הגהות רבי עקיבא איגר/יורה דעה/סימן רלח
סימן רלח
עריכה(סימן רל"ח סעיף א') שבועה שלא אוכל. אמר שלא אוכל תאנים וענבים לר' יונתן דמשמע כל א' בפני עצמו עד שיפרוט הכתוב יחדיו אסור בתאנים לחודיה ובענבים לחודיה ולר' יאשיה אינו אסור אלא בשניהם יחד ריטב"א בשבועות (דף כ"ח ע"א) ועיין לעיל (סי' רט"ז ס"ז בהג"ה):
(שם סעיף ב') אסור אף לשתות. וכ' הרמב"ם דיראה לו דשיעורו ברביעית וע' בבית הלל:
(שם סעיף י"א) שלא אוכלנה. ובן אם אמד שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא אוכלנה ואכלה כולה באותו יום אינו חייב אלא א' עכ"ל הרמב"ם והראב"ד סובר דשבועה שניה חלה שבתחלה לא נשבע אלא ליומו ולבסוף נשבע על אותו ככר לעולם והכ"מ כתב דמ"מ לגבי אותו יום אין כאן תוספת ואינו חייב אלא א' עי"ש:
(ט"ז ס"ק י"א) כיון שלא יכול לקיים. ע' בת' הרדב"ז (סימן ס') שהעלה שצריך ליתן לו מה שבידו ע"ש אח"ז ראיתי בתפארת הגרשוני שהביא כן בשם הרדב"ז וכתב שכן עיקר:
(שם סעיף ט"ז) שבועה שאוכל ככר זו. נשבע לחבירו שלא יצא מדיבורו וקודם שיגיע דבר חבירו נשבע הוא על איזה דבר בסתם שהוא נגד מה שצוה עליו חבירו אח"כ ע' תשו' הראנ"ח (ח"א סי' צ"ה):
(ש"ע סט"ז) אם לא התירו החרם. וכן שבועה על חרם וחרם על שבועה הרשד"ם בת' (סימן פ"ז וצ"ד) ות' משפטי שמואל (סימן ס"ט) אבל דעת הר"ם מטראני (ח"א סי' צ"ב) דחלים זה ע"ז וע' בת' בעי חיי להכנה"ג (חיו"ד סי' רי"ד):
(שם סעיף כ') נשאל עליו. בת' שער אפרים (סי' ע"ב) כ' דדוקא היכא דאיכא עונש קרבן או מלקות אבל במזיד ולא אתרו ביה אינו נשאל עליו ואא"ז הגאון זצ"ל בספרו משנת דרע"ק בנימין (דל"ה) בתוד"ה אבל ניסת וכו' השיג ע"ז דהא ליכא מלקות בזה"ז ואעפ"כ פסקינן כאן בש"ע להלכה דנשאל עליו ע"ש ובאמת כך מבואר להדיא בהרא"ש (פ"ג דשבועות) דאפילו במזיד ולא אתרו ביה נשאל עליו אולם בשער המלך הביא בשם כה"ג בסי' זה בהגהת הטור שהביא בשם הראב"ד בס' תמים דעים דבמזיד ולא אתרו אין נשאל עליו:
(ש"ך ס"ק כ"ו) וכ"כ בת' מהר"מ מינ"ץ. ודקדק כן מלשון רש"י כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו ולענ"ד אינו ראיה עפ"מ שכ' הר"ן נדרים (ח' ע"א) דבנשבע לקיים המצוה חלה לענין בל יחל אבל לא לקרבן דאמעיט מלהרע או להיטיב ע"ש ואולם זהו דוקא בנשבע לקיים מ"ע לישב בסוכה וכדומה אבל בנשבע לקיים מצות ל"ת כגון שלא לאכול נבילה ודאי דאינה חלה אפילו לענין בל יחל כדאיתא להדיא בסוגיא דמכות (כ"ב ע"א) במה דפרכינן שם ולחשוב נמי שבועה שלא אחרוש בי"ט ומשני התם לא חלה השבועה דמושבע ועומד מה"ס והתם מיירי הכל לענין מלקות וע"כ הטעם מדין אין איסור חל על איסור כמו בעלמא וממילא אפילו לאו ליכא אבל בנשבע לקיים מ"ע דל"ש בזה אין אחע"א בזה כתב הר"ן דחל לענין לאו דבל יחל וכזה כ' בתוספות שבועות (כ"ז ע"א) דר' יהודא בן בתירא דמחייב בנשבע לקיים ולא קיים דס"ל דא"צ להיות בלאו והן דמ"מ מודה בנשבע שלא לאכול נבילה משום דאין אחע"א עי"ש וה"נ לדידן דקי"ל כת"ק דנשבע לקיים ולא קיים דפטור משום דליתא בלאו והן היינו לענין קרבן אבל לענין מלקות יש חילוק בין לקיים מ"ע בין לקיים מצות ל"ת וזהו ברור בכוונת הר"ן ולפ"ז י"ל דמה דכתב רש"י הטעם דחכם עוקר נדר מעיקרו היינו דלישנא דרבא דאם נשאל על הא' עלתה לו שניה תחתיה משמע דיש לשניה כל דין שבועה ובזה יקשה הא מקרי נשבע לקיים את המצוה דשבועה ראשונה וליכא קרבן [וביותר למה דכ' רש"י במכות שם גבי שבועה שלא אחרוש דלא חייל דנפקא לן מלהרע או להיטיב מבואר דפ"ל לרש"י דגם לענין הלאו ממעטי' מלהרע או להיטיב דלא כהר"ן הנ"ל] מש"ה צריך הטעם דחכם עוקר נדר מעיקרו ולא הוי בכלל נשבע לקיים ובאמת אם הפר הבעל הראשונה אינה חייבת קרבן על השניה אבל מ"מ לענין לאו דבל יחל דלא אמעיט מקרא ואנו באין לדון רק מדין אין אחע"א י"ל דהוי כמו בעלמא דמתלי תלי וקאי ואי פקע ראשונה חלה שניה כדאיתא ביבמות (דל"ב ע"א) ואף בהפרת הבעל חלה השניה לענין הלאו כיון דפקע הראשונה ודוק היטב: עוד נלע"ד דליכא ראיה מדברי רש"י די"ל דמשמע דשניה עלתה לו תחתיה היינו דאם אכל קודם שנשאל על הראשונה עבר למפרע באכילה זו על השניה וכההיא דנזיר ב' נזירות ואף דמרא דשמעתתא הוא רבא ואיהו ס"ל שם דאכלה כולה אינו נשאל עליו הא מ"מ לא מבעי בשבועה שלא אוכל שלא אוכל דנ"מ באכל כזית ונשאל דחייב על אותו זית למפרע משום שניה ואף בשלא אוכל שלא אוכלנה נ"מ דאם לאחד שאכל כזית נשאל ואכל אח"כ הנשאר דאם נימא דלא עבר על השניה בכזית הראשון שאכל קודם שנשאל ממילא לא היה חייב על האכילה דלאחר שנשאל דלא אכל כולה באיסור ובזה בא רש"י ליתן טעם דחכם עוקר הנדר מעיקרו ועבר למפרע על השניה ובכה"ג בהפרת בעל לא חייל אבל מה שאכל אחר ההפרה י"ל דחייל כמו בעלמא דכי משכח רווחא חייל ודו"ק: