולה. אורך הדרך עולה לאיש זריז מהלך חמשה ימים.

73. והנה יצא קרויסוס למלחמה על קפדוקיה מטעמים אלה: גם מתוך חמדה לאדמה, ברצותו לספחה לגבולו וביחוד בהיותו בטוח בדברי האורקולום ורצה לנקום נקמת אסטיאגיס מכורש. כי את אסטיאגיס בן קיאכּריס, גיסו של קרויסוס מלך המדים, הכניע כורש בן קמביסיס. הוא נעשה לגיסו של קרויסוס בדרך זו: להקה של סקיתים נודדים מרדו ונמלטו לארץ מדי; בימים ההם משל במדים קִיאַכְּסָרֵיס בן פְרָאוֹרטֵיס בן דֵיִאוֹקֵיס. בתחלה עשה טובות לסקיתים האלה בהיותם מבקשי חסותו; ובכבדו אותם מאד, מסר להם נערים אשר ילמדום את שפתם ולמשוך בקשת^[121]. כעבור זמן, אשר בו היו הסקיתים רגילים לצוד ציד בשדה ולהביא תמיד דבר מה, קרה פעם אחת כי לא צדו מאומה. בשובם בידים ריקות התנהג עמהם קיאכסריס קשה ורע מאד, כי היה, כמו שהראה, בעל חמה גדול. ואלה החליטו, יען סבלו זה מאת קיאכסריס, כי דברים בלתי הגונים נעשו להם, להרוג אחד מהנערים, אשר היו אצלם להתלמד, ולהכין אותו כמו שהיו רגילים להכין גם את הציד ולהגיש לכיאקסריס, כאילו הם מגישים ציד, ואחר הגישם למהר ולברח לאליאטיס בן סַדִיאַטֵיס לסרדיס. והדבר נעשה, כי קיאכסריס והמסובים על שולחנו אכלו מהבשר הזה והסקיתים אחרי עשותם את המעשה ברחו ובאו לאליאטיס.

74. אחרי־כן, כי מאן אליאטיס להסגיר את הסקיתים בידי קיאכסריס בדרשו אותם, התלקחה מלחמה בין הלודים ובין המדים אשר ארכה כחמש שנים, ובהן נחלו לפעמים המדים נצחון על הלודים ולפעמים הלודים על המדים. ופעם התנגחו גם בלילה. המלחמה נמשכה ככה בלי הכרע עד אשר בשנה הששית, כאשר התנגחו אלה עם אלה, קרה מקרה, כי בעצם הקרב נהפך פתאם היום ללילה. שנוי זה של היום הגיד מראש ליונים תַּלֵיס מִמִילֵיטוֹס וקבע לזמנו את השנה ההיא, אשר בה באמת קרה השנוי^[122]. אך הלודים והמדים בראותם כי היום היה ללילה, הרפו מהקרב ושניהם השתדלו להשלים ביניהם. ואלה שעזרו להביא את השלום ביניהם היו סִיאֶנֶסִיס^[123] הקיליקי ולַבִּינֵיטֹוֹס^[124] הבבלי. הם התאמצו כי תהיה גם שבועה ביניהם וכי יבואו בקשר משפחה זה עם זה, כי על אליאטיס הטילו לתת את בתו אָרִיאֵנִיס לאסטיאגיס בן קיאכסריס לאשה, יען כי בלי הכרח חזק אין דרכן של בריתות אלה להתקים הרבה. את שבועות הברית נשבעים העמים האלה כמו היוונים, נוסף על השבועות הם מלקקים, אחרי שרטו בעור זרועם, איש את דם רעהו.

75. את אסטיאגיס זה אפוא, שהיה אבי אמו, נצח כורש ולקח בשביה, מסבה שאספר בדברים הבאים. לכן חרה אף קרויסוס מאד בכורש ושלח לדרוש באורקולאות, אם יצא למלחמה על הפרסים, וכאשר בא אורקולום הנשמע לשתי פנים, קוה כי האורקולום הוא טוב לו והשתער עם צבאו על גבול הפרסים. ובבוא קרויסוס אל הנהר הליס, העביר משם את הצבא, כן אני אומר, על הגשרים שהיו אז; אך כאשר אומרים רבים מן היוונים, העבירם תַלֵיס ממיליטוס. כי קרויסוס לא ידע לשית עצות בנפשו, איך יעבור לו הצבא דרך הנהר, כי בימים ההם לא היו עוד הגשרים של היום. אומרים כי תליס, אשר היה אז במחנה, עשה כי הנהר ששטף עד עתה משמאל לצבא ישטף גם לימינו, והוא עשה את הדבר הזה ככה: למעלה מראש המחנה, החל לחפור תעלה עמוקה והמשיכה בחצי לבנה בכדי שימצא המחנה מאחוריו ובאופן זה ישתפך מאפיק הישן לתוך התעלה ובזרמו על פני המחנה יפול שוב לתוך הקודם, וככה אחרי שנחלק הנהר לשנים, תהא האפשרות לעבור בו. ישנם אפילו שאומרים שגם האפיק הישן נחרב כולו; אך אני אינני מאמין בדבר, כי מעתה, איך עברוהו בחזירתם?

76. אחרי אשר עבר קרויסוס עם צבאו בא לאחד הגלילות בקפדוקיה הנקרא פְּטֶרִיאָה; פטריאה הוא המקום המבוצר בארץ הזאת ומשתרע בערך מול סִינוֹפֵּי העיר אשר על יד הים השחור; שם חנה והשחית את שדות הסורים. גם לכד את עיר הַפְּטֶרִייִם ומכר אותם לעבדים. גם לכד את כל הערים אשר סביבותיה ואת הסורים הגלה, אף כי לא היו אשמים כלל. וכורש אסף את צבאו ויקח עמו גם את כל העמים אשר ישבו באמצע^[125] ויצא נגד קרויסוס. אולם טרם הוציא את צבאו, שלח מלאכים אל היונים ונסה להטותם מאחרי קרויסוס. אך היונים לא שמעו אליו. כורש בא וחנה מנגד לקרויסוס ופה, בשדות פטריאה, התנגחו אלה עם אלה בחזקה. הקרב היה עצום ורבים היו הנופלים משני הנלחמים. לסוף לא נצח אף אחד ונפרדו מלהלחם, כי הלילה בא. וכה נלחמו שני המחנות אחד בשני.

77. וקרויסוס לא היה מרוצה ממספר צבאו, כי היה הצבא הנלחם על ידו פחות הרבה במספרו מזה של כורש, ובהיותו בלתי מרוצה, וכאשר ביום השני לא נסה כורש לתקוף אותו, שב לסרדיס ובדעתו היה לקרא את המצרים לפי השבועה כי הוא כרת ברית גם עם אַמַסִיס מלך מצרים טרם שכרת את הברית עם הלקדימונים ולשלח גם לבבלים לקרא להם, כי גם עם אלה כרת ברית לעזור לו במלחמה, – בעת ההיא מלך על הבבלים לביניטוס. וגם להודיע ללקדימונים כי יבואו למועד המיועד; ואחרי שיזעיק את כל אלה ויאסוף גם את צבאו, היה בדעתו לחכות עד עבור החורף ובבוא האביב לצאת למלחמה על הפרסים. ובחשבו זאת שלח אחרי שובו לסרדיס מלאכים לבני בריתו וצוה להם כי יתקבצו לסרדיס בחודש החמישי, ומהצבא אשר היה עמו ואשר נלחם בפרסים שלח את כל הזרים^[126] מתוכו שיתפזרו, כי לא עלה הדבר על דעתו כלל וכלל, אחרי אשר הקרב לא היה כי אם בלתי־מכריע, כי כורש יעלה על סרדיס.

78. עוד קרויסוס חושב זה בלבו והנה נתמלאו מגרשי העיר נחשים, וכאשר רק נראו, חדלו הסוסים לרעות את מרעיתם ובאו ואכלו אותם. כראות קרויסוס את הדבר הזה, הבין, כי זה אות, ואכן כן היה הדבר, והוא מהר לשלוח מלאכים אל הקוסמים אשר בטֶלְמִיסוֹס^[127]. אמנם באו המלאכים ושמעו מפי הטלמוסים מה שרצה האות לרמז, אך לא יכלו להודיעהו לקרויסוס, כי עד אשר שבו והפליגו לסרדיס נשבה קרויסוס. הטלמוסים פתרו ככה: קרויסוס יהיה צפוי אל חיל זר בארצו, אשר אחרי בואו יכניע את יושביה, באמרם: “הנחש יליד האדמה והסוס אויב וזר”^[128]. כה השיבו הטלמוסים דבר לקרויסוס כאשר כבר נשבה, כי לא ידעו מאומה מהנעשה בסרדיס ועם קרויסוס.

79. רק נסג קרויסוס אחור אחרי הקרב על יד פטריאה, נודע לכורש כי קרויסוס אומר לשלח את הצבא מעליו אחרי שובו. כאשר חשב בדבר מצא, כי טוב לו למהר ככל אשר יוכל ועליו לעלות על סרדיס, לפני התאסף שנית חיל הלודים. אך גמר בלבו ומהר לעשות את הדבר. ובהסיעו את הצבא ללודיה נעשה הוא עצמו המלאך המודיע לקרויסוס. ועתה היה קרויסוס במבוכה גדולה כי הדברים באו לא כאשר קוה או כאשר חזה אותם מראש. בכל זאת הוציא את הלודים לקרב. ובעת ההיא לא היה באסיה עם אמיץ ומוכשר למלחמה מהלודים. הם נלחמו מעל סוסים ובידיהם כידונים ארוכים והיו גם רוכבים מצוינים^[129].

80. הם נפגשו במישור אשר לפני העיר סרדיס, מישור גדול וחלק אשר בו שוטפים נחלים וביניהם גם ההילוֹס, המתחבר עם הגדול מביניהם הנקרא הֵרְמוֹס, הבא מן ההר הקדוש של האם דִינדֵימֵיֵנִי^[130] ומשתפך אל תוך הים קרוב לעיר פוֹקיאָה. בראות כורש את הלודים עומדים פה ערוכים במערכה, ויָחֶל מהרוכבים ועשה בעצת הַרְפָּגוֹס^[131], איש מדי, את המעשה הזה: כל הגמלים נושאי המזון והכבודה, אשר הלכו אחרי צבאו, את כולם אסף ופרק מעליהם את משאם והושיב עליהם אנשים לבושים לבושי רוכבים, ולמסודרים באופן זה צוה ללכת בראש הצבא לקראת רוכבי קרויסוס, ולחיל הרגלים צוה ללכת אחרי הגמלים ומאחורי הרגלים העמיד את כל רוכביו. ככלותו לסדר את כולם, נתן צו לא לחוס על כל איש מהלודים, כי אם להרג כל מי שימצאו בדרכם, רק את קרויסוס לבדו לא יהרגו, אף אם יעמד על נפשו בעת אשר יתפשוהו. את הדברים האלה צוה עליהם; את הגמלים שם נוכח פני הרוכבים מטעם זה: הסוס נבהל מפני הגמל ואינו יכול להביט אל מראהו ולהריח את ריחו^[132]. והנה מטעם זה עשה את הדבר בערמה, למען לא יפיק קרויסוס תועלת מרוכביו, כי באלה קוה הלודי לנצח. וכאשר נפגשו בקרב, ויהי אך הריחו הסוסים את ריח הגמלים וראו אותם, נסוגו אחור ושמו את תקוות קרויסוס לאל. בכל זאת לא היו הלודים גם עתה מוגי לב, כי אם בראותם את הנעשה קפצו מעם הסוסים ורגלים התנגחו עם הפרסים. אולם באחרונה, אחרי נפול משני המחנות חללים רבים, נסו הלודים ונדחקו אל תוך החומה והפרסים שמו מצור עליהם.

81. כה באו הלודים במצור. וקרויסוס בחשבו שהמצור ימשך זמן רב, הוסיף לשלוח מתוך המבצר מלאכים אחרים לבני בריתו, כי על הנשלחים הראשונים היה להודיע להם להקבץ בחודש החמישי לסרדיס. אך את אלה שלח לדרש עזרה מהירה ביותר, יען כי הוא נמצא כבר במצור.

82. והוא שלח ליתר בעלי בריתו וגם ללקדימוניה. אך בעת ההיא היה להם עצמם לשפרטים, ריב עם הארגיוים בגלל חבל ארץ הנקרא תִירֶאָה^[133] כי את תיראה זאת, אף כי היא בחבל ארגוליס, קראו הלקדימונים שלהם והחניקו בה. והנה היתה גם הארץ לצד מערב עד מַלֶאָה של הארגיוים, כן הארץ אשר ביבשה כן האי קִיתֵירָה ויתר האיים. כאשר החישו הארגיוים לעזרת ארצם הנקרעת מהם, נדברו ביניהם והסכימו שילחמו שלש מאות איש מכל צד, ואלה מהם שידם תהיה על העליונה, להם תהיה הארץ. יתר המון הצבא ישוב כל אחד לארצו ולא יהיו נוכחים בעת הלחמם, יען כי אם יהיו המחנות נוכחים וחלק אחד יראה את חבריהם ידם על התחתונה, יחישו לעזרתם. אחרי אשר גמרו את ביניהם, התרחקו, ואלו שנבחרו מכל צד נשארו והתנגחו. והם נלחמו ויען היותם שקולים אלה נגד אלה בקרב, נשארו משש מאות איש שלשה, מהארגיוים אַלְקִינוֹר וּחְרוֹמִיוֹס מהלקדימונים אותּרִיאָדֵיס. אלה נשארו כאשר בא הערב.

שני הארגיוים בחשבם כי הם המנצחים, מהרו לארגוס ואותריאדיס, מהלקדימונים פשט את חללי הארגיוים והביא את נשקם אל המחנה ונשאר על משמרתו. ביום השני באו שני הצדדים ושמעו את הדבר. זמן מה אחר כל אחד כי הוא נצח: אלה אמרו, כי מהם נשארו יותר בחיים, ואלה הוכיחו כי אל הנסו ושלהם נשאר על מקומו ופשט את חלליהם. באחרונה מתוך הריב התנפלו אחד על השני ונלחמו, ואחרי אשר נפלו רבים משני המחנות, נצחו הלקדימונים^[134]. למן העת ההיא גוזזים הארגיוים את שער ראשם, בעוד אשר לפני זה עליהם היה לגדל שער־הראש וקבעו חוק ואָלָה, כי לא יגדל איש מהארגיוים את שער ראשו והנשים לא תעלינה עדי־זהב עד אשר ישובו ויקחו את תיראה. והלקדימונים קבעו לחוק את ההפך מזה, כי עד עכשיו לא גדלו שער ראשם ומעתה יגדילו. מספרים כי זה האחד, אשר נשאר מהשלש מאות, אותריאדיס, בוש לשוב לשפרטה אחרי אשר רעיו נפלו במלחמה וטרף נפשו בכפו באותה תיראה.

83. זה היה מצב הדברים בשפרטה בבוא המלאך מסרדיס ובקש כי יחישו עזרה לקרויסוס הנמצא במצור. בכל זאת, בשמעם את דברי המלאך התעתדו לעזור לו. ואך כאשר התכוננו והאניות היו נכונות, באה בשורה אחרת, כי נבקעה עיר הלודים וכי קרויסוס נשבה חיים. משום כך התעצבו מאד לדבר ונשארו על מקומם.

84. סרדיס נכבשה בדרך זו: כאשר בא יום הארבעה־עשר למצור על קרויסוס, שלח כורש רוכבים בכל צבאו אשר יודיעו, מי אשר יעלה בתחלה על החומה, לו יתן המלך מתנות. אחרי זה נסה הצבא, אך לא עלה בידו. והנה בעת אשר רפו ידי אחרים, נסה איש מַרְדִי^[135], שמו היה הִירוֹיאָדֵיס, לעלות על החומה במקום המבצר, אשר שם לא העמד משמר, יען כי ל אהיה לירא כי ממקום הזה תלכד פעם העיר, בהיות פה המבצר תלול ואין ללכדו שם. גם מֵילֵיס, אשר מלך לפנים בסרדיס, לא נשא את האריה, אשר ילדה לו הפלגש, רק במקום הזה. כי הטֶלמֶסים אמרו לו, אם יִנָשֵא האריה מסביב לחומה, לא תהיה אפשרות לכבוש את סרדיס, וישאהו מֵילֵיס מסביב לשאר החומה, במקום אשר המבצר היה נוח להכבש, ויִבֶז במקום ההוא יען היה נשגב ותלול. זהו חלק העיר הנשקף אל הַטְמוֹלוס^[136]. והמרדי הזה, הירויאָדיס, ראה לפני יום אחד הלודים יורד בצד זה של המבצר אחר קובָעו אשר התגלגל מלמעלה והרימהו. הוא התבונן בדבר ושם אל לבו. אחרי זה עלה גם הוא ואחריו עלו אחרים מהפרסים. ואחרי אשר עלו רבים בדרך זו נלכדה סרדיס וכל העיר היתה לשמה.

85. ועם קרויסוס קרה הדבר ככה: לו היה בן, זה אשר הזכרתי אותו למעלה; הוא היה בן חיל, אבל אלם. בעת אשרו, אשר חלף עתה, עשה קרויסוס למענו כל אשר ביכלתו, וחשב על זה ועל זה ושלח גם לדלפוי לשאול באורקולום, והפיתיה השיבה לו כדברים האלה:

בן לודי, מלך על עם רב, קרויסוס בער ונבער,

אל תאבה להקשיב בביתך לקול אליו נכספת,

לקול הבן המדבר. טוב יותר בשבילך כי ירחק:

בפעם הראשונה ידבר ביום האסון.

כאשר נלכדה החומה, השתער אחד מהפרסים על קרויסוס, כי לא ידע אותו, להרגן. וקרויסוס, אשר ראה אותו מתנפל עליו, לא שם לבו לדבר, מפני הצרות שבאו עליו ולא היה אכפת לו להדקר ולמות, אך בנו, זה האלם, בראותו את הפרסי משתער, פרץ בקול מתוך פחד וצרת נפשו, וקרא: “בן אדם, אל תהרג את קרויסוס!” זה אשר דבר בפעם הראשונה ומעתה דבר כל חייו.

86. והפרסים כבשו את סרדיס^[137] ולקחו בשבי את קרויסוס חיים, אחרי מלכו ארבע־עשרה שנה והיה במצור ארבעה־עשר יום, בהרסו כדברי האורקולום, את ממלכתו הגדולה. הפרסים תפשוהו והביאוהו לפני כורש. הוא צוה לערוך מוקד גדול ולהעלות את קרויסוס עליו אסור בנחושתיים ופעמים שבעה נערים לודים עמו. כונתו היתה או להקריב את ראשית השלל לאחד האלים או לשלם נדר, או יען שמע כי קרויסוס איש ירא אלוהים הוא, לכן העלהו על המוקד, בחפצו לראות, אם אחד מהאלים יצילהו מלהשרף חיים. וכן עשה. ולקרויסוס בעמדו על המוקד עלו בזכרונו, אף כי היה בצרה כה גדולה, דברי סולון, כאלו נאמרו לו מאת האלהים, כי אין איש מאושר בעודנו בחיים. כאשר עלה הדבר על מחשבתן, שאף רוח, נאנח אחרי דומיה ממושכה וקרא שלש פעמים: “סולון”!" וכאשר שמע זאת כורש שלח את המתורגמנים לשאול את קרויסוס, מי הוא זה אשר הוא קורא אותו. ואלה נגשו אליו ושאלוהו. זמן־מה שתק קרויסוס לשאלותיהם, אבל אחרי כן, כאשר הציקו לו, אמר: “את האיש, אשר הייתי נותן עושר רב, לו בא בדברים עם השליטים כולם”. יען כי דבר דברים סתומים להם, שאלוהו שנית פשר דבריו. וכאשר חזקו עליו דבריהם והציקו לו, ספר להם לבסוף, איך לפנים בא אליו סולון מאתונא ואיך הוא ראה את כל אוצרותיו ולא היו שוים בעיניו מאומה, ודבר דברים כאלה, ואיך הכל בא עליו כאשר אמר האיש ההוא, ולא אמר יותר בנוגע לו^[138] מאשר בנוגע לכל המין האנושי וביחוד בנוגע לאלה שחושבים עצמם בעיניהם להיות מאושרים. את זה ספר קרויסוס בעת אשר כבר הציתו אש במוקד ובער מכל פאותיו. וכאשר שמע כורש מאת המתורגמנים את דברי קרויסוס, נחם על מעשהו וישם אל לבו, כי הוא עצמו בן־אדם מוסר לשרפה בן־אדם חי אחר, אשר לא נפל באשרו ממנו, וגם ירא מפני הגמול ובחשבו עוד, כי אין דבר אשר יתמיד בחיים האנושיים, צוה לכבות מהרה את האש הבוערת ולהוריד את קרויסוס והאנשים אשר עמו. אבל כשנסו לכבות את האש לא יכלו לה עוד.

87. ועתה, מספרים הלודים, כאשר ראה קרויסוס, כי כורש ניחם על מעשהו ובראותו כי כל האנשים מכבים את האש ואינם יכולים לה, צעק בקול גדול וקרא לאפולון אם הקריב לו פעם מנחה אשר היתה לרצון לו, יעזור לו ויצילהו מהצרה הזאת. כן קרא אליו בדמעות. והנה, בעוד אשר השמים היו טהורים ואין רוח נושבת, התעננו פתאם עננים וסערה קמה וגשם שוטף נתך וכבה את המוקד. וככה נודע לכורש כי קרויסוס הוא ידיד־אל וצדיק ויורידהו מעל המוקד וישאלהו כדברים האלה: “קרויסוס, מי מבני־אדם פתה אותך לצאת למלחמה על ארצי ולהעשות שונאי במקום אוהבי?” והלה השיב: “המלך, זאת עשיתי להצלחתך ולהותי. המעורר אותי למעשה זה היה אֵל היוונים שעודדני למלחמה. כי אין בן־אדם אשר יהיה ככה נבער מדעת לבחור במלחמה במקום השלום. כי בעת שלום הבנים מקברים את אבותיהם, במלחמה האבות מקברים את בניהם; אולם רצון האלים היה כי יֵעָשה ככה”.

88. הוא דבר כדברים האלה וכורש התיר את אזיקיו ויושיבהו על ידו וכבדהו עד מאד, ובהתפלאות רבה הביט אליו, הוא וכל אנשיו. קרויסוס ישב דומם שקוע במחשבותיו. אחר זמן מה הפך את פניו וראה כי הפרסים הורסים את עיר הלודים ואמר: “המלך, היכול אני להגיד לך את אשר בלבי עתה או עלי לחרוש בעת הזאת?” כורש עודדהו וצוהו לדבר בלי מורא ככל אשר ירצה. והוא שאל ואמר: “ההמון הגדול הזה, מה הוא עושה בחמה גדולה כזו?” והלה השיב: את עירך הם הורסים ואת סגולותיך הם בוזזים". וקרויסוס השיב: “לא את עירי ולא את סגולותי הם הורסים. כי בכל אלה אין לי חלק כי לך הוא אשר הם נושאים ומוליכים”.

89. דברי קרויסוס עוררו את תשומת־לב כורש ואחרי הוציאו את כל האנשים מעליו, שאל את קרויסוס, מה עליו לעשות לעצור במעשים האלה? וקרויסוס אמר: “אחרי אשר שמוני האלים עבד לך, חושב אני לצדק לאמר לך, את אשר אני רואה בדבר לטובתך. הפרסים, שהם גאים מטבעם, עניים הם; זה מהם שיתפוס הרבה מאד, עליך לחשוש בשעה זו שיתקומם נגדך. והנה תעשה ככה, אם דברי ימצאו חן בעיניך: העמד מנושאי־הכידון שומרים על כל השערים, אשר יאמרו עת יקחו מאת מוציאי הסגולות, כי עליהם להפריש את המעשר לזוס. ואותך לא ישנאו על קחתך בזרוע מאתם את הסגולות, הם יכירו כי הצדק אתך וימסרו מרצונם הטוב.”

90. כשמוע כורש את הדברים האלה, שמח מאד, כי נדמו לו כעצה טובה. הוא הלל אותו מאד ופקד על נושאי הכידונים לעשות את אשר יעץ לו קרויסוס, ואליו אמר כדברים האלה: “קרויסוס, יען הראית עצמך במעשיך ודבריך הישרים כי איש אתה, אשר דעת מלכים בך, לכן שאל לך דבר כנפשך ויעשה מיד”. והוא השיב: “אדוני, חסד גדול ביותר תעשה עמדי, אם תרשני לשלח את האזיקים האלה ולשאול את האל היווני, את זה שהערצתי ביותר מבין האלים, אם זה דרכו לרמות את אלה שעשו לו טובות”. וישאלהו כורש על מה הוא מתאונן נגדו, שהוא מבקש את הבקשה הזאת ממנו. וקרויסוס ספר לו את כל מחשבותיו ואת תשובות האורקולאות וביחוד על דבר המתנות וכי מעודד על ידי האורקולום יצא למלחמה על הפרסים. אחרי שספר זה החל שוב להתחנן שירשהו להוכיח את האל על זה. אך כורש צחק ואמר: “קרויסוס, גם זה נתן לך ממני, וכל דבר, אשר תדרש פעם”. כשמוע קרויסוס את הדברים האלה, שלח אחדים מהלודים לדלפוי וצוה עליהם כי יניחו את האזיקים על סף המקדש ושישאלוהו אם לא יבוש כי עדד את קרויסוס בדברי האורקולום לצאת למלחמה על הפרסים, כאלו הוא יהרס את ממלכת כורש, שממנה היו לו דורונות כאלה, ויַראו על האזיקים. זה ישאלו וגם אם דרך אֵלי היוונים לשלם רעה תחת טובה.

91. כאשר באו הלודים האלה ואמרו את אשר צוו, השיבה הפיתיה, כאשר מספרים, את הדברים האלה: “להמלט מפני הגורל הנועד לאדם, לא יוכל אף האל. על קרויסוס נפקד עון אביו בדור החמישי^[139], אשר בעת היותו נושא־כידון בבית הֵירַקְלֵס שמע לערמת אשה והרג את אדוניו וירש את כל כבודו, אשר לא היה ראוי לו. בכל התאמצותו של לוֹכְסִיאַס^[140], כי האסון יבוא על סרדיס בימי בניו של קרויסוס ולא בחיי עצמו, לא היה בכוחו להשיב את המוירות^[141] מדעתן. אולם, עד כמה שהרשו אלה, השיג ונתן לו. כי שלש שנים דחה את כבוש סרדיס. וזה יֵדע קרויסוס, כי רק עבור השנים האלה, שנגזרו עליו, נשבה. ושנית, הלא עזר לו כאשר עמד להשרף. ואשר לדברי האורקולום, לא נכון בפי קרויסוס אשר יתאונן, יען כי נבא לו לוכסיאַס, כאשר יצא למלחמה על הפרסים, יהרוס ממלכה גדולה. לדברים אלה היה עליו, לו חפץ להועץ היטב, לשלוח ולשאול על איזו ממלכה הוא מדבר, שלו או של כורש. ויען לא הבין את הנאמר, ולא שאל מחדש, יראה את האשם בו בעצמו^[142]. וגם כאשר שאל בפעם האחרונה באורקולום ענה לו לוכסיאס מה שענה לו בדבר הפרד, גם את זה לא הבין, כי כורש הוא הפרד הזה, יען נולד מהורים לא מעם אחד, בהיות האם הנכבדה והאב ממעמד יותר נמוך. כי היא היתה אשה מדית ובת אסתיאגיס מלך המדים, והוא איש פרסי ונכנע תחתיהם. ואף כי נפל ממנה בכל דבר, נשא את גברתו לאשה”. את הדברים האלה השיבה הפיתיה ללודים והם הביאו את דבריה אל קרויסוס ובשמעו הכיר, כי בו לבדו האשמה ולא באל.

92. כל זה בדבר ממשלת קרויסוס וכבוש יוניה הראשון. מקרויסוס יש ביון גם הרבה מתנות אחרות ולא רק אלה הנזכרים לבד. כי בתֵיבֵּי, עיר הבּויאוטים^[143] נמצאת חצובה, שנדב לאפולון האִיסְמֵינֵי^[144], באֶפֶסוֹס^[145] בני בקר זהב ורוב העמודים ובמקדש פְּרוֹנָאוֹס^[146] אשר בדלפוי מגן זהב גדול. כל אלה היו עוד בימי. אחדות מהמתנות נאבדו כבר. ואלו המתנות של קרויסוס שהיו אצל הבְּרַנחִידִים^[147] בארץ המיליטים, היו, כפי ששמעתי, שוות במשקלן ודומות לאלה אשר בדלפוי. ואשר נדב לדלפוי ולמקדש של אמפיאראוס^[148] היה מביתו וראשית נחלת אביו, והמתנות האחרות היו משלל שונא אשר קם נגדו לפני מלכו ואשר התאמץ לעזרת פַּנטַלֵיאוֹן, שתהיה לו ממלכת הלודים. פנטליאון זה היה בן אליאטיס אחי קרויסוס, אך לא מאם אחת; כי קרויסוס נולד לאליאטיס מאשה קַרית ופנטליאון מאשה יונית. אחרי אשר התחזק קרויסוס בממלכה שנמסרה לו מאת אביו, עִנה את האיש אשר התקומם נגדו והמיתו, ורכושו, אשר הקדיש עוד לפני זה, נדב באופן המסופר ולמקומות הנזכרים. די בזה שספרתי בדבר המתנות.

93. דברים מפליאים ראויים לתאר, כמו שהם אולי בארץ אחרת, אינם ביותר בארץ לודיה, מלבד עפרות הזהב הנגרפים מהטְמולוס. אך נמצא בה מפעל אחד, הגדול ביותר, מלבד מפעלי המצרים והבבלים. יש שם ציון^[149] אליאטיס, אביו של קרויסוס. יסוד הבניין הוא מאבנים גדולות ושאר הציון אדמה שפוכה. הקימו אותו סוחרי השוק, בעלי מלאכה וזונות. למעלה על הציון עמדו חמשה עמודים, עוד בימי היו שם, ועליהם חקוקות כתובות, כמה הקים כל אחד ואחד, וכשמודדים רואים, כי מלאכת הזונות היא הגדולה. כי בנות הלודים כולן מזנות וקובצות להן הנדה ועושות ככה עד אשר תהיינה לאנשים; הן נותנות לעצמן שלוחים. והקף הציון ששה ריסים ושני פלטרות ורחבו שלש־עשרה פלטרות^[150]. קרוב לציון משתרע אגם גדול, והלודים אומרים, כי הוא בלתי פוסק. הוא נקרא אגם גיגיס. והענין הזה אפוא כך הוא.

94. הלודים חיים לפי מנהגים הדומים לאלה של היוונים, מלבד אשר הם נותנים את בנותיהן להיות מנאפות. הם הראשונים בין בני האדם אשר אנחנו יודעים בהם כי טבעו מטבעות זהב וכסף והשתמשו בהן. הם היו גם החנונים הראשונים. הלודים עצמם אומרים כי הם המציאו גם את המשחקים שמשחקים כעת אצלם ואצל היוונים. הם מספרים, כי המציאו את אלה בזמן ההוא כאשר שלחו מתישבים לארץ טִירְסֵינִיָה, וזה מה שהם מספרים בעניין זה: במלוך אַטיס בן מַנֶס^[151] היה רעב כבד בכל ארץ לודיה; בתחלה חיו וסבלו הלודים, אך אחרי־כן, כאשר לא חדל, שמו את דעתם למצא הקלה. אחד המציא דבר זה ואחד המציא דבר זה. וככה המציאו בימים ההם את משחק הקוביה, משחק הגרמות, משחק הכדור וכל שאר מני משחקים, חוץ ממשחק הדף. המצאת המשחק הזה אינם מיחסים הלודים לעצמם; הם המציאו את אלה והשתמשו בהם נגד הרעב באופן כזה: יום אחד שלם שחקו למען לא יבקשו מזון, ביום השני אמנם אכלו ופסקו מלשחק. באופן כזה עברו עליהם שמונה עשרה שנה, ויען כי הצרה לא רפתה, כי אם עוד חזקה, חלק מלכם את כל הלודים לשני חלקים והפיל את הגורל שחלק אחד ישאר וחלק אחד יעזוב את הארץ. לחלק שעלה בגורלו להשאר, התחבר המלך, ולחלק שעליו לצאת, בנו, ושמו טִירְסיֵנוֹס. אלה שנפל עליהם הגורל לצאת מהארץ ירדו לסמירנה ובנו להם אניות, אל תוכן הכניסו את כל הכלים המועילים, והפליגו לבקש להם מיתם וגם ארץ, עד אשר אחרי עברם על פני עמים רבים באו אל האומברים. שם בנו להם ערים ויושבים בהם עד היום הזה. במקום לודים שנו את שמם וקראו עצמם בשם בן המלך שהוליך אותם. בשמו קראו עצמם טירסינים^[152]. אולם הלודים נכבשו לעבדים על ידי הפרסים.

95. מעתה עלינו לחקור בספרנו מי הוא כורש זה אשר הרס את ממשלת קרויסוס, והפרסים, באיזה אופן הגיעו למשול על אסיה. כמו שמספרים אחדים מהפרסים, שאינם רוצים להפליג בדברי כורש, כי אם מספרים את הדברים כמו שהיו, ככה אכתוב גם אני, יען יודע אני, כי קורות כורש מסופרים גם בשלשה אופנים אחרים^[153]. כאשר משלו האשורים על אסיה העליונה כחמש מאות ועשרים שנה^[154], היו המדים הראשונים לפשוע בהם ובהלחמם על חרותם עם האשורים היו לאנשי חיל ובהסירם את העבדות מעליהם נעשו בני־חורים ואחריהם עשו גם עמים אחרים כמעשה המדים.

96. וכאשר עמדו כל העמים אשר ביבשת ברשות עצמם באו שנית תחת ידי טירנים בדרך זו: בין המדים חי איש חכם, ושמו דֶיאוֹקֵיס בן פְּרָאוֹרְטֶס. דיאוֹקיס זה שאף לשלטון ועשה ככה: המדים ישבו לפי כפריהם^[155], ובכפרו היה הוא מכובד זה כבר והוא שקד לעשות צדק. ועשה זה יען כי כל ארץ מדי היתה מלאה חמס, אף כי ידע כי הרשע עוין את הצדיק. והמדים בני כפרו, בראותם את דרכיו, בחרו בו להיות שופט עליהם, והוא בשאפו לשלטון, שפט ביושר ובצדק. במעשיו אלה נחל תהלה לא מעט מאת אנשי העיר, עד אשר שמעו האנשים בכפרים אחרים, איך דיאוקיס לבדו הוא השופט בצדק, בעוד אשר עד עתה סבלו ממשפטים בלתי צודקים. אז כאשר שמעו, הלכו בחפץ לב אל דיאוקיס כי ישפוט גם אותם ובאחרונה לא פנו אל כל איש אחר.

97. כאשר הפונים אליו הלכו הלוך ורב, בראותם כי משפטיו מכוונים אל הנכון, הבין דיאוקיס, כי הכל בו לבד תלוי, וימאן לשבת עוד למשפט כאשר ישב עד הנה, ואמר כי לא יחפוץ עוד לשפוט: לא לתועלת לו היא להזניח את עסקיו ולשפוט בני־עמיתו כל היום. ובהיות שוד וחמס בכפרים עוד הרבה יותר מאשר לפני כן, התקבצו המדים והתיעצו והתוכחו על דבר מצבם כמו שהוא. כאשר חושב אנכי, היו ביחד אוהבי דיאוקיס אשר דברו אז: “אם נשאר במצב הנוכחי, אין ביכלתנו כלל לשבת בארץ; הבה נשימה מלך עלינו ואז תתנהל הארץ במשפט ואנחנו נשוב לעבודתנו ולא נעזוב את הארץ מפני החמס”. בדברים כאלה פִּתה אותם כי ימלוך עליהם מלך.

98. וכאשר רק הציעו את מי עליהם להקים למלך, היה דיאוקיס האיש אשר הציעו כולם במפגיע ואשר הללוהו מאד עד אשר הסכימו כי הוא יהיה למלך עליהם. הוא צוה להם כי יבנו לו בית יאה למלך וכי יגינו עליו נושאי־כידון. והמדים עושים כדבריו; הם בונים לו בארץ בית גדול וחזק, במקום אשר אמר להם ונותנים לו כי יבחר לו נושאי כידון מבין כל המדים, וכאשר היה השלטון בידו, הכריח את המדים כי יבנו עיר אחת ועליה יגינו ולא ישימו לבם לאחרות. המדים שומעים גם לדבר הזה ובנו חומות גדולות וחזקות, אלה הנקראות היום אַגְבַּטַנָה^[156], חומה מוקפת לפנים חומה מסביב. הבירה הזאת נבנתה בדרך זו, אשר הקף אחד היה גבוה מהשני רק בצריחיו לבד. מצד אחד עזר לזה המקום, כי היה גבעה, שיהיה כך, מצד שני נעשה יותר באמנות רבה, כי היו ביחד שבע חומות מקיפות, ובאחרונה עמד בית המלך והאוצרות. הגדולה בין החומות האלה שוה בערך בהיקפה כמעט לחומת אתונא. הצריחים בחומה הראשונה לבנים, בשניה שחורים, בשלישית אדומים כשָני, ברביעית תכולים, בחמישית אדומים, כה היו בכל החומות המקיפות הצריחים צבועים בצבעים, אולם בשתי האחרונות היו הצריחים מצופים אלה כסף ואלה זהב.

99. את אלה בנה דיאוקיס למענו ומסביב ביתו, ואת שאר העם צוה לגור מסביב לחומה. אחרי אשר הכל היה בנוי, הנהיג דיאוקיס את המנהג הזה והוא היה הראשון אשר הנהיג ככה: כי לא יכנס כל איש אל המלך, על ידי מלאכים יֵעשה הכל, וכל איש לא יראה את המלך. מלבד זאת יהיה מגונה לכל איש ואיש לצחוק ולירוק בפני המלך. הוא שם סביבותיו תפארת זו, למען אשר בני גילו, אשר גדלו עמו ולא נפלו ממנו ביחס משפחתם ובאומץ לבם, לא יצטערו ויתנכלו לו, כי אם ידמה להם כאיש אחר כאשר לא יביטו בו.

100. אחר אשר סדר כל זה והתחזק בטִירָנִיָה, שמר בכל תוקף על הצדק. את התביעות הכתובות היו שולחים אליו פנימה והוא הוציא את משפטו והיה משיב אותן. זה עשה בנוגע למשפט, ועוד דברים אחרים הנהיג. כאשר שמע כי מי שהוא עשה עול, שלח לקרא אותו וענש איש איש די רשעתו. גם היו לו מרגלים ומצותתים בכל ארץ ממשלתו.

101. הנה כה אִחֵד דיאוקיס לבדו את עם המדים ומשל עליו^[157]. שבטי המדים הם: הבּזִים, הפַּרֵיטַקֵינִים^[158], הַסְטְרוחַטִים, הָארִיזַנְטִים, הַבוּדִים, הַמַגִים^[159]. אלו הם שבטי המדים.

102. לדיאוקיס היה בן, פְרָאוֹרְטֵיס, אשר קבל את השלטון אחרי מות דיאוקיס אשר מלך חמישים ושלש שנים. בקבלו את השלטון לא הסתפק למשול רק על המדים, כי אם יצא למלחמה על הפרסים והתגרה בהם, והם היו הראשונים אשר הכניע לפני המדים. אחרי אשר היו לו שני העמים האלה ושניהם אדירים, הכניע את אסיה, בלכתו מעם אל עם עד כי באחרונה יצא למלחה על האשורים ומהאשורים על מלכי נִינְוֶה ואשר מלכו לפנים^[160] על הכל, אך בימים ההם היו עזובים מבעלי בריתם אשר פשעו בהם. בכל־זאת היה מצבם עוד טוב; על אלה אפוא יצא פראורטיס למלחמה ובה נפל, אחרי אשר משלו עשרים ושתים שנה^[161], ועמו החלק הגדול מצבאו.

103. אחרי מות פרארוטיס ירש את הממלכה קִיאַכְסָרֵיס^[162] בן פראורטיס בן דיאוקיס. עליו מספרים, כי עלה על אבותיו באהבתו למלחמה. הוא היה גם הראשון אשר חלק את עמי אסיה לגדודים וסדר אותם כל אחד לבד, רובי קשת לבד, את הרוכבים לבד, ואלו לפני־כן היו כולם במדה אחת בלתי מסודרים ומעורבים. הוא האיש שנלחם בלודים כאשר בעת הקרב נהפך היום ללילה^[163] ואשר חבר אל ארצו את כל אסיה העליונה אשר מעבר לנהר הַלִיס. הוא אסף את כל העמים הנכבשים תחתיו ויצא למלחמה על העיר נינוה לנקום את נקמת אביו וגם לכבוש את העיר. וכאשר ניצח בקרב על האשורים וצר על נינוה, בא עליו צבא גדול של הסקיתים. בראש הצבא עמד מלך הסקיתים מַדְיַס בן פְּרוֹטוֹתִיאֵס. הם פרצו אל תוך אסיה בהדפם את הקימֶרים מתוך אירופה וברדפם אחרי הפליטים באו לארץ מדי^[164].

104. מים מַיאוֹטֵיס^[165] עד הנהר פַסיס ועם הקולכים דרך שלשים יום לאיש חיל ומקולכיס לא רחוק לעבור עד מדי; רק עם אחד יושב בדרך ביניהם, הסַסְפִּירִים^[166], ואך עוברים אותם באים לארץ מדי. אולם הסקיתים לא פרצו מעבר הזה, כי אם בחרו בדרך העליונה, אם גם רחוקה היא ביותר והרי קאבקסוס היו להם לימינם^[167]. שם התנגחו המדים עם הסקיתים ובקרב נוצחו ואבדו את הממלכה. והסקיתים פשטו על כל אסיה.

105. משם הלכו למצרים. ובבואם לסוריה פלשתינה^[168] בא לקראתם פְּסַמֶטִיכוֹס^[169] מלך מצרים ובמתנות ובתחנונים עצר בעדם מלכת הלאה. בחזרתם היו בעיר אשקלון אשר בסוריה ובעת שרוב הסקיתים עברו בלי להרע לה, נשארו אחדים מהם ואלה שדדו את מקדש אַפְרוֹדִיטֵי הַשָמַמִית^[170]. המקדש הזה הוא, כאשר אני מוצא בחקרי את הדבר, הקדמון בין מקדשי האלה הזאת. כי המקדש בקפריסין נוסד מפה, גם לפי דברי אנשי קפריסין עצמם. גם את זה אשר בקֵיתֵירָה בנו הפניקים, אשר הם בני גליל סוריה זה. את אלה מהסקיתים אשר שדדו את המקדש באשקלון ואת בניהם אחריהם לדורות עולם, הכתה האלה במחלת נשים. בעון זה הם חולים, כן מודים הסקיתים, ומי אשר בא לארץ הסקיתים יכול לראות מה עם האנשים אשר הסקיתים יקראו להם אֶנְרִים^[171].

106. ומעתה משלו הסקיתים באסיה עשרים ושמונה שנה. בזדונם ובשאט נפשם השמו הכל, כי מס גדול עשקו מכל איש ואיש אשר הטילו עליהם, ומלבד המס חמסו בשוטטם על סוסיהם מה שנשאר אולי עוד להם. את רובם המיתו קיאכסריס והמדים, אחרי שהזמינום והשכירום. וכה השיגו המדים שנית את השלטון ומשלו על העמים כמו לפנים ולכדו את נינוה^[172], – איככה, אספר בספורים הבאים^[173] – והכניעו את האשורים חוץ מארץ הבבלים^[174]. אחרי המקרים האלה מת קיאכסריס, אחרי מלכו ארבעים שנה, במספר הזה שנות הסקיתים גם יחד.

107. את המלוכה קבל אסטיאגיס^[175] בן קיאסכריס. ולו בת ושמה מַנְדָנֵי. אותה ראה בחלומו משתנת עד שמלאה את עירו ושטפה את כל אסיה. הוא סר את חלומו לפותרי החלומות מבין המגים^[176] ובשמעו מהם את פתרון החלום לכל פרטיו, ותפעם לבו. אחרי כן, כאשר היתה מנדני זו ראויה לאיש, לא נתנה לאחד המדים ההגון לה, כי ירא מפני חזון הלילה. הוא נתנה לפרסי ושמו קַמְבִּיסֵיס^[177], אותו מצא ממשפחה טובה ונוח מטבעו וראהו כנופל במעלה הרבה מאיש מדי בן המעמד הבינוני.

108. אחרי אשר היתה מנדני אשה לקמביסיס, ראה אסטיאגיס בשנה הראשונה חלום אחר. נדמה לו כי מערות בתו זאת צומחת גפן, והגפן הזאת תכס את כל אסיה. בראותו זאת וישאל את פותרי החלומות גם בדבר החלום הזה, ושלח לקחת מארץ פרס את בתו העומדת ללדת ואחרי בואה שם עליה שומרים, בחפצו לאבד את הנולד ממנה. כי לפי המראה פתרו פותרי החלומות מבין המגים, כי הבן אשר תלד בתו ימלך תחתיו. בכדי להשמר מפני זה שלח אסטיאגיס, כאשר נולד כורש, לקרא את הָרְפָּגוֹס, קרובו והנאמן לו מבין המדים המושל בכל אשר לו ויאמר כדברים האלה: “הרפגוס, אמסור לך לבצע דבר, אל תזלזל בו ואל תדחה אותי ותבכר אחרים ולא תגרום לך עצמך רעה בסוף. קח את הילד אשר ילדה מנדני והביאהו אל ביתך והרגהו, אחרי־כן קברהו ככל אשר תרצה”. וזה השיב: “המלך, מעולם לא מצאת את עבדך ממרה את פיך, ואזהר גם להבא מחטוא לך. אם טוב בעיניך שהדבר יעשה ככה, עלי לעבדך בלב שלם”.

108. את הדברים האלה השיב הרפגוס, וכאשר נמסר לו הילד מקושט למיתה, הלך הביתה הלך ובכה. בבואו הביתה ספר לאשתו את כל דברי אסטיאגיס. וזאת אמרה לו: “ועתה מה תאמר לעשות?” והוא משיב: “לא אשמע בקול אסטיאגיס, אף אם יבער חמתו ויתהולל יותר מאשר הוא מתהולל עתה, לא אמלא אחרי מחשבות לבו ולא אעזור לו ברצח כזה. ומפני טעמים רבים לא ארצח את הילד, הלא קרוב הוא לי הנער וגם זקן אסטיאגיס ובנים זכרים אין. כאשר ימות והשלטון יעבור לבתו, אשר את בנה הוא מצוה היום להמית על ידי, האם לא תצמח לי אחרי־כן מזה סכנה גדולה מאד? אולם על הילד הזה למות, למען שאמלט אני, אבל על אחד מאנשי אסטיאגיס להיות רוצחו ולא מאַנָשַי”.

110. את הדברים האלה דבר והוא מהא לשלוח מלאך לאחד מרועי־הבקר אשר לאסטיאגיס, אשר אותו ידע כי הוא רועה במרעה מתאים מאד^[178], בין הרים מלאים חיות רעות; שמו מִִיטְְרָָדָָטֵֵיס. הוא חי שם עם אשה, שגם היא היתה שפחה. שם האשה אשר חי עמה היה קינו^[179] בשפת יון, בשפת מדי סְפָּקוֹ, כי על הכלב אומרים המדים ספקו. המקום היה במורדי ההרים, אשר שם היה מרעה בקר לרועה זה, צפונה מאגבטנה ולעבר הים השחור. כי כאן, לצד ארץ הסספירים ארץ מדי מלאה הרים מאד, גבוהה ומכוסה יערות, ושאר ארץ מדי הוא מישור. כאשר בא הרועה אשר הבהילוהו, אמר אליו הרפגוס את הדברים האלה: “אסטיאגיס מצוה לך לקחת את הילד הזה ולשימו על השומם בין ההרים, כי ימות עד מהרה, ועוד הוא מצוה לאמר לך, אם לא תמית אותו ותשאירהו בחיים באיזה אופן שהוא, תמות אתה מות אכזרי ואותי הפקיד לחקור אם עזבתו”.

111. הרועה שמע את הדברים האלה ויקח את הילד וישב בדרך אשר בא בה, ויבא אל סוכתו. והנה אשתו, שכל היום היתה מקשה ללדת, ילדה אז, מסבה מאת האל, בעת שהרועה הלך העירה. ושניהם היו שרויים בדאגה, אחד על השני; הוא דאג ללדת אשתו, ואשתו על אשר שלח הרפגוס לקרא את בעלה וככה לא הסכין לעשות. אולם כאשר שב ועמד לפניה וכאשר ראתה אותו בלי אשר קותה לזה, שאלה אותו אשתו על מה הבהילו הרפגוס ככה. וזה השיב: “אשתי, בבואי העירה ראיתי ושמעתי מה שהיה יותר טוב, לו לא ראיתיו ולא היה בא על אדונינו. בית הרפגוס היה כולו מלא יללה. נבהלתי, אך נכנסתי. מיד בהכנסי, רואה אני ילד שכב ומפרכס וצועק והיה מקושט בזהב ובבגדי צבעונים. כראות אותי הרפגוס צוה עלי למהר ולקחת את הילד, לשאת אותו ולעזבהו במקום שחיות מצויות ביותר, בין ההרים, ואמר כי אסטיאגיס הוא הדורש זה ממני ואיים עלי מאד אם לא אעשה זאת. ואני לקחתיו עמי, בחשבי כי הוא יליד אחד מבני הבית. כי עוד לא עלה על דעתי מאין מוצאו. אמנם השתוממתי בראותיו מקושט בבגדי זהב ונוסף לזה היללות אשר נשמעו בבית הרפגוס. אולם מיד אחרי־כן בדרך שומע אני את כל הענין מפי העבד אשר לוה אותי מתוך העיר ואשר מסר לי את התינוק, כי זה בנה של מנדני, בתו של אסטיאגיס, ושל קמביסיס בן כורש, ואותו צוה אסטיאגיס להמיתו; והנה הוא”.

112. בדברו את הדברים האלה, גלהו הרועה והראהו. כראות האשה את הילד גדול ויפה מראה, בכתה וחבקה רגלי בעלה והתחננה כי בשום אופן לא יהרגהו. אך הוא אמר, כי לא יוכל לעשות אחרת, כי אנשי הרפגוס יבואו לראות, ואז ימות הוא מות נבל, אם לא יעשה את הדבר. וכאשר לא יכלה להטות את לב בעלה, אמרה האשה את הדברים האלה: “יען כי לא אוכל לפתותך לבלי המיתו, לכן כזאת תעשה, אם כה דרוש שיראו ילד נעזב: ילדתי גם אני אך ילד מת. את זה תקח ותשים^[180] והילד שנולד לבת אסטיאגיס נגדל כמו לו היה בננו. באופן זה לא תמצא אתה מסרב לאדוניך ואנחנו לא נמצא בעצה רעה. כי הילד המת יקבר בקבר מלכים והחי לא יקופחו חייו”.

113. דברי האשה נראו לרועה נכונים מאד במצב זה וימהר לעשות כדבריה. את הילד אשר הביא להמיתו, מסר לאשתו, ואת בנו המת לקח ושם בכלי אשר בו הביא את האחר. הוא קשט אותו בכל הקשוט של הילד האחר ונשא אותו אל המקום אשר שם ההרים שוממים ביותר ויניחהו. ובבא היום השלישי אחרי עזבו את הנער בא הרועה העירה, בעזבו אחד הרועים הקטנים לשומר, והלך אל הרפגוס, ויאמר לו, כי מוכן הוא להראות לו את גוית הילד. הרפגוס שלח את הנאמנים בנושאי־כידון שלו ועל ידם נוכח ויקבר את בן הרועה. ככה נקבר זה. אך את השני, אשר קראו אחרי כן כורש, קבלה אשת הרועה ותגדלהו, ונתנה לו איזה שם אחר ולא כורש.

114. וכאשר היה הנער בן עשר שנים קרה אותו המקרה הזה, אשר על ידו נתגלה. הוא שחק באותו הכפר, אשר בו היו גם עדרי הבקר ההם, הוא שחק אפוא ברחוב עם בני גילו, והנערים המשחקים בחרו בזה שנחשב לבן הרועה כי יהיה למלך עליהם והוא סדר אותם, אחדים כי יבנו בתים, אחדים כי יהיו לנושאי־כידון, אחד מהם כי יהיה לעין המלך, על שכם האחד נתן את המשרה להביא את הידיעות לפניו. כה הציב איש איש על עבודתו. והנה אחד הנערים האלה, ששחק יחד אתם, בהיותו בנו של אַרְטֶמְבָּרֵיס, איש נכבד בין המדים, לא עשה את אשר צוה עליו כורש. ויצו כורש לנערים האחרים לתפסו. הנערים שמעו בקולו וכורש הֵרַע מאד לנער בהכותו בשוטים. וזה, מיד אחרי שהניחו ממנו, יען כי חרה לו מאד, כי חשב לו לבושה את אשר סבל, מהר העירה אל אביו, לקבול על מה שסבל מאת כורש. ולא אמר כורש כי עוד ל אהיה לו השם הזה, כי אם בן הרועה של אסטיאגיס. ארטמבריס הלך בכעסו אל אסטיאגיס ולקח את הנער עמו ואמר כי נחל מכות בלתי ראויות לכבודו, באמרו: “המלך, עבדך, בן הרועה הזיד בנו ככה”, והראה את כתפיו של בנו.

115. כאשר שמע וראה אסטיאגיס, אמר לנקום נקמת הנער לכבודו של ארטמבריס ושלח לקרא את הרועה ואת בנו. כאשר באו שניהם אמר אסטיאגיס בהביטו אל כורש: “אתה אשר הנך בן לאיש כזה, נועזת להרע באופן זה לבנו של האיש המכובד ביותר אצלי?” והלה השיב כדברים האלה: “אדוני, אני בדין עשיתי מה שעשיתי לנער הזה, כי נערי הכפר אשר גם הוא היה ביניהם, בשחקם הקימו אותי למלך עליהם, יען כי נראיתי להם ראוי ביותר לזה. והנה הנערים האחרים עשו מה שנצטוו, אך זה לא שמע ולא שם לבו ולכן קבל את ענשו. ועתה אם ראוי אני להענש על זה, הנני”.

116. בעת דִבֵּר הנער את הדברים האלה נדמה לו לאסטיאגיס, כי הוא מכירו וגם תואר פניו נדמה לו דומה לשלו וגם המענה היה חפשי יותר מדי והזמן מעת עזיבת הילד נראה לו מתאים עם גיל הנער. ותפעם רוחו בקרבו ולא יכול להוציא הגה מפיו שעה קלה. ואך שב רוחו אליו אמר, יען רצה לשלח מפניו את ארטמבריס וישאר הרועה לבדו ויחקרהו: “ארטמבריס, אני אעשה ככה כי לא תתאוננו לא אתה ולא בנך”. בזה שלח את ארטמבריס, ואת כורש הכניסו העבדים לפנים על פי מצות אסטיאגיס. כאשר נשאר הרועה לבדו, שאלהו, בהיותו לבדו, אסטיאגיס את הדברים האלה, מאין לקח את הנער ומי האיש אשר מסרהו לידו. אך זה השיב כי הוא הולידו והאשה אשר ילדה אותו עודנה בביתו. אסטיאגיס השיבהו, כי לא טוב הוא עושה אשר הוא רוצה לבוא במגע עם עינויים גדולים, ובדברו את הדברים האלה נתן אות לנושאי־הכידון לתפוש אותו. ויהי כאשר הוליכוהו אל העינויים, הודה לו על כל העניין. הוא החל מן התחלה וסיפר הכל לפי האמת ולבסוף בכה והתחנן כי יסלח לו.

117. ואסטיאגיס, אחר שגלה הרועה את האמת, לא הוסיף עוד לשים אליו לבו, כי אם נתמלא חמה גדולה על הרפגוס וצוה לנושאי־הכדון לקרא אותו. כאשר בא הרפגוס שאלהו אסטיאגיס: “הרפגוס, אי הדרך אשר בה המיתָ את הילד אשר ילדה בתי ואשר מסרתי אותו לך?” והרפגוס, בראותו את הרועה נמצא שם, לא שם דרכו אל השקר, למען לא יתבדה ויאחז מיד, כי אם אמר את הדברים האלה: “המלך, אחרי קבלי את הילד, נמלכתי בדעתי, איך אמלא אחרי רצונך מבלי לחטוא נגדך ומבלי להיות רוצח בעיניך ובעיני בתך, וככה עשיתי: קראתי את הרועה הזה ומסרתי לו את הילד ואמרתי לו כי אתה הוא זה שצוית להרגהו. ובאמרי את הדברים האלה לא שקרתי, כי אתה הלא פקדת זאת, מסרתי איפוא לו^[181] באופן זה שצויתיו לשים אותו על הר שמם ולהשאר שמה ולשמור עליו עד שתצא נשמתו ואִיַמְתִי עליו בדברים שונים אם לא יעשה כאשר צֻוה, ואחרי אשר עשה כל אשר צוו עליו מת הילד, ואני שלחתי מהנאמנים שבסריסי להוכח על ידם וקברתיו. ככה היה הדבר, המלך, ובמיתה כזו מת הילד”.

118. הרפגוס אמנם ספר את הדבר לאמתו; אולם אסטיאגיס העלים את כעסו אשר כעס עליו בגלל הדבר אשר נעשה, וספר להרפגוס בהתחלה את דבר המקרה כאשר שמע מפי הרועה, אחר כך, כאשר גמר, הוסיף לספר, כי הילד חי וכי טוב הדבר. “כי הנעשה לילד הזה”, אמר בסַפרו, "העציב הרבה מאד את רוחי, ולא קל הדבר לי שנעשיתי שנוא על בתי. ויען כי הדבר נהפך לטובה, שלח נא את בנך אל הנער אשר בא זה עתה וגם תבוא אל הסעודה כי אומר אני להקריב קרבן תודה על הצלת חיי הנער לאלה מבין האלים אשר להם יאה הכבוד הזה.

119. כשמוע הרפגוס את הדברים האלה, השתחוה אפים ארצה והיה מאושר בלבו, כי המשגה אשר שגה נהפך לטובה וכי הוזמן לסעודה בתנאים טובים כאלה והלך לביתו, ובבואו הביתה מהר ושלח את בנו, הוא היה יחידו, בן שלש־עשרה שנה בערך, ויצוהו ללכת אל אסטיאגיס ולעשות את אשר יצוהו, והוא בשמחתו הגדולה ספר לאשתו כל אשר קרהו^[182]. ואסטיאגיס, בבוא אליו בן הרפגוס, צוה לשחטו ולנתחו לאבריו, חלק מהבשר לצלות באש וחלק לבשל, ואחרי שנעשה היטב היה מוכן^[183]. בהגיע שעת הסעודה באו גם שאר המזומנים וגם הרפגוס. לפני האחרים ולפני אסטיאגיס עצמו העמדו שולחנות מלאים עם בשר טלה, ולפני הרפגוס הגישו את כל בשר בנו מלבד הראש וראשי הידים והרגלים; אלה היו מכוסים בסל לבדם. כאשר ראה אסטיאגיס, כי הרפגוס כבר אכל לשובע מהמאכל, שאלהו, אם הכֵירה היתה מתוקה לחכו, וכאשר ענה הרפגוס, כי מאד ערבה לו, הגישו אלה שעליהם היה מוטל הדבר, את הראש המכוסה של בנו ואת ידיו ואת רגליו, ובעמדם לפני הרפגוס צוו לו להרים את המכסה ולקחת מן הדברים ככל אשר ירצה. הרפגוס שמע להם ובגלותו את הכסוי, ראה את שיורי בנו. בראותו אותם לא נדהם, כי אם שלט ברוחו. וישאלהו אסטיאגיס אם הוא יודע מבשר איזה חיה אכל; הוא יודע היטב השיב, וטוב מאד כל דבר אשר ידי המלך תבצענה. את הדברים האלה דבר ויקח את שאר הבשר והלך לביתו, פה אמר, כפי שאני חושב, לקבר את כל מה שאסף.

120. את הרפגוס ענש איפה אסטיאגיס בדרך זו, ואולם על דבר כורש חשב בלבו וקרא את אותם המגים אשר פתרו לו את החלום באופן ההוא^[184]. בבואם שאל אותם מה הפתרון אשר פתרו לו בדבר החלום. הם עמו כדבריהם הראשונים, באמרם, כי הנער מלך ימלוך אם יחיה ולא ימות לפני זה. הוא השיב להם ויאמר: “חי הנער וגם נשאר בחיים, ובעת היותו בכפר, בחרו בו נערי הכפר להיות מלך עליהם וכל מעשיו היו כמעשי המלכים המולכים באמת, כי גם נושאי־כידון ושוערים ומביאי ידיעות וכל שאר הדברים סדר ומלך. עתה לדעתכם מה התוצאות אשר יביא כל זה?” ויאמרו המגים: “אם הנער חי וכבר מלך מבלי מחשבה תחלה של מי שהוא, הרגע ואל תפחד מפני זה, כי לא ימשול עוד בפעם השניה, הלא גם לכמה מהחזיונות אשר חזינו היו תוצאות קלי־ערך, ומה גם דברי־חלומות על נקלה נגמרים בדברים תפלים”. ויען להם אסטיאגיס: “גם דעתי מגים, כדעתכם כולה, בזה שהנער כבר נקרא מלך, בא החלום ואין לי עוד נסבה כלל לפחד מפני הנער הזה. בכל זאת עוצו לי עצה אחרי אשר תחשבו היטב, מה יהיה היותר בטוח בעד ביתי, בעדי ובעדכם”. על זה ענוהו המגים: “המלך, גם לנו נוגע הדבר עד למאד, לחזק את ממשלתך, כי אחרת תאבד לך ותעבור לנער והוא פרסי, ואנחנו בהיותנו מדים נהיה משועבדים ולא נהיה חשובים כלל בעיני הפרסים, כי זרים נהיה, אולם כל עת אשר אתה תמלוך, יש לנו חלק בממשלה ומכובדים אנחנו מאד לפניך, בהיותך בן עמנו, ואם ככה הוא הדבר, עלינו לדאוג לך ולממשלתך, ולו צפינו דבר מעורר דאגה, היינו אומרים לך הכל מראש. ועתה, כאשר תוצאות החלום מצערות, אנחנו שקטים ואומרים גם לך לעשות כמונו, ואת הנער הזה תשלח מנגד עיניך לפרס אל הוריו”.

121. כשמוע אסטיאגיס את הדברים האלה, שמח מאד וקרא את כורש ואמר לו כדברים האלה: “בני, רשעתי לך לסבת חזון־לילה שוא והודות למזלך נשארת בחיים. ועתה לך בלב שמח לפרס, ואני אשלח אנשים ללוותך, בבואך שמה תמצא אב ואם, לא כמו הרועה מִיטְרַדַטֵיס ואשתו”.

122. אחרי דברו את הדברים האלה, שלח אסטיאגיס את כורש; בשובו לבית קמביסיס קבלוהו הוריו ואחרי אשר קבלוהו, כאשר שמעו^[185] חבקוהו מאד, יען כי חשבוהו למת מיד, עוד בעת ההיא, וישאלוהו, איך נשאר בחיים, והוא ספר להם ואמר איך הוא בעצמו בתחלה לא ידע מאומה וחי בטעות גדולה, ובדרך שמע את כל הקורות אותו. הוא האמין, כי הוא בנו של רועה אסטיאגיס. אך בדרך משם נודע לו כל העניין מפי המלוים אותו, ואמר כי אשת הרועה גדלה אותו והלל אותה עד למאד ובספרו היתה לו קינו הכל, והוריו תפשו את השם הזה ולמען תראה לפרסים הצלת בנם פלאית יותר יצרו את האגדה, כי כלבה הניקה את כורש הנעזב ומפה הלכה האגדה הזאת והתפשטה.

123. וכאשר גדל כורש והיה גבור החיל והאהוב לכל בני גילו, הפציר בו הרפגוס בשלחו לו מתנות, כי שאף לנקום את נקמתו מאסטיאגיס כי הוא ידע, כי בהיותו אחד העם, לא יוכל להתנקם באסטיאגיס, אמנם בראותו את כורש גדול, עשהו לבעל ברית, כי קורות צרותיו של כורש היו דומות לקורותיו. עוד קודם לכן עשה את המעשה הזה: יען היה אסטיאגיס אדון קשה למדים, בא הרפגוס בדברים עם כל אחד ואחד מראשי המדים ויתאמץ לפתותם, כי נחוץ להעמיד את כורש בראש ולהעביר את אסטיאגיס מהמלוכה. כאשר עלה זה בידו והכל היה מוכן, אמר להודיע את אשר בלבו לכורש, אשר היה בפרס, אולם אי אפשר היה באופן אחר, כי כל הדרכים היו שמורות. והוא הערים ככה: הוא התקין בכשרון ארנבת וקרע את בטנה ולא השחית ממנה דבר וכמו שהיתה שם ספר בתוכה, ובו כתב מה שהיה בלבו, אחרי־כן תפר את בטן הארנבת ונתן לנאמן מבין עבדיו רשת כאילו הולך הוא לצוד ציד ושלח אותו לפרס וצוהו, כי במסרו את הארנבת לכורש, יאמר לו על פה, כי יפתח בעצם ידיו את הארנבת וכל איש לא יהיה עמו בעשותו זאת.

124. והנה הדבר הצליח וכורש קבל את הארנבת ופתח אותה ובמצאו בתוכה את הספר לקחו וקראהו. ודברי המכתב היו אלה: "בן קמבּיסיס, האלים משגיחים עליך, כי מבלעדי זאת לא הגעת אל האושר הגדול הזה. ועתה נקום את נקמתך ברוצחך אסטיאגיס, כי לפי דרישתו היית כבר מת, אך הודות לאלים והודות לי נשארת בחיים. כל מה שנעשה עמך, חושבני, מכבר ידוע לך, וגם מה שבא עלי מאת אסטיאגיס, יען לא הרגתיך כי אם מסרתיך לרועה. ועתה, אם תשמע בקולי, תמלוך על כל הארץ, אשר אסטיאגיס מולך עליה. פתה את הפרסים למרוד וצא למלחמה על המדים. ואם אֶמָנה מאת אסטיאגיס לשר צבא נגדך, יהיה מה שברצונך, וגם אם איש אחר מנכבדי המדים. בראשונה יעזבו אלה אותו ויעברו אליך ויתאמצו למגר את אסטיאגיס. ויען כי פה הכל כבר מוכן, עשה זאת והחישה מעשיך:.

125. כשמוע כורש את הדברים האלה חשב בלבו, באיזו תחבולה מחוכמה יפתה את הפרסים, כי ימרדו, ובחשבו מצא כי הדרך הזאת היא המתאימה ביותר ועשה איפה ככה: הוא כתב בספר מה שהיה בדעתו ואסף את הפרסים לאספה. אחרי־כן פתח את הספר ובקראו מתוכו אמר, כי אסטיאגיס שמהו לשר־צבא על הפרסים. “ועתה”. הוסיף ואמר, “פרסים, אני מצוה לכם שתבואו כולכם וביד כל אחד מכם חרמש”. כן צוה כורש. בין הפרסים יש שבטים רבים, וחלק מהם אסף כורש ופתה אותם למרוד במדים. – יש כאלה אשר לפניהם נכנעים שאר הפרסים: פַּסַרְגָדִים, המַרְפִּייִם, הפִּסְמַייִם. מבין אלה הפסרגדים הם הנכבדים ביותר, מהם גם בית־אב הָאַחַימֶנִידִם, אשר ממנו יצאו מלכי פרס. שבטים אחרים של הפרסים הם: הפַּנְתִּיאַלִיִים, הדֵירוּסַיִים, הגֶרְמָנִיִים. כל אלה עובדי אדמה, והשאר נודדים: הַדְְיִם, הַמַרְדִים, הַדְרוֹפִּקִים, הַסַגַרְטִיִיפ.

126. כאשר היו כולם נוכחים והיה בידם מה שנצטוו, צוה כורש – היה זה מקום בארץ פרס מלא קוצים, בערך שמונה־עשר או עשרים ריס לכל רוח – כי את המקום הזה יכסחו ביום ההוא. אחרי אשר גמרו הפרסים את העבודה הקשה שהוטלה עליהם, אמר להם שנית, כי יבואו ביום השני מרוחצים. בינתים אסף כורש אל המקום ההוא את כל עדרי העזים, הכבשים והבקר של אביו ושחט והכין אותם, כדי לקבל פני צבא הפרסים, מלבד היין והמטעמים. כאשר באו הפרסים ביום השני השתטחו על הדשא והוא נתן לפניהם לאכול ולשתות. כאשר היו אחרי הסעודה שאל אותם כורש מה יותר רצוי להם אם כמו זה שביום העבר או כמו זה שיש להם היום. הם השיבו כי גדול ההבדל כי ביום העבר היה רע להם לגמרי, אבל היום טוב להם לגמרי. כורש תפש את דבריהם וגלה להם את כל העניין באמרו: “אנשי פרס, כה יהיה לכם. אם בקולי תשמעו, ככה יהיה לכם ורבבות טובות אחרות, בלי כל עמל של עבדות. ואם לא תחפצו לשמוע בקולי תמצאנה אתכם יגיעות עד אין מספר, דומות לאלה של אתמול. ועתה שמעו בקולי ותהיו בני־חורים. יען כי אני, כפי שאני חושב, נולדתי בהשגחת אל, למען אקח את העניין בידי, ואיני חושב אתכם לגרועים בכל דבר, ולא בקרב, מהמדים. אם ככה הוא הדבר, תפשעו עד מהרה באסטיאגיס”.

127. ובכן קבלו הפרסים מצביא ובחפץ לב שחררו עצמם. כי זה כמה היה להם למורת רוח להיות נכנעים תחת יד המדים. כאשר שמע אסטיאגיס את מעי כורש אלה, שלח מלאך לקרוא אותו. וכורש צוה למלאך להשיב לו, כי הוא יבוא אל אסטיאגיס טרם הוא עצמו ירצה בזה. לשמע הדברים האלה זִיֵן אסטיאגיס את כל המדים ולמצביא שם עליהם את הרפגוס, כאלו רוח עוועים נוסך עליו מאת אל, בשכחו מה שעשה לו. כאשר יצאו המדים והתנגחו עם הפרסים, נלחם רק חלק מהם, אלה שלא ידעו מאומה מהדברים וחלק עבר אל הפרסים, והרוב היו רכי לב ונסו.

128. אך שמע אסטיאגיס כח צבא המדים התפזר בחרפה, איים על כורש ואמר: “גם ככה לא ישמח כורש”. כה דבר וצוה קודם כל להוקיע את פותרי החלומות מבין המגים, אשר פתוהו לשלוח את כורש לנפשו, ואחרי־כן זיין את אלה מהמדים אשר נשארו בעיר, צעירים וזקנים; הוא הוציא אותם למלחמה ובקרב עם הפרסים הוכה, ואסטיאגיס עצמו נתפש חי, ואת אלו מן המדים שהוציא למלחמה אבד.

129. לפני אסטיאגיס השבוי התיצב הרפּגוס וצחק ולעג לו ודבר אליו דברים שונים מעציבים את הלב. ביחוד שאלהו בדבר ארוחתו, כאשר נתן לפניו לאכול מבשר בנו, מה ערכה ביחס לעבדותו במקום מלכותו. אולם הוא הביט אליו וישאלהו שאלה תחת שאלה, אם הוא מיחס לעצמו מעשה כורש. הרפּגוס השיב, כי הוא הוא זה אשר כתב, ולכן בצדק מעשהו הוא זה. אסטיאגיס הראה לו בדבריו, כי הוא הסכל והרשע בכל האנשים. הסכל הגדול ביותר, כי היה ביכלתו להיות למלך, אם באמת נעשה המעשה על ידו, והוא מסר את השלטון לאחר, והרשע הגדול ביותר, כי בגלל הסעודה ההיא עשה את המדים לעבדים. אם היה מן הצורך להעביר בכל־אופן את המלוכה לאחר ולא לו תהיה, מן היושר היה לתת את האושר הזה לאחד מן המדים ולא מהפרסים. ועתה נעשו המדים לעבדים בלי אשמתם, במקום אשר היו אדונים, והפרסים אשר היו עד היום עבדים למדים, היו עתה לאדונים^[186].

130. אסטיאגיס מלך אפוא שלושים וחמש שנה^[187] וככה הודח מהמלוכה ולרגלי עריצותו נכנעו המדים תחת הפרסים, אחרי אשר משלו על חלק מאסיה אשר מעבר לנהר הַליס מאה עשרים ושמונה שנה בערך, מלבד השנים שמשלו הסקיתים^[188]. אמנם אחרי זמן נִחמו על מעשיהם ומרדו בדריוש^[189]. אולם המורדים הוכנעו שנית אחרי אשר הוכו בקרב, אבל אז, בימי אסטיאגיס, התקוממו הפרסים וכורש נגד המדים ומשלו מעתה על אסיה. לאסטיאגיס לא עשה כורש שום רעה אחרת והחזיקו אצלו עד יום מותו. כך נולד וגודל ונעשה מלך כורש, ואחרי כן גבר על קרויסוס, כאשר זה התחיל ברשע כמו שסיפרתי למעלה. ואחרי נצחו את זה משל כורש על כל אסיה.

131. מנהגי הפרסים, כפי שאני יודע, הם: להקים פסלים, מקדשים, במות אינו נהוג אצלם, כי אם להפך, רואים הם את העושים דברים כאלה לסכלים. יען כי, כפי שנראה לי, אינם מאמינים כמו היוונים, כי לאלים דמות אדם. הם רגילים לעלות אל פסגות ההרים הגבוהים, להקריב קרבנות לזֶוְס^[190] בקראם לכל כפת הרקיע זוס. הם מקריבים גם לשמש^[191], לירח^[192], לארץ^[193], לאש^[194], למים ולרוחות^[195]. לאלה לבדם אמנם הם מקריבים מזמן קדום, אולם הם למדו אחר כך להקריב גם לאוּרָנִיָה, בלמדם מהאשורים והערבים. קוראים הם האשורים לאפרודיטֵי מִילִטָה, אבל הערבים קוראים אותה אַלִילַט, והפרסים מִיטְרָה.

132. הקרבן לאלים הנזכרים נעשה מאת הפרסים ככה: אשר ירצה להקריב קרבן, לא יבנה במות ולא ידליק אש ולא ינסך ולא ישתמש לא בנבל, לא בטוטפות ולא בשעורים קלויות באש^[196]. איש מהם אשר ירצה להקריב קרבן מביא את קרבנו אל מקום טהור וקורא לאל, לרוב רק מגבעתו מעוטרת ענפי הדס. לעצמו לבדו אסור למקריב לבקש טובות, רק יתפלל, כי יבוא הטוב על כל פרסים ועל המלך, יען כי בתוך כל הפרסים נכלל גם הוא^[197]. ואחרי אשר נתח את הקרבן לנתחיו ובשל את הבשר, הוא שוטח חציר רך מאד, לרוב תלתן, ועליו הוא שם את כל הבשר. אחרי סדרו נגש אחד המגים ושר את השיר על לידת האלים, בשם זה הם קוראים ללחש. כי בלעדי אחד המגים אין אצלם המנהג להקריב קרבן. אחרי שחכה זמן מה, לוקח לו המקריב את הבשר ועושה בו כרצונו.

133. מכם הימים הם נוהגים לכבד ביותר את היום שהוא נולד בו. ביום ההוא הם מוצאים לנכון לערוך סעודה עשירה מאשר בשאר הימים. העשירים ביניהם מגישים שור, סוס, גמל וחמור שלמים, צלויים בתנור, והעניים בהמות דקות^[198]. הם רגילים במאכלים מעטים, אבל מיני תרגימה רבים, ולא בבת אחת, ולכן אומרים הפרסים, כי היוונים מפסיקים באכילתם בעודם רעבים, יען כי אחרי הארוחה אין מגישים לפניהם תרגימה ראויה להזכר. לו הגישו לפניהם תרגימה, כי אז לא היו פוסקים מלאכול. הם מסורים מאד לשתות יין^[199]. ולא מן הנמוס אצלם לרוק או להשתין בפני אחר^[200]. על הדברים האלה הם מקפידים ככה. ובהיותם שכורים הם רגילים להתיעץ על הענינים הכי־חשובים ומה שהחליטו אחרי התיעצתם, את זה מציע לפניהם ביום המחרת, כשהתפקחו, בעל הבית שבו התיעצו. אם הם מסכימים לדבר גם בהיותם פכחים, משתמשים בו, ואם לא, מבטלים את הדבר. גם על אשר התיעצו תחלה בהיותם פכחים, הם דנים עליו שנית בהיותם שכורים.

134. כשנפגשים אחד את השני בדרך, יש להכיר אם הנפגשים שוים, בזה: במקום לברך איש את רעהו, הם מנשקים זה את זה על הפה, ואם נופל ערכו של האחד מהשני במעט, נושקים זה את זה על הלחיים; אבל אם האחד ממוצא נמוך מהשני הרבה, נופל הוא ומשתחוה לפניו^[201]. מכבדים הם יותר מכולם את אלה היושבים קרוב להם ביותר, מובן אחרי עצמם, אחרי כן אלה שבמדרגה השניה וכן מכבדים הלאה בהדרגה. פחות מכולם הם מכבדים את אלה היושבים רחוק מהם. כי רואים הם את עצמם כאנשים המצוינים בכל דבר, ולזולתם יש חלק במדות לפי הדרגה האמורה, והיושבים רחוק מהם ביותר, הם גרועים ביותר. אולם בעת ממשלת המדים משלו גם העמים אחד על השני ועל כולם המדים ועל אלו שישבו קרוב ביותר אליהם, ואלה על הגובלים אתם, אלה שוב על הגובלים אתם, ולפי אותה ההדרגה מכבדים גם הפרסים. כי הלך והרחיב העם הזה את שלטונו ואת השגחתו.

135. הפרסים נוחים מאד לקבל מנהגים זרים יתר על כל האנשים. לכן הם לובשים את תלבושת המדים, בחשבם כי היא יפה משהלן ובמלחמה את שריוני המצרים. כאשר הם שומעים על דבר איזה תענוג, הם רודפים אחריו, וכן למדו מן היוונים את משכב זכר. כל אחד נושא לו נשים רבות ונוסף עליהן הם מרבים לקחת פלגשים.

136. אחרי הגבורה נחשב לגבורת האיש, אם הוליד בנים הרבה, ומי שיכול להראות על המספר הכי גדול, לו שולח המלך מדי שנה בשנה מתנות^[202]. כי רק הכמות נחשב להם לגבורה. הם מחנכים את בניהם מהשנה החמישית עד העשרים בשלשה דברים בלבד: לרכוב, למשוך בקשת^[203] ולדבר את האמת. טרם מלאו לו חמש שנים אינו רואה את פני אביו, כי אם חי בין הנשים. ואת זה הם עושים ככה, למען לא יגרום צער לאביו אם ימות בעת חנוכו.

137. המנהג הזה מוצא חן בעיני וגם זה, שבעד עון אחד אסור אפילו למלך עצמו להרוג איש וגם אסור לאחד מהפרסים בעד עון אחד להכות עבד מעבדיו מכה אשר לא תֵרפא^[204]. רק אחר אשר עיין בדבר ומצא, כי עוונות העבד מרובים ועולים על עבודתו, רק אז יעשה כפי רוחו. הם אומרים כי מעולם לא הרג אצלם איש את אביו או את אמו, ובכל פעם אשר קרה מעשה כזה, נמצא בהכרח אחרי חקירה, כי היו אסופים או מזרים, יען כי מן הנמנע, הם אומרים, שאב אמתי יֵרָצֵחַ בידי בנו הוא^[205].

138. מה שאינם רשאים לעשות, אינם רשאים גם לדבר עליו. הם חושבים את השקר כמגונה ביותר^[206], ואחריו לעשות חוב, וזה מטעמים שונים, אמנם ביחוד, יען כי הלוה, אומרים הם, נאלץ גם לשקר. אזרח מהאזרחים, כי יהיה בו צרעת או שאת לבנה, לא יבוא אל תוך העיר או בחברת פרסים אחרים^[207]; הם אומרים, יען כי חטא נגד השמש באיזה דבר, באה עליו זאת. וכל זר אשר דבקה בו המחלה הזאת, הם מגרשים מן הארץ^[208], ורבים גם את היונים הלבנות, בהביאם את הטעם הזה. לתוך נהר אינם משתינים ואינם יורקים ואינם רוחצים בו את ידיהם, ואינם נותנים לאחר לעשות כן, כי אם נוהגים כבוד גדול בנהרות^[209].

139. וגם דבר אחר נמצא אצלם, מה שנעלם מהפרסים, אך לא מאתנו: שמותיהם המתאימים לגופם או למעלתם, גומרים כולם בסופה באותה האות, זאת שהדורים מכנים בשם סַן, והיונים סִגְמָה; ואם תשים לבך לזה, תמצא כי כל שמות הפרסים גומרים, לא אחדים מהם כן ואחרים לא, כי אם כולם בשוה^[210].

140. כל זה אמנם יודע אני לספר בודאות על־אודותיהם. אולם את הדברים הבאים הם מספרים בסוד ולא בברור בדבר מתיהם, איך גופת איש פרסי אינה נקברת טרם שנסחבה על־ידי צפור או כלב^[211]. יודע אני ודאי כי המגים עושים זאת, יען כי הם עושים זאת בגלוי. אחרי שצפוה בשעוה מקברים הפרסים את הגופה באדמה. המגים נבדלים הרבה משאר האנשים ומהכהנים אשר במצרים. כי אלה נזהרים מלהמית בעל חי, אם לא שהם מקריבים אותו, אבל המגים ממיתים בידיהם כל דבר, רק כלב ואדם לא, ומחשבים את זה למפעל גדול, שהם ממיתים בשוה נמלים ונחשים ושאר זחלים ועפים. אמנם ישאר המנהג הזה איך שהוא מימים קדמונים, ואני אשוב אל ספורי הקודם.

141. והנה אך לכדו הפרסים את הלודים, שלחו היונים והאַיאולים מלאכים לסרדיס אל כורש, ברצותם להיות נכנעים אליו באותם התנאים כמו שהיו נכנעים אל קרויסוס. הוא שמע מה שהציעו וספר להם משל: "איש מחלל בחליל ראה דגים בים וחלל וחשב כי יצאו אל היבשה. כאשר תקוותו נכזבה לקח רשת ודייג המון דגים ושלה אותם. בראותו אותם מפרכסים אמר אל הדגים: “חדלו לכם לרקוד, אחרי אשר לא חפצתם לעלות ולרקוד כשחללתי אנכי בחלילי”. את המשל הזה ספר כורש ליונים ולאַיאולים. יען כאשר שלח כורש לפני זמן מלאכים אל היונים ובקש מהם כי יפשעו בקרויסוס לא שמעו לו, ועתה, כשכבר נעשו כל המעשים, נכונים הם להשמע לכורש. הוא איפה דבר אליהם את הדברים האלה בקצפו עליהם. והיונים, כאשר שמעו את דבריו כשנמסרו בעריהם, בנו כולם את החומות סביב והתאספו לאספה בְפַּנְיוֹנִיוֹן, זולת המיליטים, כי רק עמם כרת כורש ברית על פי אותם התנאים כמו הלודי. והיונים האחרים החליטו פה אחד לשלוח מלאכים לשפרטה ולבקש עזרה ליונים.

142. היונים האלה, אשר בחלקם גם פיוניון, בנו את עריהם באזור היפה ביותר ובאקלים הטוב ביותר מכל בני האדם, עד כמה שאנו יודעים; כי לא הארצות המשתרעות למעלה ממנה עושות כמו יוֹנִיָה, ולא אלה למטה ממנה, ולא לצד מזרח ולא לצד מערב, מהן סובלות מקור וטחב, ומהן מחורב ובצורת. הם אינם משתמשים בשפה אחת, כי אם בארבעה אופני המבטא. מיליטוס היא העיר הראשונה ביניהן היושבת לצד דרום, ואחריה מִיוּס וּפְרִיאֵנֵי. אלה הן בארץ קָרִיָה ומדברות ביניהן באותה השפה, ואלו בארץ לוּדִיָה: אֶפֶסוֹס, קוֹלוֹפוֹן, לֶבֶּדוֹס, טֶאוֹס, קְלַזוֹמֶנַי, פוקַיאָה. הערים האלה אינן שוות כלל במבטאן לאלה הנזכרות למעלה, אבל ביניהן הן שוות במבטאן. נשארו עוד שלש ערים של היונים, שתים מהן נמצאות באיים סַמוֹס וחִיוֹס, ואחת ביבשה, אֶרִיתְרַי. יושבי חיוס ואריתרי מדברים במבטא אחד, ולסמיים לבדם יש מבטא מיוחד. אלה הם ארבעה אופני מבטא השפה.

143. מהיונים האלה היו אפוא רק המיליטים בטוחים מכל פחד, יען כרתו ברית, גם יושבי האיים בניהם לא היה להם מה לפחד. כי עוד לא היו הפניקים נכנעים תחת הפרסים, והפרסים לא היו יורדי ים. הללו^[212] נפרדו משאר היונים^[213] לא משום טעם אחר, כי אם מפני שכל עם היונים היה בימים ההם חלש והחלש והבלתי־חשוב בכל השבטים היה השבט היוני. כי מלבד אתונא לא היתה עיר אחרת חשובה, גם היונים האחרים וגם אנשי אתונא ברחו מפני השם ולא חפצו להקרא בשם יונים; גם היום, כפי שנדמה לי, רובם בושים להקרא בשם זה. אולם שתים־עשרה הערים האלה היו מתפארות בשם זה ובנו להן לעצמן מקדש, שקראו אותו בשם פַּניוניון^[214], והחליטה כי ל איתנו חלק בו ליונים אחרים וגם לא בקש איש מהאחרים שיהיה לו חלק מלבד יושבי סמירנה.

144. כמו כן הדורים מהחבל הנקרא כעת “חמש הערים” ואשר לפנים היה נקרא “שש הערים” נזהרים לבלי תת לאחד מהדורים שכניהם להכנס לתוך המקדש הַטְרִאוֹפִּי^[215] ואף את אנשיהם הם, אשר מעלו במקדש הרחיקו מקחת חלב. כי במשחק של אפולון הטריאופי הקדישו בזמן קדום חצובות נחושת בעבור המנצחים, ואסור היה לאלה לקחתן שם מתוך המקדש, כי אם להקדישן שם לאֵל. ואיש אחד מהליקַרנָסֹוֹס, אַגַסִּקלֵיס שמו, נצח ויבז לחוק בקחתו את החצובה אל ביתו, ותלה אות השם על מסמר. בגלל הדבר הזה הבדילו חמש הערים לִינְדוֹס, אִיאַלִיסוֹס, קָמֵירוֹס, קוֹס וקְנִידוֹס את העיר הששית הליקרנסוס מקחת חבל עוד. את העונש הזה הטילו אלה עליהם.

145. ולי נדמה, כי שתים־עשרה ערים בנו להם היונים ולא חפצו להחליפן באחרות מטעם זה, כי בשבתם בפלופונסוס היו מחוזותיהם שנים־עשר^[216] כמו שגם היום מחוזות הָאַחַיִים אשר גרשו את היונים הם שנים עשר; הראשון הוא פֶּלֵינֵי לצד סִיקִיון. אחריו אַיגֵירָה ואַיגַ’י, אשר בו הנהר קְרָתִּיס^[217] שאינו פוסק, וממנו השם גם לנהר אשר באיטליה, גם בּוּרָה והֶלִיקֵי אשר שמה נסו היונים כאשר נוצחו מאת האחַיים בקרב, גם אָיגִיון ורִיפֶּס ופַּטְרִיִים וּפָּרִיִים ואולֶנוֹס, אשר בה הנהר הגדול פֵּירוֹס ודִימֵי וטְרִיטַייִם, שהם לבדם מאלה יושבים בפנים הארץ.

146. אלה הם היום שנים־עשר המחוזות של האחיים ובימים ההם היו של היונים. ומטעם זה בנו להם היונים גם כן שתים־עשרה עיר. כי לאמר שהיונים האלה טובים מהיונים האחרים או ממוצא אציל יותר, היא סכלות גדולה; הלא מהאָבַּנְטִים מאֶבבּוֹיה ישנו חלק לא קטן ביותר ולהם אין שום קשר עם יוֹנִיָה, אף לא במה שנוגע לשֵם. גם התערבו עמהם הַמִינִייִם מאוֹרְחוֹמֶנוֹס גם קַדְמֵיִים ודרִיאוֹפִּים ופוֹקִים שנפרדו ומוֹלוֹסִים וּפֶּלַסְגִים מאַרְקָדִיָּה ודוֹרים מאֶפִּידָאברוֹס ועמים רבים אחרים התערבו עמהם. ואלה מהם אשר באו מהפְרִִיטָנֵייון^[218] באתונא ורואים עצמם כאצילים ביותר מבין היונים, אלה לא הביאו עמהם נשים להתישבותם, כי אם לקחו נשים קרִיוֹת אחרי הרגם את הוריהן. ולרגלי הרצח הזה קבעו להן לחוק הנשים האלה ונשבעו על זה וגם מסרו לבנותיהן שלא תאכלנה לעולם יחד עם בעליהן ולא תקרא אשה את בעלה בשמו, יען כי רצחו את הוריהן ואת בעליהן ואת בניהן ואחרי כן, למרות עשותם זה, בעלו אותן. המעשה הזה קרה במיליטוס.

147. למלכים הקימו אחדים מהם לִיקִיִים, מזרע גלָאבקוֹס בן היפּוֹלוֹכוֹס, ואחדים מהם קָּאבקוֹנִיִים מפִּילוֹס, מזרע קוֹדרוֹס בן מֶלַנְתּוֹס, ואחדים משני אלה גם יחד. הלא כולם הם יונים, כל אלה שיצאו מאתונא וחוגגים את חג אַפַּטוּרִיָה^[219]. חוגגים את החג הזה כולם זולת האפסיים והקולופונים. אלה לבדם מהיונים אינם חוגגים את האפטוריה בתואנה של איזה רצח.

148. הפניוניון הוא חבל קדוש במִיַקלֵי, המשתרע לצד צפון, ונבחר מאת היונים יחדו לפּוֹסֵידוֹן מהֶלִיקֵי. מִיקַלֵי הוא כֵף הרים ביבשת במערב מול סָמוֹס, שמה נאספים היונים מתוך עריהם וחוגגים חג שקוראים אותו בשם פַּנְיוֹנִיָה (ולא^[220] רק חגי היונים מבוטאים ככה, כי אם גם שמות כח חגי היוונים גומרים בשוה בסוף אותה אות כמו שמות הפרסים).

149. ואלה הן הערים היוניוֹת ואלה הן האיאוליות: קִימֵי הנקראת גם פְרִיקוניס לָריסָה, נֶאון־טֵיכוס, טֵימנוֹס, קִילָה, נוֹטיוֹן, אַיגִירוֹאֶסָה, פִּיטַנֵי, אַיגֵ’אַי, מִירִינָה, גְרִינֵיאָה. אלה הן אחת־עשרה הערים של האיאולים העתיקות, ואחת סמירנה, נלקה מהם מאת היונים; כי גם אלה היו שתים־עשרה ביבשת. האיאולים האלה התישבו בארץ טובה מזו של היונים, אולם במזג האויר הטוב אינה שוה.

150. את סמירנה אבדו האיאולים בדרך זו: הם אספו אליהם אנשים מקולופון אשר מרדו והוכו וברחו מארצם. אחרי כן שמרו הבורחים מקולופון את המועד כאשר חגגו אנשי סמירנה חג לדיוניסוס מחוץ לחומה וסגרו את השערים והעיר היתה בידיהם. כאשר יצאו כל האיאולים לעזרתם, כרתו ברית כי האיאולים יעזבו את סמירנה, אם היונים ימסרו להם את מטלטליהם. הם עשו ככה ואחת עשרה הערים חלקו אחר כך ביניהן את יושבי סמירנה ועשו אותם לאזרחים ביניהם.

151. אלה הן הערים האיאוליות אשר ביבשת, מלבד הנמצאות על האידה, יען אלה נבדלות לעצמן. מהערים הנמצאות על־פני האיים, חמש הנן על לסבוס, כי את הששית הנמצאת על לסבוס, אָריסבָּה כבשו המֵתִּימנים^[221] להם לעבדים, אף כי היו קרובי בשר. על טנדוס נמצאת עיר אחת ועל־פני האיים הנקראים מאת־האיים^[222], גם כן אחת. יושבי לסבוס ויושבי טנדוס וכמו כן מהיונים יושבי האיים לא היה כל פחד נגד עיניהם. והערים האחרות החליטו כולם יחד ללכת אחרי היונים לכל אשר יוליכו אותם.

152. כאשר באו לשפרטה מלאכי היונים והאיאוּלים, כי האיצו בדבר מאד, בחרו באיש מפוקיאָה, שידבר בשם כולם; שמו היה פּיתּרמוס. האיש הזה עטף בגד ארגמן^[223] למען ישמעו אנשי שפרטה ויתאספו בהמון, ועמד ונאם נאום ערוך ובקש מהם עזרה. אולם הלקדימונים לא שמעו לדבריו, כי אם החליטו לבלי הביא עזרה ליונים. אלה הלכו להם, אמנם הלקדימונים, אף כי השיבו את פני מלאכי היונים ריקם, בכל זאת שלחו אנשים באניה בעלת חמשים משוטים, כאשר חושב אני, למען חקור בדבר העניינים שבין כורש והיונים. ובבואם לפוקיאָה שלחו לסרדיס את הנכבד מהם, שמו היה לַקרינֵס, כי יודיע לכורש את החלטת הלקדימונים, כי לא ישלח ידו בכל עיר אשר על אדמת יון, כי הם לא יתנו לו לעשות זאת.

153. אחר אשר דבר המלאך את הדברים האלה, שאל כורש, ככה מספרים, את היוונים אשר היו עמו, אנשי לקדימוניה מה הם וכמה מספרם, כי ידברו עמו דברים כאלה? בשמעו דבריהם אמר אל המלאך משפרטה: “מעולם לא פחדתי פחד מפני אנשים, שיש להם בתוך עירם מקום מיוחד אשר יתאספו שמה לרמות איש את רעהו בשבועות; אִתם, אם רק אשאר בחיים, יהיה לדבר לא על צרות היונים, כי אם על שלהם”.

את הדברים האלה הטיח כורש כלפי כל היוונים, אשר מתקנים שוָקים לעסוק בהם במקח וממכר, כי הפרסים עצמם אינם למודים לעשות מסחר בשוק, ובכלל אין שוק אצלם. אחר המקרה הזה מסר כורש את העיר סרדיס בידי טָבָּלוֹס^[224], איש פרסי, ואת זהב קרויסוס ויתר הלודים בידי פַּקטיאֵס, איש לודי, שיביא אותו אחריו, והוא הלך לאַגבטנה והוליך עמו את קרויסוס. את היונים לא החשיב כלל לעת עתה, כי עקבו אותו בבל^[225] והעם הבַקטרי^[226] והסָקים^[227] והמצרים. לקראת אלה היה בדעתו לצאת בעצמו, אולם לקראת היונים לשלוח מצביא אחר.

154. ואחרי אשר נסע כורש מסרדיס, עורר פַּקטיאס את הלודים למרוד בטבלוס וכורש, וירד אל חוף הים, ויען כי היה בידו כל הזהב מסרדיס שכר חיל עזר ופתה גם את יושבי החוף לצאת יחד עמו למלחמה. אחרי כן עלה על סרדיס ושם מצור על טבלוס, אשר היה סגור במצודה.

155. כשמוע כורש בדרך את הנעשה, אמר לקרויסוס כדברים האלה: “מה יהיה סוף המעשים האלה בשבילי? הלודים לא יחדלו כפי הנראה לגרום קושיים לי ולעצמם. אני חושב כי הדבר היותר טוב יהיה למכרם לעבדים. דומה אני כעת במה שעשיתי לאיש אשר המית את האב וחמל על ילדיו. כך גם אני: לקחתיך, אשר היית ללודים יותר מאב, ומוליכך עמי, וללודים עצמם מסרתי את העיר, ואחרי כן אני מתפלא, כי מתרוממים הם נגדי”. הוא אמנם דבר את אשר בלבו, אבל קרויסוס, אשר ירא פן יהרוס את סרדיס, ענהו: “המלך, נכונים דבריך, בכל זאת אל נא באפך הגדול ואל תהרוס את העיר העתיקה, שאינה אשמה לא באשר קרה לפני זה ולא באשר יקרה עתה. כי את המעשים שנעשו קודם לכן אני עשיתים ואני התחיבתי בראשי, ואשר למעשיהם של היום, הלא פקטיאס הוא החוטא, אשר בידו מסרת את סרדיס. על האיש הזה להענש. אבל ללודים תסלח ועליהם תצווה את הדבר הזה למען לא יפשעו שנית ולא תפחד מפניהם: שלח ואֱסֹר עליהם כי יהיה להם נשק מלחמה וצוה כי ילבשו כתנות תחת מעיליהם וינעלו נעלים גבוהות, וצוה כי ילַמדו את בניהם לנגן בכנור וזמרה ומסחר, ועד מהרה, המלך, תראֵם כי יהיו לנשים תחת אנשים, עד כי לא יהיה פחד נגד עיניך כי יפשעו בך”.

156. את העצה הזאת יעץ לו קרויסוס, במצאו, כי מצב כזה טוב ומתאים ללודים מלהכבש לעבדים ולהמכר, וגם בהבינו בלבו, כי אם לא יתן טעם נכון לדבריו לא יניע את לבב כורש לשנות את דעתו, גם ירא פן ימרדו הלודים שנית בזמן מן הזמנים בפרסים, אם יצאו בשלום הפעם, ויִשָמדו. כורש שמח על העצה וחמתו שככה ואמר כי ישמע לעצתו. הוא קרא אליו את מַזַרֶס, איש מדי, ויפקידהו להודיע ללודים את הצעתו של קרויסוס וגם לכבוש לעבדים כל אלה האחרים שיצאו יחד עם הלודים להלחם בסרדיס, ואת פקטיאס עצמו להביא לפניו בכל אופן חי.

157. ואחרי אשר פקד את הדברים האלה בעודו בדרך, הלך אל מושבות הפרסים. ופקטיאס, כשמעו כי הצבא אשר יצא נגדו הולך וקרב, נפל לבו עליו וברח לקִימֵי. מָזַרֶס המדי עלה על סרדיס עם חלק מצבא כורש, עד כמה שהיה גדול, וכאשר לא מצא עוד את פקטיאס ואת אנשיו בסרדיס, הכריח תחלה את הלודים למלא אחר מצות כורש. לרגלי פקודתו שנו הלודים את כל דרכי חייהם. אחרי־כן שלח מזרס מלאכים לקימי וצוה להסגיר בידו את פקטיאס. אבל אנשי קימי גמרו ביניהם לשאול בתחלה את פי האל אשר בְבְרַנְחִידַי. כי שם היה מזמן קדום אורקולום, אשר היו דורשים אליו כל היונים והאיאולים. המקום הזה הוא בארץ המיליטים מהנמל פָּנוֹרְמוס ומעלה.

158. והנה שלחו אנשי קימי מלאכים אל הברנחידים לשאול על פקטיאס זה, מה יעשו עמו למען יפיקו רצון מאת האלים. לשואלים את הדבר הזה נִתן האורקולום, להסגיר את פקטיאס בידי הפרסים. כאשר שמעו אנשי קימי את התשובה הזאת, היה בדעתם להסגירו. וכאשר היה ההמון נכון לעשות זאת, מנע את אנשי קימי אַרִיסְטוֹדִיקוֹס בן הֵירקלֵידֶס, איש נכבד מהאזרחים, מעשות את הדבר הזה, כי לא האמין באורקולום וחשב שהמלאכים לא אמרו את האמת. עד אשר בפעם השניה הלכו מלאכים לדרוש באל על־אודות פקטיאס וביניהם היה גם אריסטודיקוס.

159. בבואם אל ברנחידי, שאל באל בשם כולם אריסטודיקוס, בדברו את הדברים האלה: “אדוני, בא אלינו איש מבקש חסות, פקטיאס הלודי, להציל את נפשו ממות בידי הפרסים. הם דורשים אותו ומצוים לאנשי קימי להסגירו. ואנחנו, אף כי יראים אנחנו את עוז הפרסים, לא נועזנו להסגיר את המבקש חסות טרם שיבורר לנו בדרך מפורש מה עלינו לעשות”. את הדברים האלה דבר. והאל ענהו שנית כאורקולום הראשון וצוהו להסגיר את פקטיאס בידי הפרסים. לדברים אלה עשה אריסטודיקוס בכונה את המעשה הזה. הוא הלך סביב המקדש ולקח את האנקורים ויתר מני הציפרים, כמה שקננו במקדש. עודנו עושה זאת, ככה מספרים, יצא קול מהקודש אל אריסטודיקוס, ואמר את הדברים האלה: “הבליעל באנשים, איך נועזת לעשות דברים אלה? את החוסים בי אתה גוזל מתוך מקדשי?” אריסטודיקוס לא נבהל מפני הדברים האלה ואמר: “אדוני, ככה תעזור אתה למבקשי חסות בך, ולאנשי קימי אתה מצוה להסגיר את המבקש חסות בהם?” על זה השיב האל את הדברים האלה: "אמנם כן, אני מצוה, למען תאבדו יותר מהר בחטאכם, ולא תבואו עוד לדרוש באל על־אודות מבקשי חסות בכם.

160. כאשר שמעו את התשובה הזאת אנשי קימי, לא חפצו להסגירו להוָתָם ולא חפצו כי ישאר אצלם ויבואו במצור, וישלחוהו לְמִיטִלֵינֵי. וכאשר שלח מזרס הודעה אל אנשי מיטיליני להסגיר את פקטיאס, הסכימו לדבר בעד איזה סכום; אינני יכול לאמר את הדבר בדיוק, כי לא נגמר העניין: כי כאשר נודע לאנשי קימי מה בלב אנשי מיטיליני לעשות, שלחו אניה ללסבוס והביאו את פקטיאס לחיוס. אולם פה הוציאוהו אנשי חיוס מתוך מקדש אתֵּינֵי פוֹלִיוֹכוס242 והסגירוהו. אנשי חיוס הסגירוהו בשכר אָטַרְנֶאבס; ושטחה של אטרנאבס הוא מחוז שלמִיסִיָה מול לֶסבּוס. והנה על פקטיאס, אחרי שנמסר לידם, שמו הפרסים משמר, בחפצם להביאהו לפני כורש. זמן לא מעט עבר, אשר איש מאנשי חיוס לא פזר גרעיני שעורים^[228] לפני אחד האלים מאטרנאבס זו ולא אפה עוגות מהפֵרות אשר משם, בכלל מנעו^[229] מכל קרבן כל דבר שבא מיבול הארץ ההיא.

161. אנשי חיוס הסגירו אפוא את פקטיאס. אחרי־כן יצא מזרס נגד כל אלה אשר לקחו חלק במצור על טבלוס. בראשונה כבש לעבדים את יושבי פְרִיאֵנֵי, אחרי־כן פשט על עמק המַיאַנְדרוֹס ונתן אותו לצבאו למשסה, וכמו כן את ארץ מַגְנֶסִיָה. מיד אחרי המעשים האלה חלה ומת.

162. אחרי מותו בא הרפגוס כשר־צבא במקומו, גם הוא איש מדי מלדה. הוא הוא אשר מלך הלודים אסטיאגיס האריחו ארוחה המתנגדת לחוקי אלהים ואדם^[230], והוא אשר עזר לכורש לעלות למלוכה. האיש הזה נתמנה בעת ההיא על ידי כורש למצביא, ובבואו לארץ יוניה לכד את הערים על ידי סוללות. כי כאשר שם מצור על הערים, שפך סוללות מסביב לחומות והרעיש אותן. הראשונה ביוניה היתה פוקיאה, אשר השתער עליה.

163. הפוקים האלה היו הראשונים בין היוונים אשר נסעו נסיעות רחוקות בים, והמה אשר מצאו את הים הָאַדְרִיאַטִי^[231] ואת הַטִירסֵינֵי^[232] ואת אִיבֶּרִיאָה^[233] ואת טַרְטֵיסוֹס^[234]. הם לא נסעו בניות עגולות, כי אם באניות בנות חמשים משוטים; בבואם לטרטיסוס התחבבו על מלך טרטיסוס, אשר שמו היה אַרְגַתוֹנִיוֹס. הוא משל בטרטיסוס שמונים שנה וכל שנות חייו היו מאה ועשרים. על האיש הזה התחבבו כל כך הפוקים, עד כי בתחלה דרש מהם לעזוב את יוֹנִיה ולהתישב בארצו באשר יחפצו, אחרי כן, כשלא נפתו הפוקים לדבר זה, נתן להם כסף לבנות חומה מסביב לעירם, כי שמע שהמדי^[235] מרחיב את ממשלתו בגבולם. הוא נתן להם ביד רחבה, כי הקף החומה אינו ריסים מעטים וכולה היא אבנים גדולות ומחוברות היטב.

164. חומת הפוקים נבנתה אפוא בדרך ההיא. והרפגוס אחרי הסיעו את צבאו לשם, התחיל לצור עליהם. הוא הודיע להם, כי די בשבילו, אם יהרסו הפוקים רק צריח אחד של החומה ויקדישו רק בית אחד^[236]. אולם הפוקים, אשר נפשם קצה בעבדות, השיבו כי הם רוצים להתיעץ בדבר יום אחד ואחרי־כן יתנו לו מענה. אך בעת אשר יועדו להועץ, דרשו כי יוליך הוא את הצבא מעל החומה. הרפגוס השיב, כי אמנם מבין הוא היטב מה בדעתם לעשות, בכל זאת יתן להם את היכולת להועץ. ובו בזמן אשר העתיק הרפגוס את חילו מעל החומה הורידו הפוקים את האניות בנות חמשים משוטים אל הים, הביאו אל תוכן את טפם ואת נשיהם ואת כל כליהם, גם את הפסלים מתוך המקדשים ואת כל המתנות, רק לא אשר בנחושת, או באבן או מצויר, את הכל הביאו אל תוכן וגם הם ירדו אל תוכן והפליגו דרך חיוס. ואת פוקיאה העזובה מאנשים כבשו הפרסים.

165. וכאשר לא חפצו אנשי חיוס למכור לפוקים את האיים הנקראים אוינוּסים^[237], כי יראו פן תוָסד עיר מסחר והאי שלהם יֵחסם על ידי זה, לכן הפליגו הפוקים לקירנוס^[238]. כי בקירנוס יסדו עיר לפני עשרים שנה, על פי דברי אורקולום, ושמה אַלליאה. בימים ההם היה ארגנתוניוס כבר מת. בהפליגם לקירנוס שבו תחלה לפוקיאה והרגו את משמר הפרסים, אשר שם הרפגוס לשמור על העיר. אחרי עשותם זאת נשבעו וקללו בקללה נמרצת את האיש שישאר מן המחנה פה. אחרי־כן הטביעו בים מטיל ברזל ונשבעו, כי לא ישובו לפוקיאה עד כי ישוב להראות המטיל הזה. אולם ברגע הפליגם משם לקירנוס, תקפו יותר מחצי העיר געגועים וצער לעירם ולמושבות ארצם ועברו על השבועה והפליגו בחזרה לפוקיאה, החלק השני שמר את השבועה והפליג מאיי האוינוסים ועשה את דרכו הלאה.

166. וכאשר באו לקירנוס ישבו יחד עם אלה אשר באו לפניהם כחמש שנים והקימו להם מקדשים. ויען כי פשטו על כל שכניהם לשלל שלל, התחברו ויצאו למלחמה נגד הטירסינים^[239] והקרחידונים^[240], כל עם בששים אניות. גם הפוקים הושיבו גם את אנשיהם באניותיהם, ששים במספר, ויצאו נגדם אל הים הנקרא הסרדוני^[241], ובהתנגחם בקרב־ים נחלו הפוקים נצחון קדמֵאי^[242], כי ארבעים אניות אבדו להם, ובעשרים הנשארות אי־אפשר היה להשתמש בהן, כי החרטומים נשברו. לכן הפליגו לאלליאה, לקחו את טפם ואת נשיהם ואת כל רכושם, כמה שהאניות יכלו שאת ועזבו את קירנוס והפליגו לריגיון^[243].

167. את האנשים אשר היו בתוך האניות הנהרסות הקרחידונים והתירסינים…….^[244] תפסו הרבה יותר מהם, והוציאו אותם ורגמום באבנים. אחר המעשה הזה כל מי מהאָגִילַיִים^[245] שעבר במקום, אשר שם היו מוטלים הפוקים הנרגמים, אבריו נפרקו, הוממו או נשתתקו, הן צאן, הן בקר, הן בני אדם. לכן שלחו האגיליים לדלפוי, כי אמרו להשיג כפרה על עונם. הפיתיה צותה עליהם לעשות מה שהאגיליים עושים עד עצם היום הזה. הם מקריבים לזכרון המתים הרבה קרבנות ועורכים התחרות גימנסטית ובמרכבות. אלה מהפוקים מתו אפוא בדרך זו, ואלה מהם שברחו לריגיון עזבוה ויסדו להם בארץ אוינוטריה^[246] את העיר הנקראת היום הִיאֶלֵי. הם יסדוּה, יען שמעו מאיש מִפוֹסֵידוֹנִיָה^[247], כי זה אשר נבאה להם הפיתיה ליסד את קירנוס, כונה אל ההירוס^[248] ולא אל האי. כל זה אפוא אשר לפוקיאה בארץ יוניה.

168. כמוהם עשו גם יושבי טֵיוס. כי אחרי אשר לכד הרפגוס את החומה, בשפכו סוללה, ירדו כולם לתוך אניותיהם והפליגו לתְרָקִיָה ושם יסדו את העיר אַבְּדֵירָה. אמנם עוד לפני בואם יסד אותה טִימֵיסִיוס מקְלַזומֶנֵי, אך לא התנחל בה, כי התרקים גרשוהו מתוכה ועתה מעריצים אותו אנשי טיוס אשר באבדירה כהירוס.

169. אלה לבדם מהיונים לא חפצו לשאת את העבדות ועזבו את ארצם; היונים האחרים, מלבד המיליטים, התנגחו עם הרפגוס בקרב, כמו אלה שעזבו את הארץ, והיו אנשים אמיצים בהלחם כל אחד על ארצו. הם נוצחו ונכבשו אבל נשארו בארצותיהם ושלמו מה שהושם עליהם. רק אנשי מיליטוס, כמו שסיפרתי גם למעלה, נשבעו לכורש וישבו במנוחה. ככה נשתעבדה יוניה בפעם השניה. ואחרי אשר הכריע הרפגוס את היונים אשר ביבשת, יראו את היונים אשר באיים, כי לא יגיע אֵליהם גם כן כזאת ונשתעבדו תחת יד כורש.

170. אף כי מצב היונים היה רע, בכל זאת התאספו בפיוניון, וכאשר שמעתי, יעץ בּיאַס^[249] איש פּרִיאֵנֵי ליונים עצה טובה מאד, ולו שמעו בעצתו, היו יכולים להיות המאושרים בין היוונים. הוא יעץ להם, כי כולם כאחד יקומו ויעזבו את יוניה ויסעו לסרדו^[250] ואחרי־כן יושיבו מדינה אחת לכל היונים, וכה יֵצאו מעבדות ויחיו חיים מאושרים, בשבתם על האי הכי־גדול ובמשלם באחרים. אן ישארו ביוניה אמר, אינו רואה את הדרך אשר בה יצאו עוד לחרות. זאת היא העצה היעוצה מאת ביאס מפריאני ליונים אחרי שנכבשו, אבל עוד בטרם נכבשו היונים יעץ להם עצה טובה גם תַּלס^[251] ממיליטוס אשר היה מזרע הפיניקים, כי היונים יושיבו מועצה אחת והיא תהיה בטיוס, כי טיוס באמצע יוניה, ושאר הערים תתנהלנה בכל־זאת לפי חוקיהן, כאילו היו דֵימים^[252]. אלה אפוא הציעו לפניהם את ההצעות הללו.

171. אחרי כבוש יוניה יצא הרפגוס למלחמה על הקָרִים, הקָאבנִיים והליקים^[253] והוליך אתו גם יונים ואיאולים. מאלה עברו רק הקרים מהאיים אל היבשת. כי בזמן קדום היו נכנעים למינוס^[254] וישבו באיים ונקראו בשם לֶלֶגִים, מבלי לשלם כל מס, עד כמה שגם אני יכולתי לחדור לשנים קדמוניות ולהודע מפי השמועה, אולם נתנו אנשים לאניות מדי פעם בפעם אשר דרש זאת מינוס. ויען כי מינוס כבש ארצות רבות והצליח במלחמה, היה עם הקרי הנכבד ביותר בין כל העמים אשר במים ההם. גם מיחסים להם שלש המצאות אשר היוונים השתמשו בהן: כי לשים רעמות על הכובעים, הקרים הם שהמציאו זאת, גם לסמן סימונים על השלטים, והם היו הראשונים שעשו ידות לשלטים, כי עד העת ההיא נשאו אלה שהיו רגילים להשתמש בשלטים את השלטים בלי ידות כי אם הטו אותם ברצועות עור הנתונות מסביב לצואר ועל הכתף השמאלית, אולם זמן רב אחרי־כן גרשו הדורים והיונים את הקרים מתוך האיים ובאו באופן כזה אל היבשת. לדברי הכרתים קרה כן לקרים, אולם הקרים אינם מסכימים לדבריהם, כי אם חושבים שהם בני היבשת וכי השם שבו הם נקראים היום זה שמם מאז, הם מראים גם על מקדש עתיק של זוס הקרי בארץ המִילֶסִים, אשר בו חלק גם למיסים וללודים בהיותם אחי הקרים. יען כי לפי דבריהם היו לוּדוֹס ומיסוס אחי קַר^[255]. לאלה חלק בו, אולם לבני עם אחר, אף כי מדברים הם בשפה זו, כמו הקרים, להם אין חלק^[256].

172. אולם הקאבניים הם בני הארץ, כאשר נראה לי, אף כי לפי דבריהם מוצאם מִכְרֵתִים. הם התקרבו במבטאם לעם הקרי, או הקרים לעם הקאבניים, כי את זה לא אוכל להכריע בדיוק. אמנם מנהגיהם שונים מאד מאלה של שאר בני־אדם ושל הקרים. כי טוב בעיניהם להתאסף בהמון למשתאות, לפי הגיל והידידות, אנשים נשים וטף. הם הקימו מקדשים לאלים זרים, ואחרי כן, כאשר לא מצאו חן בעיניהם, כי מצאו לטוב לעבוד רק לאלים שבאו להם מאבותיהם, תפשו כ צעירי הקבאניים את נשקם, הכו בחניתותיהם באויר, ברדפם על גבול הקְלִינְדִים, ואמרו כי מגרשים הם את האלים הזרים^[257]. אלה הם מנהגיהם.

173. הליקיים יצאו מכרתים עוד בזמן קדום, כי בכרתים ישבו לפנים ברברים. אולם כאשר רבו בדבר המלוכה על כרתים בני אֶברופה^[258], סַרְפֵּידוֹן ומינוס, גבר בריב הזה מינוס וגרש את סרפידון ואת סיעתו. המגורשים האלה באו לאסיה, ארצה מיליאַס. הארץ אשר יושבים בה הליקים היום נקראה לפנים מיליאַס והמיליים היו נקראים אז סוֹלימים. כל עוד משל עליהם סרפּידון היו נקראים בשם אשר הביאו אתם וגם היום נקראים הליקיים מאת שכניהם טֶרְמילים. אולם כאשר בא מאתונא ליקוס בן פַּנדִיוֹן, מגורש גם הוא מאת אחיו אַיגֶאוֹס. אל הטרמילים, אל סרפידון, קבלו במשך הזמן את הכנוי ליקיים על שם ליקוס. אחדים ממנהגיהם הם כמו אלה של הכרתים, ואחדים כמו אלה של הקרים. רק המנהג הזה מיוחד להם ואינם דומים בזה לשאר בני־אדם: הם קוראים עצמם אחרי אמותיהם ולא אחרי אבותיהם. לכן כאשר ישאל איש את רעהו, מי הוא, יתיחס אחרי אמו וימנה את השמות של אם אמו וכאשר אשה אזרחית נשאת לעבד, נחשבים הילדים למיוחסים, אבל אם אזרח, והיה החשוב ביניהם, לוקח לו אשה זרה או פילגש, הילדים הם פסולים^[259].

174. הקרים נכבשו מאת הרפגוס מבלי שהראו מעשה מפואר; לא הקרים עצמם ולא היוונים, עד כמה שהם יושבים בארץ ההיא, הראו דבר מה. כי יושבים בארץ הזאת גם אחרים וגם קְנִידים, מיושבים בידי הלקדימוניים, וארצם משתרעת לצד הים ונקראת טְרִיוֹפִּיוֹן. חבל הקנידים מתחיל ליד חצי־האי הַבִּיבַּסִי ומלבד חלק קטן ממנו שוטף הים סביבו. כי לצד צפון מגביל אותו המפרץ הקֶרַמֵיקִי, ולצד דרום הים על־יד סימֵי ורודוס. בחבל הצר הזה, אשר רחבו רק כחמשה ריסים, חפרו הקנידים תעלה באמרם לעשות את ארצם לאי, בעת אשר הרפגוס הלך וכבש את יוניה. מה שמעבר לזה ולפנים להם הוא, כי במקום אשר תפסק ארץ הקנידים, על יד היבשה, שם המצר אשר אמרו לחפור בו. וכאשר היו ידי הקנידים מלאות עבודה ראו העובדים, והנה הם פצועים בכל גופם, ביחוד בעיניהם, על ידי הסלעים המתפוצצים יותר מהרגיל ומאשר ברצון האל. לכן שלחו מלאכים לדלפוי לדרוש באל, מה הדבר הנצב להם מנגד. והפיתיה ענתה להם, כאשר הקנידים עצמם מספרים, את הדברים האלה במשקל הטְרִימֶטרוֹן:

את המצר אל תבצרו ואל תחפרו,

זוס לו היה ברצונו, לאי שָמָהוּ.

כאשר שמעו הקנידים את האורקולום הזה מפי הפיתיה, עמדו מלחפור ומסרו עצמם בלי מלחמה בידי הרפגוס, אשר בא עם צבאו.

175. והפֵּידָסִים ישבו מעל להַלִיקַרְנַסוֹס בפנים הארץ. מדי פעם בפעם אשר אסון מתרחש לבוא עליהם ועל שכניהם, צומח זקן גדול לכהנת אתיני. שלש פעמים קרה כדבר הזה אצלם. אלה לבדם מיושבי קַרִיָה עמדו על נפשם נגד הרפגוס זמן מה והסבו לו עמל רב, בבנותם חומה מסביב להר, שמו לידֵי. אבל במשך הזמן נכבשו גם הפידסים.

176. והליקיים, כאשר הסיע הרפגוס את צבאו אל תוך המישור הַכְּסַנְתִּי יצאו לקראתו והראו גבורות, אף כי נלחמו מעטים נגד רבים. וכאשר נוצחו ונהדפו לתוך העיר, הביאו אל המבצר את נשיהם ואת בניהם, את רכושם ואת עבדיהם, אחרי־כן הציתו בו את האש, והמבצר הזה עלה כולו באש. אחרי עשותם זאת ונשבעו שבועות נוראות, התפרצו לעלות על הפרסים ומתו כל הכסנתיים בהלחמם. מהליקיים של היום, האומרים כי הם כסנתיים, הרוב, מלבד שמונים משפחות, בא מן החוץ. ושמונים המשפחות האלה היו אז במקרה מחוץ לעיר וכה נשארו בחיים. את כסנתוס כבש הרפגום בדרך זו, ובדומה לזה גם את העיר קאבנוס, כי הקאבניים חקו ברב הדברים את דרכי הליקיים.

177. כה כבש הרפגוס את אסיה התחתונה^[260] בעת אשר כורש עצמו כבש את אסיה העליונה^[261], בהכניעו כל עם ועם ולא עבר על אף אחד. על רובם מאלה אעבור ורק אלה שהסבו לו עמל גדול מאד וראויים ביותר להזכר, את אלה אזכיר.

178. אחרי אשר הכניע כורש את כל העמים ביבשת, יצא נגד האשורים^[262]. אמנם בארץ אשור ערים גדולות ורבות, אולם המפורסמת והבצורה ביניהן, אשר בה היה אחר חורבן נינוה^[263] גם מושב המלך, היתה בבל^[264]. זאת היא תכונת העיר הזאת: היא יושבת במישור גדול ובכל צד ארכה מאה ועשרים ריס, והיא מרובעה. אם כן הקף העיר ארבע מאות ושמונים ריס בסך הכל^[265]. זה אשר לגודל העיר בבל: אין עיר אחרת אשר אנחנו יודעים, שהיתה מקושטת כמוה. בראשונה סביב לה תעלה עמוקה ורחבה, מלאה מים, אחרי כן החומה, אשר רחבה חמשים אמה, באמת המלך, וקומתה מאתים אמה. אמת המלך גדולה בשלש אצבעות מאמה פשוטה^[266].

179. עלי להוסיף ולספר עוד, למה שמש העפר אשר הוציאו מתוך התעלה ואיך נבנתה החומה. יחד עם חפירת התעלה ליבנו לבנים מהעפר אשר הוּצא מתוך החפירה, ואחרי אשר לבנו די לבנים שרפו אותן במלבנים. אחרי־כן לקחו בקמום חומר חֵמר^[267] רותח ואחרי כל שלושים שכבות של לבנים הכניסו מקלעת של קנים. כן בנו בהתחלה את קירות התעלה ואחרי־כן בדרך זו גם את החומה עצמה. למעלה על החומה לאורך השפות בנו בתים בני דיוטה אחת, בית מול בית. את המקום הפנוי בין הבתים השאירו לדרך מסביב העיר במרכבת רתומה לארבעה סוסים^[268]. שערים נמצאים בכל החומה מסביב, מאה, כולם נחשת, וכמוהם גם המזוזות והמשקופים^[269]. יש עיר אחרת רחוקה מבבל דרך שמונה ימים ושמה אִיס. שם נהר לא גדול ושמו גם הוא איס. מוליך הנהר את מימיו אל תוך הפרת. הנהר הזה איס מוליך ביחד עם מימיו גושי חמר רבים ומשם הובא החמר לבבל לבנות את החומה^[270].

180. ככה נבנתה אפוא חומת בבל, והעיר עצמה מחולקת לשתי שכונות^[271], כי דרכה חוצה נהר ושמו פרת. זורם הוא מארמניה, והוא גדול ועמוק ושוטף^[272]. הוא שופך את מימיו אל תוך הים האדום^[273]. החומה נמשכת בשני חלקיה עם פנותיה עד הנהר וממנו נמשך בשני עברי הנהר סוללה עשויה לבנים שרופות באש לאורך הנהר. העיר עצמה מלאה בתים בני שלש וארבע דיוטות ונחצה מרחובות ישרים, גם מאחרים גם מאלה העוברים ברוחב אל הנהר. בסוף כל רחוב היה שער קטן בסוללה אשר על יש הנהר, וכפי מספר החוצות היה מספר השערים הקטנים; גם אלה היו נחושת וגם הם הובילו אל אותו הנהר.

181. החומה הזאת היא כמו שריון. בפנים מקפת חומה שניה, אשר אינה נופלת הרבה מהראשונה, היא רק יותר צרה. בתוך כל חלק משני חלקי העיר נמצא באחד בירת המלך, מוקפת חומה גדולה ובצורה, ובשני מקדש זוס־בֵּל^[274] עם שערי נחושת, והוא היה קים עוד בימי, רבוע היה, שני ריסים בכל צד^[275]. באמצע המקדש נבנה מגדל מקשה^[276], ארכו ורחבו ריס. ועל המגדל הזה מתרומם מגדל אחר, ועל השני עוד אחד, עד שמונה מגדלים. עולים עליהם במעלה הנמצאת מחוץ והעשויה מסביב לכל המגדלים האלה. באמצע המעלה נמצא מקום מנוחה עם מושבות לישיבה, אשר עליהם יושבים העולים לנוח. במגדל העליון נמצא מקדש גדול. במקדש הזה עומדת מטה גדולה מוצעת יפה, ועל ידה שלחן זהב. פסל האל לא הוקם שם ובלילה אין איש לן שם ורק אשה אחת לבדה מנשי הארץ, אשר בה בחר האל מבין כולן, כדברי הכלדים^[277], אשר הם כהנים לאל זה.

182. הם אומרים גם כן, אשר לא אאמין, כי האל עצמו בא אל המקדש ונח במטה, כדבר אשר בנוא־אמון במצרים, לפי דברי המצרים. כי גם שם ישנה אשה במקדש זוס בנוא־אמון, ואומרים כי אלה השתים אינן מזדוגות עם שום איש. כמו כן הדבר בְפַּטַרָא אשר בלִיקִיָה עם קוסמת האל בעת היותו שם. כי לא בכל עת נמצא שם אורקולום, ובעת היותו שם, היא נסגרת בלילות יחד עמו בתוך המקדש^[278].

183. במקדש בבל למטה גם היכל אחר, ובו צלם גדול של זוס, כשהוא יושב וכולו זהב ולפניו שלחן גדול כולו זהב, וגם ההדום והכסא זהב^[279]. ולדברי הכלדים נעשו אלה משמונה מאות ככר זהב. מחוץ להיכל עומד מזבח זהב. יש גם מזבח גדול אחר, אשר עליו נזבחים בני צאן מגודלים. כי על מזבח הזהב אסור להקריב כי אם יונקי חלב לבד. אולם על המזבח הגדול גם מקטירים הכלדים בעת יחוגו את חג האל הזה, אלף ככר לבונה מדי שנה בשנה. בהיכל הזה היה עוד העת ההיא^[280] גם פסל בן שתים־עשרה אמה זהב טהור. אני אמנם לא ראיתיו, אני מספר רק אשר ספרו הכלדים. בפסל הזה שם דריוש בן היסטספס את עיניו, אבל לא העיז לקחתו, אולם כְּסֶרְכְּסֵס בן דריוש לקח אותו והרג את הכהן אשר אסר עליו להזיז את הפסל ממקומו^[281]. ההיכל הזה היה כה מפואר. יש בו גם מתנות רבות פרטיות^[282].

184. בבבל הזאת משלו גם מלכים אחרים רבים, אשר אזכירם בתוך ספורי האשורים^[283], והם הם אשר בנו את החומות ואת המקדשים; וביניהם היו גם שתי נשים, האחת אשר משלה בתחלה וחיה חמשה דורות לפני השניה, שמה היה סֶמִירָמיס^[284]. היא בנתה סכרים במישור הראויים להראות, כי לפני זה היה הנהר מציף את כל המישור.

185. זו אשר היתה מלכה אחריה שמה היה ניטוקריס^[285], והיתה חכמה מזו שמשלה לפניה, ראשית בזה שהשאירה בנינים לזכרון, אשר עוד אדבר על אודותם, ושנית, כאשר ראתה כי ממשלת המדים הולכת וגדלה ואינה שוקטת וערים אחרות נכבשות על ידיהם, וביניהן גם נינוה, דאגה מאד להגנה, ככל אשר יכלה. ראשית הסבה, כי הפרת אשר זרם עד עתה ישר ועבר באמצע העיר, נעקם על־ידי תעלות אשר חפרה מלמעלה, עד כי הוא עובר בזרמו שלש פעמים על יד אחד מהכפרים אשר בארץ אשור. שם הכפר הזה, אשר אליו מגיע הפרת הוא אַרדֶריקָה. עוד היום אלה הבאים מהים הזה לבבל, בנסעם על הנהר פרת, עוברים שלש פעמים על יד הכפר הזה ובשלשה ימים. זה היה מפעלה^[286]. היא בנתה גם סכר על שני גדות הנהר, עשוי הוא להתפלא עליו אשר למדת גדלו וגבהו. הרבה למעלה מבבל חפרה אפיק לאגם, בחפרה במרחק קטן מהנהר כה עמוק עד שמצאה מים, וברוחב עשתה את הקפו מאה ועשרים ריס. בעפר אשר הוציאו מהחפירה שפכו סוללה על גדות הנהר. אחרי אשר נגמרה החפירה הביאה אבנים ובנתה חומה מסביבו. את שני אלה עשתה, את הנהר עקום ואת כל החפירה לאגם, למען יזרום הנהר יותר לאט בעברו דרך העקמומיות הרבות, והנסיעות לבבל לא תהיינה ישרות ואחרי הנסיעות לעשות את הסבוב הגדול מסביב לאגם. ועשתה כל אלה בצד הארץ אשר שם היו המבואות והדרך הכי קרובה מארץ המדים, למען לא יבואו המדים אל הארץ במשא ומתן וילמדו את תנאיה.

186. את הבנינים האלה אפוא בנתה מסביב מתוך העומק, ומהם עשתה נוסף לאלה את הדבר הזה: בהיות העיר נחלקת לשני חלקים לרגלי הנהר העובר בתוך, כאשר רצה איש לעבור מחלק אחד אל השני, בימי המלכים הקודמים, היה נאלץ לעבור בספינה. וזה היה, כפי שאני חושב, לטורח. וגם לזה דאגה היא, אחרי אשר חפרה את האפיק לאגם, השאירה למזכרת אחריה מאותו המפעל עוד דבר. היא חצבה אבנים ארוכות מאד, וכאשר היו האבנים מוכנות והשטח חפור, הטתה את כל זרם מי הנהר אל תוך השטח החפור ובעת אשר זה נתמלא, בנתה, כאשר האפיק הקודם נחרב, על גדות הנהר בצד העיר והמדרגות המובילות מהשערים הקטנים אל הנהר חומת לבנים שרופות, כדרך אשר בנתה חומת העיר, ובטבור העיר בערך גשרה גשר מאבנים אשר חצבה וחברה אותן בברזל ועופרת. וכאשר האיר היום היתה משכיבה עליו קורות מרובעות^[287], אשר עליהן עברו הבבלים, אולם בלילות היו מסירים את הקורות האלה מטעם זה, כי לא יעברו הם בלילה ויגנבו אחד מן השני. וכאשר השטח החפור נעשה לאגם מלא מימי הנהר וכל בנין הגשר נגמר, התטה את הפרת מתוך האגם אל אפיקו הקודם. וכה נעשה השטח החפור לבצה ונראה שנעשה למלא צורך, ולאזרחים נבנה גם גשר^[288].

187. המלכה הזאת הערימה גם את הערמה הזאת: ממעל לשער העיר, אשר דרך בו יוצאים ונכנסים רוב אנשי העיר, חצבה לה קבר, למעלה מעל השער עצמו^[289] וחקקה על הקבר את הכתובת הזאת: “אם אחד ממלכי בבל, אשר יבואו אחרי, יהיה במצוקת כסף, יפתח את הקבר ויקח לו כסף כרצונו. אולם לא יפתח ללא צורך, אם לא ידע לחץ, כי לא טוב יהיה זה לו.” כל איש לא נגע בקבר הזה עד אשר הגיעה המלוכה לדריוש. גם נראה הדבר כבד מדריוש לבלי להשתמש בשער ההוא והכסף יהיה מונח, בעוד אשר הכתובת בעצמה קוראת אותו, ולא לקחת. בשער הזה לא השתמש מטעם זה, כי העברו יהיה המת מעל לראשו^[290]. אמנם בפתחו את הקבר לא מצא כסף, כי אם גופת המת והכתובת הזאת: “לו לא תאבת לאוצרות ולבצע נבזה, לא פתחת ארונות מתים”. כל זה בדבר תכונת המלכה הזאת, כאשר מספרים^[291].

188. והנה יצא כורש למלחמה על בן האשה הזאת, אשר היה שמו כשם אביו לַבִּנֵיטוס^[292] והיתה לו ממשלה על האשורים. מלך מלכים זה^[293], כשהוא יוצא למלחמה, מצטיד היטב מביו במזון ובצאן, גם מוליכים אחריו מים מנהר חוֹאַסְפֶס, הזורם קרוב לשושן^[294], אשר רק ממימיו שותה המלך ולא מימי נהר אחר. לכן הולכות אחריו, לכל מקום שהוא נוסע, הרבה מאד עגלות בנות ארבעה אופנים ופרדות רתומות להן, המוליכות בכדי כסף מים מרותחים מהחואספס.

189. במסעו לבבל בא כורש אל הנהר גִינְדֵי^[295], אשר מקורותיו בנהרי המָטִינִים^[296], והזורם דרך ארץ הַדַרְדָנים^[297] והנופל לתוך נהר אחר, חדקל, העובר על יד העיר אופיס, והמשתפך אל תוך ים האדום^[298]. וכאשר נסה כורש לעבור אותו באניות, ירד אחד מהסוסים הלבנים הקדושים^[299] בזדון לבו לתוך הנהר ונסה לעברו, אך הנהר סחפו לעומק וגרפו עמו. ויחרה אף כורש בנהר וחצפתו ואיים בו כי יחלישהו ככה, עד כי להבא תוכלנה גם נשים לעבור בו על נקלה מבלי להרטיב את הברכיים. אחר האיום הזה עזב את מסעו לבבל וחלק את צבאו לשני חלקים, ואחר אשר חלק את צבאו מתח חבלים ישרים וסמן מאה ושמונים^[300] תעלות מכוונות לכל עבר משני עברי הנהר גנדי. אחרי כן סדר את הצבא וצוה לחפור. ויען כי עם רב עבד, נשלמה המלאכה, בכל זאת עבר עליהם בעבודתם כל הקיץ במקום ההוא.

190. אחרי אשר נקם כורש את נקמתו בנהר גינדי, בפלגו לשלש מאות וששים תעלות, והאביב בא שנית, והנה אז עלה על בבל. הבבלים יצאו מתוך העיר וחכו לו. וכאשר התקרב אל העיר, התנגחו עמו הבבלים, ואחרי אשר נחלו תבוסה בקרב, נדחקו אל תוך העיר. ויען כי ידע ידעו עוד מלפני זה, כי כורש לא ינוח, כי ראוהו מתנפל על כל עם ועם בלי הבדל, הכינו להם מזון לשנים רבות מאד. לכן לא דאגו למצור, וכורש ל אידע עצות בנפשו, כי זמן רב עבר מבלי אשר מעשהו התקדם בדבר מה.

191. והנה, או כי אחר יעץ לו זאת בעת אשר היה אובד עצות, או בעצמו מצא אשר עליו לעשות, והוא עשה זאת ככה: הוא העמיד במערכה את הצבא במקום אשר הנהר נכנס אל תוך העיר, ומאחורי אותה העיר העמיד במערכה את האחרים במקום אשר הנהר עוזב אותה, וצוה לצבא, כי כשיראו שיכולים לעבור באפיק, במקום ההוא^[301] יחדרו אל תוך העיר. לאחר שהעמיד אותם במערכה ועודד אותם הלך הוא עצמו עם הבלתי ראויים לקרב שבצבא, ובבואו אל האגם, עשה הוא אשר עשתה מלכת הבבלים^[302] אשר נהר ולאגם, כי את הנהר הטה דרך תעלה אל תוך האגם, שהיה לבצה, והסב, כי האפיק הראשון יהיה ראוי לעבור לרגלי ירידת המים^[303]. וכאשר נעשו הדברים האלה ככה, חדרו הפרסים אשר עמדו במערכה במקום ההוא, על יד אפיק הפרת, דרכו לתוך בבל, כאשר ירדו מי הנהר ככה עד אשר הגיעו לאיש עד אמצע הירך בערך. לו ידעו הבבלים מראש או לו הכירו את אשר עומד כורש לעשות, לא היו נותנים לפרסים לבוא לתוך העיר, כי אם המיטו עליהם כליון וחרפה. כי לו היו סוגרים כל השערים הקטנים אל הנהר ועלו על החומות הנמשכות לאורך גדות הנהר, היו תופשים אותם כמו ברשת, אולם עתה עמדו לפניהם הפרסים בפתע פתאם. כי לרגלי גודל העיר, כמו שמספרים יושביה, היו כבר האנשים בחלקי העיר החצונים נכבשים ויושבי אמצע העיר עוד ל אידעו כי הם נכבשים, כי אם, יען היה להם ביום ההוא חג, רקדו והתענגו בעת ההיא עד אשר הוברר להם הדבר^[304]. כה נלכדה אז בבל בפעם הראשונה^[305].

192. עד כמה גדול היה חיל הבבלים, אראה בראיות רבות וביניהן גם בזו: למלך מלכים הוקצבה לכלכלתו ולכלכלת צבאו, מלבד המסים, כל האדמה אשר הוא מושל עליה. משנים־עשר חודש אשר בשנה תכלכל אותו ארץ בבל ארבעה חדשים, ושמונה חדשים האחרים כל אסיה. אם כן, ארץ אשור היא אשר לעשרה החלק השלישי משאר אסיה. והממשלה על הארץ הזאת, אשר הפרסים קוראים אחשדרפניה, היא הכי חשובה בין כל הממשלות, כי היא מכניסה בכל יום לטְרִיטַנַטִיכְמֶס בן אַרְטַבַּזוֹס, אשר אותו שם המלך על המדינה הזאת, אַרטבּה מלאה כסף. הארטבה היא מדה פרסית^[306] ומכילה שלשה חוֹינִיכְסים אַטִייִם יותר מִמֶדִימְנָה אטית^[307]. מלבד סוסי מלחמה היו לו סוסים מיוחדים, אשר היו רובעים את הנקבות, שמונה מאות והנרבעות היו לו ששה־עשר אלף. כי כל אחד מהסוסים רובע עשרים סוסות. כלבי הודו^[308] כלכל במספר כה עצום, עד כי ארבעה כפרים גדולים במישור היו חפשים מכל שאר המסים ועליהם היה להמציא טרף לכלבים האלה. כאלה היו למושל על ארץ בבל.

193. אמנם אדמת האשורים גשומה מעט^[309], והשקאת שרשי התבואה היא בדרך זו: הנהר משקה את הזרע, אז הוא צומח והדגן מתבשל לא כמו במצרים אשר הנהר בעצמו עולה על השדות, כי אם משקים אותם בידים ובקילונים^[310]. כי כל ארץ בבל, כמו מצרים, מבותרת על־ידי תעלות^[311], והתעלה הגדולה ביותר אשר אניות תעבורנה בה, נמשכת לצד זריחת השמש בחורף^[312]. היא יוצאת מהפרת ועוברת אל נהר שני, אל החדקל, אשר עליו ישבה העיר נינוה. בין כל הארצות אשר אנו מכירים, הארץ הזאת היא הטובה ביותר להוציא את פרי דֵימֵיטֶר^[313]. כי עצים אחרים אינה מוכשרה לגדל כלל, לא את התאנה ולא את הזית^[314]. אולם למען הוציא את פרי דימיטר היא כה טובה עד כי היא מוציאה בכלל מאתיים שערים, וכשהיא נושאת פרי באופן הטוב ביותר מאשר היא רגילה, גם עד שלש מאות שערים. וכשהיא נושאת פרי באופן הטוב ביותר מאשר היא רגילה, גם עד שלש מאות שערים. פה נעשים עלי החטה והשעורה על נקלה רחבים ארבע אצבעות. לאיזה גובה של עץ גדלים הדוחן והשומשום, ידוע לי אמנם היטב, אך לא אזכרנו, כי ידוע אדע, אשר האיש שלא היה בבבל יתעורר בו אי־אמון גדול אף בנוגע לזה שספרתי על התבואה. אין להם שמן אחר, רק את אשר יעשו מהשומשום^[315]. דקלים נטועים מהם בכל המישור, רובם מוציאים פירות ומהם עושים לחם, יין ודבש. בכלל הם מטפלים בהם כמו בתאנים וקושרים פירות הדקלים, אשר היונים קוראים זכרים, אל הדקלים הנושאים פירות, למען שיבשל העפצית בהכנסה לתוך הכותבת ולא ישור פרי התמר. כי התמרים הזכרים מכילים בתוך הפרי עפציות כמו תאני השקמה^[316].

194. אשר נראה לי בין כל הדברים הפלא הכי גדול בארץ הזאת אחרי העיר עצמה אספר עתה: יש להם אניות היורדות על הנהר לבבל, עגולות הן כולן ועשויות מעור. כי בארץ הארמנים אשר מעל^[317] אשור, חותכים נצרים ומהם עושים את הצלעות ופורשים עליהן עורות למכסה מחוץ כמו קרקעית^[318] ואין מבדילים אחורי האניה ואין מצמצמים פיה, כי אם עושים הכל עגול כמו מגן ואת כל האניה הזאת ממלאים קנים ונותנים לה לשוט על פני הנהר, מלא הסחורה. לרוב מוליכים חביות מעצי התמר מלאות יין. נהוגה האניה בעזרת שני משוטים ועל ידי שני אנשים העומדים זקופים ואחד מהם מושך אליו את המשוט והשני דוחה. האניות האלה מהן נעשות גדולות מאד בערך ומהן קטנות. הגדולות ביניהן מובילות משא, אך של חמשת אלפים ככר^[319]. בכל אניה נמצא חמור חי ובגדולות גם אחדים. וכשמגיעים במסעם עד בבל, הם פורקים את משאם ומכריזים למכירה את צלעות האניה ואת כל הקנים ואת העורות הם טוענים על החמורים ושבים לארמניה. כי אין לנסוע על הנהר נגד הזרם בשום אופן מפני שטף הנהר. מטעם זה אין הם עושים את האניות עץ, כי אם עור, ואחרי שובם הביתה עם חמוריהם לארמניה, הם עושים אניות אחרות באותו האופן.

195. אניותיהם^[320] הן אפוא כאלה, אולם התלבושת שהם משתמשים בה, היא כזו: כתונת בד המגיעה עד הרגלים ועליה לובשים כתונת אחרת של צמר ועל אלה עוטפים מעיל לבן קטן. הנעלים הן אלה הנהוגות בארץ הזאת, דומות לאנפילאות של הבּויאוטים^[321]. הם מגדלים שער ראשם וקושרים אותו בטוטפות ואת כל גופם סכים הם בשמן המור. לכל אחד יש חותם ומטה עשוי מעשה אמן; בראש כל מטה עשוי תפוח או שושנה או חבצלת או נשר או איזה דבר אחר, כי בלי אות כזה אין מנהג אצלם לשאת מטה. זה הוא הקשוט אשר על גופם.

196. ומנהגים יש להם אלה: המנהג הכי נבון ביניהם הוא, לפי דעתנו, אשר נהוג כפי שאני שומע, גם בְּאִלִירִיָה אצל הָאֶנֶטִים^[322]. בכל כפר נעשה אחת בשנה ככה: כיון שנעשו העלמות ראויות להנשא, היו אוספים את כולן והיו מביאים כולן אל מקום אחד וסביבן עמדה להקת גברים, והכרוז היה מצוה לכל העלמות, אחת אחר אחת, לקום ולהכריז אותה למכירה, בהתחלה את היפה בכולן ואחרי־כן, אחרי אשר נמכרה היפהפיה הזאת בעד הרבה כסף, הכריז על השניה, זאת אשר היתה היפה אחריה. הן נמכרו רק להנשא. העשירים בין הבבלים, אשר רצו לקחת אשה, היו מתחרים במחיר אחד עם השני למען יקנו את היפות ביותר, ואלה מן ההמון אשר רצו לקחת אשה, הם לא נשאו עיניהם ליפת־תואר, והיו מקבלים את הכסף ואת העלמות המכוערות. כי כאשר גמר הכרוז למכור את היפות בין העלמות, היה מצוה לקום את הכי מכוערת או בעלת־מום, אם היתה ביניהן, והכריז עליה: מי האיש החפץ לכנסה בקחתו את הסכום הכי־מצער, עד אשר נמסרה לזה שהתרצה לסכום הכי־מצער. והכסף הזה בא מהעלמות יפות־התואר. וככה השיאו יפות־המראה את רעות־המראה ובעלות מום. להשיא את בתו למי שהוא רוצה, היה אסור לכל איש, וגם אסור היה לכנוס את העלמה שקנה בלי ערֵב, כי אם היה עליו להעמיד ערבים כי יקח אותה לו לאשה ואחרי כן כנסה, ואם לא חיו בשלום, דרש המנהג להחזיר את הכסף. מותר היה גם לבוא מכפר אחר, אם רצה לקנות. המנהג הזה היפה מאד היה קים אצלם, אבל אינו נהוג כעת, כי אם נפלו בזמן האחרון על המצאה אחרת, שלא יֵעשה להן עול ולא תובאנה לעיר אחרת. יען כי מעת אשר נכבשו הם נמצאים בצרה ובמחסור, וכל אחת מההמון, מתוך חוסר פרנסה, מוסר את בנותיו לזנות.

197. עוד מנהג אחר, גם כן מלא תבונה, יש אצלם; הם מביאים את חוליהם אל השוק, כי רופאים אין להם^[323]. הנגשים אל החולה נותנים לו עצה בדבר המחלה, או כי אחד מהם חלה גם הוא במחלה ההיא שהחולה חולה בה או ראה אחר חלה בה. הנגשים יועצים אפוא ומספרים איך עשה הוא ונחלץ ממחלה דומה אל זו או ראה אחר שנחלץ. לעבור בשתיקה על פני החולה אין אדם רשאי קודם שישאלהו מה המחלה אשר חלה בה^[324].

198. את מתיהם הם שמים בדבש^[325], וימי אבלם דומים לאלה אשר במצרים. מדי יבוא איש בבלי על אשתו, ידליק לבונה וישב לו בצד אחד ובצד השני תעשה אשתו גם כן כזאת, וכשהאיר השחר רוחצים שניהם את בשרם. כי אינם נוגעים בכל כלי טרם טבלו את בשרם. גם הערבים עושים כדבר הזה.

199. המגונה במנהגי הבבלים הוא זה: על כל אשה מבנות הארץ לשבת במקדש אפרודיטי ולהזקק פעם אחת בחייה לאיש זר. נשים רבות, אשר אין זה לפי כבודן להתערב בין האחרות, כי גבה לבן בעשרן, נוסעות בעגלות מכוסות על המקדש להשאר שם, ואחריהן הולכת עבודה רבה. אבל רובן עושות ככה: הן יושבות על אדמת המקדש של אפרודיטי ועטרת חבלים על ראשן, ורבות הן הנשים כי חלק מהן באות וחלק מהן הולכות. דרכים ישרות עוברות לכל עבר בין הנשים אשר עליהן עוברים הזרים ובוחרים. כשתשב פה אשה, לא תשוב לביתה טרם יזרוק לה איש זר מטבע אל תוך חיקה ונזקק לה מחוץ למקדש. בשעת זריקת המטבע עליו לאמר: “קורא אני נגדך את האלה מליטה”. האשורים קוראים את אפרודיטי מליטה. ערך המטבע יכול להיות כמה שהוא, כי אסור להחזירה, למען לא יחשב לה לחטא, כי המטבע הזאת נתקדשה. היא הולכת אחרי הראשון אשר זרק לה ואינה מסרבת למי שהוא. ואחרי שנזקקה, מלאה בזה את חובתה לאלה, והיא שבה הביתה. ומעתה אין לך דבר גדול כזה שתתן לה, כדי שתרכוש אותה. אלה מהן המצטיינות ביפין ובתארן, עוזבות מהר את המקום, ואלה שהן מכוערות, מחכות זמן רב, עד שהן יכולות למלא אחר החוק. כי גם זמן של שלש גם ארבע שנים מחכות אחדות מהן. במקומות אחדים באי קפריסין יש מנהג כעין זה.

200. מנהגים כאלה נהוגים אצל הבבלים. שלשה שבטים מהם אינם אוכלים דבר מלבד דגים. אחרי אשר יצודו אותם ויבשום בשמש, עושים ככה: הם שמים אותם בתוך מכתש וכותשים אותם בעלי ומסננים אותם בבד דק, ומי שרוצה, לש מזה בצק ואוכל או אופה אותו כמו לחם^[326].

201. כאשר היה גם העם הזה משועבד לכורש, התאוה להכניע תחתיו גם את המַסַגֶטִים^[327]. אומרים על העם הזה, כי הוא גדול וחזק ויושב לצד מזרח וזריחת השמש^[328], מעבר לנהר אַקְרַסֶס, מול אנשי האִיסִידוֹנִים^[329]. יש אומרים כי העם הזה גם הוא סקיתי.

202. אומרים כי הארקסס הוא גדול, ואומרים גם, כי הוא קטן מהָאִיסְטְרוֹס^[330], ואומרים, כי בו איים רבים שוים בגדלם לאי לֶסְבּוֹס ובהם חיים אנשים המתכלכלים בקיץ משרשים שונים, אשר הם חופרים באדמה, ואת הפרות הבשלים, אשר הם מוצאים על העצים, שומרים הם לכלכלתם ואוכלים אותם בעונת החורף. גם מספרים, נמצאים אצלם עצים אחרים העושים פרות כאלה: אחרי אשר יתאספו בהמון ויבעירו אש, הם יושבים מסביב ומשליכים אותם לתוך האש, וכאשר יריחו מהפרי המחורך אשר השליכו לתוך האש, הם נעשים שכורים מהריח, כמו היוונים מיין, וכל אשר ירבו להשליך מהפרי, כן ירבו להשתכר, עד אשר יקומו לרקוד ויתחילו לשיר. זאת היא, אומרים, דרך חייהם, של האנשים האלה. הנהר ארקסס זורם מארץ המַטִיאַנִים^[331], אשר משם בא הגינדי, זה אשר כורש פלג אותו לשלש מאות וששים תעלות. הוא משתפך דרך ארבעים זרועות, אשר כולן, לבד מאחת, כלות בתוך אגמי מים ובצות, אשר בהם, כאשר אומרים, חיים אנשים האוכלים דגים חיים ובמקום לבוש משתמשים בעורות של כלבי הים. אחת מזרועות הארקסס זורמת דרך ארץ טהורה^[332] לתוך הים הכספי. הים הכספי הוא מָבדד לעצמו ואינו מחובר על הים האחר^[333]. כי כל הים אשר היוונים עוברים בו באניות^[334] והים אשר מעבר לעמודים^[335], הנקרא הים האטלנטי, והים האדום^[336], הם רק אחד.

203. הים הכספי הוא אפוא מָבדד לעצמו וארכן נסיעה של חמשה־עשר יום באנית־משוט, ורחבו, במקום היותר רחב, שמונה ימים^[337]. במערב הים ההוא משתרע הקאבקסוס, אשר הוא הגדול בהרים לפי שטחו והגבוה לפי גדלו. עמים רבים ושונים חיים בקאבקסוס הקימים כמעט כולם על פירות היער. גם אומרים, נמצאים שם עצים אשר מגדלים עלים מטבע כזה, ששוחקים ומערבים אותם במים ואחרי־כן מצירים בהם חיות על בגדיהם. החיות האלה אינן נמחקות בכביסה, כי אם מתישנות ביחד עם הצמר כאלו נארגו מתלה בתוכו. אומרים כי האנשים האלה נזקקים לנשותיהם לעיני השמש כמו הבהמות.

204. אם כן, את מערב הים ההוא הנקרא הכספי גובל הקאבקסוס, לצד מזרח ולזריחת השמש סמוך לו מישור אשר העין לא תגבילנו ומהמישור הגדול הזה לא בחלק קטן ממנו נאחזו המסגטים, אשר עליהם אמר כורש לצאת למלחמה, כי נמוקים רבים וחשובים היו אשר זרזו ועוררוהו לדבר. ראשית לדתו, אשר בגללה דמה להיות נעלה מבן אדם, ושנית ההצלחה, אשר הצליח במלחמותיו. כי לכל אשר פנה כורש להלחם, לא היה יכול העם ההוא להמלט מפניו.

205. והנה מלכת המסגטים היתה אשה, כי מת בעלה; שמה היה טומיריס. אחריה חזר כורש על־ידי מלאכים, רק בדברים, כאילו אמר לקחתה לו לאשה. אולם טומיריס הבינה, כי לא אחריה הוא חוזר, כי אם אחרי ממלכת המסגטים, ואסרה עליו לבוא. כאשר ערמתו לא עמדה לו, הלך אל הארקסס ויצא למלחמה בגלוי על המסגטים, בגשרו גשרים על פני הנהר להעביר את הצבא ובבנותו מגדלים על האניות המעבירות את הנהר.

206. עוד ידיו עושות במלאכה זו, שלחה אליו טומיריס מלאך, אשר יאמר לו כדברים האלה: “מלך המדים, חדל מעבוד את העבודה הזאת, כי אינך יודע, אם תוצאות הדבר הזה תהיינה לטובתך. חדל מזה ומלוך על עמך ושב וראה איך גם אנחנו מושלים על אלה אשר אנחנו מושלים בהם. אתה, אמנם, לא תחפוץ לשמוע בקולנו זה, כי אם תעשה הכל רק לא לשבת במנוחה. לכן אם מאד חשקה נפשך לנסות במסגטים, יהיה כן אך הרף מהעמל לגשר גשר על הנהר. עבור אל ארצנו אחרי אשר אנחנו נסוג אחור מהנהר דרך שלשת ימים, ואם רצונך יותר לקבל אותנו בארצכם, תעשה אתה כמו כן”. כשמוע כורש את הדברים האלה קרא לאספה את ראשי הפרסים, וכאשר התאספו הציע לפניהם את העניין להועץ אתם מה עליו לעשות. כולם היו בדעה אחת, ביעצם לו לחכות לטומיריס וצבאה בארצו הוא.

207. קרויסוס הלודי. אשר היה נוכח, לא הסכים לדעה הזאת והביע דעה מתנגדת למועצה, באמרו כדברים האלה: "המלך, כבר הבטיחך, כאשר מסרני זוס בידך, כי כאשר אראה אסון נשקף לביתך והסירותיו כאשר אוכל. עֶנוּתי המרה למדתני לקח. אם תדמה בנפשך כי בן אל־מות אתה ומצביא על צבא כזה, אזי אין כל תועלת בדבר כי אציע לפניך את דעתי. אולם, אם הכרת כי גם אתה אדם הנך ומושל אתה על אחרים כמוך, עליך להוכח תחלה, כי בענייני בני־האדם יש גלגל החוזר, אשר בסובבו אינו נותן לאנשים האלה להיות מאושרים תמיד. ועתה, אשר לעניין שלפנינו אנכי חושב אחרת מאשר האנשים האלה. אם נתרצה להכניס את האויב אל תוך ארצנו, נשקפת לך מזה סכנה זו: אם תנוצח תאבד גם את כל ממשלתך. הלא מובן, כי המסגטים המנצחים לא יפנו עורף, כי אם יוסיפו לעלות על מדינותיך. ואם תנצח אתה לא יהיה הנצחון כה גדול, כאשר יהיה אם תעבור אתה אליהם ותרדוף כמנצח אחרי המסגטים בנוסם. והדבר הזה אני חושב גם אשר לך, כי כשתנצח את אויביך, שים תשים פניך מול ארץ ממשלת טומוריס. וגם מלבד כל אלה מחפיר הדבר ואין לנשוא כי כורש בן קמביסס יסוג אחור מפני אשה ויברח מתוך הארץ. לכן דעתי היא, כי נעבור ונתקדם עד כמה שהם יסוגו ונשתדל להתגבר עליהם בעשותנו ככה: כאשר אני שומע אין המסגטים יודעים מאומה מקניני הפרסים ולא טעמו עוד מתענוגיהם הגדולים. לאנשים שחוט הרבה צאן והכן אותם מבלי לחשוך, ומאכלים שונים, ואחרי עשותנו זאת, תשאיר את החלק היותר גרוע של הצבא ואת השאר תוליך שנית אל הנהר. אם אינני שוגה בדעתי אזי יפנו הללו אל הדברים הטובים הרבים כשיראום ועלינו יהיה אחר כך לבצע מפעלים גדולים.

208. שתי הדעות הללו עמדו זו כנגד זו וכורש נטש את הדעה הראשונה, בקבלו את זו של קרויסוס. הוא הודיע לטומיריס, כי תסוג אחור, יען כי הוא עובר אליה, והיא נסוגה אחור כאשר הבטיחה בתחלה. כורש מסר את קרויסוס בידי בנו קמביסיס, אשר הפקיד אותו על הממלכה, ופּקד עליו מאד לכבד את קרויסוס ולהיטיב עמו, אם ההעברה אל המסגטים לא תצלח, ואחר שצוה עליו ככה, שלח את שניהם לפרס, והוא עם צבאו עבר את הנהר.

209. ואחרי שעבר את הארקסס ובא הלילה, ראה את החלום הזה כאשר ישן את שנתו בארץ המסגטים. נדמה לכורש בחלומו והנה הוא רואה מבני הסטספס את הבכור וכנפים לו בכתפיו, הוא מֵצֵל על אסיה ובשניה על אירופה. הבן הבכור של הסטספס בן אַרְסַמֵיס מבית האחמנידים היה דריוש והוא אז בגיל של עשרים שנה בערך ונשאר בפרס, כי לא הגיע עוד אל הגיל אשר עליו אז לעבוד בצבא. והנה כאשר הקיץ כורש, חשב בלבו בדבר החלום, ויען כי החלום הזה נדמה לו חשוב מאד, קרא את הסטספס ואמר אליו בשֶלִי: “הסטספס, בנך נתפש כשהוא מתנכל לי ולמלכותי. ויען כי ברור לי הדבר אני מודיע לך זאת, לי דואגים האלים ומודיעים לי מראש את כל העתיד לבוא נגדי: בלילה העבר, בשנתי, ראיתי את בכור בניך וכנפים בכתפיו, באחת הוא מצל על אסיה ובשניה על אירופה. לפי החלום הזה אין אחרת רק זאת שהוא מתנכל לי, לכן מהר ושוב לפרס וראה, כי כאשר אשוב אחרי כבשי את העם הזה תעמיד לפני את בנך ואחקרהו”.

210. כורש דבר את הדברים האלה בחשבו כי דריוש מתנכל לו, בעת שהאל מגלה לו, כי הוא ימות במקום הזה ומלכותו תעבור לדריוש. הסטספס השיב לו כדברים האלה: “המלך, לו לא יולד איש פרסי אשר יתנכל לך, ואם ישנו, עד מהרה ישָמֵד. כי אתה הפכת את הפרסים מעבדים לבני חורין, והם מושלים על כל, במקום אשר עד עתה משלו אחרים עליהם. ואם החלום הודיעך כי בני מתנכל לך, אני אמסרהו בידיך ותעשה בו כרצונך”. אחר הדברים האלה עבר הסטספס את הארכסס ושב לפרס לשמור על בנו דריוש בשביל כורש.

211. וכורש נסע דרך יום אחד מארכסס ועשה כעצת קרויסוס. אחרי עשותו זאת שב אחרי־כן עם צבאו האיתן אל הארכסס והשאיר רק את החלק הגרוע; עליו השתער החלק השלישי מצבא המסגטים והרג את הנעזבים מצבא כורש, אף כי הגינו על נפשם. ובראותם את הארוחה הערוכה להם, ישבו לאכול ולשתות אחרי אשר נצחו את אויביהם ושבעים ממאכל, ישנו. ועתה התנפלו עליהם הפרסים, הרגו רבים מהם ויותר מאלה לקחו בשביה. ביניהם גם את בן המלכה טומיריס, שהיה מצביא המסגטים ושמו היה סְפַּרְגַפִּיסֶס.

212. כשמוע המלכה את אשר קרה לצבא ולבנה, שלחה מלאך לכורש, אשר יאמר לו את הדברים האלה: “כורש, שואף דמים בלי לשבוע, אל יגבה לבך על המעשה שנעשה, אם בעזרת פרי־הגפן – הלא גם אתם, כאשר תמלאו את בטנכם ממנו, תתהוללו ככה, עד אשר, כשבא היין אל קרבכם, מתפרצים דברים רעים מפיכם – אם רעל כזה לקחתם לכם לעזרה להתגבר בערמה על בני, אך לא בגבורת מלחמה. ועתה איעצך לטוב לך ושמע בקולי: השב לי את בני וצא מתוך הארץ הזאת בלי אסון, אף כי הרעות לעשות לשליש מצבא המסגטים. אם לא תעשה זאת, נשבע אני בשמש אדון המסגטים, כי דם ארוה אותך, אף כי לא תדע שבעה”.

213. כאשר הובאו הדברים האלה לפני כורש, לא שם לבו אליהם כלל. וספרגיפסס, בן המלכה טומיריס, כאשר הקיץ מיינו והכיר, באיזה מצב רע הוא נמצא, בקש מאת כורש להתיר את אזיקיו, ונִיתן לו. ואך התירוהו מאזיקיו ויכול להשתמש בידיו, טרף נפשו בכפו.

214. הוא מת בדרך זו, וטומיריס, כאשר לא שמע כורש לקולה, אספה את כל חילה ויצאה מול כורש. הקרב הזה היה, לפי דעתי, הנורא בכל הקרבות אשר היו בין הברברים, וככה היה, כאשר שמעתי: בתחלה מספרים, עמדו מרחוק ויורו בחצים אלה על אלה, אחרי כן, כאשר כלו החצים, התנפלו אלה על אלה ונלחמו בחניתותיהם ופגיוניהם; זמן רב החזיקו מעמד ונלחמו ואיש מהם לא רצה לנוס. באחרונה גברו המסגטים. חלק רב מצבא הפרסים נפל שם וגם כורש עצמו מת, אשר מלך בסך הכל עשרים ותשע שנה^[338]. טומיריס צותה למלא נאד דם אדם ולחפש בין חללי הפרסים את גוית כורש, וכאשר נמצאה, שמה ראשו בנאד, ובלעגה לגוית המת אמרה זאת: “אף כי בחיים אני ונצחתיך בקרב, הכחדתני בשבותך את בני בערמה, אבל אני כמו שהבטחתיך ארוה אותך דם”. בין כל הספורים הרבים שמספרים בדבר מותו של כורש, הספור הזה נראה לי הנאמן ביותר^[339].

215. בלבושם דומים המסגטים לסקיתים וגם בדרכי חייהם. הם רוכבים ורגלים, כי שניהם נמצאים אצלם, גם קשתים ונושאי כידונים, ורגילים להחזיק מפץ. זהב ונחושת יש אצלם למכביר. ללהב החניתות, החצים והמפצים הם לוקחים בכלל נחושת ולקשוט הראש, האזור והכתפה הם לוקחים זהב. כמו כן ישימו על חזה הסוסים שריוני נחושת, אך כל אשר על הרסן, בפה ועל הראש הוא זהב. בברזל ובכסף אינם משתמשים כלל כי לא נמצא כלל בארצם, בעוד אשר זהב ונחושת יש לרב.

216. מנהגיהם הם אלה: אמנם כל אחד נושא אשה, אך הם משתמשים בהן בשותפות. כי מה שאומרים היוונים כי הסקיתים עושים זאת, לא הסקיתים עושים כי אם המסגטים. אם איש מהמסגטים חומד אשה, הוא מוריד את אשפתו לפני מרכבתו ונזקק לה בלי פחד. הגבול לשנות האדם אינו קבוע, אבל אם הגיע אחד לזקנה מופלגה, מתאספים כל קרוביו ושוחטים אותו ויחד עמו הרבה צאן, אחרי כן מבשלים את הבשר ועורכים סעודה. הנה זה להם הסוף הכי מאושר, ומי אשר ימות במחלה בשרו לא יאכל, כי אם מקברים אותו באדמה, ורואים בזה אסון, כי לא זכה להזבח. אינם זורעים כלל, כי אם חיים על הצאן והדגים הבאים להם בשפע מהארכסס. הם שותים חלב. מהאלים מעריצים הם רק את השמש ולה הם מקריבים סוסים. הטעם לקרבנות האלה הוא: לאל המהיר בין האלים מקריבים את המהיר בין החיות.

הערות שוליים

1. כלומר עמים שלא ממוצא יווני.
2. על מוצאם של הפניקים מדובר VII 89.
3. הירודוטוס מכנה את הים בדרום אסיה ולוב בשם “הים האדום”, אחרי כן נשאר השם הזה רק למפרץ בין ערב לאפריקה.
4. הים התיכון.
5. עיר במדינת ארגוליס, ביון.
6. ליוונים היתה אגדה אחרת בדבר ביאת איו למצרים. לפיה אהב זוס את איו והירה בקנאתה הפכה אותה לפרה מטורפת שנדדה זמן רב על־פני האדמה עד שבאה למצרים ושם אחרי הולידה את האפיס קבלה שוב צורת אדם. יש עוד אגדות על דבר איו וזוס.
7. גם על אודותיה יש אגדות שונות; אחת מספרת, כי בקטפה פרחים בשדה בסביבת צידון, בא זוס, אר באהבו אותה התהפך לפר ולקחה על גבו וברח עמה לאי כרתים ושם ילדה לו שלשה בנים.
8. על החוף המזרחי של הים השחור.
9. ראה II 103, 104.
10. גזלת כביר הזהב.
11. הפניקים.
12. מלך טרויה.
13. אשת המלך מנלאוס.
14. אנשי טרויה.
15. לדברי הפרסים
16. הפרסים.
17. טרויה.
18. העיר הראשית בארגולית, מדינה בין ארקדיה ולקוניה והאיסתמוס. העם, הארגיוים, והעיר נזכרים פעמים רבות.
19. מלך 546–560.
20. משתמש אני במלה טירנוס וטירניה, יען כי אין מלים עבריות ההולמות לגמרי את המושגים היוונים האלה וגם נמצאות המלים האלה בספרות התלמודית והמדרשית אך בצורה מקולקלה.
21. היום קיסל אירמך
22. הירודוטוס מבדיל בין הסורים הקפדוקיים – השוה I 72. 76 – ובין הסורים אשר בארץ ישראל – השוה II 30 – שניהם נזכרים II 104.
23. הים השחור.
24. בני ברית.
25. עם הקימרים ישב, כנראה, בחצי אי קרים ובשטח שעד הדניסטר. וכאשר פרצו הסקויתים ממושבותיהם שעל החוף המזרחי של הים הכספי וחדרו לאירופה, נסו הקימרים מפניהם והתנפלו על הערים באסיה הקטנה והחריבון, פה מדובר על ההתנפלות בימי המלך גיגיס בשנת 657.
26. לפי בראשית ו' כ"ב היה לוד בן שם ואחי אשור.
27. המספר הזה אינו מדויק, כי היר. מונה מאה שנה לשלשה דורות (ראה II 142) ואם כן יעלה החשבון ל 733 שנה.
28. כלומר משומרי ראשו.
29. ארכילוכוס, בן דורו של גיגיס, היה משורר לירי מפורסם אחרי הומרוס. הוא היה הראשון שחרז חרוזים במשקל הימבוס. בין הקטעים שנשארו משיריו נמצא גם קטע משיר ששר על גיגיס ובו הוא לועג לעשרו. הוא מת במלחמה נגד נכסוס.
30. בשנת 687 בערך.
31. מלך בקורינת 657 – 627, על אודותיו ראה V 92.
32. מלך 700 בערך.
33. מלך 687 – 649.
34. מלך 649 –600, לפי החקירות החדשות רק 37 שנה.
35. 600 – 588.
36. 580 – 560 בערך.
37. ראה I 73, 74.
38. ראה I 149, 150.
39. קולו של אבוב זכר היה יותר עב מקולו של אבוב נקבה, הלודים נזכרים פעמים אחדות בתור יודעי נגן.
40. כנראה הנמל של מיליטוס.
41. נהר באסיה הקטנה.
42. יושבי האי חיוס, מול אסיה הקטנה.
43. אריתרי, עיר על החוף באסיה הקטנה.
44. על שם מקדשה אשר באסיסוס, כפר קרוב למיליטוס.
45. תחבולה דומה לזו מספר יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, ג‘ ז’ י"ג שעשה ביודפת למען הוליך שולל את הרומאים.
46. משורר מפורסם, ששכלל את הדיתירמבוס, שיר מקהלה לכבוד דיוניסוס. פרטים בטוחים מחייו אינם ידועים.
47. עיר באי לסבוס.
48. כף מטפן בדרום הפלופונסוס.
49. טרנטום באיטליה הדרומית.
50. מנגינה שהיו שרים לכבוד אפולון. אומרים כי טרפנדר, מיסד המוסיקה היוונית, המציא אותה.
51. פליניוס מרבה לדבר על אהבת הדולפינים את בני האדם ומתשוקתם לשמוע קול שיר וזמר IX 52 – 60. גם התלמוד מביא אותם ביחס אל בני האדם, בכורות ח‘ ע"א: ואמרו הדולפינין פרים ורבים כבני אדם, וגירס’ רש"י שם: מבני אדם.
52. הראשון היה גיגיס ששלח מתנות לדלפוי.
53. אלת הציד.
54. בחאס ופיטקוס נמנים בין שבעת חכמי יון המפורסמים.
55. התרקים באסיה נפלגו לשני שבטים, שבט התיניים ושבט הביתיניים.
56. כפי הנראה כל הסיפור על־אודות סולון וקרויסוס הוא אגדי, כי חוקי סולון נתנו בשנת 594, נסיעתו היתה איפוא 583 – 593, אולם קרויסוס הגיע למלכות בשנת 561, או שנפגשו בנסיעה שניה ומאוחרת. ראה גם VI 125.
57. מלך מצרים.
58. אחרי טלוס.
59. הרעיון הזה שאלהי הצדק והיושר מעניש ומשפיל את האדם המתגאה ברב אשרו והמתרומם לספירה עליונה וגבה לבו מדמה עצמו לאלהים, נמצא עוד בספרי הרודוטוס (III 40; VII 10; 46), אבל הוא מגשים את האלהות, כלומר מיחס לאל רגשות אנושיים, כפי שיטת היוונים ובטוייהם; השוה לזה מה שקדמהו יחזקאל כ"ח ג – ו: "יען גבה לבך ותאמר אל אני, מושב אלהים ישבתי בלב ימים… לשחת יורידך" וגו'.
60. השוה תהלים צ‘ ו’ "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" וכו'.
61. בכדי להשוות את שנת הלבנה – 354 יום – עם שנת החמה – 365 יום – הנהיגו מימי סולון להוסיף בכל שנה שניה חודש מעובר.
62. לפי החשבון הזה באים 375 יום לכל שנה, אם כן 93/4 יותר מאשר לשנת החמה, כנראה, החשבון אינו מדויק.
63. השוה לזה את מאמרו של הלל: אל תאמן בעצמך עד יום מותך. ברכות כ“ט ע”א אבות פ“ב מ”ד. אולם לפי הלל האדם מאושר אם לא חטא עד יום מותו, ולסולון – אם לא קרו לו, פגעי הזמן. יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים ה‘ י"א ג’: כי לא יאות לאדם להקרא מאושר עד בוא יומו. ובמדרש לקח טוב: סופך טוב, כולך טוב, בן סירא י“א ל”ב: לפני מות אל תאשר גבר.
64. שוחטים שעיר ופושטים את עורו. על העור יושב לו הרוצח על יד התנור ובעל הבית שופך דם חזיר ומים על ידי הרוצח. במעשה זה נתכפר זוס המחטא – ואחר כך מתפללים אל זוס המכפר – שיפנה שוב פניו אל הרוצח. ועתה נתפיס הרוצח עם אל ועם אנשים ובעל הבית שואל אותו לשמו ולשם עירו ואיך היה הרצח.
65. בארץ מיסיה אשר באסיה הקטנה, היום קשיש־דג.
66. קרויסוס קורא – לזוס המחטא, לזוס מגן מכניס אורחים, ולזוס מגן אהבת רעים, בכדי להמיט שלשה עונשים על ראש הרוצח, יען כי אדרסטוס נעשה במעשה הרצח כפוי טובה לקרויסוס שחטא עליו, הכניסו לתוך ביתו והתהלך אתו כאח וכרע.
67. פה היה אורקולום של אפולון ראה VIII 27. 134.
68. פה היה אורקולום עתיק של זוס. השוה II 52. 56–54.
69. הוא היה מודיע בחלום את העתיד. מקדשו היה בּתיבי. השוה I 52.
70. גם הוא היה מודיע בחלום את העתיד. מקדשו היה בלבדאה בבויאוטיה.
71. חבר כהנים במקדש אפולון בדידימה על יד מיליטוס.
72. על דבר האורקולום של יופיטר אמון בנאת־מדבר סיוה ראה II 42.
73. הפיתיה מביעה את הרעיון, שהאל יודע הכל.
74. הדורשים באל זה היו שוחטים שעיר, ועל עור השעיר שכבו במקדש בכדי להודע בחלום את רצון האל.
75. את אמפיאראוס כמו את אפולון.
76. לבו נקפו על שנסה את האל.
77. זהב מותך עם כסף.
78. בשנת 548. ראה II 180; V 62.
79. החשבון איננו מדויק.
80. הגביע היה מין כד יפה, שבו היו מוזגים את היין במים וממנו היו ממלאים את הכוסות; השוה ירמיהו ל"ה ה': גביעים מלאים יין וכוסות.
81. עיר על החוף היוני של אסיה הקטנה.
82. חג באביב לכבוד אפולון אל השמש.
83. ראה גם III 41.
84. אופה אחת הצילה את קרויסוס ממות, כאשר הגישה לו אמו־חורגתו לחם מרעל.
85. הוא היה הירוס מחונן בכח הנבואה. בראשונה לא רצה לקחת חלק במסע השבעה נגד תיבי, יען חזה מראש את תבוסתם; אולם כשהציקה לו אשתו, ששחדוה ברביד יקר, הלך עמהם. בנוסו מתיבי בלעה אותו האדמה, מאז הודיע את העתיד בחלומות.
86. מענה הפיתיה היה: קרויסוס בעברו את ההליס יהרס ממלכה גדולה.
87. שם הדרקון שנהרג שם מאת אפולון וגם שם מקום האורקולום.
88. שויו של האסתיר בימים ההם לא ידוע בימי המתרגם (1935). השם נשאר גם בתקופה מאוחרת. השוה כתובות ל“ד ע”א: וכמה אסתירא? פלגיה דזוזא.
89. במשחקים שנערכו לכבוד האל.
90. הוא וזרעו אחריו.
91. כלומר מפונק.
92. נחל השוטף דרך מישור סרדיס ומשתפך על יד סמירנה אל הים.
93. גליל בתסליה בין אוסה ואולימפוס.
94. יושבי תיבי הקדמונים.
95. על המורד הדרומי של האיטה.
96. לא רחוק מסלוניקי של היום.
97. שתי הערים האלה היו ליד ההלספונטוס.
98. משל 527־560 בערך.
99. אחד משבעה חכמי יון.
100. היפיאס, היפרכוס ותסלוס.
101. משפחה גדולה ותקיפה באתונא.
102. בשנת 549.
103. עיר באבבויה.
104. שם אחד הדימים.
105. מין דג גדול, נזכר גם חולין ס“ו ע”ב “ואטונס”.
106. הטירניה השלישית של פיסיסטרטוס היתה בשנות 528–239 בערך.
107. ממכרות הכסף שעל יד הנחל סטרימון.
108. עירה קטנה בארקדיה.
109. הם מלכו 560–600.
110. כל בן שפרטה, כשהגיע לעשרים שנה, היה נאלץ להכנס לתוך חבורה בת 15 איש, חבריה היו קשורים איש לאחיו בשבועה. הם היו אוכלים כל יום ביחד ולמלחמה היו יוצאים ביחד ונלחמים ביחד.
111. חמשה אנשים שעליהם היה להשגיח על המוסר ועל דרכי העם.
112. בגרוזיה או מועצת הזקנים היו 28 חברים בגיל של 60 שנה ומעלה. בידה היה השלטון העליון והמשפט. גם שני המלכים נמנו עליה.
113. מדינה במרכז הפלופוניסוס. הארקדים היו נחשבים כפלסגים, יושבי הארץ הקדמונים, לפני הגירת היוונים.
114. על שם מקדש מפורסם של האלה הזאת.
115. אנכסנדרידיס הגיע למלכות בערך בשנת 570 ומלך עד 520, אריסטו מלך 520–574. המלאכות של קרויסוס היתה בשנת 561.
116. השוה מאמר חז“ל מדות פ”ג מ"ד: שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם. גם מכילתא יתרו.
117. הר על יד שפרטה.
118. בתלמוד: קפודקיא, קפוטקיה, מדינה באסיה הקטנה המזרחית בין הים השחור, הרי טאברוס ארמניה ונהר הליס. היוונים קראו את תושביה סורים, יען כי לפנים היו נכנעים לאמישורים.
119. אסיה הקטנה.
120. הוא מצר הארץ בין חוף הים מול קפריסין ובין חוף הים השחור שכנגדו.
121. הסקיתים היו נודעים לרובי קשת מצוינים; השוה ירמיהו ב‘ כ"ט: מקול פרש ורומה קשת בורחת כל העיר; גם ה’ ט"ו: אשפתו כקבר פתוח, כולם גבורים,
122. לקוי החמה הזה היה ב־28 למאי 585. גם פלוטארכוס אומר, כי תליס ממיליטוס היה הראשון שידע לחשב מראש את זמן לקוי חמה.
123. השם הזה איננו שם פרטי, כי אם תאר למושלי קיליקיה.
124. השם היווני לנבוכדנצר מלך בבל שמלך 562–604.
125. בשטח שבין פרס ולודיה.
126. כלומר השכירים.
127. עיר חשובה בלוקיה, שבה ישבו כהני אפולון וקסמו בשמו.
128. פה לא מפורש מדוע הסוס נחשב לאויב. אולי הטעם במה שכתוב פסחים קי“ג ע”ב “ששה דברים נאמרים בסוס וכו' ויש אומרים אף מבקש להרג בעליו במלחמה” וזר הוא כי מוצאו במצרים וערב.
129. השוה ירמיהו מ"ו טו: "עלו הסוסים והתהוללו הרכב ויצאו הגבורים כוש ופוט תפשי מגן ולודים תפשי דורכי קשת".
130. היא אם האלים (Magna mater) קיבלי שיושבי פריגיה העריצות ביותר. ראה עוד V 102.
131. זה שהציל את כורש.
132. גם אריסטו בספרו על החיות,VI 18 וסופרים קדמונים אחרים מספרים על דבר התכונה הזאת של הסוסים. אמנם מישעיהו כ“א ד': ”וראה רכב, צמד פרשים, רכב חמור, רכב גמל וכו'" יוצר כי היו לפרסים רוכבים על חמורים וגמלים עוד לפני זמנו של כורש.
133. בין לקוניה וארגוליס.
134. מעין מלחמת דן־שנים כזו היא גם שמואל ב‘ כ’ י“ד־ט”ז. "ויאמר אבנר אל יואב, יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, ויאמר יואב יקומו. ויקומו ויעברו במספר שנים עשר לבנימין ולאיש בושת בן שאול ושנים עשר מעבדי דוד, ויחזיקו איש בראש רעהו וחרבו בצד רעהו ויפלו יחדו. ויען כי לא היה הנצחון לאחד מהם נמשכה המלחמה".
135. עם נודד בהרי פרס ומדי, ראה גם I 125.
136. הר על יד סרדיס, ראה גם I 93.
137. על חורבן ארץ לודיה נבא יחזקאל שנים אחדות לפני כן. יחזקאל ל‘ ה’: כוש ופוט ולוד וכל הערב וכוב ובני ארץ הברית אתם בחרב יפולו.
138. לקרויסוס.
139. ראה I 13.
140. אחד מכנויי אפולון, פירושו המאיר.
141. המוירות הן שלש האלות שבידיהן גורל האדם ואינן נותנות לשנותו.
142. השוה אסתר רבה פרשת ז': א"ר לוי, אומות העולם נבואתן סתומה ואינן יודעים אם ליהרג או להרוג.
143. בויאוטיה, מדינה ביון התיכונה, גובלת ע אטיקה.
144. על שם המקדש על יד הנהר איסמנוס.
145. הוא המקדש המפורסם ששרף הרוסטרטוס בלילה שבו נולד אלכסנדר מוקדון, אחר כך נבנה מחדש ביתר פאר עד שנחשב לאחד משבעת פלאי עולם.
146. מקדש אתיני.
147. ראה I 46.
148. ראה I 50.
149. לא רחוק מסרדיס נמצאים ששים תלים שהם קברים עתיקים, והתל הגדול הוא קברו של אליאטיס. בשנת 1853 חפרו הגרמנים בתל של אליאטיס ומצאו כוכים ומערות.
150. ריס = 177,6 מטר, פלטרון = 29,6 מטר.
151. ראה גם I 7. מנס היה המלך הראשון בתקופה האגדית של לודיה. הוא היה בנו של זוס והאדמה. בנו אטיס הוא מיסד הדינסטיה הראשונה של מלכי לודיה.
152. טירסנוס־טירנוס זו דרומה של איטליה. השוה לכל הענין הזה את מאמר המדרש: וילך אל ארץ, זו מלכות רומי רבתי, שבנאה צפו בן אליפז בן עשו ובא עליו תירגוש מארץ אלישה ונלחם בו והרגו. ובאורו של ש. קרוס בספרו Monum. Judaica Griechen u. Romer p. 13
153. ספורים שונים מחיי כורש ספרו אחרי הרודוטוס הסופרים כסנופון, קטסיאס ואחרים.
154. יסוד ממלכת אשור, שהשתרעה מאסיה הקטנה עד הנהר אינדוס, היה בתקופה קדומה, הרבה לפני 2000 לפני התאריך הרגיל. החלקים החשובים של הממלכה הכבירה הזאת היו בבל, ארמניה מדי, בקטריה, סוריה, ארץ יהודה וישראל. הראשונים ששחררו עצמם מעול אשור היו המדים וביחד עם הבבלים כבשו את העיר נינוה בשנת 606 והחריבוה ובזה בא הקץ לממלכת אשור.
155. כלו': בלי אחוד מדיני.
156. בפרסית עתיקה Hagmatana = אחמתא: עזרא ו‘ ב’: ואשתכח באחמתא בבירתא די מדי מדינתא. העיר נקראת גם המדן או חמדן: יבמות ט“ז ע”ב דורש ר‘ אבא בר כהנא את הפסוק: וינחם בחלח וחכור וכו’ וערי מדי זו חמדן וחברותיה. בספר יהודית א‘ ב’ מסופר כי המלך ארפכשד בנה את העיר.
157. הוא מלך 699 – 647?.
158. לפי Fr. Delitzsch השם הזה הוא אחד עם אפרסתכיא בעזרא ד‘ ט’.
159. השבט הזה היה הנכבד והמפורסם ביניהם, כי ממנו היו הכהנים.
160. בימי פול, תגלת־פלאסר ושלמנאסר.
161. מלך 647 – 624.
162. מלך 624 –585.
163. ראה I 74.
164. ראה I 15.
165. היום הים האזובי.
166. חושבים שישבו מסביב לעיר טיפליס.
167. הם עברו על החוף המערבי של הים הכספי.
168. חוף הים מפניקיה עד מצרים, ראה III 5; II 89; על המאורע הזה בשנת 633 נבא ירמיהו פרק ד‘ – ו’: הנה עם בא מארץ צפון, וגוי גדול יעור מירכתי ארץ, קשת וכדון יחזיקו, אכזרי הוא ולא ירחמו וכו'. גם צפניה ונחום נבאו על התפרצות הזאת של הסקיתים לתוך ארץ ישראל.
169. אודותיו ראה II 157.
170. הירודוטוס רואה באלת הסורים דרקטו היא עשתרת של הפניקים את האלה היוונית אפרודיטי. המקדש הזה היה מפורסם גם בתקופה מאוחרת. השוה ע“ז י' ע”ב: חמשה בתי ע"א קבועין הן וכו‘ צריפא שבאשקלון. חורבן אשקלון נזכר בנבואות צפניה ב’ ד‘: בבתי אשקלון בערב ירבצון כי יפקדם ד’ א‘ ושב שביתם. זכריה ט’ ה': ואבד מלך מעזה ואשקלון לא תשב.
171. הם היו אנדרוגינוסים. ראה IV 67.
172. בשנת 625.
173. אולם לא עשה זאת, אולי מת הרודוטוס טרם גמרו את ספרו.
174. כי נבופלסר, מלך בבל, עזר בכבוש נינוה.
175. מלך 585 – 550.
176. שבט המגים היה שבט הכהנים – ראה I 101 – ובגלל זה נעשה שם השבט והמושג כהן אחד. בירמיהו ל"ט ג' נזכר הכהן הראשון בשם רב־מג. בתלמוד נקראים המגים אמגושא מגושא מגוש וגם חבר.
177. הוא היה הפחה השלישי אחרי אחימנס שמנהו פריאורטיס על הפרסים, ראה I 209.
178. לתכלית זאת.
179. כלב, χυνω.
180. בין ההרים.
181. את הילד
182. מענין כי גם המן שחי קרוב לזמן הירודוטוס, בשמחת לבו מספר לאשתו כי קרוא הוא עם המלך למשתה היין, השוה אסתר ה' יב: אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי גם למחר אני קרוא לה עם המלך.
183. הבשר.
184. כפי המסופר I 108.
185. מה שקרהו.
186. השוה דברי המדרש אסתר רבה פרשה א': כשהמלכות במדי פרס טפילה לה, כשהמלכות בפרס מדי טפילה לה.
187. 585–550.
188. ראה I 106.
189. 520 בערך.
190. במושג זוס מבין הירודוטוס את אלהי האור והטוב הורמיז, בורא העולם, היושב על ראשי ההרים. ראה סנהדרין ל“ט ע”ב: אמר ליה ההוא אמגושא לאמימר. מפלגך לעילאי דהורמיז מפלגך לתתאי דאהורמין.
191. אלהי השמש הוא מיטרה.
192. הוא המביא גשם.
193. הארץ נקראה בת הורמיז, המוציאה את היבול.
194. האש היתה סמל הנשמה העולה למעלה, והיו נזהרים שלא לטמא אותה, בהיותה היסוד הטהור ביותר.
195. המים היו קדושים. במים היה מותר להשתמש רק לשתיה או להשקאת הצמחים, השוה יבמות ס“ג פ”ב; גזרו על המרחצאות.
196. בכל אלה היו היוונים רגילים.
197. השוה ברכות ל' ע"א: לעולם לישתף איניש נפשיה בהדי צבורא.
198. השוה עירובין כ“ט ע”ב: בני פרסאי אכלו טבהקי (פי' בשר צלוי) בלא נהמה גם ע“ז ב, ע”ב: אלו פרסים שאוכלין ושותין כדוב ומסורבלים בשר כדוב.
199. למעלה, פרק 71, נאמר, כי הפרסים הם שותי מים; כנראה מתאר הירודוטוס את מנהגי הפרסים בזמנו, אחרי שלמדו מן המדים להיות סובאי־יין. השוה אסתר ה‘ ו’: במשתה היין. גם היהודים שישבו בתוכם למדו את הדרך הרעה הזאת. השוה תענית כ“ו ע”א: שאני בני מחוזא דשכיחא בהו שכרות.
200. כעין זה מספר יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים ב‘ ה’ ט' על האיסיים: והם נזהרים לבל יירקו במעמד אדם ולא לצד ימין.
201. מנהג ההשתחויה לפני גדול קדום מאד אצל עמי אסיה, ראה בראשית מ“ב ו' ועוד הרבה במקרא. גם הנשיקה בין אנשים שוים בערכם נזכרת בתנ”ך, ראה בראשית מ“ה ט”ו, שמואל ב‘ כ’ ט‘ ותאחז יד ימין יואב בזקן עמשא לנשק לו. נשיקה על הפה חשובה ביותר, ראה שיר רבה פרשה א’ י"ג: והוא אומר לו הן והן מיד היה נשקו על פיו.
202. השוה אסתר ה‘ יא: ויספר המן את רוב בניו. כמו כן אצל היהודים, השוה תהלים קכ"ז ג’; הנה נחלת ד' בנים.
203. השוה ירמיהו מ“ט ל”ב: הנני שובר את קשת עילם, ראשית גבורתם. עילם עם עיר הבירה שושן היה חלק מפרס, ראה גם ישעיהו כ"ב ו' ועילם נשא אשפה.
204. השוה לזה הדין שעבד יוצא לחרות בראשי אבריו.
205. מה שקרה לעתים קרובות אצל היוונים.
206. השוה משלי ו‘ ט"ז: שש הנה שונא ד’ ושבע תועבות נפשו: עינים רמות לשון שקר וכו.
207. השוה ויקרא י“ג מ”ו: בדד ישב מחוץ למחנה מושבו.
208. השוה ויקרא רבה ט"ז: ריש לקיש כד הוה חמי חד מינהון במדינתא מרגם להון באבנייא אמר ליה, פוק לאתרך לא תזהם ברייתא.
209. לכן בתקופת הפרסים היה אסור להקים מרחץ בבבל, כי המים המזוהמים נופלים לתוך הפרת ונהרותיו, השוה מאמרי חז“ל הרבים באסור מרחצאות בבבל. למשל, ירוש, ברכות ד‘ א’: שנער, שהם מתים בתשנק, בלא נר, בלא מרחץ. שבת כ”ו ע“ב: וזנח משלום נפשי, זן הדלקת נר בשבת נשיתי טובה, זו בית מרחץ. אבל לצרכי רפואה, כנראה היה מותר לרחוץ, כי ר‘ יוחנן מעיד: מפני מה אין מצורעין בבבל וכו’ ורוחצין במי פרת, כתובות ע”ז ע"ב.
210. כבר הראה Ed. Meyer בספרו Forschungen zur Alt. Gesch. I p. 194 כי הרודוטוס טעה בכל העניין הזה יען כי לא הבין פרסית.
211. כדי שלא לטמא בנבלתם את האדמה או את האש הקדושה. הפרסים בהודו נוהגים כך עד היום. הכלב היה קדוש להורמיז, בעת שלהשמיד את שאר החיות למצוה נחשבה.
212. היונים באסיה.
213. היונים באירופה.
214. כלו' ההיכל של כל־יוניה.
215. שם עיר ושם כיף בחצי האי הקנידי בקריה ובהם מקדש לאפולון.
216. ראה גם VII 94, VIII 73.
217. היום Crati על יד העיר Cosenza.
218. היוצאים להתישב בארץ חדשה היו לוקחים עמהם מהפריטניון, בית המועצה באתונא, שבו נשמרה האש הקדושה, מהאש הזאת לסמן שהמושבה החדשה נשארה ביחסיה קרובים עם העיר שיצאו ממנה.
219. חג לאומי עתיק מאד של היונים.
220. מפה ועד סוף הפרק כנראה היא הוספה לא מהרודוטוס.
221. יושבי העיר מיתימנה על האי לסבוס.
222. קבוצה של איים קטנים בין לסבוס והיבשת.
223. בגד ארגמן היה ביון יקר המציאות, והוא קוה שההמון יתאסף לראות את הבגד, ובתוך כך ישמעו גם את נאומו.
224. השם הזה בצורתו הפרסית או ארמית נזכר עזרא ד' ז‘. ישעיהו ז’ ו': טבאל.
225. השוה I 77 בדבר הברית בין קרויסוס ובבל.
226. במזרח פרס.
227. עם נודד חזק, השוה III 93, VII 64.
228. לפני הקרבת הקרבן היו היוונים שמים שעורים קלויים על עורף הקרבן.
229. אנשי חיוס.
230. ראה I 119.
231. כלו' הארצות על חופי הים האדריאטי.
232. כלו' איטליה.
233. כלומ' ספרד המזרחית והצפונית.
234. ספרד הדרומית. עיר המסחרית תרשיש, הנזכרת הרבה בתנ"ך, היתה על הקודלקויביר. אמנם הצורים סחרו בארצות האלה זמן רב לפני היוונים.
235. כורש.
236. לשם המלך, להראות בזה את הכנעתם אליו.
237. בין חיוס ובין היבשת.
238. האי קורסיקה.
239. בדרום איטליה.
240. יושבי העיר קרטגו, קרתחדשת.
241. הים מסביב האי סרדיניה.
242. מכוון אל המלחמה בין שני האחים אטמוקלס ופוליניקס, שנפלו שניהם בקרב והיו אם כן שניהם מנצחים ומנוצחים כאחת.
243. היום רג'יו באיטליה הדרומית.
244. חסרות פה מילים אחדות במקור.
245. אגליאה עיר עתיקה באטרוריה.
246. בדרום איטליה.
247. ערים בלוקניה.
248. כלומר אל קירנוס, בנו של הרקלס, אשר על שמו נקרא האי.
249. ראה I 27.
250. האי סרדיניה.
251. ראה I 74.
252. הירודוטוס חושב על הקהליות הקטנות שהיו באטיקה והיו מאוחדות עם אתונא, כעין זה הוא הבין את עצת תלס.
253. עמים באסיה שהיו קרובי הגזע.
254. מלך כרתי אגדי מתקופה קדומה. ראה I 173.
255. השוה בראש‘ י’ י“ג וי”ד: ומצרים ילד את לודים וכו' ואת כפתורים. כפתור=כרתים.
256. הקרים, הכפתורים – הכרתים נזכרים פעמים אחדות בתנ“ך בשם הכרתי והפלתי. במלכים ב' י”א ד‘ וי“ט נזכרים מפורש שרי המאות לכרי ולרצים. הקרים באו לאסיה מכפתור, אולי יחד עם הפלשתים שבאו ג”כ מכפתור. השוה עמוס ט’ ז‘: הלא את ישראל העליתי ממצרים ופלשתים מכפתור וארם מקיר. ראה Hommel’ Ethnologie p 59.
257. כעין זה לגרש שד בכלי נשק, נזכר שבת ס“ז ע”א: לכיפה (רש"י למי שכופהו שד) לימא הכי; חרב שלופה וקלע נטושה וכו'.
258. השוה אודותיה I 2.
259. היחוס הזה אחרי האם, כשהאב מעם אחר, נזכר להלכה גם קידושין ס“ח ע”ב: ואין בנך הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה. אמר רבינא שמע מינה בן בתך הבא מן הנכרי קרוי בנך.
260. אסיה הקטנה.
261. אסיה התיכונה.
262. אשורים במובן יותר רחב, כי הוא מדבר אחר־כך בעיקר על אודות בבל והבבלים. כמו כן מלכים ב‘ כ“ג כ”ט: בימיו עלה פרעה נכה מלך מצרים על מלך אשור על נהר פרת וכו’ השם אשור פה במקום בבל, כי על מלך בבל עלה.
263. ראה I 102, 106.
264. ישעיהו י“ג י”ט קורא את בבל: צבי ממלכות, תפארת גאון כשדים.
265. הם 12 מיל גאוגרפיים. בשטח כזה יכולים להכניס פעמיים את לונדון של שנת 1935 עם כל פרוריה ומגרשיה.
266. לאמה היוונית היו 24 אצבע כמו באמה העברית ולאמה הבבלית או אמת המלך 27 אצבע ולאמת הקודש – יחזקאל מ‘ ה’ – היו 28 אצבע.
267. השוה בראשית י"א ג': ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר.
268. השוה ירמיהו נ“א נ”ח: חומות בבל הרחבה ערער תתערער וכו'.
269. השוה ישעיהו מ"ה ב': דלתות נחושת אשבר ובריחי ברזל אגדע.
270. עוד היום יש בקרבת העיר הזאת – שמה היום Hit, ובתלמוד איהי דקירא – נקיק באדמה, שמתוכו נובע זפת וחמר, ונקרא בפי יושבי המקום “פי השאול”. השוה שי"ר, ערך מילין ערך איהי דקירא.
271. המתרגם כתב חלק שאחד משני חלקי העיר נקרא בתלמוד בורסיף (שבת ל“ו ע”א), אולם ייתכן שזיהויו שגוי ו"בורסיף" היא העיר השומרית־אכדית בורסיפה.
272. בראשית רבה פרשה ט"ז: שואלים לפרת מדוע אינך משמיע קולך? כי מימיו הולכים לאט, אם כן הפך ממה שמספר הרודוטוס.
273. המפרץ הפרסי.
274. בל=בעל, הכנוי למרדוכ, האל הלאומי הראשי של הבבלים, ונזכר פעמים אחדות בכתבי הקודש.
275. המקדש העתיק הזה שנבוכדנצר הקימו מחדש, היה בזמן התלמוד נעזב מימים רבים, יען כי רבי ירמיה בר אבא בשם רב אמר: בית נמרוד (היום בירס – נמרוד) הרי הוא כעבודה זרה שהניחוה עובדיה בשעת שלום ומותר: ע“ז נ”ג ע“א, השוה גם סנהדרין ק”ט ע"א.
276. מאבנים.
277. העם הכלדי או הכשדי ירד בזמן קדום מהרי ארמניה וכבש את המישור בין פרת וחדקל. הם יסדו את ממלכת בבל ואת העיר בבל והתרבות הבבלית מתחילה מהם. במשך הזמן נעשה השם כשדי נרדף עם בבלי ואחר־כך היה השם הזה למיוחסים שבעם וביחוד לכהנים, שהיו המלומדים. ויען עסקו ביחוד בחשבון העתים והמזלות, נעשה השם כלדי או כשדי נרדף לאצטגנין, השוה דניאל ב‘ ב’: לקרא לחרטומים ולאשפים ולמכשפים ולכשדים. פסחים קי“ג ע”ב: מנין שאין שואלים בכלדיים וכו'.
278. לפי האגדה מבלה אפולון ששת חדשי החורף בפטרה בליקיה וששת ימי (כך כתב המתרגם, אך כנראה הכוונה ל"חודשי") הקיץ בדלפוי, ובחדשים האלה קוסמת הכהנת בשמו.
279. דניאל ג‘ א’: נבוכדנצר מלכא עבד צלם די דהב, רומה אמין שתין פתיה אמין שית.
280. בעת שכבש כורש את בבל.
281. להניע את הפסלים ממקומם היה נחשב לעון גדול, ראה II 138.
282. כלומר מתנות מאנשים פרטיים.
283. הרודוטוס לא הספיק לכתוב אותם, או שהספיק ונאבדו.
284. היא שמירמית. השוה אסתר רבה ג‘: ד’ נשים נטלו ממשלות בעולם, ואלו הן איזבל ואטליה מישראל שמירמית וושתי מאומות העולם. בויקרא רבה סוף פרשת מצורע ובתנחומא פ' וירא ובילקוט ירמיהו רמז ש"ט נתחלפה שמירמית בניטוקריס אשתו של נבוכדנצר.
285. אשתו של נבוכדנצר, ראה I 188.
286. השוה ברכות נ“ט ע”ב: והאידנא דשניוה פרסאי מבי שבור ולעיל. קידושין ע“ב ע”א: והאידנא הוא דליוה פרסאי. לפי דניאל ד' כ"ז מתפאר נבוכדנצר שהוא בנה את הבניינים: ענה מלכא ואמר הלא דא הוא בבל רבתא אנה בניתה לבין מלכן בתקף חסני ולמקר הדרי.
287. השוה בבא קמא קי“ג ע”ב: דקטלי דקלי וגשרי גשר.
288. השוה ברכות נ“ט ע”ב: הרואה פרת אגשרה דבבל.
289. כנראה לא היתה היא היחידה שחצבה לה במרום קברה, כי אם היה זה מנהג נפרץ אצל גדולי העם, כי ישעיהו כ“ב ט”ז משתמש בבטוי זה כמושג ידוע: חוצבי מרום קברו.
290. לפי תורת צורואסטר מגע המת מטמא ומוסר את האיש הטמא לרשות רוחות רעים.
291. גם בדניאל ה‘ י’ – י"ג מדברת אשתו של נבוכדנצר, ניטוקרים הזאת, בחכמה עם בלשאצר.
292. הוא נבוכדנצר. לפי הכתובות האשוריות ולדברי יוסף, נגד אפיון I 20, מת נבוכדנצר 562, אחריו מלך אויל מרודך 560 – 562, אחריו גיסו של זה נרגולאסר 560 – 556, בנו הצעיר מלך רק תשעה חדשים והודח מכסאו על ידי נבונד 555 – 539. בשנת 539 נשבה הוא בבורסיף על ידי כורש. לפי כתובת אחת לקח לו נבונד את בנו בלשרוצור למלך אתו והוא בלשצר של ספר דניאל והוא מת בעת כבוש בבל. איך נעשה בלשצר לבנו של נבוכדנצר בספר דניאל ואצל הרודוטוס, לא ידוע.
293. תרגמתי “מלך מלכים” ולא “המלך הגדול” כמו במקור, יען כי בתואר זה נקראו ביחוד מלכי פרס. השוה עזרא ו‘ י“ב – בעת שלמלכי אשור ובבל היה התואר ”המלך הגדול“, השוה ישעיהו ל”ו ד’.
294. אולי לנהר זה מתכון שמואל באמרו: ויעבר מרדכי…דעבר ערקותא דמיא, מגילה ט“ו ע”א כפ' רש"י לאסוף היהודים שבעבר השני.
295. לפי קוהוט, ערוך השלם, הנהר גמדא הנזכר ע“ז ל”ט ע“א: אמר רבינא, האידנא דקא שפכי ביה נהר גוזא – בסוכה י”ח ע"א: נהר איתן – ונהר גמדא, הוא אחד עם הנהר גינדי. ולא נראה לי, כי הגינדי הוא בעילם ולא בבבל.
296. ראה I 72.
297. אינם ידועים ממקור אחר, כנראה עם קטן.
298. המפרץ הפרסי.
299. ראה I 131.
300. כנגד ימות השנה.
301. כלומר במקום שהנהר נכנס ובמקום שהוא עוזב את העיר.
302. ניטוקריס; ראה I 185, 186.
303. זכר למעשה כורש זה נמצא במדרש אבא גוריון פרשה א': וכשעמד כורש לבנות בית המקדש, הפך פרת מעליהן ומצאן.
304. דומה לזה מסופר על־דבר ביתר גטין נ“ו ע”א: וקטלו בה תלתא יומי ותלתא לילוותא ובהך גיסא הלולי וחנגי ולא הוו ידעו הני בהני.
305. בפעם השניה והשלישית על ידי דריוש, ראה III 159. בדניאל וביוסף בן מתתיהו נגד אפיון 20 מסופר כבוש בבל בשנויים אחדים.
306. ישעיהו ה‘, י’: וזרע חומר, מתרגמים השבעים ηβάτρἀ (artabe הערת פב"י) עירובין ק“ב ע”א: ההיא אסיתא דהוה בי מר שמואל דהוה בחזקת אדריבא (רש“י: לתך חטין ט”ו סאין, חצי כור), גם ב“מ פ' ע”א קב לכתף אדריב לעריבה. ויש הגירס' ארדבא.
307. המדימנה האטית היא בת ארבעים ושמונה חוניכסים שהם 1/2 52 ליטר בערך, הארטבה לפי זה 55 ליטר.
308. לציד האריות.
309. השוה תענית י' ע"א: עתירה דבבל דחצדא בלא מיטרה.
310. עץ ארוך ולראש אחד קשור דלי ובו שואבים מתוך הבארות, השוה מועד קטן ב‘ ע"א: אין משקין וכו’ ולא מימי הקילון.
311. השוה תענית י' ע“א: מי גרם לבבל שיהיו אוצרותיה מלאות בר, הוי אומר מפני ששוכנת על מים רבים, גם ירמיהו נ”א י"ג: שוכנת על מים רבת אוצרות.
312. כלומר לצד דרומית מזרחית. התעלה הזאת היתה נקראת נהר מלכא, ונזכרת פעמים רבות בתלמוד.
313. אלת יבול השדה. אשר לפוריותה של בבל השוה בראשית רבה ט"ז: אדם נוטע בי נטיעה והיא עושה לשלשים יום, זורע בי ירק והיא עומדת לג' ימים.
314. על חשיבות העצים בבבל מעיד מה שמסופר על רב חסדא גיטין נ“ו ע”א: כל אקלידי הוה מסר לשמעיה בר מדציבי.
315. השוה שבת כ“ו ע”א: מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשומין. סתם שמן בבבל שמן שומשומין, ראה נדרים נ“ג ע”א: הנודר מן השמן בארץ ישראל מותר בשמן שומשומין ואסור בשמן זית, ובבבל אסור בשמן שומשומין ומותר בשמן זית.
316. הרכבת דקלים בבבל נזכרת פעמים אחדות: פסחים נ“ו ע”א: היכי עבדי ר‘ אחא בריה דרבא אמר מניחי כופרא דיכרא לנוקבתא. ירושל’ יבמות פרק ט“ו הלכה ג': רב ששת שאל אילין דיקליא דבבל דלא צריכין מרכבא. בראשית רבה מ”א: מה תמרה וארז יש להם תאוה וכו'.
317. מצפון, וגם על ההרים המתנשאים על אשור.
318. כלומר כמו שפורשים עורות על הקרקע.
319. הככר עשרים ושבעה ק"ג בערך.
320. השוה ישעיהו מ“ג י”ד: וכשדים באניות רנתם.
321. הן היו פשוטות מאלה אשר באטיקה, בלי עקב ומחומר פשוט.
322. הם ישבו על גדות העטש.
323. גם חיות פקחות לא היו להם, שבת ל“א ע”א.
324. מנהג דומה לזה היה ברומא, השוה חולין ס' ע"א: שכן היו נוהגים ברומי, מי שנצטרע נותנים לו מסתורית ויושב בשוק וסותר חוטין, כדי שיראוהו בני אדם ויבקשו עליו רחמים.
325. השוה מה שמספר גם יוסף, קדמוניות י“ד, ז‘, ד’ על אודות חניטת גוף המתים בדבש. גם בבא בתרא ג' ע”ב: טמנה שבע שנים בדובשא.
326. את עשרה של בבל בדגים מביעה הפסיקתא דר"כ דברי ירמיהו: שבע מאות מיני דגים טהורים וכו' כולן גלו עם ישראל לבבל.
327. ראה I 204.
328. בטוי מיותר שהרודוטוס, בהשפעת הומרוס, רגיל בו.
329. ראה 26 IV.
330. הדונאי.
331. ראה I 72, 189.
332. כלומר: ארץ בלי בצות ואגמי מים.
333. הים השחור.
334. הים התיכון.
335. עמודי הרקלס, היום סלע גיברלטר.
336. האוקינוס ההודי.
337. לפי II 11, יוצא, כי אנית־משוט עושה את דרכה שמונה מילים ליום אחד, אם כן, אורך הים הכספי מאה ועשרים מיל ורחבו ששים וארבע מיל. אולם לפי המדידות החדשות ארכו מאה וששים ורחבו שלשים ושנים מיל.
338. לפי החקירות האחרונות מלך 560 – 529.
339. לפי כסנופון מת כורש בביתו על מטתו, לדברי קטיסיאס מת כורש על ידי פצע, שנפצע במלחמה נגד הדרדיקים.